מתני' אמר להן הממונה. שהיה בבית אב:

צאו וראו. על מקום גבוה שהיה שם אם הגיע זמן השחיטה שהיא פסולה בלילה שנאמר ביום זבחכם:

הרואה אומר ברקאי. האיר והבריק השחר:

האיר פני כל המזרח. הוא יותר משהבריק השחר וזהו זמן הכשר לשחיטה:

עד שבחברון. העומדין למטה שואלין אותו אם הגיע האור עד שבחברון והוא משיב ואומר הן וכדי להזכיר זכות אבות שבחברון הכי קאמר בגמרא:

גמ' מהו בורקי. מלשון ברקת הוא:

תמן. בבבל אמרין שכך הוא אומר ברוק בורקה שהבריק והאיר מה שמאיר וכדמסיים אנהר מנהרא:

ועד אחד נאמן. בתמיה:

ומשני שנייא היא הכא. וכי הדבר היא שאין את יכול לעמוד עליו בתמיה ובמילתא דעבידא לגלויי מהימן:

וחש לומר וכו'. ואכתי ניחוש לומר שמא עד שהוא נכנס ויוצא מנהיר הוא ובשעה שאמר עדיין לא הגיע הזמן ומשני חכימא היא מילתא ניכר הדבר אם בשעה שאמר ברקאי כבר היה הזמן או לא:

אמר עד אחד וכו'. למילתיה הוא מסיק דבכה"ג עד אחד נאמן שהרי אם אמר עד א' נולד איש פלוני בשבת מלין אותו בשבת על פיו וכן האומר שכבר חשכה מוצאי שבת מטלטלין (על ידי) אותו על פיו משום דמילתא דעבידא לגלויי היא. א"נ כשאחד אמר כשנולד זה שכבר חשכה מוצאי שבת מותר לטלטל אותו על פיו ומפני שאם לא נודע שכלו לו חדשיו אין מטלטלין אותו בשבת שמא נפל הוא וסומכין על אחד שאמר שכבר חשכה מוצאי שבת:

ר' אמי מטלטל על פומיה דמלויתה. כך היא ברפ"ב דר"ה. כלומר שהיה מתיר לטלטל אותו בשבת על פומה של האשה שאמרה שנתמלא וכלו לו חדשיו. א"נ על פומה דמלוידתה גרסי' על פי המילדת שאומרת כן:

מטלטל על איבריתיה דזהרא. היה מתיר לטלטל אותו על שנראה שאבריו הן נצהרין ונכרין וסמך על זה לענין טלטול שאינו נפל:

ר' אימי מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתא. כך הוא בר"ה וכצ"ל. סוסיתא שם מקום היא והיה ר' אימי סומך למול בשבת על פי נשים שאמרו כשנולד זה עדיין היה נראה השמש על העיר ועדיין יום שבת היה:

ולמה וכו'. מפני שבא להזכיר. זכות אבות שבחברון:

מתני' ולמה הוצרכו לכך. לעלות על הגג ולראות:

שפעם אחת עלה מאור הלבנה וכו'. לפי נסחת המתני' דהכא דגריס והורידו הכהן לבית הטבילה הכי פירושא שפעם אחת עלה מאור הלבנה זה היה בסוף החדש משאר חדשי השנה וטעו בכך ועוד אירע טעות ג"כ בליל יה"כ אחת שדימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה לפי שנפסל והורידו הכהן הגדול לבית הטבילה לטבול טבילה אחרת שטבילה הראשונה לא כלום היא מחמת שנשחט התמיד בלילה והטבילוהו עוד הפעם ואח"כ שחט את התמיד. ולפי נסחת המשנה שבבבלי הורידו כ"ג לבית הטבילה מילתא באנפי נפשה היא וה"ק וביה"כ כי אמר ברק ברקאי הורידו כ"ג לבית הטבילה:

כל המיסך רגליו. כינוי לנקבים גדולים ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שכורע על ברכיו ומסיך גופו את רגליו וכן בשאול כתיב ושם מערה ויבא שאול להסיך את רגליו:

גמ' מאור הלבנה מתמר ועולה וכו'. כלומר ודאי שיש סימן הניכר בין תימור הלבנה שמתמר ועולה כמקל ובין תימור מאור החמה שפוסה. ומתרחב לכאן ולכאן ועל כל פני המזרח אלא שטעות היה שם ולא דקדקו אם מאור הלבנה היא וסברו שהאיר המזרח:

עד כדון דהוה סופיה דירחא. משום דקשיא ליה מאור הלבנה ביה"כ מי איכא והיאך באו לטעות מחמת מאור הלבנה והלכך מפרש דלאו חדא מעשה היא דהוה אלא שנים היו ועד כאן קאמר על מעשה דהוה סופיה דירחא וטעו מחמת מאור הלבנה:

הוה רישיה. כלומר ועוד מעשה כזה אירע ג"כ ביה"כ שהיא כמו ברישא דירחא ולא מחמת מאור הלבנה היא שטעו אלא שדימו שהאיר המזרח ושחטו וכו' כדפרישית במתני':

א"ר חנינא מאילת השחר וכו'. כל הסוגיא עד אורה ושמחה גרסי' לה לעיל בפ"ק דברכות והגי' שמה עקרית ובארתיה וע"ש:

תני. בתוספתא פ"ק:

כהן וכו' להפליג. איזה זמן טעון טבילה אם לשעה קלה וחוזר מיד טעון קידוש:

ופריך וסמיכה. כמו מסיכה לא שעה קלה היא ואפ"ה קתני המסיך את רגליו טעון טבילה:

שנייא היא מסיכה שעשו אותה כהפליג. הואיל וצריכה נקיות ולשעה קלה דקאמר היינו לדיבור בעלמא:

תני ישן. בעזרה טעון טבילה משום היסח הדעת:

וישן טעון טבילה בתמיה והיכי משכחת לה שישן בעזרה:

לא כן תני ר"ח וכו'. בסוף פ"ה דפסחים ובפ"ז דסוטה דאין ישיבה בעזרה ומכ"ש שכיבה:

תיפתר שסמך עצמו לכותל ויישן לו. ומכיון שהסיח דעתו אפי' בשינה כזו טעון הוא טבילה:

והא כתיב וכו'. וקשיא לר"ל דקאמר אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה:

יישב עצמו בתפלה. לא ישב ממש אלא שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה':

מתני' אין אדם נכנס לעזרה לעבוד'. בגמרא קאמר הכא דלאו דוקא לעבודה:

עד שהוא טובל. כדקאמר בגמ' דק"ו הוא מכ"ג ביה"כ שהוא נכנס מקדש לקדש מחוץ לפנים ומפנים לחוץ בחילוף העבודות ושני המקומות קדש הן ועל שניהם ענוש כרת הנכנס בטומאה וטעון טבילה הנכנס מביתו שהוא חול לקדש לכ"ש שיהא טעון טבילה:

חמש טבילות וכו'. דילפינן מדכתיב בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש כלומר מדדריש טבילות מורחץ במים דכתיב בבגדי לבן וה"ה לכל חליפות בגדים אייתר ליה האי קרא ודריש לה לקידושין ופשט ורחץ ולבש הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה:

בקדש. על לשכת בית הפרוה:

חוץ מזו. טבילה הראשונה שהיתה בחול ע"ג שער המים ובצד לשכתו היתה:

גמ' כיני מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה וכו'. כן צריך למיתני לעזרה ולעבודה ואו או מיתפרשא לעזרה אפי' שלא לעבוד או לעבודה וזו ואצ"ל זו קתני וכלומר בין נכנס לעזרה ולא לעבודה ובין נכנס לעבוד וכדמסיק לא סוף דבר לעבודה וכו':

שאלו את בן זומא וכו'. תוספתא היא בפרק קמא והבאתי לעיל בפרק קמא בהלכה ג':

לא צורכה דלא מקדש לקדש לא יהא טעון טבילה מחול לקדש יהא טעון טבילה. בתמיה וכלומר דמתמה הש"ס על הא דמייתי לה מדין ק"ו וא"כ לדידך לא צריך לפרש הק"ו אלא כך מה אם בשעה שהוא נכנס מקדש לקדש וזה כ"ג ביה"כ שנכנס מעזרה ולפנים שבדין הוא שלא יהא טעון טבילה ואפ"ה אמרת שטעון טבילה הנכנס מחול לקדש שבדין הוא והסברא נותנת שיטעון טבילה לא כ"ש שטעון הוא טבילה כך אתה לומד הק"ו אבל הא קשיא דמהיכא פשיטא לך דטפי מסתברא להנכנס מחול לקדש שיטעון טבילה מהנכנס מקדש לקדש הרי הנכנס מקדש לקדש שהיא מהעזרה ולפנים נכנס הוא מקדש הקל לקדש החמור וא"כ בדין הוא ג"כ מן הסברא שיהא טעון טבילה כמו הנכנס מחול אל הקדש. ומעתה אין לך ללמוד זה מדין ק"ו אלא מדין בנין אב וכך יש לך לומר מה מצינו שהנכנס מקדש הקל לקדש החמור טעון טבילה אף הנכנס מחול לקדש בדין הוא שיהא טעון טבילה. וכ"ת דאכתי שייך כאן דין ק"ו דהא מיהת שניהן קדש הן וצריך טבילה ומכ"ש מחול לקדש אימא לך דילמא עיקר טעם הטבילה משום שנכנס לקדש החמור הוא וכשאצרכוהו טבילה כשנכנס לקדש החמור אצרכוהו ג"כ כשיוצא מקדש החמור לקדש הקל בחילוף העבודות כי היכי דלא לזלזלו בקדושת העזרה ולעולם אימא לך דכשלא נכנס מתחלה לקדש החמור לא מצית למילף מדין ק"ו אלא מדין בנין אב:

אמר ר' שמי וכיני וכו'. כלומר דמשני שאפ"ה יש כאן דין ק"ו וכן צריך ללמוד הק"ו מה אם מקדש לקדש שאין ענוש כרת וכלומר דאע"ג דנכנס הוא מקדש הקל לקדש החמור מ"מ אין זה הקדש חמור ענוש כרת יותר מזה קדש הקל שהרי בזה שניהן שוין הן שהנכנס בטומאה לעזרה ענוש הוא כרת כמו הנכנס לפנים והשתא שפיר יליף הק"ו ומה אם מקודש לקדש ששניהן שוין בעונש כרת ואפ"ה טעון טבילה הנכנס מחול לקדש שהוא ממקום שאין ענוש כרת למקום שהוא ענוש כרת על הטומאה לכ"ש שיהא טעון טבילה:

ואפי' מקדש לקדש יהא ענוש כרת. מילתא באנפי נפשה היא ולא בא לסתור הק"ו דהק"ו לעולם מיהא יליף שפיר אלא מדקאמר דמקדש לקדש אין זה ממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת עלה קאמר דמשכחת לה דזימנין אף מקדש לקדש כך הוא וכהאי דתנינן תמן בפ"ב דשבועות נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב א"כ בכה"ג מצינו מקדש לקדש ומתחלה לא היה ענוש כרת שנטמא בעזרה ולבסוף ענוש הוא כרת שהרי כשנכנס לפנים שהא כדי השתחויה היא א"נ כדקאמר עוד התם דאם בא לו בארוכ' כשיוצא לחוץ מתחייב הוא וזה שנכנס לפנים ודאי ענוש כרת הוא והרי זה כמו שבא ממקום שלא היה ענוש כרת ונכנס למקום שענוש כרת ומקדש לקדש היא:

גמ' תני אמר ר' יהודה וכו'. סיפא דהתוספתא היא בפ"ק שהובאה בהלכה דלעיל דר' יהודה ס"ל דכל עצמה של טבילה בנכנס לעזרה והוא בחזקת טהור ואפ"ה התקינו לו טבילה אינו אלא מפני טבילת סרך שחששו חכמים שמא לפעמים יש טומאה ישנה עליו והוא שכחה וכשהוא הולך לרחוץ ולטבול נזכר מהטומאת קרי ישן שיש בידו וחוזר ובא לו שהרי טעון הערב שמש:

תמן תנינן. בסוף פ"ג דברכות זב שראה קרי אע"פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ"ה צריך טבילה לדברי תורה משום תקנת עזרא וכן נדה שפלטה ש"ז וכן המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה מפני התשמיש של קודם ורבי יהודה פוטר:

מה. ומיבעיא להש"ס מ"ט דר' יהודה:

חלק ר' יהודה על טבילת סרך. כלומר אם ר' יהודה חולק הוא על טבילה זו של זב שראה קרי שאינו אלא משום סרך וכלומר משום דבכה"ג אינו צריך לטבילה כלל דמכיון דטומאת זיבה החמורה עליו הוא ובאותה טומאה חמורה מותר הוא בדברי תורה דקי"ל הזבין והזבות מותרין בד"ת ותו לא אתי טומאה קלה דקרי וחיילא עליה ומדינא פטור הוא מטבילה זו:

או. דנימא דטעמא דר' יהודה משום אפילו הוא טובל מה מועיל לו עכשיו הטבילה לקרי שהרי טמא בזיבה הוא ומכיון שאינו מועיל לו לזיבה אף להוציאו מטומאת קרי אינו מועיל לו והלכך למה יטבול:

מה נפיק מינה. מה בינייהו להני טעמי אליבא דרבי יהודה:

ראה קרי. כלומר אם בתחלה ראה קרי ואח"כ ראה זיבה ונעשה זב איכא בינייהו:

אין תימר חלוק ר' יהודה על טבילת סרך. כלומר בכה"ג שיש עליו עוד טומאה חמורה ומותר הוא בד"ת כדאמרן חולק ר' יהודה וס"ל שאין מקום לטבילה זו:

דבר תורה הוא. לאו דוקא דבר תורה אלא כלומר מדינא פטור הוא מטבילה וכדפרישית:

אין תימר אפילו הוא טובל מה מועיל. אבל אם תאמר דטעמיה דר' יהודה היא משום שאפילו טובל הוא מה מועיל לו הטבילה מכיון דטומאת זיבה קדמה לו ואף מלהוציאו מטומאת קרי אינו מועיל לו א"כ הכא שטומאת קרי קדמה לזיבה מועיל לו לקרי שעכשיו מותר הוא בד"ת ומודה ר' יהודה בזה שהוא טובל:

כהדא דתני וכו'. כלומר דפשיט ליה מן הדא דתני בטבילת סרך דאיירינן כאן וקאמר ר' יהודה דהיינו טעמא לטבילה זו ואע"פ שאינו יודע בודאי מטומאה שמא יזכור מאיזה טומאה ישנה שעליו והשתא ה"ה נמי כל היכא דהטבילה היא אינה אלא משום סרך קסבר ר' יהודה דטובל א"כ אינו חולק ר' יהודה ג"כ שם על טבילת סרך אלא דהתם טעמיה משום מה הוא מועיל ובמקום דמועיל וכגוונא דאמרן שטומאת קרי קדמה אף לר' יהודה צריך טבילה:

מתני' פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. ולפי שהוא רגיל לשמש בשאר ימות השנה בבגדי זהב:

פשט. בגדי חול וירד וטבל וטבילה ראשונה זו לא היה צריך קידוש ידיו ורגליו לפי שקידוש לפשיטה וקידוש ללבישה לבגדי קדש היו וקידוש בתרא כשפושט בגדי קדש למלאות חשבון עשרה קדושין:

ונסתפג. נתקנח:

הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. מן הקיתון של זהב כדתנן בפרק דלקמן:

הביאו לו את התמיד קרצו. מלשון קרץ מצפון בא בא כלו' ששחטו בהכשר שחיטה בלבד והיא ברוב שני סימנין:

ומירק. וגמר כהן אחר השחיטה:

על ידו. בשבילו לפי שאין קבלת הדם היום כשירה אלא בכ"ג והיה צריך למהר ולקבל הדם וזרקו:

נכנס להקטיר את הקטרת. של שחר ולהטיב וכו'. ככל סדר התמיד שבכל יום:

עד שישחוט בו וכו'. אקרצו דמתני' קאי:

מתני' אמרה כן. דלשון קרצו כך הוא כדאת אמר קרץ וגו':

חד אמר נכוסה. מלשון שחיטה ואחרינא אמר נסוחה ומלשון נסוח ממקומו ונגלה:

מגליינא. כלומר נעקר ונגלה ממקומו וכמענה אליהוא מחומר קרצתי נבראתי ונגליתי א"נ נסוחה מגליינא מלשון נתוח וחתוך במגל הוא וכן קרץ מצפון החותך בא וזה ג"כ מענה אליהוא מחומר נקרצתי נחתכתי ובלשון המשנה מקרצות נושכות זו בזו ואין בין הני לישני אלא פי' המלה:

קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים. לאו דוקא דהא קתני להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים אלמא קטרת בין דם לנרות קריבה ולא בין דם לאברים אלא עכשיו לא בא התנא לומר סדר הקרבות זו אחר זו איך היו ולא רצה לומר אלא שלא היו זריקת דם והקרבת האברים רצופים זו אחר זו שהרי הקטורת מפסקת ביניהם וה"ה נמי שהטבת הנרות היתה ביניהם לאחר הקטורת קודם הקרבת האברים:

או איסטניס. מצונן:

מחמין לו חמין. מעיה"כ:

ומטילין לתוך הצונן. ביה"כ לתוך חקק הבנין בבית הטבילה כדי שתפיג ותסיר צינתן:

פיסקא. קטרת של שחר וכו' כתיב בתמיד בבקר וכו'. נתחלפו השיטות בכאן בטעות דמוכח וכצ"ל כתיב בתמיד בבקר וכתיב בקטרת בבקר יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר אחד. כלומר בקטרת. כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובתמיד לא כתיב אלא את הכבש אחד תעשה בבקר והלכך קטרת קודם לאברי התמיד:

מעתה נימא אפי' לדמו של תמיד יוקדם הקטרת ואנן תנינן קטרת של שחר קריבה בין דם לאברים. ומשני ר' הילא תעשה כתיב בתמיד הקדים בו מעשה וזהו זריקת דמו שיהא קודם לקטרת וכאן גרסי' מה שכתוב בספרי דפוס לעיל. כתיב בבקר בתמיד וכתיב בעצים בבקר בבקר. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר וכדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין. כלומר לענין מאי בא הכתוב ללמדנו להקדים מערכת העצים לתמיד אם קודם לאברין של תמיד והלא בעצים הן נקטרין ופשיטא שמערכת העצים קדמה אלא כי אנן קיימין הכתוב שבא ללמדנו אפילו לדמו של תמיד יוקדם מערכת העצים:

כתיב בעצים וכו' וכתיב בקטרת וכו' ואיני יודע איזה מהן יוקדם מי מכשיר את מי. אלא ממה שהעצים מכשירין את הקטרת אתה למד שאף הם יקדמו את הקטרת והכי שנויה הברייתא בת"כ:

איתא חמי וכו' ותימר הכין. בתמיה בא וראה הלא כבר למדנו שהעצים קודמין לדם התמיד והדם קודם לקטרת והשתא למה לך האי טעמא דהעצים מכשירין את הקטרת להקטיר עליהן תיפוק ליה דע"כ העצים קודם לקטרת מן הכתוב:

אמר ר' הילא וכו'. כלומר דהא לא קשיא דאי לאו האי טעמא דהברייתא הוה אמינא מנא לך הא גופה דהעצים קודם לקטרת דהא בתרווייהו כתיב בבקר בבקר ואי משום שהעצים קודמין לדם ודם לקטרת אימא הואיל ובקטרת כתיב שני פעמים בבקר ובאינך חד יוקדם הקטרת לן ואי משום דכתיב תעשה גבי תמיד מהאי לא הוה ידעינן דלמוקדם לדם אתי למאי דס"ד דבבקר בבקר להקדים לקטרת קודם הכל קאתי ומעתה לא על שלא זכיתי בו מן הדין אחר אלא ע"י טעם זה שהעצים מכשירין את הקטרת היא דלמדנו שהעצים קודם לקטרת ולפיכך ואצרכת הדא מתניתא לומר כך:

הוון בעי מימר. מילתא באפי נפשה היא שהיו בני בית המדרש בעי למימר שמי מכשיר את הקטרת גחלים כלומר שאין לך מכשיר אחר אלא גחלים מעצי המערכה שניה של קטרת וכשנותן הקטרת ע"ג הגחלים שוב א"צ לדבר אחר כך היו סבורין בני בית המדרש:

א"ר אלעזר. לא היא אלא מעלה עשן צריך שיתן בתוכה מלבד הסממני הקטרת והמעלה עשן הוא המכשיר להעלות עשן הקטרת:

נאמר בתמיד וכו' ונאמר בקטרת וכו'. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ונאמר גבי נרות מערב עד בקר שאין לך עבודה אחרת אחר הנרות של בין הערבים א"כ למדנו מכאן ג"כ שהקטרת של בין הערבים היא אחר תמיד של בין הערבים לפי שיואחר דבר וכו':

מעתה. נימא שהקטרת מאוחר אפי' לנסכין תמיד של בין הערבים:

תעשה. כתיב כמנחת הבקר וכנסכו תעשה למדך הכתוב איחר בו מעשה אחר הקטרת לפיכך שנינו קטרת של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים:

הכא את אמר וכו'. לעיל דפריך אימא יוקדם קטרת של שחר אפי' לדם התמיד ושנית תעשה כתיב בתמיד הקדים בו. מעשה והכא דריש את תעשה לאיחר בו מעשה:

אמר ר' הילא. כך הוא הדבר לפי שכל מדרש ומדרש בעניינו הוא נדרש דתמיד של שחר בכלל מאוחר היה דאי לאו קרא דתעשה ה"א שאפי' דם התמיד מאוחר לקטרת וא"כ כשבא הכתוב ללמוד ע"כ להקדים בו מעשה הוא בא אבל כאן בתמיד של בין הערבים איפכא דאי לאו קרא בכלל מוקדם הוא שאפי' הנסכין יוקדמו לקטרת הלכך כשבא הכתוב לאיחר בו מעשה הוא שבא ללמוד:

והוה ר' זעירא מקלס ליה. לר' הילא על טעם לשבח הזה:

וצווח ליה. והיה קורא עליו בניה דאורייתא אלו הם מהבונים את התורה בשבח טעמים:

תני. בתוספתא פ"ק:

עששות. חתיכות עבות:

ולא נמצא כמכבה ביה"כ. כשמטיל אותן לתוך הצונן:

אלא מסבור סבר ר' יהודה שאין אבות מלאכות. נוהגות ביה"כ בתמיה:

אלא ר' יודה ור"ש אמרו דבר אחד. ר"ש בפ' במה מדליקין דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ופריך לא כן סבור מימר התם בהלכה המכבה את הנר וכו' דר' יוסי שם ור"ש אמרו דבר אחד ולדידך נימר ר' יוסי ור' יודה ור"ש אמרו דבר אחד:

אלא. דהיינו טעמא דמיסבור סבר ר' יהודה שאין תולדת האש כאש והעשתות הללו אינו אלא תולדת האש ואינו מתחייב משום מכבה כבאש עצמו:

אלא כיני וכו'. כלומר אלא דא"כ כן צריך אתה לומר דר' יהודה היא דס"ל שאין תולדת אש כאש ורבנן דמתני' דקאמרי מחמין לו חמין ומטילין וכו' משום דסברי תולדת אש כאש והלכך חמין דוקא ולא עשתות של ברזל ומיהו אכתי קשיא ויחם לו חמין כלומר הכל חמין מעי"כ ויטבול בהן ביה"כ ולמה הצריכו שיטיל אותן לתוך המקוה צונן:

טעם דהדין תניא. במתני' שלא יאמרו ראינו כ"ג טובל במים שאובים ביה"כ ויכשירו אף הכל מים שאובים לטבילה לפיכך היו מטילין אותן לתוך המקוה צונן עד שיחומו דזה ודאי לאו שאובין נינהו:

מתני' הביאוהו לבית הפרוה. מכשף אחד ששמו פרוה בנאה ונקראת על שמו וי"מ שחפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כ"ג והרגישו הכהנים בהחפירה ומצאוהו וקראו אותה הלשכה על שמו:

ובקדש היתה. לפי שטבילה זו עם שאר הטבילות חוץ מן הראשונה צריכות שיהו במקום קדוש דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש:

ר"מ אומר פשט. תחלה ואח"כ מקדש דס"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בחליפת הבגדים תרווייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונה הם:

הביאו לו בגדי לבן. כתונת ומכנסים ואבנט ומצנפת האמורים בפ' אחרי מות שכל עבודות הפנימיות היו בהן ועבודות חיצוניות כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן בכל השנה ובין כל חילוף וחילוף מהבגדים טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הקיתון של זהב:

לבש וקידש ידיו ורגליו. הכל מודים בקידוש השני שלובש ואח"כ מקדש דאמר קרא בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה:

בשחר היה לובש פילוסין. בגדי בוץ דקין ויפים הבאים מארץ רעמסס תרגום ירושלמי לרעמסס פילוסא:

ובין הערבים. שהוא לובש בגדי לבן להוצאת כף ומחתה היו הינדוון מארץ הודו או מכוש ושניהם נקראו הינדיאה והודו נקרא הינדיאה רבה:

הכל שלשים מנה. הא דכללינהו לאשמועינן דשלשים מנה סך הכל לומר לך שאם פיחת לאותן של שחרית משמונה עשר מנה וריבה לאותן של ערבית לית לן בה אלא שיהא סך הכל שלשים מנה מיהו של שחרית יותר חשובים משל ערבית משום דכתיב בלבישת בגדים של שחרית ארבעה זימני בד חד לגופיה וחד מלשון לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי ורביעי למידרש בד המובחר שבבד:

אלו נוטל מן ההקדש. מתרומת הלשכה ואם רצה להוסיף על שלשים מנה מוסיף משלו ובלבד שיהא מקדיש התוספת וימסרנה לצבור ואח"כ יעשה בה הכתנת:

גמ' מה טעמא דר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש משום דבקרא כתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו' והאי ורחץ לענין קידוש נדרש והטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה למישדי האי ורחץ אפשיטה ואלבישה וילפינן תרי קדושי מיניה כאלו כתב ורחץ תרי זימני וקסבר ר"מ דהכי ילפינן פשט וקידש ורחץ וקידש כלומר שלאחר שפשט הוא מקדש קידוש ראשון אח"כ ורחץ וקידש קידוש שני ולבש ולקמן פריך עלה:

מ"ט דרבנן וכו' כלומר דמקשו פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש אחר שלבש אף פשיטה מקדש בעודו לבוש ואח"כ פושט:

על דעתיה דר"מ. דדריש לקידוש שני מורחץ וקידש ומשמע שמקדש ואח"כ לובש א"כ רחיצה שהיא קידוש השני חוצצת היא כשלובש אחר זה והתורה אמרה על בשרו וכן בראש הפרשה כתיב ורחץ במים את בשרו ולבשם דמשמע אחר הטבילה מיד ולבשם ולא היה מפסיק בקידוש בין הטבילה ללבישה ולדידך הקידוש חוצצת כלומר שמפסקת בין הטבילה ללבישה:

א"ל מיסבור את סבור על דר"מ ופשט וקידש ורחץ וקידש. וכי אתה סבור דכך קאמר ר"מ שקידוש השני היה קודם הלבישה אינה כן אלא ה"ק ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש וכלומר דודאי משמעות ורחץ את בשרו במים אטבילה קאי ואחר כך לובש ואח"כ מקדש קידוש שני. ועיקר טעמיה דר"מ משום דקסבר תרווייהו קידושי משום לבישת בגדים המתחלפים הן כדפרישית במתני' והלכך הוא דקאמר דקידוש הראשון אחר שפשט בגדיו היא אבל קידוש השני לדברי הכל כשהוא לבוש הוא מקדש כדילפינן מקרא וכדפרישית במתני':

שמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שניהן לבא. בין קידוש דפשיטה ובין קידוש דלבישה שתיהן בשביל להבא הן:

בר קפרא אמר וכו'. כלומר דאליבא דרבנן פליגי לשמואל שני הקידושין בשביל העבודה שהוא עובד אחר כך והלכך אף בקידוש הראשון של פשיטה שהוא מקדש ואח"כ פושט לרבנן אפ"ה ג"כ בשביל מה שהוא עובד אח"כ הוא מקדש ובר קפרא ס"ל אחת לבא כלומר קידוש השני הוא בשביל להבא מה שיעבוד אח"כ ואחת לשעבר זהו קידוש הראשון שהוא מקדש בשביל שעבד כבר ושתיהן לבוש כלומר כשהוא לבוש מקדש אף בקידוש הראשון וכטעמייהו דרבנן לעיל:

הכל מודים. בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש הראשון וזהו מה שהוא מקדש בתחלה כשנכנס לעבוד כדתנן במתני' דלעיל שזה ודאי הוא בשביל להבא שהרי לא עבד עדיין ועכשיו הוא נכנס לעבוד עבודת התמיד:

הכל מודים בקידוש הראשון. זהו ג"כ אותו קידוש שבתחלת כל העבודות כשנכנס לעבודת התמיד הכל מודים בזה שהוא מעכב לפי שאם לא קידש שארי הקידושין שבין עבודה לעבודה איכא דס"ל שאינו מעכב ועבודתו כשירה אבל בקידוש שבתחלה כשנכנס לעזרה לכ"ע מעכב הוא ואם לא קידש עבודתו פסולה מה טעם דהא כתיב ביה חקת עולם לדורותיכם בפ' צווי קידוש ידים ורגלים בכי תשא וכל היכא דכתיב חוקה מעכב הוא:

הכל מודים. בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש האחרון שהוא אחר כל העבודות כשפושט הבגדי זהב שקידוש הזה הוא בשביל לשעבר:

מתני' אמרה כן. דהא קתני על זה והביאו לו בגדי עצמו ולבש וכי יש אדם מקדש ידו ורגלו ללבוש בגדי חול אלא בשביל שפושט בגדי זהב שעבד בהן הוא מקדש:

ולבשם. כתיב ומיותר הוא דהא כתיב ברישיה דקרא כתונת בד קדש ילבש וגו' אלא למידרש לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת:

ודכוותה וכו'. כלומר ומנא לן למידרש הכי דאי משום דולבשם מיותר הוא דלמא לאפוקי מידי אחרינא שאינו מעכב הלכך קאמר מסתברא דמידי דכוותה הוא ממעט לבישה שהיא בין עבודה לעבודה בחילוף מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב היא שמעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת א"נ דלא תימא דאפילו קידוש ידים ורגלים שבתחלה נמי ממעט להכי קאמר ודכוותה וכו' דדוקא הך קידוש שבין עבודה לעבודה כמו הלבישה הוא דאינו מעכב וכדאמר ר' יוחנן לעיל הכל מודים בקידוש הראשון שהוא מעכב:

בד. כתיב כתונת בד קדש ילבש מלמד שיהו הכתונת כפולים דמשמעות בד כך הוא שיעשה להן שתי כתנות לכל אחד ואחד מהכהנים:

וקיימינה. ותקיים זה הדרש דלא כר' יוסי דלקמן:

לא נחת לבית וועדא. לא ירד לבית המדרש באותו היום וקם עם ר"ז שפגע בו כשיצא מבה"מ וא"ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום וא"ל דבר זה:

דתני. בברייתא דפליגי ר' יוסי ורבנן בהא:

ולבני אהרן תעשה כתנות. משמע שתי כתנת לכל אחד ואחד:

למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה כתנות אחד ולהוציא שלא ישמשו שנים בכתונת אחד זה פושט וזה לובש. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דחגיגה:

בד שיהו חדשים. שלא נשתמש בהן להדיוט:

אם אומר את וכו'. כלומר ולא מצית אמרת דלמעוטי בגדים השחקים מחמת יושנן קאמר דהא תני בברייתא בהדיא ילבשם ואפי' שחקים אלא למעוטי לבגדים שנשתמשו בהן להדיוט הוא:

כמחלוקת. דתנאי דלקמן היא דתניא עור שעיבדו לשם קמיע להדיוט מותר לכתוב עליו למזוזה ורשב"ג אוסר והאי נמי דדריש בד שיהו חדשים כרשב"ג הוא דאתיא:

הוינן סברי מימר מה פליגן להדיוט. כלומר היינו סבורין מעיקרא למימר דכי פליגי בדבר שנעשה להדיוט אם מותר להשתמש בהן לגבוה:

הא לגבוה לא. הא מה שנעשה בתחלה לגבוה לא פליגי שאסור להשתמש בהן להדיוט:

מן מה דתני וכו'. ואמר עלה ר' חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת היא הדא אמרה דאף לגבוה פליגין אם מותר להשתמש בהן להדיוט כדלקמן:

דתני אבני קדש. למזבח וכיוצא בו צריך שתהא חציבתן בקדש כלומר לשם קדש ובקדש יחצבו שיהו נשארין לקדש ואל ישנה אותן להיות להדיוט וכן בגדי קדש:

ואמר וכו'. השתא מסיק להא דאמרן דאמר ר"ח עלה במחלוקת דלקמן היא שנויה א"כ ש"מ דאף מה שנעשה לגבוה אם מותר להשתמש בהן להדיוט נמי פליגי תנאי:

דתני וכו'. כלומר דהאי תנא ס"ל דהזמנה לגבוה לאו מילתא ומשנשתמש בו לגבוה הוא דאסור להשתמש בהן להדיוט:

והא תני. אחריתא:

העושה וכו'. דאפי' בהזמנה בעלמא אסור וקאמר ר"ח דבמחלוקת דתנאי היא:

דתני העושה כלי להדיוט וכו'. וקסבר כי היכי דפליגי בהעושה להדיוט אם דוקא בשנשתמש בהן הוא דבעינן ה"ה נמי איפכא בעושה לגבוה תליא בהך פלוגתא גופה:

ר' חונה בשם רבנן דתמן. דלא היא דתיפתר הך ברייתא בתרייתא דקתני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו לגבוה דמיירי שבא הממון מתרומת הלשכה דמתחלה לשם גבוה נגבה וא"כ לית ש"מ כלום דפליגי ביה תנאי ולאוקמי הך פלוגתא קמייתא בה דהכא כ"ע לא פליגי וכדאוקמינן:

כלי שרת מאימתי הן קדישין. לקדש את הניתנין לתוכן. וגרסינן להא לקמן פרק בני העיר בהלכה א':

מיד. כשמקדישן לכלי שרת:

או בשעת התשמיש. בתוכן אז הכלים מתקדשין הן ומשום דאיירי בהאי עניינא לעיל העושה כלי לגבוה וכו' ואם מיד הן קדושין אסור להשתמש בהן להדיוט וכהאי מ"ד לעיל הלכך בעי ליה הכא:

אין תימר מיד ניחא. כלומר ניחא הא ותו לא מיבעיא לן נמי לענין מה שיתן לתוכן שמתקדשין הן מאליהן:

אין תימר בשעת התשמיש. בתוכן אז הוא שהן קדישין א"כ כאחת הן קדישין עם מה שנתן לתוכן שניהם הן קדישין בבת אחת. ובמגילה שם גריס בהדיא כאחת הם קדישין ומתקדשין:

ניחא של משה וכו'. כלומר בכלי שרת שעשה משה במשכן ודאי לא קא מיבעיא לן שנתקדשו בשמן המשחה ומשיחתן היא מקדשן מיד ואע"פ שעדיין לא נשתמשו בהן אבל של שלמה בבית העולמים אם דוקא בשעת התשמיש הן קדישין א"כ כאחת הן קדישין ומתקדשין:

בכניסתן לארץ ובנה שלמה בית העולמים והיו מפנין כלי המשכן מתוך של משה לתוך של שלמה ואלו כבר נתקדשו בשמן המשחה:

לא היה שם של משה. כלו' כלי שרת החדשים שעשה שלמה מלבד אותן של משה אלו כאחת הן קדישין ומתקדשין להאי מ"ד שבשעת התשמיש הוא שהן קדושין וכן בעלייתן מן הגולה בימי עזרא היו מפנין אותן הכלים שנשתיירו מתוך של שלמה לתוך שלהם ואלו כבר נתקדשו בשעה שנשתמשו בהן בבית ראשון לא היה שם וכו' כדלעיל:

אבנים שחצבן לשם מת. לקבר אסורין הן בהנאה מיד שחצבן ואם בתחלה חצבן לשם חי ולשם מת כלומר כשיצטרך ישתמשו בהן לחי ואם יצטרך ישתמשו בהן למת מותרין הן בהנאה עד שישתמשו בהן למת:

הזורק כלי לפני מטתו של מת. אם הוא לתוך ד' אמות של מת תופסו לאוסרו בהנאה שנתכוין שיהא נקבר עמו וכל שהוא חוץ לד' אמות מותר הוא בהנאה:

נמצאת אומר וכו'. מהדר להמתני' וברייתא בת"כ היא:

ת"ל ופשט ורחץ וכו'. כדפרישית לעיל בריש ההלכה:

ודין הוא. שיהא טעון קידוש אף לאחר הפשיטה כמו שהוא טעון בלבישה:

מה אם במקום שאינו טעון טבילה. כגון בכל יום למ"ד הנכנס לעזרה שלא לעבודה אינו טעון טבילה וטעון הוא קידוש כאן שהוא טעון טבילה וכו':

טול לך מה שהבאת. מדין ק"ו דאי הכי מה להלן די בפעם אחת כל היום וכו' אלא מכאן דמה ת"ל ופשט וכו' וכי על דעתינו עלתה וכו' אלא להקיש פשיטה ללבישה וכו':

א"ר מנא לא מסתברא. למימר אלא חילופין הקיש לבישה לפשיטה דהא ורחץ בתריה דופשט כתיבא:

ואין שני של פילוסין וכו'. לר"מ דמתני' פריך דקאמר בשחר היה לובש פילוסין של י"ב מנה ובין הערבים הנדווין של ח' מאות זוז וכי אין השני של פילוסין יותר יפה מהמובחר הראשון של הנדוון שהרי כך נשנה בדברי חכמים בשחר פילוסין של ח"י מנה ובין הערבים של י"ב מנה והן ג"כ מהפילוסין היו אלא שאינן מובחרין כמו המובחר הראשון של שחר וא"כ לר"מ נמי היה לו לומר לבין הערבים ג"כ בשל פילוסין אלא שלא יהו כל כך מובחרין כמו בשל שחר ומ"מ כל שהוא מהפילוסין יותר מובחר הוא משל הנדוון:

משום מילה דשמעה פרוטי. דשמעה לשון איסוף היא מלשון המקרא וישמע שאול את העם וכלומר משום דבר שמאסף וגורם להוציא ממון הרבה שאלו של פילוסין לעולם חשובין ויקרים הן יותר מאלו של הנדוון ושלא להוציא ממון כל כך ללמדך שהתורה חסה על ממונם של ישראל:

תמן תנינן. במנחות פ' כל קרבנות הצבור דתנינן שם שלשה זתים ובהן שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הראשון למנורה והשאר למנחות. וכך היא שנויה שם בשאר שני הזתים ובהשמנים והדר תנינן הראשון שבראשון אין למעלה הימנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין והיינו למנחות הן שוין כדאמרינן התם ומשום דקי"ל בכל מקום שמביאין מהמובחר כדכתיב מבחר נדריך וקאמר שאם יש לו מנחה להביא יביא איזה מהך שירצה או מהשני שבראשון או מן הראשון שבשני. והכא נמי קפה וכי אין השני שבראשון לעולם יפה הוא מן הראשון שבשני שהרי הזית הראשון שהוא מראש הזית הוא המובחר שבמובחר ואמאי קתני שוין הן למנחות אלא דטעמא נמי משום מילה דשמעה פרוטי:

מאי כדון. מאי טעמא דמתני' דמיהת לעולם של שחר יותר יפין הן משל בין הערבים לכ"ע ומנלן:

בשחר כתיב. בריש הפרשה בפסוק כתנת בד קדש ילבש וגו' ונאמר בו ד' פעמים בד ובמנחה חד בד בפסוק ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד וזה נאמר אחר שהוציא כף ומחתה שהיה לעת מנחה ומד' בד שכתוב בשחר ילפינן שהוא מן המובחר שבבד יותר משל ערבית וכדפרישית במתני':

שלבש כתנות במאה מנה וכו'. כדתנינן אם רצה להוסיף וכו' כדפרישית במתני':

שהיה נראה מתוכה ערום. שכל כך היה הפשתן מוצהב עד שנראה בשרו מתוך הכתונת:

מה עשה. בה מילא אותה מים וסבב את המזבח שבעה פעמים ואעפ"כ לא יצאו המים ממנה שכל כך היתה עבה ולהראות שאם היא עבה הרבה יפה היא מאוד ומוצהבת וככלי זכוכית עבה:

מתני' בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח. מן הדין מה שהוא כשר למקום שחיטת קדשי קדשים הוא מכותל צפוני של העזרה עד כותל המזבח שהוא ששים אמה ומחצה מרוחב העזרה וכנגדו מכותל האולם. ועד כותל המזרחי של העזרה שהוא ששה ושבעים אמה מאורך העזרה כל המקום ההוא הנקרא צפון והוא המקום שהוא כשר לשחיטת קדשי הקדשים שנתקיים בו על ירך המזבח צפונה לפני ה' ומה שהיו מעמידין את הפר בין האולם ולמזבח אינו אלא משום חולשא דכ"ג שלא יכבד עליו טורח המשא את הדם במזרק מרחוק לפיכך היו מעמידין אותו קרוב להיכל מה דאפשר ובין האולם ולמזבח ג"כ נקרא צפון כדאמרן:

ראשו לדרום ופניו למערב. בדין היה שיהא ראשו להיכל שהוא במערב ואחוריו למזבח אלא שמא יטיל גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח לפיכך מעמידין אותו ראשו לדרום. וזנבו לצפון דהכי שפיר טפי ועוקם ראשו עד שיהא פניו למערב:

וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך וכו'. בגמרא קאמר דמתני' ר"מ היא דיליף לסדר הוידוי כך שכן מצינו במשה שאמר נושא עון ופשע וחטאה וכך כתוב בוידוי של שעיר המשתלח והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. אבל חכמים פליגי עליה ואמרו הרי עונות אלו זדונות ופשעים אלו מרדים וחטאים אלו השגגות וא"כ לאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות בתמיה אלא כך היה אומר חטאתי עויתי פשעתי וכך אומר בכל הוידוים וכך מצינו בדוד שאמר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. ומהו זה שאמר משה נושא עון וגו' כך אמר משה לפני המקום בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם הזדונות כשגגות וכך הוא הפירוש של הכתוב והתודה עליו וגו' והלכה כחכמים:

גמ' איזהו צפוני של המזבח וכו'. תוספתא היא בריש פ"ו דזבחים וכך היא כתובה לפנינו שם איזהו צפון המזבח שהיא כשר לשחיטת קדשי קדשים מקיר המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני על פני כל המזבח וישנן שלשים אמה. זהו ט"ס והגי' כאן נכונה בזה ישנן בשלשים ושתים אמה שכך הוא אורך המזבח כמו ששנינו בפ"ה דמדות שמונה שם אורך העזרה וקחשיב לאורך המזבח ל"ב אמה:

דברי ר"מ ר"א בר"ש מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כנגד בית החליפות וישנן עשרים ושתים אמה לאורך. ורבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל י"א אמה וכו'. כמו שכתוב כאן מקיר של מזבח צפוני וכו'. אלא שיש שם איזה עירבוב בין השיטות:

אמר ר' יוחנן לא מצאנו שחיטה פסולה בזר. כצ"ל וכן הוא בהדיא לקמן בדר' יוחנן. כלומר אפי' בשחיטת פר ושחיטת פרה ס"ל לר' יוחנן דכשירה בזר:

רב. פליג דכן מפקד לתלמידוי בכל אתר הוין תנינון שוחט. כלומר שוחט הכהן חוץ מפרה תהוון תניין זורק הכהן אבל שחיטתה כשירה בזר והאי בכל אתר דקאמר רב לאו בכל מקום ממש קאמר דהא תנינן בהדיא בריש פ"ב דזבחים שהשחיטה כשירה בזרים וכו' ולא אשכחך דרב פליג על האי מתני' אלא בשחיטת פרו של אהרן קאמר דבכל אתר דאשכחתון דאיירי ביה תהוין תנינן שוחט הכהן:

ואמר ר' יוחנן לא מצאנו וכו'. גופא א"ר יוחנן דאף בפרה שחיטה כשירה בזר:

התיב ר' חייה בר בא והא כתיב ושחט והזה. כלומר בתריה דכתיב ושחט אותה לפניו כתיב ולקח וגו' והזה אל נכח פני אהל מועד:

מה הזייה לא הוכשרה באשה כאיש וכו'. כלומר דלא מצינו בהזיית דמה שתהא כשרה באשה וס"ד דכל שהאשה פסולה אף הזר פסול וא"כ אף השחיטה כן:

א"ל. ומהא ראיה והרי הזיית מימיה שכשרה בזר ופסולה באשה כדתנן בפ' י"ב דפרה הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה:

א"ל תמן לא כתיב כהן. גבי הזיית מימיה:

ברם הכא. בהזיית הדם:

כתיב ולקח אלעזר הכהן והזה. כצ"ל דהאי ברם הכא כתיב כהן היא זר היא אשה שייך כאן. והאי וליידא מילה וכו' שייך אבתריה. דבהזאת הדם כתיב כהן וא"כ היינו זר היינו אשה ואין תאמר שהיא כשרה בזר אם כן תיכשר נמי באשה:

וליידא מילה כתב איש. זה עוד ראייה למה שאומר היא זר היא אשה דהרי מצינו דכתיב גבי אסיפת עפרה ואסף איש טהור ולאיזה דבר כתיב כאן איש אלא להכשיר את הזר וא"כ היא איש היא אשה כל שהזר כשר אשה כשרה וכל שהאשה פסולה זר פסול מלבד הזאת מימיה משום דלא כתיב שם כהן:

פר של יה"כ צריך כהן. בשחיטה ולמה לא אמר נמי ושעיר של יה"כ צריך כהן:

דהוא קרייא וכו'. כלומר לא צריך למיתני ושעיר שמפורש בכתוב היא ושחט שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת וגו' מה הבאה ודאי בכהן אף שחיטה בכהן:

ר' יעקב וכו'. קאמר בהדיא פר ושעיר וכו':

ובשנייה. כשמזכיר השם המפורש בפעם שניה בהוידוי אומר אנא בשם והכוונה בכח שמך המיותד הגדול והנורא כפר נא:

תני בתוספתא ריש פ"ב:

כיצד מתודה וכו'. כדפרישית במתני':

ששה בפר. בשני וידויין על הפר ושלשה פעמים בוידוי שעיר המשתלח ואחד בגורלות כשאומר לה' חטאת:

הקרובים. אצלו ועומדים סמוך לו לא היו זזים משם. אע"פ ששמעו שם המפורש בניקודו לא היו זזים משם עד שנתעלם מהן ניקודו וכונתו דכתיב זה שמי לעלם:

עומד הייתי וכו'. בשעת נשיאת הכפים במקדש:

שמע פרסייא. איש אחד פרסי קילל בשם המפורש לבנו ומת מיד אמר הנה הלך זה ומאן דשמע מההזכרה שמע ואין לנו לחזור ולהזכיר זה:

איתא. בא ואני אמסור לך שם המפורש ונכנס בנו תחת המטה לשמוע ונתעטש ונשמע קולו ואמר ר' איני וכי מה המנהג הזה שאתם נוהגים ברמאות והלך לו ואמר לא לך ולא ליה אמסור:

חד אסי. רופא אחד בצפורי:

דאנא אכיל מעשר. נהנה משל אחרים ומאן דרגיל ביה בשם המפורש לא יכול להנות משום אדם כלום:

מתני' בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח. לפי שהשעירים היו עומדים בעזרה עד שעת שחיטה ולא היו מכניסין אותן בין האולם ולמזבח אלא במזרח העזרה היו וכנגד אותו חלק של המזבח שהיה בצפון וכדאיתא בהלכה דלעיל שמכותל המזבח עד כותל העזרה היו ששים אמה ומחצה וחצי חלק רוחב העזרה היה ס"ז ומחצה נמצא ז' אמות מהמזבח היו בחלק הצפוני של העזרה וכדרבי לעיל שמוסיף למקום שחיטת קדשי קדשים עד כותל העזרה המזרחי והיינו מקירו של מזבח הצפוני עד כותל העזרה למזרח והיינו דקתני הכא למזרח העזרה לצפון המזבח כלומר במקום שהוא כנגד חלק המזבח שהיה בצפון ששם היתה ההגרלה:

וקלפי היתה שם. אשקרו"ן בלעז כלי עץ חלול:

של אשכרוע. מין ארז בוש"ו בלעז תרגום של תאשור אשכרוע:

בן גמלא. יהושע בן גמלא בעלה של מרתא בת בייתוס כשנתמנה להיות כ"ג עשאן של זהב:

בן קטין. כ"ג היה:

עשה שנים עשר דד לכיור. ליציקת המים כדי שיהיו שנים עשר כהנים הזוכים בפייס של תמיד השחר מקדשים ממנו בבת אחת ואע"פ שי"ג כהנים זוכין בו כדאמרינן בפרק דלעיל לא עשה להשוחט כדי לידע שהשחיטה כשירה בזר:

אף הוא עשה מוכני לכיור. כמין גלגל. לשקע בו בבור שיהו מימיו מחוברים עם מימי הכיור שאם לא כך היו המים שבכיור נפסלים בלינה שקדשו בכלי והיא הכיור וכל דבר שיתקדש בכלי נפסל בלינה. והרמב"ם מפרש להא דאמרו גילגלא דהוה משקעא ליה שעשה כמין כלי עגול סביב להכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני וכלומר והמים שבאותו מוכני לא היו נפסלים בלינה לפי שלא נתקדש לכלי שרת:

כל ידות הכלים. ידות הסכינים:

נברשת. מנורה של זהב על פתחו של היכל ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין הימנה והיו הכל יודעין שהגיע זמן ק"ש:

שפרשת סוטה כתובה עליה. שלא יצטריך להביא תורה לכתוב ממנה פרשת סוטה במקדש ובגמ' קאמר שלא היה כתוב על אותו טבלא אלא ר"ת של פרשת סוטה:

נקנור. שם אדם חשוב נעשו נסים לדלתותיו כדקאמר בגמרא:

גמ' איזהו צפונו של מזבח וכו'. ככתוב בריש הלכה דלעיל וכמה דמציין הש"ס בעצמו גרס בהילכתא עליתא עד מקירו וכו' ולא הביא זה כאן אלא כדי לידע פירושא דמתני' דקתני למזרח העזרה לצפון המזבח וכדפרישית במתני':

חמשה דברים היה הסגן משמש. אחת הא דקתני בר"פ דלקמן אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו וכו'. הב' כשהכהן גדול מהלך הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. הג' הא דתנינן בפ"ז דתמיד שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל וכו'. הד' הא דתנן שם בזמן שכ"ג רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו. הה' שלא היה כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שהוא בתחלה נעשה סגן ושימש:

פסקינן. מין עץ ארז:

אבדו. אותן של זהב שעשה בן גמלא מהו לעשות תחתיהן אחרים של זהב. או דילמא מכיון שאבדו אבדו ועושה תחתיהן של עץ כמו שהיה מקודם ופשיט ליה דיבוא האי כאותה ששנינו לקמן בפ"ו דשקלים שלשה עשר שולחנות היו במקדש ושנים באולם מבפנים על פתח הבית אחד של שייש ואחד של זהב על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ולא מורידין. ומפני שנסתלק מעל של זהב שמבפנים היו צריכין ליתנו על של זהב שלא להוריד בקדש וה"נ מכיון שכבר נעשו של זהב שוב אין מורידין ועושין תחתיהן לאחרים של זהב:

ויעשו דדין זה על גבי זה. הא דקתני בן קטין עשה י"ב דדין לכיור ולמה כל כך ויעשה דדין שנים או שלשה זה ע"ג זה א"נ מפני מה עשאן סביב סביב ויעשה אותן זה על זה:

אמר ר' יונה כיום מרובה של תמיד. כלומר כמו שצריך י"ב כהנים להתמיד שהוא מרובה מן האיל ועשאן סביב שיהיו יכולין לקדש בבת אחת:

העליון. דד העליון עשה למעלה קודם הרוב של הכיור משום כלי פחות ברובו כלומר משום דין כלי שנפחת ברובו לאו כלי הוא וכדי שלא יהו מימיו מי שאובין בכלי. ופריך והתחתון אין בו משום אוירו של כלי כלומר ומה מועיל זה הרי מ"מ אפילו המים שבתחתון כשאובין הן משום שבאין מאוירו של כלי דהא לא נשתנה מלהיות כלי מחמת הדדין:

אמר ריב"ל וכו'. כלומר אלא כדריב"ל דאמר אמת המים היתה מושכת לו להמוכני ממעין עיטם והיו רגלי שבדרום סוף המוכני שהיא בדרום היו פתוחין נקבים בו כרמונים וכדתנן לענין טומאה בפי"ז דכלים כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים כשנפחתו כמוצא רמון טהרו וה"ה כאן שאינו ככלי לענין שאובים:

הים של שלמה וכו'. כד"א והים לרחצה לכהנים בו. ופריך ולא כלי הוא והמים שבו כשאובין הן ומשני אמת המים וכו' כדלעיל:

כתיב. בעזרא א' ואלה מספרם של הכלים שהשיב מלך כורש ואיידי דאיירי בכלים מייתי להא ומפרש מאי אגרטלי מקום שאוגרין שמאספין בו דמו של טלה והן המזרקות:

כהאי דתנינן תמן. בסוף פ"ד דמדות:

תרין אמורין. פליגין בפירושא דנברשת:

קונביתא. לאמפ"א כדמתרגם עקילס לקבל נברשתא בדניאל תירגם לקבל למפר"ס:

אל"ף בי"ת היה כתוב עליה. ראשי תיבות של הפרשה:

והא תני ככתב שכאן. שבתורה כן כתב כאן בטבלא וכו' וקס"ד כל הפרשה כולה:

פתר לה. דה"ק כאל"ף וכו' ולעולם ראשי תיבות:

תני ר' הושעיה. ופליג:

תני וכו'. תוספתא היא בפ"ב:

כהאי דתנינן תמן. בפרק ב' דמדות:

מתני' ואלו. היו מזכירין אותן לגנאי:

על מעשה לחם הפנים. כדמפרש בגמרא:

היה יודע פרק בשיר. בהכרעת קול נעימה:

על מעשה הכתב. שהיה קושר ארבעה קולמוסים בארבע אצבעותיו וכותב שם בן ד' אותיות בבת אחת:

על הראשונים. במתני' דלעיל מבן גמלא ואילך:

ועל אלו נאמר וכו'. ובגמרא איכא חד מ"ד דבית גרמו ובית אבטינס לאחר שמצחו תשובה לדבריהם נתקבלו ולא נאמר שם רשעים ירקב אלא על הוגרס ועל בן קמצר:

גמ' ואלו לגנאי וכו'. כל זה היא מהתוספתא פ"ב:

ורודין מבחוץ. שאופין ורודין הפת מבחוץ לתנור:

כהאי דתנינן תמן. בפ"ה דשקלים אלו הממונין שהיו במקדש וקחשיב התם בית גרמו ובית אבטינס:

חד אמר כשירי כל דור ודור באין למנות. וכולן נקראין על שם הראשונים ולהאי מ"ד על כולן נאמר זכר צדיק לברכה ואף בית גרמו ובית אבטינס דאל"כ לא היו נקראים כשרים שבדור על שמם:

מ"ד מי שהיה באותו הדור וכו'. כלומר ולא הוזכרו אלא אלו שהיו נקראים כך בדורם א"כ על כולם אף על בית גרמו ובית אבטינס נאמר שם רשעים ירקב שאע"פ שמצאו תשובה לדבריהם לא קבלו חכמים את חשובתם שמכל מקום היה להם ללמד ועוד שלא חורו עד שכפלו להם שכרן:

ועל כולן היה בן זומא אומר וכו'. משום שרצו לדחותן וסוף סוף הוכרחו לשלוח אחריהם ולכפול להן שכרן:

ואין שכחה לפני המקום. שלא תאמר אולי נשכחתי כמת מלב אין שכחה לפניו ברוך הוא ואין אדם נוגע במוכן לך:

הדרן עלך אמר להם הממונה