מתני' טרף בקלפי חטף פתאום בטריפה ובחטיפה וכדי שלא יתכוין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שסימן ירה היה כשהיה עולה לשם בימין:

והעלה שני גורלות. אחד בימין ואחד בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין ואחד לשמאל ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין וגורל שעלה בשמאל על שעיר של שמאל:

ראש בית אב אומר לו וכו'. לפי שהוא עומד משמאלו:

לה' חטאת. שם המפורש היה מזכיר והוא שם המיוחד בכתיבתו כדאמרי' בפ' דלעיל בהלכה ו:

ר' ישמעאל אומר וכו'. ואין הלכה כר' ישמעאל:

והן. השומעין שם המפורש עונין אחריו בשכמל"ו:

גמ' לא סוף דבר קלפי. לאו דוקא בקלפי המיוחדת לכך אלא אפילו הניח הגורלות בקלתות נמי שרי ולמה אמרו בקלפי המיוחדת כדי לעשות פומבי ופרסום לדבר:

ויביא שני מינין וכו'. ולמה היו צריכין לכתוב עליהן השמות ולא סגי בקשירת חוטין על הגורלות אחד לבן וכו' לסימן:

ת"ל גורל וכו'. שיהא ניכר וכו'. ואין קשירות החוטין ניכר כל כך:

ופריך ואכתי יביא שני צרורות וכו'. ויתן על השעירים ויאמר וכו' וזה ניכר ביותר:

תלמוד לומר גורל וכו'. כלומר שצריך שיהא ניכר שהן לגורלות ופריך ואכתי יכתוב עליהן שהן גורלות אבל למה יכתוב בפירוש על זה לשם וכו' אלא ויאמר זה לה' וכו':

ת"ל גורל אחד לה'. למד שצריך שיהא מוכיח על עצמו שהוא לה' לעולם וכו':

הדא אמרה חקוקים היו עליהם זה לה' וכו' כדי שיהא מתקיים לעולם וכל הני דרשות דקאמר מדכתיב מיותר בקרא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגו'. דאלו היה כתיב גורלות לה' וגו' הייתי אומר שיעשה איזה סימן להכי כתב עוד גורל ואלו היה כתוב גורל לה' וגורל לעזאזל ולא כתב אחד הייתי אומר יכתוב עליהם גורלות אבל לא בפירוש אלא יאמר זה לה' וכו' ת"ל גורל אחד לה' וגו' מלמד שיהיו חקוקים עליהם השמות לעולם:

ותני כן וכו'. כלומר וכן מצינו בחלוקת א"י שהיו בקלפיות וגורלות שכתוב עליהן השמות:

מה שזה מעלה'. משמות הגבולין בקלפי הא' וזה מעלה משמות השבטים מקלפי הב' זכה כל אחד ואחד בגורלו:

ובכספים. שהיו מעלין זה לזה מה שחלקו יפה משל חבירו כדדריש מדכתיב בין רב למעט להשוות בין החלק המרובה והיפה לבין המועט בכספים:

אלמלא שנתן הקב"ה חן וכו' והיה כל אחד אומר אני חפץ בחלק זה אלא שנתן הקב"ה חן לכל א' וא' בחלקו:

ונתתי לכם לב בשר. ודריש מלשון. בושר שיהא כל אחד בוסר וממאס בחלק חבירו ואינו חפץ אלא בחלקו מפני החן שיהיה לו במקומו:

נגע בהן וכו'. מהדר להמתני' אם כשהגורלות עדיין מונחין למטה בהקלפי וכשנגע בהן להעלותן נתערבו ואינו יודע איזה של ימין ואיזה של שמאל:

אין השעירים כמצותן. שאם אח"כ נתן על זה של שם ועל זה של עזאזל אין זה כמצותן לפי שעליית הגורל היא המצוה והרי נתערבו קודם עלייתן:

ומשהעלה. ואם משהעלה אותן מהקלפי זה לימינו וזה לשמאלו וקודם שהניח עליהן נגע בהן ונתערבו בכי האי גוונא השעירים כמצותן. לפי שבשעת עלייתן עדיין לא נתערבו וכדמסיק ואזיל:

ובעלייתו וכו'. כלומר וכיצד יעשה אם בשעת עלייתו נגע בהן ונתערבו שאתה אומר אם משהעלה נתערבו השעירים כמצותן:

אומר אם של שם וכו'. כלומר אם כשמבקש להעלותן נתערבו יאמר אם של שם יעלה בימיני יהיה זה שעל ימיני קדש ואם של שם יעלה בשמאלי וכו' וכן אם לאחר שהעלה נתערבו יאמר אם של שם עלה בימיני וכו' ונותן מה שיראה שהוא בימינו על שעיר הימיני ואת של שמאל על השמאלי והרי הן כמצותן:

ואפילו אם אמר וכו'. כלומר אע"פ שזה של שם יעלה בימיני יקדש לשם זה שעל שמאלי וכן להיפך אפילו בכה"ג קדש הוא כמו שאמר דהואיל ונתערבו יכול הוא לומר כן ואין זה כקורא שם בפיו בלבד דמ"מ על ידי עליית הגורל הוא מקדשו:

אבל אם אומר בין של שם יעלה בימיני וכו' לא יקדש אלא זה של ימיני. או לא יקדש אלא זה שעל שמאלי לא קידש ולא אמר כלום:

מפני מה. ומה טעם מפני שזה קובען בפה הוא ותנינן לקמן הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת:

אמרה התורה גורלות. סתם גורלות של כל דבר יכול הוא לעשות:

יכול יתן וכו'. ברייתא היא בת"כ וקס"ד דהאי יכיל יתן בתרא נמי מיתפרש שיתן בתחלה שניהם על זה ועל זה והלכך פריך ולא דא קדמיתא הלא כבר אמר יכול יתן שני גורלות על זה וכו' וכלומר מדכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות יכול יתן שניהם על זה ועל זה ת"ל גורלות גורל א' וכו' הגורלות שאני אומר לך הוא שיתן גורל אחד וכו' ומאי האי דהדר קאמר יכול יתן של שם ושל עזאזל וכו'. היינו הך קדמייתא:

כיני. הכי קאמר:

יכול משהוא נותן של שם על של שם וכו' יחזור ויחליף. כלומר אע"פ שזה שנתן עליו של שם יתקיים לשם וכן זה לעזאזל מכל מקום יכול הייתי אומר יחזור ויחליף הגורלות אחר כך ליתן של זה על זה ושל זה על זה כדי לקיים ונתן על שני השעירים גורלות דמשמע שני גורלות על כל אחד:

ת"ל גורל אחד לה' אין כאן לשם אלא אחד וכו'. דכמו שאינו יכול להחליף את זה לזה ואת זה לזה כך לא יחליף הגורלות מזה לזה ומזה לזה:

ציץ היה כתוב עליו וכו'. כמלך שהוא יושב על קתדרון. הכסא שלו לפיכך השם מלמעלן:

ודכוותה. מה שהיה כתוב על הגורל לה' היה כתוב אחד מלמטה והשם מלמעלן:

אני ראיתיו ברומי. להציץ של כ"ג כשהראו לפניו בגדי כהונה שלקח טיטוס הרשע:

ונתן אהרן. כתיב ואפ"ה אם נתן זר הגורלות עליהן כשר:

ודכוותה. דרך שאלה היא אם דכוותה בהעלאה וקאמר דלא כך אלא אם העלה זר פסול. ופריך ולאו ק"ו מה אם נתינה שכתוב בה אהרן כשירה בזר העלייה שלא כתוב בה כהן לכ"ש:

לא צורכה דלא. כלומר לא צריכה אלא היינו טעמא:

נתינה שאינה מעכבת אם נתן זר כשר עלייה שהיא מעכבת אם העלה זר פסול. כצ"ל. דהנחה אינה מעכבת וכשירה בזר אבל עליית הגורל מעכבת ולפיכך פסולה בזר:

ואמר ר' יצחק. וכן אמר ר' יצחק בשם ר' ינאי העלייה מתוך קלפי היא שמעכבת אבל איך הנחה מעכבת:

א"ר יוחנן. דאף העלייה אינה מעכבת אלא אף בפה קובען:

סברין מימר. אליבא דר' יוחנן אפילו קובע לאחד היום ולאחד למחר כשר:

נתחלפו השיטות בכאן וכצ"ל. על דעתיה דר' ינאי ניחא על דעתיה דר' יוחנן דו אמר אפי' א' היום וא' למחר לאיזה דבר נאמר גורלות למצוה. אבל לא לעיכוב:

מתניתא. ברייתא פליגא על ר' יוחנן דקתני הגורל עושהו חטאת ואין קביעות השם עושהו חטאת:

פתר לה במצליח בגורל. מלשון בקיעה וחצייה היא ויבקע עצי עולה תרגומי וצלח כלומר דהברייתא מיירי בשנתן הגורל על האחד וקמ"ל דשוב אין קובעו להשני בשם אלא בגורל דלא ליהוי החצי בגורל והחצי בשם:

מתניתא. האי ברייתא פליגא על ר' ינאי. דקאמר הגרלה מעכבא וקתני בהדיא לא הגריל ולא נתודה כשר אלא שחיסר מצוה אחת:

לה'. כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' לרבות לשעיר המשתלח שיהא פסול משום מחוסר זמן שאע"פ שאינו קרב לה' מ"מ ראוי לה' בעינן:

ואתיא כהאי דאמר ר' יוחנן וכו'. דלדידיה איצטריך האי קרא לרבות לשעיר המשתלח דס"ל אף בפה קיבע וה"א דיכול לקבוע להמחוסר זמן שיהא לשעיר המשתלח קמ"ל:

על דעתיה דר' יוחנן דהוא אמר וכו' ניחא. דאיצטריך לה' לרבות כדאמרן:

אלא על דעתיה דר' ינאי לאיזה דבר נאמר גורלות וחש לומר שמא יעלה לשם. כלומר הא אליבא דר' ינאי דס"ל הגרלה מעכבא אם כן לאיזה דבר נאמר גורלות ע"כ דשניהם ראוין לגורל לה' הוא דבעינן ולמה לי קרא לרבות להמשתלח למחוסר זמן תיפוק ליה דחוששין אנו שמא יעלה הגורל עליו לשם ופשיטא דמחוסר זמן פסול ביה:

פתר לה ברוצה להגריל. כלומר להגריל שניה והיינו דאיצטריך קרא דלא תימא אם ירצה יקח אחד מחוסר זמן ויגריל ואם יעלה הגורל לעזאזל למחוסר זמן יעלה ואם יעלה לשם יגריל עוד על שנים אחרים קמ"ל דאפ"ה לא יקח מחוסר זמן כלל דמתחלה שניהם ראוים לה' בעינן:

שני שעירי יה"כ ששחטן בחוץ. לקמן מפרש לה:

אמר רב חסדא מ"ד פטור בשקרב השעיר הנעשה בחוץ מ"ד חייב בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ. כצ"ל. דמשקרב שעיר הנעשה בחוץ שוב אינו ראוי לקרב בפנים ואינו מתחייב על שחוטי חוץ אלא בראוי להתקבל בפנים והלכך פטור ומ"ד חייב איירי בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ והואיל וראוי הוא לשעיר הנעשה בחוץ מתקבל בפנים הוא ומחייב עליו משום שחוטי חוץ ולא פליגי:

אמר רבי יוסה רב חסדא. דקאמר להאי מילתא בעי מדמיתה האי דינא לדינא דפסח דקיי"ל פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה מיחייב עליו משום שחוטי חוץ הואיל וראוי לקבל בפנים דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא וה"ה לשעיר שלפנים הואיל וראוי להקרב לשעיר הנעשה בחוץ כך היא סבריה דרב חסדא ולא היא דלא דמיא לפסח וכדאמר ר' מנא לקמיה דר"א ור' יוחנן תריהון אמרין דשאני פסח שעבר זמנו שמאליו הוא נשתנה לשלמים ולא בעי עקירה אבל הכא בשעיר בשחיטה הוא משתנה וכלומר עד שלא שחטו לשם קרבן אחר אינו משתנה ובשחיטה הוא דמשתנה ומכיון שכן אי אתה יכול לומר בו הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ דכל זמן שלא שחטו לשם כך אינו משתנה:

מאי כדון. השתא דאדחי מילתיה דרב חסדא א"כ אי פליגי הני תנאי במאי פליגי:

מ"ד חייב סברין מימר הגרלה אינה מעכבת מ"ד פטור סברין מימר הגרלה מעכבת. כצ"ל. כלומר בהא פליגי דמאן דמחייב משום שחוטי חוץ משום דראוי הוא להקרב לשעיר הנעשה בפנים ואע"ג דעדיין לא הגריל ס"ל להאי תנא דאין הגרלה מעכבת ומאן דפטר ס"ל הגרלה מעכבת ומכיון דמחוסר הגרלה אינו ראוי להתקבל בפנים ופטור עליה משום שחוטי חוץ:

כלום יש כאן לשם אלא אחד. בתמיה ואמאי קאמר ששחטן בחוץ דמשמע דמאן דמחייב על שניהם הוא דקאמר והרי אין כאן לשם אלא אחד מהן ואמאי מחייבת לו על השני:

או זה או זה. לאו דמחייב על שניהן הוא דקאמר אלא או זה או זה דאחד מהן מיהת ראוי לשם הוא ונתקבל בפנים קרינן ביה:

משהגריל. עד כאן בשלא הגריל עליהם מיירי אבל אם משהגריל שחטן בחוץ חייב על של שם דראוי למבפנים הוא ופטור על של עזאזל דלא חזי למבפנים:

והוא שנתן מתנת הפר. על הכפורת שזהו קודם שחיטת השעיר וא"כ ראוי הוא להקרב בפנים אבל אם לא נתן עדיין מתנת הפר לפני ולפנים ושחט את השעיר בחוץ פטור דאכתי לא היה ראוי להקרב בפנים לפי ששחיטתו של שעיר מעכבת אותו מתן דמו של פר דכל זמן שלא נתן מדם הפר לפני ולפנים אינו יכול לשחוט את השעיר. סדר העבודות של פנים כך הם בתחלה מתודה על הפר וידוי ראשון ואחר כן מגריל על השעיר ואח"כ מתודה על הפר וידוי שני ושוחטו ומקבל את דמו ונותנו למי שממרס בו ומכניס כף ומחתה ונותנו בין הבדים ונותן את הקטרת על האש ואח"כ נוטל דם הפר מזה שממרס בו ונכנס למקום שנכנס להקטיר קטרת ונותן מדם הפר על הכפורת ואחר כך שוחט את השעיר ומקבל דמו ונותן ממנו על הכפורת ואח"כ נותן מדם הפר על הפרוכת מבחוץ ואח"כ מדם השעיר ואח"כ מערב הדמים ונותן על מזבח הפנימי:

שחט את הפר עד שלא יגריל. על השעיר מהו שיהא חייב כלומר אם נפסל הוא ומיחייב שלא עשה כסדר העבודות:

נשמעינה. לזה מן הדא דתנינן בברייתא פר מעכב את השעיר מלהקדימו ואם הקדים אחד מן העבודות של השעיר שהן מאוחרות להפר ועשאן קודם להפר שהיא ראוי ליקדם לאותה עבודה מעכבו ופוסל ואינו עולה לו:

השעיר מעכב את הפר. וכן אם הקדים אחד מן העבודות של הפר המאוחרות להשעיר כגון מתנות שבהיכל על הפרוכת שהן אחר מתן דם השעיר של לפני ולפנים אם הקדים אלו המתנות של הפר קודם למתן דם השעיר על הכפורת מעכב ופסול וא"כ הדא אמרה שאם שחט את הפר עד שלא הגריל על השעיר חייב ששינה הסדר ומעכב להפר ופוסלו דאין תימר דפטור בזה א"כ ניתני אין השעיר מעכב את הפר וכלומר דאשכחן בחדא עבודה של השעיר שאע"פ שהיא ראויה מקודם הפר והיא הגרלה שהיא קודמת לשחיטת הפר אם שינה והקדים שחיטת הפר קודם להגרלה אין בכך כלום אלא מדתני השעיר מעכב את הפר ש"מ שאף הגרלה של השעיר מעכב את הפר ופוסלו:

אמר ר' שמואל בר אבדימי הדא דתימר וכו'. כלומר דר' שמואל מדחי לה דלא תפשוט מהכא להגרלה דלעולם אימא לך דאם הקדים שחיטת הפר להגרלה אינו מעכב והא דלא תני אין השעיר מעכב את הפר היינו טעמא דהדא דתימר שאין השעיר מעכב את הפר היינו דוקא במתנות בין הבדים של הפר שאע"פ שמן הדין ההגרלה של השעיר קודמת לשחיטת הפר ופשיטא למתן דמו לפני ולפנים אם שינה ושחט הפר ונתן דמו בין הבדים מקודם הגרלה אין בכך כלום שאין השעיר מעכב את הפר בהגרלה ולא הוה צריך התנא למיתני להא בהדיא דהגרלה לאו מעבודת פנים היא ומהיכי תיתי דליעכבא להפר:

אבל במתנות הפרוכת שעיר מעכב את הפר. כלומר כי קתני השעיר מעכב את הפר היינו במתנות שבהיכל על הפרוכת אותן הן שמעכבין את הפר וכדמפרש ואזיל היך עבידא ומאי האי שהשעיר מעכב את הפר זה היא שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיקדים ויתן מדם השעיר על בין הבדים והיינו דקתני השעיר מעכב את הפר וקמ"ל דבאלו עבודות שבפנים הסדר מעכב דחוקה כתיבא בהו ולעולם הגרלה אינו מעכב את המתנות של הפר של לפני ולפנים וכדאמרן:

מתני' קשר לשון של זהורית. צמר צבוע אדום ואסמכוה אקרא דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו העמידו כנגד בית שלוחו. כנגד השער שמוציאין אותו לשלחו:

ולנשחט כנגד בית שחיטתו. אקשירה קאי שקשר לשון של זהורית להשעיר הנשחט כנגד בית שחיטתו בצוארו והשתא לא אתי לאחלופי לא בשעיר המשתלח שזה קשור בראשו וזה בצוארו וכן לא אתי לאחלופי לתרוייהו בשאר שעירים שאלו לשון של זהורית קשור בהם והשעירים אחרים אין לשון של זהורית קשור בהן:

עויתי פשעתי חטאתי. מתני' ר"מ היא ואינה הלכה וכדפרישית בפ' דלעיל בוידוי הראשון:

גמ' שלשה לשונות הן. וחלוקין במשקלן:

של שעיר. משקלו בסלע וכו':

אית דמפקע לישנא בעשרה זין. כמו זוזין כלומר אלו תופסין בלשון שתי סלעים ומחצה ויש שתופסין הלשון לומר במשקל עשרה זוזין של צורי והיינו הך אלא משמעות לשון המלות איכא בינייהו:

מתני' שחטו. להפר:

נתנו למי שהוא ממרס בו. מגיס ומנענע הדם ומערב בו שלא יקפה כשישהא עד שיעשה עבודה של קטרת:

על הרובד שבהיכל. בגמרא קאמר דלאו שבהיכל ממש קאמר שזה אי אפשר שהיה עומד בהיכל מבפנים דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר אלא תני על הרובד הרביעי שבעזרה שכשהיה יוצא מן ההיכל לעזרה מונה הרובדין והן השורות של אבני הרצפה ומניחו על הרובד הרביעי שבעזרה ושם עומד הממרס בו:

וחותה. את הגחלים וירד והניחה את המחתה וכו' עד שיחפון בחפניו את הקטרת ויתן לתוך הכף ואח"כ יכניס כף ומחתה לפנים:

בכל יום. כשחותה גחלים ממערכה שניה של קטרת להכניס להיכל להקטיר הקטרת על מזבח הפנימי חותה הוא במחתה של כסף ומערה הוא בתוך של זהב ואינו חותה בשל זהב לפי שחתיית הגחלים שוחק את הכלי והתורה חסה על ממונן של ישראל והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. שלא להטריח על כ"ג לערות מכלי אל כלי:

בכל יום חותה בשל ד' קבין וכו'. ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך למיתני במתני' על הרובד הרביעי שבעזרה היה עומד זה הממרס ולא בהיכל עצמו וכדפרישית במתני':

תני שחט בחוץ. את הפר חייב משום שחוטי חוץ דראוי ליקרב בפנים הוא:

חפן. הקטרת בפנים. שסדר העבודה לאחר שחיטת הפר חתה במחתה ומניחה בעזרה כדקתני במתני' ואח"כ הוציאו לו את הכף והכלי מלא קטרת וחופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף כדקתני בפרק דלקמן וא"כ החפינה זו בעזרה היתה ואם חפן בפנים לאחר שנכנס להיכל פטור:

חתה והקטיר. כדינו ונשפך הדם של הפר יביא פר אחר ונכנס בדמו ליתן המתנות שאע"פ שהקטיר קודם שחיטת הפר השני אין בכך כלום שבשעה שחתה והקטיר כבר קדמה שחיטת הפר הראשון והואיל ונשפך הדם אח"כ זה השני תחתיו הוא בא:

עד שלא הקטיר נשפך הדם חתייה פסולה היא. שאינו יכול לחפון ולהקטיר עד שיהא הפר שחוט ודמו עומד להזות ומכיון שנשפך הדם אין החתייה עולה לו וצריך להביא פר אחר ולשחטו ולחזור אח"כ ולחות בתחלה ולהקטיר:

ספק וכו'. אם ספק היא אם נשפך קודם שהקטיר או משהקטיר נשפך הדם כיצד יעשה:

להביא פר אחר ולהכנס בדמו. על סמך חתייה הראשונה אין אתה יכול לפי שאני אומר שמא עד שלא הקטיר נשפך הדם וחתייה פסולה היא וצריך הוא לחזור ולחתות בתחלה אחר שחיטת הפר השני:

אין אתה יכול. כלומר וכן זה אין את יכול שיחזור ויחתה אחר שחיטת הפר השני וליכנס עוד הפעם ולהקטיר לפי שאני אומר שמא משהקטיר נשפך הדם וחתייה הראשונה חתייה כשירה היא וכסדר היתה וכשיחזור ויכנס להקטיר נמצא שעובר הוא משום הכנסה יתירה שהרי כבר הקטיר וביאה זו ביאה ריקנית היא:

ובטלו העבודות. כלומר ועכשיו מה תקנה שאינו יכול לעשות לא כך ולא כך ואם בטלו העבודות בכה"ג וכדתנן בפרק דלקמן כל מעשה יה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ואם אירע ספק כזו נמי אמרינן דבטלו העבודות או לא:

אשכחת אמר. מצינו דאתמר נמי בכה"ג בטלו העבודות של אותו היום לפי שאי אפשר לעשותן על הסדר:

שחט. הפר:

ומת. הכהן גדול:

אחר מהו שיכנס בדמו. של הפר:

בפר. כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ודריש בפר ולא בדם של פר הראשון וצריך הכ"ג האחר להביא פר אחר וליכנס בדמו:

אפי' בדם. של הפר הראשון דס"ל דם איקרי פר:

מילתיה. ממילתיה דריב"ל דלקמן שמעינן דס"ל נמי אפי' בדם:

דאמר. כלומר וכן אמר ר' חנינה בשם ר' יוחנן אפי' בדם:

ר' יהושע בן לוי שאל וכו'. השתא מייתי להא דשמעינן ממילתיה דריב"ל מענין דם של הפר דמדשאל חפן הכהן הקטרת ומת מהו שיכנס אחר בחפניו של זה וא"צ לחזור ולחפון מלא חפניו שלו:

מה צריכה ליה בחפניו וכו'. כלומר ומדחזינן דעד כאן לא מיבעיא ליה אלא בחפינה של קטרת ומשום דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטרת סמים דקה דילמא חפניו של הכהן המכניס בדוקא קאמר רחמנא אבל הכא בפר לית כתיב בדמו דנימא בדם של הפר שלו הוא דקפיד רחמנא אלא בפר כתיב והלכך פשיטא ליה אפי' בדם של הפר הראשון דדם איקרי פר:

מתני' בכל יום היתה כבידה. המחתה שהיה דופנה עב:

והיום היתה קלה. דופנה דק וכדי שלא לייגע הכ"ג:

והיום ארוכה. כדי שתהא זרועו של כ"ג מסייעתו:

והיום אדום. מזהב הקרוי זהב פרוים על שם שדומה לדם פרים שמצות היום בהן:

דברי ר' מנחם. ולדברי חכמים אין קפידא באיזה זהב שיהיה:

כהאי דתנינן תמן. על הא דקתני במתני' בכל יום חותה בשל ד' קבין וכו' קאי דכן תנינן תמן בפ"ה דתמיד מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח וכו' וחתה וירד ועירן לתוך של זהב ונתפזר ממנו כקב גחלים כו' ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליהם כלי נקרא פסכתור וזהו כת"ק דמתני' דהכא:

גמ' בכל יום וכו'. והכל כדי שלא לייגעו להכ"ג:

לא היה בה אמה גמודה. בידה לא היה בה כמדת אמה גמודה מלשון גומד ארכה באהוד בן גרא:

נרתיק. כיסוי על המחתה שלא תכבה האש מעל הגחלים:

ואינו חוצץ. וכי כה"ג לא הוי חציצה בכלי שרת:

קובעו במסמר. להנרתיק בהמחתה וככלי אחד היא:

טובוי די בבייתיה. טוב הוא שבביתו וטוב הוא דהוא בלווייתיה שמלוה אותו על הדרך להוצאה ואינו כבד משאו על האדם:

ואינו חסר כלום. לפי שהוא טהור מבלתי סיגים:

והיתה יתירה דינר זהב. על הככר שהיה בדורם ורצו להעמידה על ככר לא פחות ולא יותר והכניסוה וכו' ואע"פ כן לא חסרה כלום מכמו ששיער משה להככר:

ויאות. היא שהדבר בזהב הזה כך הוא עד דלא יקום על ברריה על בירורו חסר הוא הרבה כשמכניסו לכור ומשהוא עומד על בירורו וטהור שוב לא חסר כלום אפי' אתה מכניסו הרבה והרבה פעמים ובזה ידעו להבחינו כי כבר עמד על בירורו בימי משה:

שהיה מכסיף. מבייש בעד כל הזהבים שהיו שם לפי שהוא יותר נקי וחשוב מכולן ולכן נקרא סגור שבשעה שזה נמכר סוגרין הכל זהבים ואינם חפצים להראותן:

כתיב. בד"ה שאמר דוד ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף וגו' ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים והא כתיב במלכים בבנין שלמה ואת כל הבית צפה זהב ואת אומר אכן שנתן דוד כסף לטוח קירות הבית אלא שהיה הזהב הזה מכסיף שאר כל הזהבים ולכך נקרא כסף:

דומה לאש מצותת בגפרית. כגוון האש הזה כך הוא הזהב הזה ונקרא מופז:

ומאכילין אותו לנעמיות. כדי שיזוקק במיעיהן:

והן מסננות אותו. מבררים ומנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאוד:

בזבל שבע שנים. וע"י כך נעשה מזוקק:

דינר גורדינין. משם מקום:

כהאי דתנינן תמן. בפ"ג דמדות וגפן של זהב וכו':

מתני' בכל יום מקריב פרס. חצי מנה:

והיום דקה מן הדקה. דכתיב ומלא חפניו קטרת סמים דקה והלא כבר כתיב בקטרת ושחקת ממנה הדק אלא ללמד על הקטרת של יוה"כ שתהא דקה מן הדקה:

בכל יום כהנים עולים במזרחו. של כבש דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין והכבש הוא בדרום וכשעולים בו עולים במזרח שהוא סמוך לפנות לימין:

והיום עולין באמצע. כשהולכים אחרי הכ"ג לכבודו עולים באמצע וכו' להראות חשיבותו של כ"ג שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ:

והיום מן הקיתון של זהב. שנתקדש לכלי שרת:

גמ' פיטום הקטרת. מה הן שמפטמין הקטרת:

הצרי. הוא השרף של עץ הנקרא קטף כדאמר לקמן:

והצפורן. זהו שחלת דתרגומו טופרא ולפי שהוא חלק כצפורן:

והחלבנה. גלוונא:

שבולת נרד. שפונא בלע"ז והוא חד:

ושלשה. מנים של אותו היום כפורים שהוא מוסיף ושוחקן בעיוה"כ כדי לקיים מצות דקה מן הדקה וכדקאמר לקמן:

יין קפריסין. שבא ממקום שנקרא קפרס פ"א שעושין אותו מפרי קאפריס והיא הצלף האמור בו תמרות ואביונות וקפרס:

ועובר משום הכנסה יתירה. כלומר אפי' לא הקטיר ואינו מתחייב בשביל קטרת חסירה מכל מקום עובר הוא משום ביאה ריקנית:

ר' אומר כמדתה היתה כשירה. אם כמדתה בהסממנין ובמשקלן אף לשלשים ורבעים היתה כשירה:

ודא דאת אמר וכו'. וכן מה שאת. אומר לחצאין כשירה לא שעשה חצי המנין של הסממנים וכגון שלא עשאה אלא בששה או שבעה סממנין דזה היא חסר מסממניה אלא שעשה חצי כל סממן וסממן מהי"א סממנין:

הדא היא. מה ששנינו לקמן בפ"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפני הא דאמרן שאחת לששים וכו' מן השירים לפי שבכל שנה ושנה היו אלו ג' מנים יתירים:

תני. בברייתא הקטיר מהקטרת כזית בחוץ חייב שהרי זה ראוי לבא לפנים:

פחות מכזית בפנים פטור. ורצה ר"ז בשם ר' ירמיה לפרש דהאי פטור היינו שנפטרו הצבור ידי חובתן דבדיעבד אפי' בפחות מכזית יצא וקאמר ר' יוסי בר' בון דלאו הכי קאמר ר' ירמיה דהא מן מה דתני בבבא ראשונה חייב ש"מ דפטור דבבא שניה פטור ממש קאמר דאל"כ אין זה ההיפוך מבבא דרישא והא דאיצטריך לאשמועינן דפטור דמהו דתימא ה"א חסרון השיעור כחסרון מן הקטרת קמ"ל דעל החסרון השיעור לא מיחייב אבל אין הצבור יוצא י"ח לפי שאין הקטרה בפחות מכזית:

דקה וכו'. כדפרישית במתני':

א"ר יונה חוץ מקידוש הראשון. הא דקתני במתני' דהיום כ"ג מקדש מקיתון של זהב בשאר קידושין של בו ביום הוא אבל בקידוש הראשון שחרית בבואו אל אהל מועד מקדש הוא מן הכיור כדכתיב בפרשת קידוש:

אמר ר' יוסי. דלא היא ואפי' מקידוש הראשון מקיתון של זהב הוא וקרא לא נאמר אלא בשאר ימות השנה:

מתניתא. ברייתא פליגא על ר' יונה דקתני כל הכלים וכו' ולאו דוקא כיור:

פתר לה. דלא קאי אלא אשאר קידושין של כ"ג ביה"כ חוץ מקידוש הראשון:

מתניתא פליגא על ר' יוסי. דקתני הכיור והכן מעכבין וקס"ד דלענין קידוש מכיור וכנו קתני:

פתר לה. דה"ק מקומן מעכב בעזרה בין אהל מועד ובין המזבח אבל לענין קידוש כל כלי שרת ראוין לקידוש:

מתני' בכל יום היו שם. במזבח החיצון:

ד' מערכות. של עצים שמבערים עליהם האש אחת היא מערכה גדולה שמקריבין עליה התמיד והשנייה שממנה נוטלין אש למזבח הקטרת. והשלישית מערכה של קיום האש שלא יסור האש משם לעולם והאחת מערכה של אברים ופדרים מהתמיד של בין הערבים שלא נתאכלו מבערב ולא נשרפו כל הלילה שורפין אותן במערכה זו:

והיום חמש. שמוסיפין ביה"כ עוד מערכה אחת ליטול ממנה גחלים לקטרת לפני ולפנים:

ר' יוסי אומר בכל יום שלש. דתלתא קראי כתיבי על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה זו מערכה שלישית של קיום האש ומערכה רביעית לאברים ופדרים לית ליה לר' יוסי דסבירא ליה איברים ופדרים שלא נתעכלו בצידי מערכה גדולה הן נשרפין:

ר"י אומר בכל יום שתים. דלית ליה מערכה שלישית של קיום האש וקרא והאש על המזבח תוקד בו דריש ליה ר' יהודה על הצתת אליתא והן הקסמים דקים שמבעירין כדי להצית האש על המערכה הגדולה שלא יהא זה אלא על ראשו של המזבח ושלא יצית על הרצפה ויעלם כשהן דולקים על המזבח והלכה כר' יוסי:

גמ' מה טעמא דרבי מאיר וכו'. כדדריש מקראי:

ולית ליה לר' יוסי מערכת איכול אברין. משום דסבירא ליה בצדי מערכה גדולה הן נשרפין:

ולית לר' יהודה וכו'. ומה מקיים ר' יהודה קרא דאש תמיד תוקד על המזבח:

אש שאמרתי לך וכו'. לא תהא אלא על ראשו של מזבח החיצון וכדפרישית במתני':

מה את שמע מיניה. מהכא ודילמא בכל יום לבר משבת קאמר:

אמר רבי מנא והיום חמש. קתני ואם כן דוחה יום הכפורים הוא:

דבר שאינו מעכב דוחה. בתמיה והלא אברים ופדרים אינן מעכבין ומפני מה ידחו את השבת:

הרי עדי החדש הרי אינן מעכבין. שאם לא באו מקדשין הב"ד על פי קביעותן אלא שמצוה לקדש ע"פ הראיה, ועוד שאם ראו הב"ד בעצמן ביום מקדשין בלא עדים כדאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואפ"ה דוחין מהלכן את השבת כדתנינן תמן בפרק קמא דראש השנה שעל מהלך וכו':

מנין למערכת יה"כ. לקטרת לפני ולפנים שתהא מערכה בפ"ע ולא יטול הגחלים ממערכה שניה כמו בכל יום ויום:

גחלי. ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש ולמה נאימר אש פשיטא שגחלי אש יטול אלא מלמד שהיא בטילה על גבי גחליה כלומר כשיסיר הגחלים בטילה זו האש וא"כ ע"כ שמערכה בפ"ע היא ואינה אלא לטול ממנה גחלים להקטיר הקטרת לפני ולפנים דאי ממערכה שניה שלכל יום ויום הלא היא אינה בטילה וצריך ליטול עוד ממנה להקטיר קטרת של בין הערבים כמו בכל יום ויום:

גחלי וכו'. מת"כ היא ודריש לפירושא דקרא גחלי אש:

יכול עוממות. כשהן מתחילין לכבות:

אי אש יכול. אע"פ שעדיין שלהבת קשורה בהן ת"ל גחלי אש הא כיצד מן הלוחשות אש הללו הוא שיטול:

ומנין שתהא האש בטילה וכו'. כלומר שזו מערכה בפ"ע היא וכשיסיר ממנה הגחלים בטילה היא וכדאמרן:

ת"ל גחלי אש. כלומר ע"כ תרתי ש"מ דאי אש להוציא העוממות בלחוד הוא דאתא תיפוק ליה מדכתיב אבתריה ונתן את הקטרת על האש אלא ללמד ג"כ שתהא האש בטילה ע"ג הגחלים כשיטול ממנה:

אין לחם הפנים נפסל. משום יוצא בשעת מסעות שבמדבר וכדדריש כאשר יחנו מה בחנייתם אינו נפסל וכו':

ר' אמי וכו'. קאמר דמהכא נפקא ליה דכתיב ונסע וגו' אע"פ שונסע אפ"ה כבתוך המחנות היא:

השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה. משום דכתיב בקדש באש תשרפנו כל שפסולו בקדש שריפתו בקדש ובשעת מסעות ג"כ פסולן בקדש נקרא:

א"ר יוחנן. לא היא אלא כך שנינו בתוספתא דזבחים פי"ג בשעת סילוק מסעות קדשים נדחין שנפסלין ביוצא אלא דמ"מ טמאין משתלחין הן ונפרשים הן כל או"א במחיצתו זבין חוץ למחנה שניה ומצורעים חוץ למחנה ישראל משום דהמתנה קדוש היא:

א"ר יוסי תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן. דלא כהך סיפא דהתוספתא אלא כך הן רגילין לומר דכשהוגללו הפרוכת בשעת סילוק המסעות הותרו המחיצות לזבין ולמצורעין ואין כאן שילוח מחנות:

מתניתא מסייע לדין וכו'. אפלוגתא דריב"ל ור' יוחנן דלעיל בלחם הפנים הוא דמהדר דתניא כוותיה דמר וכוותיה דמר:

תמיד. דכתיב בלחם הפנים ודרשי' כמו תמידהנאמר בפסח ובקרבן תמיד דללמד בא אפילו בשבת אפי' בטומאה וה"ה תמיד הנאמר בלחם הפנים ללמד בא שתמיד הוא נוהג ואפי' בשעת מסעות אינו נפסל ביוצא:

מתניתא מסייע לר' יוחנן. דלא נפקא לן מדכתיב תמיד שאף על מסעות נאמר שהרי באש על המזבח כתיב תמיד ואפ"ה איצטריך לא תכבה ללמד אף על המסעות כדפירש בהאי ברייתא:

ר"ש אומר. לא היה האש על המזבח בשעת המסעות אלא כמו שהיו מדשנין אותו בכל יום אף בשעת סלוק מסעות היו מדשנין שנאמר ודשנו וגו' ואם היה האש דלוק וכי לא היה בגד הארגמן נשרף:

מה עביד לה ר' יהודה פסכתר וכו'. ועל הפסכתר היה פרוש בגד הארגמן:

מה מקיים רבי יהודה ודשנו. דמשמע שהיו מדשנין אותו מקודם שפרשו עליו הבגד:

וירוון. ר' יהודה מפרש ודשנו וירוון היא שמשביעין ומשמנין אותו ושמניחין עליו האש ועל האש פסכתר ועל הפסכתר הבגד וכהאי דאמר ר' יודה בן פזי שהוא מלשון ואכל ושבע ודשן:

הדרן עלך טרף בקלפי