מתני' הוציאו לו. מלשכת הכלים:

את הכף ואת המחתה. והיא מחתה מליאה קטרת שממנה חופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף וכן מצינו בנשיאים כף אחת מלאה קטרת:

וכך היתה מדתן. ובנסחת הבבלי מדתה ומפרש כמדתה בחוץ כך מדתה בפנים מה בחוץ חופן בחפניו ממש ולא בכלי כך בפנים כשמערה הקטרת מן הכף לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשויה כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש:

נטל את המחתה בימינו. זהו המחתה של גחלים:

ואת הכף בשמאלו. ומן הדין היה שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו שההולכה פסולה בשמאל בשאר עבודות אלא מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלה עד הארון לפיכך ניטל המחתה בימינו וכף הקטרת בשמאלו:

מהלך בהיכל. נכנס ומהלך בתוכו למערב:

עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות. זה היה בבית שני ולפי שנסתפקו אם המחיצה שהיה בבית ראשון המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה עוביה אמה אם אותה אמה כלפנים או כלחוץ ולפיכך עשו שתי פרכות אחת חיצונה ואחת פנימית וביניהן אויר אמה לקלוט אויר מקום המחיצה:

גמ' ולא כבר תנינתה. בפרק דלעיל נטל את המחתה וכו' ומאי האי דקתני הכא הוציאו לו את המחתה:

כיני מתני'. כן צריך לפרש כאן במתני' דהציאו לו את הכף ואת הבזך מלאה קטרת והיינו המחתה דמתני' דהכא:

מהו כף. דקתני:

מגיס. דקרינן ליה בעלמא וכלומר לאו כף דכלי שרת קאמר אלא כמו מגיס בעלמא וכדר' יוסה דקאמר הדא אמרה דכף דהכא כלי חול הוא דאם תאמר כלי קדש הוא וכי מצינו דבר שקדש בכלי קדש נפדה הא כיון שקדש בכלי קדש קדושת הגוף הוא ואין לו פדיון ואנן אשכחן דקטרת יש לה פדיון כדתנינן בפ"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין וכו'. וגרסי' לכל הא דלקמן שם בהלכה ה':

דאיתפלגון. ואשכחן פלוגתא דפליגי אם צריך לפטם הקטרת בכלי קדש או לא:

קדש היא. ודריש שתהא הבאתה ופיטומה בכלי קדש וריב"ל דרש קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה משל צבור והיינו משל קדש ולא משל נדבת יחיד:

אתיא דר' יוסי ב"ח כשמואל. דלקמן דקאמר מכתשת שמפטמין בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש ודריב"ל דקחמר כשירה אם פיטמה בכלי חולין כדר' יוחנן דלקמן:

דתנינן. בפ"ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור ינתנו לאומנין בשכרן ומפרש ר' יוחנן מה הן דברים הראויין:

קטרת. שראוין הן לקרבנות צבור ומדנותנין אותן לאומנין בשכרן ש"מ יש לה פדיון וא"כ לא קידשה בכלי שרת קדש וכדריב"ל:

א"ר הושעיה. דמהכא אין ראיה דתיפתר אומנין דקתני באומן של בית אבטינס שהן היו מפטמין את הקטרת שהיה נוטל קטרת בשכרו ומוסרה לצבור ונשארה בקדושתה כמות שהיא:

ודר' יוסי ב"ח כשמואל וכו'. כדפרישית:

אמרה. להא דר' חונה קומי ר' יוסה והקשה וכי מצינו דבר שקדש בכלי נפדה וכדפרכינן לעיל:

ולאו שמואל הוא. וכי לא אליבא דשמואל אמרינן להא ואשכחן דאמר שמואל הוא שהקילו במותר מן קרבנות צבור. משום דלב ב"ד מתנה על כך אם הוצרכו הוצרכו ומה שלא הוצרך נפדה היא. וכדאשכחן דאיתפלגון בתמידין שהותירו דסבר שמואל נפדין תמימים ור' יוחנן ס"ל דדינן כפסולי המוקדשין שצריכין לרעייה עד שיפול בהן מום:

הותירו שעירים. של יה"כ וכן שעירי ע"ז כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו הראשונים לדעתיה דשמואל אם עולה כמו התמידין שכולה לגבוה נפדית לכ"ש שעירין שהן לחטאת אבל לדעתיה דרבי יוחנן ירעו עד שיסתאבו כדין שאר פסולי המוקדשין:

מקיצים בה את המזבח. כשאין נדרים ונדבות מקיצין באלו המותרות של שעירים שלא יהא המזבח בטל:

וקשיא. על זה וכי יש חטאת קריבה עולה והלא לחטאת הופרשו וקיץ המזבח עולה היא:

שנייא היא. בקרבנות הצבור שאינן נקבעין אלא בשחיטה ושחיטת הסכין מושך אותן למה שהן ראויין:

ר' חנניה בן תרדיון. אמר היינו טעמא לפי שתנאי ב"ד היא על המותרות מקרבנות הצבור שיקרבו עולות לקיץ המזבח:

מלא קומצו וכו'. ברייתא היא בת"כ פ' ויקרא כתיב במנחה וקמץ משם מלא קומצו יכול מלא קומצו מבורץ שיהא מבצבץ מכל צד ויוצא:

ת"ל בקומצו. בפ' צו כתיב והרים ממנו בקומצו דמשמע שלא יותיר מקומצו:

אי בקומצו. אי דדייקת בקומצו יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו בלבד דכל כמה דקמיץ פחות טפי עדיף ת"ל וכו':

במחבת ובמרחשת. שהן מיני טיגון ונאפות תחלה וחוזר ופותתן וקומץ ובירוציהן יותר מקמיצת מנחת הסולת צריך שיהא מוחק באצבעותיו בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:

תמן את אומר וכו'. כלומר הניחא בקמיצת מנחה דאתה דורש מלא קומצו ובקומצו שלא יותיר ולא יחסיר:

והכא את אמר מלא קומצו. כלומר והכא בחפינת קטרת דלא כתיב בחפניו אלא מלא חפניו בלבד וא"כ נימא דהוי כמאן דדרשת מלא קומצו דמנחה דלא שמעינן שלא יחסיר ושלא יותיר אלו לא כתיב עוד בקומצו והשתא מנלן בחפינת קטרת כן:

מה להלן וכו'. דכתיב כאן מלא קומצו וכתיב בחפינה מלא חפניו מה להלן קומץ החסר פסול אף הכא קומץ החסר פסול וכלומר דילפינן מלא מלא שלא יחסיר ושלא יותיר בחפינה כמו בקמיצת המנחה:

חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. אם חפנים דינן ככלי שרת לקדש מה שנתון בתוכן ושוב אינו נפדה כדין מה שנתקדש בכלי שרת או לא:

אחר מהו וכו'. עוד מיבעיא לן אם יכול כהן אחר לחפון ליתן לתוך חפניו של המקטיר וכן מהו שיעשה מדה כמלא חפניו ויתן לחפניו וכן מספקא לן אם בכל חפנים משערין ולא בעינן חפניו של המקטיר בדוקא או אין משערין אלא בחפניו של המקטיר:

ר' יהושע בן לוי שאל וכו'. עוד מספקא לן כהאי דשאל ריב"ל בפ' דלעיל בהלכה ג' חפן ומת וכו'. והשתא פשיט ליה דכל אלו הבעיות בתרייתא בבעיא קמייתא תליין דאם תאמר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש מה שנתון לתוכן א"כ חפנים הראשונים דוקא הן ואם חפן ומת אין אחר נכנס תחתיו בחפניו לפי שכבר קידשו בחפניו של הראשון ואם יכנס אחר בחפניו ילכו הראשונים לאיבוד שכבר קידשו בכלי שרת ואין להם פדיון וכן תפשוט שאין אחר חופן ונותן לתוך חפניו לפי שהחפנים של המקטיר הן שעשו אותן ככלי שרת ולא של אחר וכן תפשוט שעושין מדה לחפניו שאם חופן במדה ג"כ החפינה בכלי שרת היא ואין הפרש בין חופן בכלי שרת ובין בחפניו שהן ככלי שרת וכן תפשוט שאין משערין בכל חפנים אלא בחפניו של המקטיר דוקא שהן הוא שעשו אותן ככלי שרת אבל אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת וכו' דהשתא חפנים שלו לאו דוקא הן א"כ הדא אמרה וכו' ואין עושין מדה לחפניו משום דהשתא מיהת מלא חפנים בעינן ולא של מדה שהרי לאו מטעמא שהן ככלי שרת דומין אלא גזירת הכתוב הוא שיהו מלא חפנים בחפינה וכן משערין החפינה בכל החפנים דלא קפיד אלא על מלא חפנים בלבד:

הילוך בזר. הולכת הדם בזר מהו שתהא כשר:

כשר. מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה ששוחט בצדה מזבח וזורק:

מתני' פליגא על ר' ינאי. דקאמר פסול ומשמע דאין לו תקנה והתנינן בריש פ"ג דזבחים קיבל את הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו ולא מיפסל במה שנתן לשמאלו וכי שמאלו לאו כזר היא דהא שמאל אינו ראוי לעבודה ואפ"ה מהני ביה שיחזיר ימינו וקשיא לר' ינאי:

תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים. להמזבח קודם שנתן לתוכה ולאו הולכה מיקריא שלא נתקרב להמזבח לתוכה והלכך מהני ביה תקנה:

אמר ר' בא ואפי' תימר. שהיתה כלפי לחוץ נמי לא קשיא ושנייא היא הילוך בזר שההולכה היא כולה ע"י הפסול ושנייא היא כאן בנתינתו לשמאל שהיא מאליו כלומר בעצמו של כהן וכשמחזיר לימינו מהניא:

אמר ר' זעירה. בלאו הכי ל"ק שפשיטת יד לא עשו אותה כהילוך ברגליו ואין כאן הולכה בפיסול:

מתני' פליגא על ר' ינאי. דתנינן שם נשפך הדם מן הכלי שקיבל בו על הריצפה ואספו להכלי כשר והרי כשנשפך על הריצפה לא היה ראוי לזריקה וכדתנן שם לעיל בפ"ב נשפך הדם על הריצפה פסול ואפ"ה מהניא ביה תקנה וקשיא לר' ינאי:

תיפתר שהיה מתגלגל. הדם כלפי לפנים להמזבח ואין באסיפתו מהרצפה משום הולכה שהרי קרוב למזבח הוא:

אמר ר' בא וכו' אמר ר"י פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך. כצ"ל וכדלעיל וכלומר מה שהוא פושט ידו לאספו מהרצפה לא עשו אותה כהילוך:

מתני' פליגא על ר' ינאי וכו'. דקתני ואת הכף בשמאלו והרי הולכה בשמאל כהולכה בזר היא:

שנייא היא. במתני' שאינו יכול לעשותו בענין אחר שהרי אם יתלה אותו להכף קטרת בזרוע ימינו אינו דרך כבוד כלפי מעלה להכנס כך:

ויחליף. ליטול את המחתה בשמאלו ואת הכף קטרת שהיא עיקר העבודה בימינו. ומשני סברין מימר שאם החליף פסול שכך היא סדר העבודה ביה"כ:

ויחתי. ואכתי יעשה כך שיחתה המחתה גחלים על הכף שיטול בימינו וכשיבא להקטיר יחתה אותה מימינו לשמאלו ויתן את המחתה במקומה ויצבור הקטרת ע"ג הגחלים:

אם החתי מימינו לשמאלו כשר. כלומר וכדתנן בסדר התמיד בפ"ה מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה וירד ועירן לתוך של זהב ומשמע שאפי' היתה אותה של זהב בשמאלו כשהחתה מימינו לשמאלו כשר וא"כ ואימור אף תמן ויחתי כלומר חוף כאן במתני' יעשה כן. ומשני תמן והיינו כאן במתני' אם החתי מימינו לשמאלו פסול וכן אם החליף להמחתה במקום הכף פסול ברם הכא בשאר סדר התמיד אם החתי מימינו לשמאלו כשר אלא אם החליף לחתות בתחלה בשמאלו הוא שפסול:

הכל מודין שאם הכניסן. להמחתה ולהכף אחת אחת בתחלה לאחת מהן וחוזר ומכניס את השניה שכיפר אלא שלכתחלה אין לעשות כן לפי שהוא עובר על הכנסה יתירה דהבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות:

על איזה מהן. מהכנסות הוא עובר על הראשונה או על האחרונה:

חברייא אמרו על האחרונה. שהיא היא הכנסה יתירה:

א"ל ר' יוסי אומר לו היכנס ותימר הכין. בתמיה שהרי אם לא הכניס בתחלה את הכף או את המחתה אומרים לו היכנס עוד את שלא הבאת וא"כ היאך מתחייב הוא על הכנסה שניה אלא על הראשונה הוא מתחייב שלא הביא אלא אחת מהן ונכנס שלא כמצותו ונפקא מינה שאם לא הזיד אלא בשניה ושגג בראשונה אינו מתחייב כלום:

תמן תנינן. בפ"ב דשבועות נטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחויה או שבא לו בארוכה חייב:

על איזה מהן עובר. כלומר בכה"ג שנטמא בפנים ולא יצא לחוץ או שנכנס לפני ולפנים על איזה מהן מתחייב על הראשונה שנטמא בפנים הוא מביא קרבן או על האחרונה שלא יצא לחוץ או נכנס לפני ולפנים ונ"מ כגון שהזיד בכניסה לפני ולפנים או ביציאה לחוץ שאין חיוב קרבן על המזיד:

חברייא אמרי וכו' א"ל אומר לו צא ואת אמר הכין. בתמיה שהרי כשנטמא אומרים לו צא לחוץ וא"כ עיקר החיוב אחר שנטמא הוא ועל שלא יצא לחוץ והיינו על האחרונה. וגרסי' לכל הא שם בהלכה ג':

וביניהן אמה אמר ר' הילא זכר לדבר. זה שהרויח ובבית שני אמה בין פרוכת לפרוכת הוא כהאי דתנינן בפ"ד דמדות אמה טרקסין וכו' וכדמפרש לקמיה על שהיו מסופקין במקום הזה אם כמבפנים היא או כמבחוץ:

מהו אמה טרקסין. מה הלשון הזה של טרקסין. ומפרש ר' יונה מבוצרייא טריקסין כלומר על שם הספק נקרא כך כאדם החומר מה זה כמבפנים או כמבחוץ אם קדושת המקום הזה כלפנים שהיא בית קדש הקדשים או קדושתו כהיכל שהיא מבחוץ ממנו ואותו אמה היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים:

מן מה דכתיב. במלכים ויבן לו מבית לדביר לקדש הקדשים וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני חלמא דמבית ולדביר הוא הכותל המפסיק והיא בכלל זהו קדש הקדשים והדביר היא בחשבון של לפני ולפנים שהרי ארבעים אמה שהיא ההיכל לפני לפי משמעות הכתוב הוא חוצה לו וא"כ הדא אמרה שהדביר והיא האמה טרקסין מבפנים הוא נחשב:

א"ל ר' מנת מן מה דכתיב. בד"ה ויעש את בית קדש הקדשים ארכו על פני רוחב הבית אמות עשרים ורחבי אמות עשרים ושם לא הוזכר דביר אלמא דבית קדש הקדשים עשרים אמה מלבד הדביר וא"כ הוי אומר שהדביר מבחוץ היא ואכתי מספקא לן דחד קרא משמע הכי יחד קרא משמע הכי. וגרסינן להא לעיל בכלאים פ"ח בהלכה ה':

מ"ט דרבנן. דס"ל שתי פרכות הוו והא והבדילה הפרוכת כתיב דמשמע אחת:

והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. כתיב ומכיון דמסתפקא לן אם מקום האמה הזה כלפנים או כלחוץ וכדאמרן לא סגי בפרוכת אחת וע"כ עשו שתי הפרוכת להפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים:

מה עביד לה ר' יוסי. להא דכתיב בין הקדש וגו' וא"כ לא סגי אלא בשתי פרוכת:

בין קדש קדשים שלמעלן וכו'. כלומר ר' יוסי דריש דהא דכתיב והבדילה בין הקדש וגו' ללמד שתהא הפרוכת ארוכה ושיהא ניכר ההבדל מלמעלן בין הקדש ובין קדשי הקדשים כשם שמבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים מלמטן ולהכי הוא דאתא ולא ללמד שיהא המקום הספק בכלל ההפסק בין ב' הפרוכת:

ולית לרבנן כן. וכי לית להו שיהא ניכר ההבדל מלמעלה ג"כ כמו מלמטה:

אית לון. שבודאי היה שם היכר גם מלמעלה כהאי דתנינן בפ"ג דמדות וראשי פספסין מבדילין בעלייה מלמעלה לבין קדש ולבין קדש הקדשים:

החיצונה פרופה מן הדרום. רבנן קאמרי לה דפליגי עליה דר' יוסי וס"ל דהאי קרא והבדילה וגו' במשכן הוא דנאמר וכך היה במקדש ראשון ובבית שני היו שתי פרכות כדלעיל:

פרופה. ראשה כפולה לצד החיצון ונאחזת בקרסי זהב להיות פתוחה מן הדרום ועומדת:

ומהלך ביניהן. נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהן עד שמגיע לפריפת הצפון:

הגיע לצפון. משנכנס לתוך חלל בית קדשי הקדשים הופך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהוא באמצע החלל שהבדים היו ארוכים עד הפרכות ראשו אחד למערב והשני למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום:

הולך לשמאלו עם הפרוכת. לפי שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרכות במזרח נמצא שמאלו עם הפרוכת:

עד שמגיע לארון. ובבית שני שלא היה שם ארון עד שהוא מגיע למקום הארון:

דרך כניסתו. שלא היה מסיב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון:

מתפלל תפלה קצרה. בהיכל וזו היא יה"ר מלפניך ה' אלהי שאם שנה זו שחונה כלומר חמה שתהא גשומה ולא יעדי עבד שולטן מבית יהודה ולא יהיו עמך ישראל צריכים פרנסה זה מזה ולא מעם אחר ולא תיכנס לפניך תפלת עוברי דרכים מפני שהן מתפללין שלא ירדו גשמים ולא היה מאריך בתפלתו יותר שלא להבעית את ישראל שיאמרו אירע לו דבר בפנים:

תני וכו'. בתוספתא פ"ב איתא להאי מילתא וגרים התם כאית תניי תני דהכא:

מן המנורה ולדרום היה נכנס. כשנכנס להיכל היה מהלך בין המנורה לבין דרומו של הכותל שהמנורה היתה נתון בדרום ההיכל והשלחן בצפון ומזבח הזהב היה ממוצע בין המנורה ובין השלחן ומשוך קימעא כלפי חוץ:

מן השלחן ולצפון היה נכנס. דקסבר פיתחא בצפון קאי:

אית תניי תני וכו'. הכי גריס בתוספתא שהיה נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין המזבח הזהב ולמנורה ומהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון:

דוחק היה באצילי ידיו. כשמהלך בין שתי הפרכות דוחק הוא אותן באצילי ידיו להרחיבן כדי שלא יגעו בגחלים שבמחתה וישרפו הפרכות:

חוזר היה לאחוריו. למן הצד כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים ועייל להדיא:

כיצד הוא עושה. בקטרת כשמגיע לארון:

מניח את הכף בארץ וזורקה. להקטרת באויר וקולטה במחתה:

בודדה ברגלו. דוחק להמחתה ברגליו שתהא קולטת הקטרת שבאויר:

אמר ר' יוחנן. לא כך ולא כך אלא מערה הקטרת מתוך הכף על המחתה והיא מתמרת העשן ועולה ואח"כ היא פוסה ויורדת שמתפשט העשן עד למטה ונתמלא הבית כולו:

כר' יוסי. שפיר אתיא שיצא ובא לו דרך כניסתו דאיהו ס"ל בין השלחן ולצפון היה מהלך בהיכל ומשום דלדידיה לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד והיא היתה פרופה מן הצפון ושם הוא הפתח שנכנס לפני ולפנים וכשיוצא חוזר לאחוריו מיד דרך כניסתו בצפון:

ברם כר"מ. דאמר בין המנורה ולדרום היה נכנס להיכל דלדידיה שתי פרכות היה והחיצונה פרופה בדרום ומהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון ששם היה הפתח ליכנס לפני ולפנים לכ"ע וא"כ אפי' בעי לחזור לאחוריו וליצא דרך כניסתו לא יוכל שהיה צריך לילך לאחוריו כל אותו מהלך שבין שתי הפרכות עד שיגיע לפריפת החיצונה שבדרום ולחזור לההיכל ונמצא בשעה שהוא מהלך נותן הוא אחוריו לקדש:

כתיב ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם. ומה אנן קיימין לפירוש הפסוק הזה אם על ביאתו מירושלים להבמה היא נאמר א"כ יאמר ויבא מירושלם לבמה ואם על ביאתו מהבמה לירושלים הוא נאמר א"כ יאמר ויבא מהבמה לירושלם אלא כדר' שמואל בר אבודמא שבא ללמד לבמה היה בא וכו' כלומר כשיצא מן הבמה לירושלים היה כמו שהוא בא להבמה שחזר לאחוריו דרך כניסתו שלא ליתן אחוריו לקדש:

למקום של תורה. שלא תהא לנו ביטול התורה מחמת הגלות:

בחסרון של מצות. כלומר שנדאג תמיד אפשר שחסרנו לעשות איזה מצוה מן המצות:

גשומה ושחונה. אם שחונה תהא גשומה בעתה:

ועל אנשי השרון. שדרים בין ההרים ובעומק:

שלא יעשו בתיהם קבריהם. מחמת רוב הגשמים ושלא יהו טובעים בתיהן:

אפי' אותן וכו'. והיאך נדמה לו דמות אדם:

א"ל מאן אמר לי וכו'. אפשר כבוד הקב"ה בעצמו נראה לו:

מתני' משניטל הארון וכו' ושתיה היתה נקראת. שתיה לשון יסוד על שם שממנה נשתת העולם ובה יסד הקב"ה את עולמו:

גמ' לאורו של ארון. שהיה מאיר בכל בית קדשי הקדשים:

היה מגשש. ממשמש כמו באישון ואפלה:

תני ר"ח. כן ולמה נקרא אבן שתיה וכו' כדיליף מדכתיב מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יופיו של עולם:

ואומר לכן כה אמר אדני ה' הנני יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש. פנת יקרת מוסד על שם שממנה יוסד והושתת העולם:

מתני' נטל את הדם. הפר ממי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבעזרה כדאמרי' בפ' דלעיל:

נכנס למקום שנכנס. בבית קדש הקדשים:

ועמד למקום שעמד. בבין הבדים:

והזה ממנו אחת למעלן ושבע מלמטן. כדיליף בגמרא דגבי פר כתיב והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וגבי שעיר כתיב והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת הרי בפר מפורש שאותן שלפני הכפורת היינו למטה שבע ובשעיר מפורש דאותה שעל הכפורת אחת היא דכתיב והזה אותו דמשמע חדא וכתיב בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר מה תלמוד לומר כאשר עשה ללמד שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת:

ולא היה מתכוין להזות לא למעלן. שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון ולא שיהו השבע למטה בעוביו שהרי לא היו צריכים להיות נוגעים על הכפורת אלא על הארץ נופלים:

אלא כמצליף. מפרש בגמרא כמטוורד כזו שהוא מטווה ויורד או כמנגדנא כמלקה הזה שמתחיל בין הכתפים ויורד למטה כך היה מתכוין שיהיו ח' הזאות הללו בארץ כשורה זו תחת זו:

וכך היה מונה אחת אחת ואחת וכו'. מפרש בגמרא כדי שלא יטעה שאם לא ימנה הזאה הראשונה שהיא למעלה לעצמה עם כל השבע שלמטה פעמים שיטעה וימנה בהזאה ראשונה של השבע שלמטה שתים ואין לומר שימנה לצרף הזאה של מעלה עם השבע שלמטה וימנה עד שמונה מפני שמצוה להפסיק מתנות שלמטה מתוך שבעה ולא מתוך שמונה:

הביאו לו את השעיר. שיוצא מן ההיכל לבין האולם ולמזבח ומביאין לו השעיר ושוחטו במקום ששחט את פרו:

ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד. טעמיה דחייש לאחלופי ונכתוב עלייהו הי דפר והי דשעיר נמי לא דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא:

נטל דם הפר וכו'. מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דס"ל לא היה שם אלא כן אחד והיה צריך ליטול דם הפר תחלה כדי להניח דם השעיר על הכן שהיה עליו דם הפר ואין הלכה כר' יהודה:

והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ. זהו בהיכל דכתיב וכן יעשה לאהל מועד דכשם שהוא מזה כל ההזאות בלפני ולפנים כך הוא מזה באהל מועד:

עירה דם הפר לתוך דם השעיר. דכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר משמע משניהן יחד:

ונתן את המלא לתוך הריקן. חוזר ומערה מזרק המלא לתוך הריקן כדי שיתערבו הדמים יפה יפה:

גמ' מהו כמצליף וכו'. כדפרישית במתני':

כדי שלא יטעה א"ר זעירא וכו'. כדפרישית במתני' ולפיכך אינו מונה עד שמונה:

והא קתני שבע ואחת. כלומר לדידך דקאמרת שמצוה שיגמור הזיותיו מתוך שבע א"כ לא היה צריך כלל להזכיר הזאה ראשונה עמהן ובמתני' קתני שמזכיר גם את האחת:

א"ר בון. דזה נלמד מן הכתוב היא דכתיב ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים והאי יזה מיותר הוא דהא כתיב והזה באצבעו אלא ללמד שצריך שתהא הזאה ראשונה שהיא אחת שלמעלה נמנית עם כל הזאות שבע שלמטה:

כתיב והזה וכו'. במתן דמים דשעיר כתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת יכול על גגה וחודה דהכפרת תלמוד לומר לפני אי לפני יכול על מצחה כלומר על פני רחבה ת"ל על ולפני כלומר דתרוייהו צריכי ללמד שלא יזה לא על תודה ולא ע"פ רחבה אלא כנגדה:

צריך שיהא נוגע. הזאה בהכפרת:

טעמא דר' שמואל דא"צ שיהא נוגע דכתיב בשעיר והזה אותו וגו' וכתיב לעיל בפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מה להלן על מצחה כלומר כנגד מצחה וא"צ שיהא נוגע דהא קדמה כתיב משמע דבמקצת צריך שיהא קדמה וכלומר שיטה בההזאה קדמה ולא יגע בהכפרת שהיא במערב אף כפרת שנאמר בשעיר כנגד מצחה ולא על גגה וכו':

מיסבור סבור ר' [בון בר] חייה (בון) הזיית שעיר מעלה וכו' ואינה כן אלא הזיות שעיר שלמטן למידות מהזיות פר שלמטן. כצ"ל וכדמייתי הברייתא דת"כ פ' אחרי מות דלקמיה דדריש והזה אותו דשעיר על אחת דלמעלה ולפני הכפרת והיינו למטה בשעיר אינו יודע כמה שאינו מפורש למטה אלא בפר הרי אני דן וכו' כמבואר ונמצא דלמטה בשעיר הוא דנלמד מלמטה דפר ולמעלה דפר הוא דנלמד מלמעלה דשעיר:

הקדש. וכפר על הקדש כתיב ודריש צריך לכוין בהזיותיו כנגד הקדש:

גמ' אמר ר' נחמיה וכו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אחרי מות:

ויצא אל המזבח אשר לפני ה' מה ת"ל. אשר לפני ה':

לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה. כדדריש לעיל בפ' ויקרא גבי פר כהן המשיח דכתיב ביה והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקדש יכול שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת ת"ל שם ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' מזבח לפני ה' ואין הכהן לפני ה' אלא עומד חוץ להמזבח ומזה על הפרוכת:

יכול אף זה. של יה"כ כן ת"ל אשר לפני ה' היכן היה הכהן עומד לפנים מן המזבח שהיא בין הפרוכת ובין המזבח ומזה:

או אינו מדבר. כאן אלא על מזבח החיצון לפי שבפר הבא על כל המצות מפורש שם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד. אבל כאן כתיב ויצא אל המזבח ולא מפורש איזה מזבח:

ת"ל אשר לפני ה' הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי. שהוא כולו לפני ה' באהל מועד:

הכל מודין. לעיל בהלכה שלפניה דפליגי אם צריך שיהא נוגע הדם בכפורת או לא מודין הן בפר משיח ופר העדה שכתוב בהם לפני ה' את פני הפרוכת שאינו צריך שיהא נוגע הדם בפרוכת ומה פליגין לעיל בפר ושעיר של יה"כ ואית תני וכו':

אמרתי וכו'. ובתוספתא סוף פ"ב גריס ואמרו לו אלו מדמים של יוה"כ:

הדא אמרה צריך שיהא נוגע. א"כ ש"מ שצריך היה שיהא נוגע. וקאמר דלא היא דאפילו תימר א"צ שיהא נוגע אלא שאם נגע נגע ואירע כך לפעמים ולפיכך ראה שהיה עליה טיפי דמים:

נתן מכלי קדש לתוך כלי חול פסול. כלומר בהא פשיטא לן שאם נתן הדם מכלי קדש לכלי חול שפסול הוא כל זמן שלא יחזיר לכלי חדש כדתנן בפ"ג דזבחים קיבל בכלי קדש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קדש ומשמע הא מכלי קדש לתוך כלי קדש אחר לא פסל א"נ לשון שאלה היא מי נימא הא לתוך כלי קדש אחר לא פסל או דילמא צריך שיחזיר להכלי קדש שקיבל בו ולזרוק ממנו:

מתני' אמרה כן. דלא פסל דקתני לעיל עירה דם הפר לתוך דם השעיר וזהו מכלי קדש לכלי קדש אחר:

ופריך מה את שמע מינה מהכא. הרי אין כאן אלא עירוב הדמים זה בזה. ולעולם אם עירה הדם מכלי קדש שקיבל לתוך כלי קדש אחר ריקן אפשר שפסל:

אמר ר' מנא וכו'. כלומר דר' מנא מסיק הקושיא וכי נימר כאן שמערה מדם הפר שהוא מלא לתוך דם השעיר שהוא ריקם בתמיה והלא דם לתוך דם הוא מערה ולא לכלי אחר ריקם:

א"ר יוסי בר' בון עירה דם הפר לתוך דם השעיר מלא. כלומר דר' יוסי בר' בון מתרץ להא דר' חניי דאכתי האי מילתא ש"מ ממתני' דודאי מה דקתני עירה דם הפר לתוך דם השעיר היינו לתוך דם השעיר מלא ובהא מודינא לך אלא מכאן והילך חוזר ובוללו לתוך כלי אחר כדי שיבללו ויתערבו כל צרכן וא"כ ש"מ שיכול להערות מכלי קדש שקיבל לתוך כלי קדש אחר:

מנין שהוא זקוק להערות. ולערב דם הפר עם דם השעיר:

ת"ל ונתן. ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב:

יכול. לא יהא מערבן אלא דה"ק שיתן מזה בפ"ע ומזה בפ"ע:

ת"ל. גבי ועשית מזבח מקטר קטרת בפ' תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה א"כ אחת בשנה היא דמכפר ולא שיתן עליו מזה ומזה בפ"ע דא"כ הוי שתים בשנה:

או נימר. דלא קפיד קרא אלא מדם הפר לא יהא אלא אחת בשנה אבל יכול לחזור וליתן עליו מדם שעיר:

תני ר' ישמעאל. דהדר כתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה וגו' ללמד על כל חטאת הכפורים שיהא דוקא אחת בשנה בין מהפר ובין מהשעיר ולפיכך זקוק להערות וליתן מדם שניהם אחת בשנה:

הכל [מודים] בשבע הזאות שלמטן. על המזבח לאחר שנותן על הקרנות מזה הוא על טהרו של המזבח שבע כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וגו' וכדתנן לקמן הזה על טהרו וכו' ובקרנות פליגי תנאי בברייתא דאיכא מ"ד דס"ל דאין מערבין לקרנות אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע ומיהת הכל מודים באלו שבע שלמטה על טהרו שזקוק הוא להערות ולערבן וליתן משניהם ולא מכל אחד בפ"ע דכתיב שבע פעמים ולא ארבע עשרה:

קיבל מדם הפר בשלשה כוסות. וכן מדם השעיר בשלשה כוסות אחרים אחד מזה ליתן ממנו על הבדים וכו' וכן ליתן מאחד מזה על הבדים וכו' איזה מן הכוסות הוא זקוק להערות זה עם זה שיתן מהן על המזבח:

ויש אדם מחשב חצי כפרה. בתמיה לדידך שקיבל כל א' וא' מהן בשלשה כוסות בפני עצמן וא"כ בתחלה לא חישב אלא על חצי כפרה בכפרת המזבח שהרי קיבל כל א' וא' בפני עצמו והא כבר שמעינן דאין כפרת המזבח אלא משניהן יחד ובכה"ג דאמרת הקבלה שלא כהוגן היתה:

אלא כיני קיבל מדם הפר בשלשה כוסות ומדם השעיר בשלשה כוסות וכו'. כלומר לא תימא שקיבל מכל אחד ואחד בכוס בפ"ע ובשלשה לשלשה העבודות אלא כך שקיבל מדם הפר בשלשה כוסות ובאותן שלשה כוסות בעצמן קיבל ג"כ מדם השעיר וחישב מאחד מהן על הבדים שיזה בשביל דם הפר ואח"כ יזה בשביל דם השעיר וכן מכוס השני על הפרוכת וכן על מזבח הזהב ונמצא כל הכוסות כולן עומדות איזה מהן הוא זקוק להערות וכלומר למאי דאמרי' לעיל שאחר שנותן דם הפר לתוך דם השעיר חוזר ובוללן לתוך כלי אחר כדי שיתערבו יפה יפה וכאן שיש שלשה כוסות מדם שניהן מספקא לן אם לאחר שנתן מהן המתנות על הבדים ועל הפרוכת זקוק הוא להערות מכל א' וא' ולערבן יפה בכלי אחר דעל כל כוס וכוס אמרי' שמא זה הוא שחישב עליו שיזה מהן על מזבח הזהב או דילמא אינו זקוק להערות אלא כוס אחד מהן ואיזה שירצה שלאחר שנתן מהן על הבדים ועל הפרכת נוטל כוס א' ומערה לתוך כלי אחר ונותן על מזבח הזהב או אותו כוס שניתן ממנו אותן המתנות אותו מערה לתוך כלי אחר ונותן על מזבח הזהב:

תפלוגתא. האי מילתא תליא בתפלוגתא דר"ז ודר' הילא במאי דפליגי בשעירים שאם הגריל על שלשה זוגות שעירים וליתן מהשעיר אשר לה' מאחד מהן על הבדים ומאחד מהן וכו' ונמצא שיש כאן שלשה שעירים שנפל עליהן הגורל לעזאזל ואיזה מהן משתלח:

ר"ז אמר לכפר עליו. כתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו את שהוא מכפר בו המתנות חבירו של זה הזוג הוא שמשתלח וכלומר אפי' אינו מכפר בו כל המתנות אלא אחת מהן בלבד כגון על בין הבדים או על הפרוכת או על מזבח הזהב יכול הוא להשתלח לחבירו של זה הזוג שכיפר בו כפרה אחת ואת שאינו מכפר מהזוג כלל כגון שכיפר כל הכפרות בהאחרים אין חבירו שלו משתלח:

ר' הילא אמר וכו'. איך הדבר תלוי אלא בזה שהוא גומר בו כל הכפרה שנתן ממנו על המזבח הזהב שהוא גמר כל המתנות וחבירו של זה הוא שמשתלח ואת שאינו גומר בו וכו' ואפי' כיפר ממנו איזה כפרה כגון על הבדים ועל הפרוכת אין חבירו משתלח:

על דעתיה דר"ז. אשכחן ששלשתן משתלחין אם כיפר אחת משלשה המתנות בכל אחד ואחד על הבדים מאחד מהן ועל הפרוכת מאחד מהן ועל מזבח הזהב מאחד מהן כל השלשה של אלו הזוגות משתלחין הן ולר' הילא אינו משתלח אלא האחרון בלבד אותו שכיפר מחבירו המתנות שעל מזבח הזהב שהיא גמר הכפרה:

והכא וכו'. והשתא הכא נמי פליגי בכוסות לר"ז שלשתן הוא זקוק להערות ולערבן למתן שבע על טהרו של מזבח הזהב שהרי כולן ראוין וניתן מהן לכפרה אחת מן המתנות הקודמים ולר' הילא אינו זקוק להערות אלא אותו שהזה ממנו על הקרנות של מזבח הזהב שהיא גמר הכפרה מן המתנות:

קיבל דם הפר וכו' איזה מהן ישפך על היסוד. איזו מהן נקרא שיריים שהן נשפכין על היסוד המזבח וקאמר דתליא בתפלוגתא דפליגי רבי ור"א בר"ש בתוספתא דזבחים סוף פ"ח:

חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות. וחטאת טעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות:

ונתן מזה אחד וכו'. כלומר מכל כוס וכוס נתן מתנה אחת על קרן אחת ובתוספתא גריס בהדיא אם נתן מכילן על ארבע קרנות:

מנין שכולן נשפכין על היסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח. כצ"ל. בחטאת יחיד כתיב ואת כל דמה ולעיל בחטאת נשיא כתיב ואת דמו ישפך וגו':

יכול אפי' לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהו כולן נשפכין ליסוד ת"ל ואת דמו ישפך. כצ"ל ונתחלף בספרי הדפוס בטעות:

הא כיצד הוא נשפך על היסוד והן נשפכין לאמה דברי רבי. דס"ל כוס אחד עושה חבירו דיחוי. דכשלא נתן כל המתנות אלא מאחד נדחה חבירו ואין זה שיריים שיהו נשפכין ליסוד אלא נשפכין הן לאמה שבעזרה:

ר"א בר"ש וכו' ת"ל ואת כל דמה ישפך. כצ"ל דר"א בר"ש ס"ל כוס אחד עושה חבירו שיריים ויליף לה מכל דמה דחטאת יחיד:

על דעתיה דר"א בר"ש וכו'. והשתא בעיין קיבל דם הפר בשלשה כוסות וכו' תליא נמי בהך פלוגתא דלר"א בר"ש כולן נקראו שיריים ונשפכין על היסוד ולרבי אין נקראין שיריים אלא אותו הכוס שהזה ממנו המתנות והשאר נשפכין הן לאמה:

חברייא אמרי נתפגל זה נתפגל זה וכו'. אדלקמן קאי כדמסיק דחברייא ס"ל דלא פליגי רבי ור"א בר"ש בחטאת אחת שקיבל דמה בד' כוסות אלא בדם שני חטאות שנתערבו הוא דפליגי ואם נתפגל אחד מהן במחשבת פיגול נתפגל חבירו מפני שדמן נתערב הוא והוי כדם חטאת אחת שאם פיגל במקצתו כולו פיגול הוא אבל אם אבדו אמורין של זה עדיין יש אימורין של זה שהרי הן לא נתערבו ומזין על אלו אמורין כלומר בשביל אלו שהן עומדין להקטיר:

הכל מודין בפר משיח ופר העדה. שאם הפריש שנים ונתערבו דמן שאינו צריך אלא עד שיהא שם כדי מתנה אחת מכל שניהן וכלומר דבשאר שני חטאות שנתערבו פליגי כדלקמן ובפר משיח ופר העדה מודים שאם יש אפי' משל שניהן כדי מתנה אחת שצריך ליתן מהן דיו:

חברייא אמרי. ועוד אמרי דהכל מודים באמורין כשרין שנתערבו בפסולין עד שיהא מתנה אחת משל כשרין כלומר מהדם שאמורין של חטאת זה כשירין הן צריך. שיהא בו כדי מתנה ואינו מצטרף הדם אחר של זה שנפסלו אמוריו:

מה פליגין וכו'. השתא מפרש דחברייא סברי דלא פליגי רבי ור"א בר"ש אלא בדם שני חטאות שנתערבו דלרבי צריך שיהא שם כדי מתנה מזה וכדי מתנה מזה וכדמסיק ואזיל דרבי ס"ל יש שיעור להמתנות וצריך שיהא שיעור מתנה מכל אחד ואחד ורבנן סברי אין שיעור למתנות ואם יש בו כדי מתנה אחת וכלומר כדי ליתן איזו מתנה אפי' משל שניהן כשר:

הדא אמרה נתפגל וכו'. כלומר היינו דאמרי' לעיל דנתפגל זה נתפגל זה והיינו לרבנן דמחשבי לתרוייהו כמו שהן אחד ולדידהו ש"מ דנתפגל זה בפגול של חבירו אבל באימורין לא שייכא הכי וכדאמרן שהרי הן לא נתערבו:

מתני' ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו' זה מזבח הזהב. דאלו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא כדקאמר בגמרא:

התחיל מחטא ויורד. האי תנא ס"ל שהיה הכהן מקיף ברגליו לכל קרן וקרן וכל מתנה ומתנה היתה בקרן שלפניו וסמוך לו ולהכי נקט מחטא ויורד כלומר שהיה נותן המתנה מלמעלה למטה לפי שבקרן שלפניו אם יתן מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד שלו ומטנף את בגדיו:

מהיכן היא מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'. בגמ' קאמר דאתיא כר' יוסי דאמר לעיל לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד ופרופה מן הצפון וכשגומר מתנות שלפני ולפנים ויוצא דרך צפון פוגע תחלה בצפונית מערבית של המזבח אלא דבההיא קרן דפגע ברישא לא עביד דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח ובא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין:

מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון. שהיא דרומית מזרחית כדתנן בפ' איזהו מקומן שם גומר המתנות על מזבח הפנימי וקמ"ל דדרך ימין הוא מקיף:

ר"א אומר במקומו היה עומד ומחטא. דס"ל שלא היה מקיף ברגל אלא מכיון שכל המזבח אינו אלא אמה על אמה יכול הוא לעמוד בקרן אחת ומשם הוא נותן המתנות על כל הקרנות ואין הלכה כר"א:

על כולן הוא נותן מלמטה למעלן. האי מילתא אתיא אף לת"ק דס"ל שהיה מסבב והולך לכל קרן וקרן ומזה וכלומר דעל כל הקרנות שאינן לפניו בסמוך היה נותן מלמטה למעלה לפי שיכול הוא ליתן קצת מרחוק ואח"כ מקיף ברגל מקרן לקרן חוץ מזו והיינו קרן אחרונה שהיתה לפניו ובסמוך לו שהרי אינו זז ממנה עד שיתן ועליה היה נותן מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו:

ויתחיל בקרן מזרחית דרומית. אמתני' קא מהדר מ"ט לא יתחיל כמו בחטאת על מזבח החיצון ואפי' למ"ד פיתחא בצפון קאי הוא דפריך דאע"ג דלא מצי למיהב אלא בקרן דפגע ברישא אי מצי למיהב ביה דאכתי לא אסיק אדעתיה דבעינן עד דנפיק מכוליה דמזבח עד לבתר הכי מ"מ פריך דטפי אית לן למימר דאזיל עד לקרן מזרחית דרומית ויתחיל בו וכדי להשוות המתנות של פנימי למתנות של החיצון:

א"ר הילא ימנית. כלומר שצריך להקיף דרך ימין וכשיוצא בהאי קרן פגע ברישא שהיא צפונית מערבית אלא דצריך שיצא מכוליה דמזבח כדלקמן וכדפרישית במתני' והלכך מתחיל ממזרחית צפונית ואם יתחיל מדרומית מזרחית ואח"כ צפונית מזרחית וכו' אין זו דרך ימנית:

ויתחיל מקרן צפונית מערבית. דהאי הוא דפגע ברישא:

אמר ר' אלעזר וכו'. דבעי' עד דנפיק מכוליה דמזבח כדפרישית:

ויתחיל מקרן מערבית דרומית. דמכיון דאמרת דמצפונית מערבית אינו יכול להתחיל משום דצריך שיצא מכוליה דמזבח עד שמגיע למזרחית צפונית ומתחיל להזות ועולה דרך ימין וחוזר לצפונית מערבית וכו' ולמה לו לילך כל כך אם אינו יכול להתחיל מצפונית מערבית מטעמא דאמרן ילך לו לקרן מערבית דרומית הסמוך דזה ג"כ נפיק מכוליה דמזבח ויתחיל שם ויסבב וילך דרך ימין דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית:

שלא יתן אחוריו לקדש. אם הולך הוא מצפונית מערבית עד מערבית דרומית להתחיל להזות א"כ מהלך הוא אחוריו לקדש כלפי לפני ולפנים:

ואין סופו ליתן אחוריו לקדש. בתמיה הרי כשהוא מסבב והולך א"כ מ"מ סופו צריך שיתן אחוריו לקדש ומשני דזהו הוא אחר שהתחיל להזות יכול לתקן שחוזר הוא לאחוריו דרך הליכתו אבל בהתחלה אי אפשר לו אלא א"כ נותן אחוריו לקדש כשהולך מצפונית מערבית עד מערבית דרומית:

ויעמוד בדרום. כלומר כלפי דרום יעמוד במקומו אצל קרן צפונית מערבית דבההיא פגע ברישא ויהפוך פניו כנגד הדרום שלא ליתן אחוריו לקדש ולמ"ד הקפה ביד. היא דפריך השתא שיעמוד שם יפשוט ידו ויתחיל מקרן מזרחית צפונית דג"כ נקרא כדנפיק מכוליה דמזבח מכיון שאינו מתחיל להזות אלא מאותו הקרן ולא בקרן הסמוך לו. ומשני דזה א"א דכהאי דאמר ר' הילא שצריך שיקיף דרך ימנית ואם יעמוד במקומו ויתחיל מזרחי' צפוני' צפונית מערבית וכו' אין זה דרך ימנית:

תני. בתוספתא ריש פ"ג:

ועל כולן היה נותן מלמטן למעלן חוץ וכו' שהיה נותן מלמעלן למטן כצ"ל:

חוץ מזה. שהיה לפניו לוכסן שהיא מזרחית דרומית ואם היה נותן מלמטה למעלה כשפושט ידיו יטנף בגדיו:

סביב. כתיב ונתן על קרנות המזבח סביב:

סביב להילוך. שמקיף ברגל ור"א מפרש סביב לקרנות והוא עומד במקומו:

ברחו בפולמוסיות. בחיילות שבאו עליהן בבית ראשון:

מאן דעבד הכין לא חשש. אין כאן חשש כלל אם עושה כר"א או כרבנן שהרי אלו שני כה"ג כל חד וחד היה נוהג לפי סברתו ולא נענשו על כך:

מתני' הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים. לאחר שגמר כל המתנות שבקרנות מזה על טהרו של מזבח והיינו המקום המגולה שבו שהיה חותה הגחלים והאפר הילך והילך ומזה על זהבו של המזבח כדכתיב והזה עליו מן הדם שבע פעמים וטהרו וזהו מקום המגולה:

שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. דכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ואהל מועד למערבו של מזבח החיצון הוא:

ושל מזבח החיצון. ושירי הדם של חטאת החיצונות היה שופך על יסוד דרומי דילפינן ירידתו מן הכבש בחטאות החצונות ושירי הדם בידו מן יציאתו מההיכל ושירי הפנימים בידו מה יציאתו מן ההיכל היה נותן שירי הדם בסמוך לו שהיא יסוד המערבי כדכתיב אשר פתח אהל מועד אף ירידתו מן הכבש נותן השירים בסמוך לו דהיינו יסוד דרומי שהוא סמוך להכבש שהכבש היה בדרומו של המזבח:

אלו ואלו. דמי הפנימים והחיצונים הנשפכים על יסוד מזבח העולה היו שותתים מהיסוד ונופלים להרצפה ומתערבים באמה שבעזרה. כמו סילון שבו הדמים יוצאין עד לנחל קדרון:

ונמכרין לגננין לזבל. דמדאורייתא אין בהן מעילה לפי שלאחר שנעשו מצותן הן:

ומועלין בהן. בלא דמים דמדרבנן אסור ליהנות מהן עד שיתן דמים:

גמ' והזה עליו. כתיב:

לא על אפריו וכו'. תוספתא היא בפ"ג ומסיים שם אלא על גגו של מזבח והיא נכפפת על הקיר כלומר שתהא ההזאה נוגעת בקיר עצמו של המזבח:

אית תניי תני צד דרומי. בצד דרומי של המזבח היה נותן אלו שבע מתנות:

ואית תניי תני בצד צפוני. ומפרש דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן במתני' דלעיל דמ"ד בצד צפוני ס"ל כר"א דאמר במקומו היה עומד ומחטא על הקרנות והרי הוא עומד אצל קרן מזרחית צפונית שממנו הוא מתחיל והלכך כשגומר המתנות שעל הקרנות נותן שבע מתנות שעל טהרו של המזבח בצד צפוני שהוא הסמוך לו ומ"ד בצד דרומי ס"ל כרבנן דאמרי ברגל הוא מקיף ומתחיל ממזרחית צפונית ומסיים במזרחית דרומית והרי הוא עומד סמוך לדרום כשמסיים המתנות שעל הקרנות ונותן מתן שבע שם בצד דרומי:

א"ר יוסי זה סימן וכו'. תוספתא היא בפ"ג ושם הגירסא משובשת וגי' דהכא נכונה היא ומילתיה דר' יוסי לפרושי מתני' דסוף פ"ב דתמיד היא ואיידי דאיירי הכא בשירי דמים מייתי להא כדלקמן. דתנינן בסוף פ"ב דתמיד בררו משם עצי תאנה יפין לסדר מערכה שניה של קטרת מכנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות באומד חמש סאין גחלים ובשבת באומד שמונה סאים גחלים ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים כלומר בכל יום היו נותנים עצים באותה מערכה שניה של קטרת באומד חמשה סאים גחלים שמהם היה חותה לצורך הקטרת ובשבת שהיה צריך גחלים יותר לשני בזיכי לבונה שהיו מקטירים משבת לשבת על מזבח החיצון היו נותנים באומד שמונה סאים גחלים ומפרש ר' יוסי דמאיזה טעם היו מסדרים לאותה מערכה בקרן מערבית דרומית וקאמר מפני שזה הטעם של אותו הסימן שקבע לפי שכל הניטל מבחוץ להנתן בפנים והיינו הגחלים להקטיר עליהן הקטרת שהן ניטלין ממזבח החיצון להינתן בפנים של מזבח הזהב ולהקטיר עליהן:

ניטל מן הסמוך לפנים מצד המערב של החצון שהוא סמוך לפנים שהוא כלפי ההיכל שהוא במערבו של מזבח החיצון:

וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ. והן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהן ניטלין ויוצאין מבפנים בכל שבת ולהינתן בחוץ להקטירן:

ניתן מן הסמוך לפנים. ניתנין הן על צד המערבי של מזבח החצון שהוא הסמוך לפנים:

ר' ירמיה בשם ר' פדת וכו'. לפרש למילתיה דר' יוסי ולטעמיה קאמר דהא גופה מנלן שהגחלים שבכל יום נוטלין מצד המערבי של מזבח החצון אלא שהן למידין מגחלים של יה"כ דכתיב בהו ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' והאי מלפני ה' דרשינן שהוא מעל מזבח החצון לצד מערב מדכתיב מלפני ה' איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' הוי אומר זה מזבח החצון דאלו מזבח הפנימי כולו לפני ה' הוא ודרשינן נמי דלכתחלה צריך שיטול ממקום המזבח שהוא נגד פתח ההיכל והלכך נוטל מקרן מערבית דרומית ומשוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות שהוא נגד הפתח והשתא למדין הן גחלים שבכל יום מגחלים של יה"כ:

ונר המערבי. כלומר וכן לפני ה' דכתיב גבי נר המערבי ילפינן נמי מלפני ה' דכתיב גבי גחלים דיה"כ שהוא ממזבח החיצון שאין כולו לפני ה' וכדאמרן וה"ה לפני ה' דכתיב בנרות על נר המערבי קאמר דאותו לפני ה' אבל אין כולו לפני ה' וזהו כמ"ד דמזרח ומערב היו מונחין ואותו שהוא כלפי מערב לצד בית קדש הקדשים זהו הנקרא לפני ה' וכעין דדרשינן מלפני ה' הכתוב במזבח החצון הוא הדין לפני ה' הכתוב בנרות שהן בפנים בהיכל:

ושני בזיכי לבונה. שהן ניתנין על מזבח החיצון להקטירן ילפינן שנתנין הן לצד מערב משירי דמים הפנימים שכתוב בהן אשר פתח אהל מועד וכדפרישית במתני':

ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. נאמר בפר כהן משיח ומשם למדנו ששירי דמים הפנימים נשפכין על יסוד מערבי ומדכתיב ואת כל דם הפר דרשינן לרבות דם פר יום הכפורים לשפיכה על היסוד מערבי דלא כתיב ביה בהדיא ומפר כהן המשיח הוא למד:

ולמה לא אמר. ג"כ ושעיר שהרי שירי דמו אף הן נשפכין לאותו יסוד:

אמר ר' מנא. וכי בלא כך אינו זקוק להערות ולערב אותן כדתנן לעיל עירה דם הפר לתוך דם השעיר וא"כ דם השעיר בכלל הוא:

אשכחת אמר. אשכחן חדא ברייתא דתני בהדיא לרבות דם הפר ודם השעיר של יה"כ לשפיכה ליסוד:

אית תניי תני אם כילה כיפר וכו'. דכתיב וכלה מכפר את הקדש וגריס בתוספתא פ"ג אם כיפר כילה דברי ר"ע ר' יהודה אומר אם כילה כיפר ופליגי אמוראי במאי הוא דפליגי הני תנאי:

ר' אבהו וכו'. מחלוקת ביניהון לענין המעשה היא דפליגי:

דמ"ד אם כילה כיפר השיריים מעכבין ומ"ד אם כיפר כילה אין השיריים מעכבין. כצ"ל ובספרי הדפוס נתהפך בטעות. דמ"ד אם כילה הכל ואף שפיכת שיריים להיסוד הוא דכיפר דשיריים מעכבין הן ס"ל ומ"ד אם כיפר המתנות דכתיבי כבר כילה ואין השיריים מעכבין:

ר' יהושע בן לוי אמר. דלא פליגי אלא משמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה הכי ומר ניחא ליה למידרש כסדר המקרא וכלה וגו' אם כילה כיפר:

מן השיריים. כלומר אבל מענין השיריים לד"ה אין מעכבין. וכן אמר ר' סימון בשם ריב"ל דאין השיריים מעכבין:

מאי כדון. נהי דאמרת דלד"ה אין השיריים מעכבין ואין ביניהן אלא משמעות דורשין מ"מ טעמא בעי אמאי מר דריש לה הכי ומר דריש לה הכי:

מ"ד אם כילה כפר וכו'. כלומר היינו טעמא דשינוי דרש דהני תנאי דמאן דדריש אם כילה כפר ס"ל דהכתוב עושה אותן ארבע מתנות והיינו מתנה שעל בין הבדים ומתנה שעל הפרכת ומתנה שעל הקרנות של מזבח הזהב ומתנה שעל טהרו של מזבח הזהב הרי ארבע מתנות וזהו דקאמר אם כילה כל אותן ארבע מתנות האמורים בענין כיפר ואם לאו לא כיפר שאם חסר אחת מן המתנות לא עשה כלום ומאן דדריש אם כיפר כילה ס"ל דכל המתנות האמורות בענין אינו עושה אותן אלא מתנה אחת וכלומר שהן נחשבות כמתנה אחת ואם קיים מתנה אחת מהן כיפר וכלה ולכ"ע אין השיריים בכלל שאין אמורים באותה פרשה ואינן מעכבין:

תני. בברייתא אמר ר' ישמעאל וכו'. רישא דברייתא גריס לה בת"כ הכי כשהוא אומר בפר העדה ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה שאין ת"ל דהא כתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וזהו פרו של כהן המשיח האמור למעלה וכתיב גביה ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה. אלא ללמד שאין יסוד לפנימי עצמו. כלומר מזבח העולה שהוא מזבח החיצון יש לו יסוד ואין למזבח הפנימי יסוד. וכשהוא אומר בשעיר נשיא ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה שאין ת"ל אם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון הוא מקבל ד"א וכי יש יסוד לפנימי עצמו וכלומר אם ללמד ששירי שעיר נשיא ישפך אל יסוד מזבח העולה ולא על הפנימי א"צ דק"ו הוא אם שירי דמים של הפנימי עצמו כגון פר המשיח ועדה שהן פנימים לא קיבל דהא אל יסוד מזבח העולה כתיב ג"כ אצלן שיריו של חיצון והוא שעיר נשיא יקבל בתמיה. דבר אחר וכי יש יסוד כלל לפנימי דאיצטריך למעוטי א"כ למה נאמר בשעיר נשיא אל יסוד מזבח העולה שיהא יסוד מזבח של עולה. כלומר ללמד תורת שפיכת שיריים ליסוד בכל הניתנין על מזבח העולה וזהו מזבח החיצון ושיהא עולה וכל הדמים הניתנין עליו טעונין שפיכת שיריים אל היסוד ומשום דבעולה גופה לא כתיבא שפיכת שיריים הלכך איצטריך למילף מהכא. ע"כ בת"כ. וגריס עוד בסיפא דברייתא או אינו אלא מזבחה של עולה יהא ליסוד. כלומר או אינו בא ללמד כלום לשפיכת שיריים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמים של העולה שהן שתי מתנות שהן ארבע שיהו כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לה יסוד כדאמרי' בפרקי איזהו מקומן לפי שלא היה בחלקו של טורף. אמר ר' ישמעאל וכו'. היינו סיפא דהברייתא שהעתיק כאן הש"ס ולא העתיק הרישא לפי שהיו בקיאין בברייתות וסמיך על היודעין ולא הביא אלא בקצרה והצריך להענין כאן. כלומר דר' ישמעאל קאמר שאם ללמד על כך א"צ דק"ו הוא מה אם שירי חטאת שאין מכפרין דעיקר כפרה במתן דמים שעל הקרנות היא:

ניתנין על היסוד. כדכתיב בהו ישפוך אל יסוד מזבח העולה:

תחלת עולה שהיא מכפרת. כלומר שתי מתנות הדם שלה שהן תחלת עולה והיא מכפרת כדאמרי' שהעולה מכפר על חייבי עשה:

אינו דין שתנתן על היסוד כלי' על הקרנות שיש להן יסוד בדוקא:

א"ל ר"ע לא אם אמרת וכו'. כלו' לא כך כדאמרת הק"ו אלא אם אמרת כך הק"ו שפיר הוא דקאמרת ומה בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד תחלת עולה וכו'. ומפרש הש"ס מאי בינייהו:

מ"ד אין מכפרין. משמע דה"ק אין מכפרין הן בשאר ימות השנה הא ביה"כ מכפרין הן דס"ל שיריים הפנימים מעכבין הן לפי שניתנין לכפרה והלכך לא קאמר שאינן ראוין לכפר משום שביה"כ ראוין הן לכפר ומ"ד אינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ה"ק אין מכפרין לא בשאר השנה ולא ביה"כ וס"ל אפי' שיריים הפנימים אין מעכבין:

מה אנן קיימין. השתא מפרש לה מאי האי דקאמרי אינן מכפרין:

אם למצוה. שאפי' מצוה לשפיכת שיריים אין כאן הא ודאי מצוה לכתחלה ליתן אותם על היסוד כדכתיבא אלא אם אינו ענין למצוה תנהו ענין לעיכוב וכדפרישית:

א"ר שמי מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין. מהאי ברייתא שמעינן דס"ל להאי תנא דשיריים הפנימים מעכבין:

דתנינן מה לתחתונים וכו'. גם בכאן קיצר הש"ס ולא הביא רישא דהברייתא והכי איתא בת"כ בפ' צו הכהן המחטא אותה יאכלנה דכתיבא גבי חטאת ודריש אותה שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה. לפי שחטאת בהמה ניתן דמה למעלה על הקרנות ואם ניתן דמה למעלה כדינה נאכלת ואם ניתן מדמה למטה מחוט הסיקרא כחטאת העוף שדינה למטה ובבהמה פסולה ואינה נאכלת:

וכי מאין באת. כלומר ומהיכי תיתי נאמר להכשיר שהוזקקת להביא מהכתוב למעט:

מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. שומע אני חטאת שניתן מדמה למטה כשירה הא מה אני מקיים על קרנות המזבח מצוה:

יכול כשם שהטעון ארבע מתנות אם נתנם במתנה אחת כיפר. משום דישפך שפיכה אחת משמע וכתיב והבשר תאכל:

כך תהא הטעונה דמים למעלה אם נתנם למטה כשירה. לכך נאמר אותה:

והלא דין הוא. ואכתי למה לי אותה למעט:

נאמרו דמים ניתנים למטה והיינו חטאת העוף. ודמים ניתנים למעלה חטאת בהמה:

מה הניתנים למטה אם נתנם למעלה לא הורצו. כדתנן פ"ז דזבחים חטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה כולן פסיל אף הניתנים למעלה אם נתנם למטה לא הורצו:

מה לתחתונים וכו'. כמו שהועתקה כאן הסיפא דברייתא כלומר דלא היא דמה לתחתונים אם נתנן למעלה לא הורצו שאין מהן קרב למעלן:

שלא מצינו שיהא איזה דבר מהן קרב למעלה. תאמר בעליונים אם נתנן למטה הורצו שיש מהן קרב למטן. והיינו השיריים שהן ניתנין על היסוד מלמטה:

הפנימים יוכיחו. חטאות הפנימית יוכיחו:

שיש מהן קרב בחוץ. שהרי שירי הדם הפנימים ניתנין על היסוד מזבח החיצון:

ואם נתנו בתחלה בחוץ לא הורצו. דעיכובא כתיב בהו כדילפינן מועשה לפר כאשר עשה:

מה לפנימים וכו'. הדר פריך מה לחטאות הפנימית שאם נתנו בתחלה בחוץ לא הורצו שאין המזבח ממרקן. כדמפרש לה לקמן:

תאמר בעליונים אם נתנו למטה הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן הואיל והקרנות ממרקות אותן וכו'. הלכך ת"ל אותה וכו'. למעט והשתא מפרש מהו דקאמר אין המזבח פנימי ממרקן וקאמר ר' יוסי בר' בון שאין ממרקן לעשותן שיריים כלומר שאין מזבח הפנימי בלבד גומרן לעשותן שיריים ושיהיו ראוין להשפך על היסוד אלא שצריך ג"כ מתנות שבתחלה וע"י הבדים וע"י מתנות הפרכת ועם מתנות מזבח הפנימי הם ראוים להיות שיריים ולהינתן על היסוד תאמר בעליונים וכו' שהקרנות ממרקן שכשניתן מהן על הקרנות כבר גמרה כפרתן ואין צריכין שיהו שיריים מהן להיסוד דשיריים החצונים ודאי לא מעכבי קתני מיהת דהפנימים אין גמר כפרתן אלא בשיריים שהן ניתנין על היסוד אלמא דהאי תנא ס"ל שיריים הפנימים מעכבין:

א"ר יוסה מתניתין. דריש איזהו מקומן אמרה שאין השיריים אפי' הפנימים מעכבין דקתני בהו שירי הדם היה שופך על היסוד המערבי של מזבח החיצון ואם לא נתן לא עיכב:

מתניתא אמרה. ואיכא עוד ברייתא דס"ל השיריים הפנימים מעכבין דתנינן דדריש להאי קרא וכפר וגו' על הכפרות של המתנות שבאותו יום על לפני ולפנים וכו' ומה אית לך כפרה בעזרות דמישתעי בהאי קרא לאו השיריים הוא דקאמר דהן ניתנין על יסוד של מזבח החיצון שבעזרה ומדרמז עליהן בהאי קרא בהדי דאינך ש"מ דתעכבין הן כמו המתנות שלפני ולפנים ושבהיכל ושעל מזבח הזהב:

ר' בון בר אייה בעי. להאי מ"ד דס"ל השיריים מעכבין אם מקומן נמי מעכב הוא שאם לא נתנו על יסוד המערבי לא כיפר או דילמא דוקא עיקר מתנות השיריים הוא דמעכב ואין מקומן מעכב:

נותנן בלילה. וכן בעי אם מותר ליתנן בלילה על היסוד דאינו מעכב אלא נתינתן בלבד או דילמא כשאר מתנות הדם שעל המזבח הן שאין כפרתן אלא ביום וכן מספקא לן אם שוחט הקרבן עליהן בתחלה ושלא יתן מהדם על המזבח אלא על היסוד כדין שיריים או דילמא אין ניתן על היסוד אלא השיריים שנשתיירו אחר מתנות הדמים על המזבח כדינן:

חברייא בעי. אם מחשב עליהן כלומר אם מהני בהו מחשבת פסול או פיגול דהוי כשאר מתנות הדם או לא:

ר' יודן בעי אבדו. השיריים אם ג"כ מעכבין ולא יצא או דילמא מעכבין דס"ל להאי תנא היינו כשישנו בעין שצריך ליתן על היסוד אבל אם אבדו יוצא הוא במתנות הדם שעל הקרנות:

מה הן צריכה ליה. ומפרש דהיכא הוא דקא מבעיא ליה לר' יודן כשהתחיל ליתן מהשירי הדם על היסוד ובתוך כך חסרו שאבדו אם מעכב הוא עד שיתן כל השיריים או לא אבל אם לא התחיל ליתן מהן כלל ואבדו כ"ע מודיי שמה שהוא משייר שהן הן שיריים כלומר אם נשתייר מן הדם אחר המתנות שעל הקרנות הן השיריים שמעכבין ליתן על היסוד ואם לא נשתייר שאבדו מיד אחר מתנות הקרנות אין כאן שיריים כלל דנימא שיעכבו. ולא איפשטו כל הני בעי':

תני. בתוספתא דזבחים פ"ו:

מועלין היו בדמים. הנהנה מדם קדשים חייב משום מעילה:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן טעמון דרבנן דכתיב כי הדם היא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. דלכפרה נתתיו ולא למעילה. ור' חייה בשם ר' יוחנן קאמר דמהאי קרא הוא דממעטו דכתיב כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת באכילה ולא מעילה בנהנה:

הקריש דם ביניהון. אם קרש הדם ואינו ראוי לזריקה איכא בינייהו דמאן דאמר אין לך אלא כפרת נפש בלבד וזה הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה ומ"ד אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות:

אתא ר' בא. וקאמר משמיה דר' חייה בשם ר' יוחנן דהקריש הדם ודם קדשי בדק הבית איכא בינייהו דקדשי בדק הבית מועלין בהן כדתנן בריש פ"ד דמעילה ואם שחטן אין הדם ראוי לכפרה ולמאן דיליף מלכפר הני לא אימעוט דלא ניתנו לכפרה ולמאן דיליף מקרא דכרת הני נמי אימעוט:

והוה ר' זעירא חדי בה סבר על דרבנן איתאמרת. והיה ר"ז שמח כששמע זה משום דקסבר היה דאליבא דרבנן דסברי אין מעילה בדמים איתמר כל הא דר' יוחנן הנפקותא בין הני לישני ונמצא דלמידין אנו דלרבנן דהלכתא כוותייהו מודים הן דמיהת איכא מעילה בדמים כגון הקריש וכן דם קדשי בדק הבית למאן דמפרש טעמייהו דאימעוט מקרא דלכפר ולפיכך היה ר"ז שמח בהאי שמעתתא. ומשום דמיתכוונא כהאי דידיה דלעיל דקאמר הקריש הדם ביניהון:

א"ל. ר' בא:

ומה בידך ועל דר' שמעון איתאמרת. כלומר לא כמה שאתה סבור דשמעתתא דידי אזלא כדידך והנ"מ אליבא דרבנן ובין הני לישני קאמרי לא היא אלא שמעתתא דידי אליבא דר"ש היא והכי קאמרי דהא דר"ש קאמר מועלין בדמים היינו באלו שאין ראוין לכפרה כגון הקריש הדם וכן דם קדשי בדק הבית ובהני הוא דפליג ר"ש ומשום דשמעינהו לרבנן דקאמרי טעמייהו כמ"ד דמקרא דלכפר הוא דאימעוט והלכך קאמר להו דלסברא דידכו אשכחן מעילה בדמים באלו שאינן ראוין לכפרה והשתא איכא למימר דלרבנן גופייהו אפי' בהני סבירא להו דאין בהן מעילה ומשום דעיקר הדם לכפרה הוא דניתן אין מועלין בכל מיני דמים ודקאמרי הקריש הדם ובדק הבית ביניהון היינו בין ר"ש ורבנן הוא דקאמינא ולא כדקאמרת דעל הני לישני אליבא דטעמייהו דרבנן איתמר האי מילתא:

כך משיבין חכמים לר"ש. לדידך דקאמרת דמועלין בדם קדשי בדק הבית ומטעמא דר' בא דלעיל וכדפרישית והשתא אילו מכרן לדם קדשי בדק הבית שמא אינו תופס דמיהן דהא ודאי דמיהן נתפשין להקדש הן וא"כ לית בהו מעילה דלא שייכא מעילה אלא היכא דיצא מן ההקדש לחולין אבל הני מכיון דדמיהן נתפסין להקדש כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו וא"כ מה ביניהן ומה בין דמיהן ואם דמיהן אין בהן מעילה הן עצמן הדם שלהן אין בו מעילה:

ופליג על ההיא דאמר ר' אלעזר. האי כללא דכייל ר' בא דכל שדמיו נתפסין להקדש לא שייכא ביה מעילה ולדידיה כל שאין בו מעילה דמיו נתפסין הן פליגא על הא דר' אלעזר דלדידיה לאו כללא הוא כדלקמיה:

יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין וכו'. כלומר מצינו שיש שאמרו בהן לא נהנין לכתחלה ולא מועלין בהן וכהאי דמייתי לקמיה דתנינן בפ"ג דמעילה דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין. לפיכך אם מכרן אינו תופס את דמיהן וכלומר הואיל ולא נהנין בו לכתחלה אינו תופס את דמיהן אע"ג דלית בהו מעילה ויש שאמרו בהן לא נהנין ולא מועלין וכגון הדמים ולפיכך אם מכרן תופס את דמיהן להקדש וכלומר הואיל ולית בהו מעילה אע"ג דאין נהנין מהן לכתחלה הרי דמצינו דלפעמים הולכין אחר דאין נהנין מהן ולפעמים אחר שאין בהן מעילה והאי לא ככללא דכייל ר' בא:

מתני' כל מעשה יום הכפורי' האמור על הסדר. שבפרשה ונשנה במשנתינו והיינו עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים ובהיכל:

אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. דכתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וחוקה עיכובא הוא וכתיב זאת דמשמע חוקה על זאת כתיבא ולא על אחרת וכתיב נמי אחת חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי עבודות שבבגדי לבן בחוץ:

וכן בהיכל. אם התחיל במקצת המתנות שבהיכל על הפרוכת ונשפך הדם יביא דם מפר אחר ויתחיל מתחלת המתנות שבהיכל וכן הוא במזבח הזהב לפי שכולן כפרה בפני עצמן הן:

ממקום שפסק הוא מתחיל. שאפילו לא נגמרה אותה כפרה א"צ לחזור וליתן מה שנתן ואין הלכה כר"א ור"ש:

גמ' תני. בתוספתא פ"ג א"ר יהודה וכו':

שניהן מקרא אחד דרשו. דכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה רבנן אמרו עבודות שהן פעם אחת בשנה ושהוא נכנס למקדש לעבוד עבודתם בין שהן בפנים בין שהן בחוץ נאמר חוקה עליהן לעכב סדרן:

רבי יהודה אומר מקום וכו'. והוא לפני ולפנים:

בשם ר' פס. הוא ר' אפס:

במתנות הבדים. היינו כדאמרי' לעיל פ' טרף בקלפי סוף הלכה א' דאין שעיר מעכב את הפר ודוקא במתנות הבדים אבל במתנות הפרוכת שבהיכל שעיר מעכב את הפר וכלומר שאם הקדים ליתן מדם הפר על הפרוכת קודם שיתן מדם השעיר על בין הבדים לא עשה כלום:

א"ר אלעזר ונתן וכו'. אם נתן מדם הפר על בין הבדים ועל הפרוכת קודם ששחט את השעיר לפי שזמן שחיטתו הוא אחר מתן דם הפר על בין הבדים קודם שיתן מדם הפר על הפרוכת והוא שחט אח"כ את השעיר הנעשה בתחלה קודם מתן דם הפר על הפרוכת אפילו כן כשר דר"א פליג וס"ל דאין השעיר מעכב הפר לגמרי קאמרינן:

א"ר יוסה אלו נשפך מדם הפר ומדם השעיר המונח בכוס. וכלומר שכבר נתן מדם הפר על בין הבדים ולא נתן על הפרוכת ולפי שעדיין לא היה נשחט השעיר ואח"כ שחט את השעיר ודמו ג"כ מונח בכוס ונשפך הדם של שניהן וכי לא אינו מביא פר אחר ושוחטו ונותן בתחלה מדמו על בין הבדים ואח"כ ישחוט את השעיר ונותן מדמו ג"כ שם כדינו:

וכשר. כלומר ואז כשר הוא וכי מה בין שחט השעיר עד שלא נתן מדם הפר ומה בין שחט השעיר משנתן מדם הפר ונשפך הדם אלא בשתיהן צריך להביא פר אחר ושוחטו ונוהג כדינו ואז הוא כשר ולא כדקאמרת שאם שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת שהוא כשר:

אילו אמר ונתן יאות. כלומר דהא בקרא כתיב הכי ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת וגו' ושחט את שעיר החטאת וגו' ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר וגו' והדר כתיב וכן יעשה לאהל מועד וגו' משמע דצריך הוא שיהא שחיטת השעיר אחר מתן דם הפר על בין הבדים וקודם מתן דם הפר על הפרוכת דהא ושחט את שעיר החטאת בינייהו הוא דכתיב ואלו לא הוה כתיב אלא ונתן מדם השעיר כאשר עשה לדם הפר ולא היה כתיב ושחט את השעיר יאות אתה אומר שאפי' שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת כשר והשתא דכתיב התם ושחט את השעיר משמע דהכי קפיד רחמנא שתהא שחיטת השעיר בין מתן דם הפר על בין הבדים ובין מתן דמו על הפרוכת:

רבנן אמרי שלש לכושר ושלש לפסול. השתא מפרש לפלוגתא דת"ק ור"א ור"ש דמתני' דרבנן דסברי דמדם אחר שמביא צריך להתחיל מתחלת המתנות של אותן שהפסיק בהן משום דסבירא להו שאלו מתנות של השלש מקומות שהן לפני ולפנים ובהיכל ובמזבח הזהב הן נחשבין כל אחת ואחת בפני עצמה בין לכושר אם עשאן כתקנן בהכשר ובין לפסול כגון שחישב מחשבת פיגול באחת מאלו השלש מתנות שנחשבת כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה ותליא בפלוגתא דתנאי בתוספתא דזבחים סוף פ"ד דקתני התם שאם פיגל בין בראשונה והיא בהמתנות שלפני ולפנים ובין בשניה בהמתנות שבהיכל ובין בשלישית במתנות שעל מזבח הזהב ר"מ אומר פיגול וחייבין עליהן כרת וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר דאינהו סברי דכולן כמתיר אחד נחשבין ואין מפגלין בחצי מתיר כדאמרי' בריש פ"ד דזבחים ומיהו רבנן דמתני' דהכא דפליגי עם ר"א ור"ש סבירא להו כר"מ דהתם בזה דשלשה מתנות נחשבות הן כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה בין להכשר בין לפסול וכדאמרן. ר"א ור"ש אומר ארבעים ושלש לכושר וכו'. כלו' דאינהו סברי דלא אמרי' כל אחת מכל המתנות שבאלו שלש מקומות אותן יהו נחשבין בפני עצמן ולא כל אחת ואחת מהמתנות כולן אלא דכל אחת מהמתנות כולן והן מ"ג בכלל אחת למעלה ושבע למטה לפני ולפנים של דם הפר וכנגדו מדם השעיר הרי שש עשרה וכן בהיכל מדם הפר ומדם השעיר הרי ל"ב וד' שעל קרנות המזבח הזהב ושבע שעל טהרו של מזבח הרי י"א. ובין הכל ארבעים ושלש וכל אחת ואחת מאותן מ"ג נחשבות הן בפני עצמן בין להכשר שאם מביא דם אחר מתחיל ממקום שפסק ובין לפסול שאם פיגל באחת מהן תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דאמרן:

ורבנן אמרי וכו'. היינו הך דאמרן ולפרש לכושר דקאמר הוא דלרבנן כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה וכלומר כל המתנות של אלו המקומות כפרה בפני עצמן נחשבין הן וכל שבע ושבע לאו דוקא דהא אחת למעלה וז' למטה היו מדם הפר וכן מדם השעיר אלא דנקט חשבון הכללי ולר"א ור"ש כל אחת ואחת מהמ"ג כולן כפרה בפני עצמה נחשבין:

וכלה מכפר את הקדש. ומדלא כתיב מכפרות הקדש דייק שאפי' אין שם אלא מתנה אחת לכפר מהדם אחר שצריך להביא אמרה התורה כלה אותה וא"צ להתחיל מתחילת המתנות של המקום שפסק בו:

נתן מחצת המתנות וכו'. שמביא אחרים תחתיהן ונותן לת"ק כדאית ליה ולר"א ור"ש כדאית להו והרי יש כאן שירי הדם מהראשוני' ומהאחרונים וכגון שלא נשפך הכל אלא שאין בו כדי ליתן ממנו המתנות כולן:

אלו ואלו נשפכין כמצותן. וקס"ד על היסוד קאמר והלכך מסיים ואזיל לא כן צריכה אלא כשנקרא עליהן שם פסול משום דקשיא מאי קמ"ל מהיכי תיתי לא יהיו נשפכין ליסוד הלכך קאמר דלכן צריכה כגון שאירע להן פסול ששחט את השני במחשבת פסול ונשפכין כמצותן דקאמר היינו שירי הראשונים הן נשפכין על היסוד והשניים נשפכין לאמה הן כדין דם פסולין וקמ"ל דלא נפסלו שירי הראשונים במחשבת פסול של השנים ולא אמרי' הואיל ודם השני תחת הראשון הוא נחשבין כאחד מהן:

עד כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול. שאין מחשבת פסול של השניים פוסל את הראשונים שכבר נשחט בהכשר:

שחט את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר. אם שחט הראשונים במחשבת פסול ונשפך הדם או אפי' לא נשפך אלא שמתוך שנפסל צריך הוא להביא אחרים ושחט אותם בהכשר מהו בשירי דמים השניים מי אמרי' דהואיל והראשונים נפסלין ונשפכין לאמה גם שירי השניים שבאין תחת הראשונים נשפכין לאמה:

א"ר יוסה. מאי תיבעי לך מצינו פסול מוציא מיד פיגול כהאי דתנינן גבי פיגול בפ"ב דזבחים דבעינן שיהא קרב המתיר כמצותו כגון שבתחלה שחט במחשבת חוץ לזמנו ולא חישב במחשבת פסיל שהוא חוץ למקומו אבל אם חישב במחשבת פסול אע"פ שאח"כ בשאר עבודות חישב מחשבת פיגול שהוא חוץ לזמנו אותה מחשבת פסול מוציא מיד פיגול ופסול הוא ואין בו כרת:

מצינו פסול מוציא מיד כושר. בתמיה וכי מצינו שמחשבת פסול של הראשון יוציא מיד מחשבת הכשר של השני שנשחט תחתיו הא לא אמרי' אלא מה שנשחט בפסול נפסל ומה שנשחט בהכשר כשר:

הדרן עלך פרק הוציאו לו