אסור עמ״א ובט״ז כתבנו מזה דהטלטול אינו משום הכנה אע״ג דנאמן דאין שבת מכין לי״ט כלל אף לפידים ונרות שכבו כבסי׳ תק״א לי״א כן אבל לטלטל ליתן אותה לעכו״ם וכדומה אמאי לא שרינן עמ״א תמ״ו אות ג׳ ומוקצה דביצה בתרנגולת לאכילה דמיא לחולב עז ועוד דלמ״ד מוקצה שרי בשבת וצ״ע:

או עמ״א הע״ש הביא כאן דין דלפידים ופתילה דאסור בטור ובתק״א מסיק הר״ב דשרי. ובלבוש כאן הביא דאסור ובתק״א פסק דמותר ועא״ר אות ב׳ עמ״ש אי״ה אות ג׳:

אסורים עמ״א ב׳ טעמים ברסי׳ שי״ח אות ד׳ דהשוחט לא דחי׳ ומוקצה דחיא מדלא לקטן אתמול ואף בשל עכו״ם ל״פ ובתוס׳ פ״ק דביצה דף ג׳ א׳ ד״ה גזירה:

דע ביצה ספק טריפה ונשלם כ״א יום בשבת וי״ט או ספק טריפה ונשלם יב״ח בי״ט ושבת אם נאמר מעל״ע בעינן י״ל דהוי ביה״ש מוקצה וע׳ מהרש״א ז״ל ביצה ו׳ עגל שנולד יע״ש ואי״ה בתקי״ג ס״ח באפרוח ועגל שנולד יבואר עוד:

שיניו עמ״א רמב״ם פי״א ה״ז ובמ״מ שם משמע דביד שבות בסכין ואף לא ממחקו חייב חטאת ותמה למה לא ביאר רבינו דבסכין דוקא ועא״ר ה׳ כ״כ בשם רי״ו וגם על האדון ז״ל קשה דהיה לבאר דביד שבות ומותר לחצות שיניו אם הוא גנאי ובכלי אסור אם א״א ביד דד״ת לא הותר כ״א דרבנן אף דעבר על לא תסור מקודם ובעידנא דמיעקר לאו לא מתקיים כ״ה אפ״ה שרי מפני כ״ה כבסי׳ שי״ב לטלטל מוקצה מקודם וכן הא דמדלגין ע״ג ארונות. וממ״ש לטלטל משמע לקטום ביד לא מפני דמשמע ליה ז״ל דחייב אף ביד וזה צ״ע רק הטלטול מוקצה שרי:

לחולה עמ״א די״ל לבריא אסור דלא קיימא להכי כמו בקעת להסקה דאסור לסמוך קדירה בי״ט וכדבעינן למימר בה׳ י״ט ורק לחולה שאין סכנה התירו:

ומוללו עמ״א ועט״ז אות ג׳ ואי״ה בתקי״ט יבואר עוד ומשמע ביד גופא דוקא להריח בו אבל לחצות שיניו אף ביד עכ״פ איסורא איכא דקיימא להריח שרי עכ״פ ביד הא לחצות שיניו לא ועא״ר אות ז׳ בשם שכ״ג לקטום וליתן לאחר אסור וצ״ע דמפשח אלוותא ויהיב לן אף לאחר שרי. ולקטום עלה לולב לאגוד הלולב בי״ט בקשר המותר אין ראיה מכאן דראוי להריח בו. ומוליד ריחא אסור כשאין מריח כך רק בקוטם הא להוסיף הוא דשרי וכן למלול כה״ג. בשו״ת ח״צ ז״ל צ״ב שפיגנרד באוכלין מוליד ריח בתקי״א מ״א י׳ ובר״מ פ״ד מה׳ י״ט ה״ו שיוכשרו לאכילה משמע הא לא״ה ריח באוכלין אסור:

כיון עמ״א בני חבורה סתמן אין מקפידין וע״י גורל הרי הן מקפידין הא ידעינן שמקפידין אסור אף בלא גורל ואפילו להשתתף יחד אסור שיבואו להזכיר מנין ושכינים שאינם ב״ח סתמן מקפידים וע׳ תוס׳ קמ״ט א׳ ד״ה בני חבורה. והביא דברי הר״מ ז״ל הטעם דהוי כמקח וממכר ויבוא לכתוב וע׳ לבוש. ובשל״ח ס״ה דלא אסור משום כוביא אי״ה יבואר שם:

משום עמ״א דכוביא אבק גזל דבריהם הוי וע׳ סמ״ע ח״מ ל״ד אות מ״ם ובט״ז כתבנו מזה יע״ש:

שאין מקפידין עמ״א הוא לשון הר״ם ז״ל ובלבוש שהכל שלו הא אם בניו חולקין משלהם אסור מנה גדולה נגד קטנה דהם משלהם מקפידין רק אביהם מפיל גורלות משלו שרי:

איתא בגמרא כו׳ הר״מ ז״ל פ״ד מה׳ י״ט הלכה כ׳ ובר״א ז״ל שם ומשמע בשבת אסור בכל ענין אף קדשים דא״א מאתמול אסור שהרי לחם הפנים היה בלא גורל בשבת אע״ג דא״א מאתמול ובי״ט י״א קדשים של אתמול שרי וי״א אסור ולהטיל גורל על קדיש וכדומה אף בשבת שרי:

והוי יודע שהר״א ז״ל סיים שם ועם בניו אפילו גדולה נגד טנה שרי וכ״ש הוא משבת כמ״ש המ״מ שם ויש לומר דכיון לומר בקדשים כהן עם בניו שרי דל״ת אב הנותן לבניו שהכל משלו הא קדשים לא קמ״ל דשרי וז״ש המחבר שאין מקפידין אפילו יש להם חלק בו וכ״כ הר״מ ז״ל בה״ש שאין מקפידין ועדיין צ״ע: