שמותר עמ״א לא הבינותי דהיל״ל דקיי״ל מוקצה כ״ז שלא דחאו בידים כר״ש:

להתחיל עמ״א לאפוקי מהט״ז שכתב כוונת הרמב״ם (ט״ס בט״ז הרמב״ן) בפכ״ו הט״ו דאפילו התחלה אסור ומלת תחלה בגמרא משמע הא אם התחיל שרי ובט״ז פירשתיו:

לפנותו עמ״א כ״ה בגמרא שם אלא שי״ל במקום שמותר הפינוי למצוה רק מוקצה שרי ברגליו וכמ״ש במלחמות שם דמש״ה הביאה הרי״ף ז״ל ללמוד באיסור מוקצה טבל ולוז וחרדל דשרי ברגליו ועסי׳ ש״ח אות ז׳ ולהר״מ ז״ל דמפרש לה באיסור הפינוי לרשות אפ״ה ברגליו שרי וז״ש בשם המ״מ וע׳ חה״ר מ״ש בהא דתבואה צבורה ובט״ז פירשתיו:

לדבר עמ״א דלרשות אסור אפילו התחיל מבע״י ואף בי״ט כבסי׳ תקכ״א לדבר מצוה שרי יע״ש:

לצורך עמ״א משמע דלא כט״ז דאע״ג שיש אורח האחרים הבאים לא חשיבי אורחים וי״ל דאחרים לא יפנו לעצמן דלהם רשות אבל בע״ה רשאי לפנות ביד א׳ הבא לכבוד האורח ועא״ר שי״ל התם הסעודה היתה משום בת ת״ח לע״ה ובתקס״ח מפני כבוד אדם גדול:

שהובאו עמ״א לכבוד שבת הוי דבר מצוה כבסי׳ רע״ו ס״ב בהג״ה י״מ לאמר לעכו״ם כו׳. משמע אף הובאו מבע״י ודעתו מבע״י בפירוש לשתות מהם אפ״ה אסור משום עובדין דחול או טרחא יתירא ויש לומר דוקא אוצר כו׳ ובט״ז פירשתיו:

לכבוד עמ״א דהוי כאוצר וכשם שהתם יותר מט״ו סאין אסור למצוה ולרשות להתחיל אסור ה״ה כאן ואמירה לעכו״ם במקום פסידא עסי׳ ש״ז ס״ה ובשל״ד ואם העכו״ם מעצמן פורקן בשבת א״צ למחות בידו וער״מ בזה: