**ויברך אלהים את יום השביעי.**ולא פירש מה היא הברכה. ודרש עפ"י מדה י"ז דשם בפסוק ברכת ה' מפורש. מה היא ברכת ה' וכדמפרש והולך. וכן בפר' זו כמה דרשות על ענין ברכה זו:

**כתיב ברכת ה'.**ירושלמי ברכות. פרק ב' סוף הלכה של חתן פטור. ירושלמי מ"ק פרק ג' הלכה ה'. לקמן פר' ק' סימן ז' ושם פירשתי פסיקתא רבתי ריש פר' מ"ו:

**זו השבת שנאמר ויברך.**אמר שבירך ולא פירש איזה ברכה ושני הפסוקים מלמדים זה על זה כאן כתב ויברך ולא פירש במה. ושם כתיב ברכת כו' תעשיר ולא פי' על מה וע"כ שאשבת קאי דכתיב ויברך. וע"ז אמר ברכת ה' תעשיר שהשבת מעשרת. וכאן קיצר. ובפסיקתא שם מבואר יותר. וז"ל היא תעשיר כהעשיר יוסף מוקיר שבתא. ולא תוסיף עצב עמה. שדנו למיתה ואמרה השבת לא תוסיף עצב ביומו ואל תמיתהו. וזהו שכתב ויברך אלהים את יום השביעי במה ברכו באורה שהוסיף לו אורה כל לילי שבת ויומו ל"ו שעות כדי שלא לצער אדם הראשון שעדיין לא ראה חשיכה ולילה וכו' ע"ש בדרך נפלא. וכמ"ש בסמוך סי' ב':

**זה האבל.**עיין לקמן פר' פ"ט ריש סימן ב' וכאן דורש ב' כתובים מכחישים. תחלה אמר ברכת ה' היא תעשיר. רוב טובה ושפע. ואח"כ אמר ולא תוסיף עצב. משמע שיש עצב אלא שלא יוסיף. והכריע ע"פ מדה י"ז על שבת ואדם שהשבת עצמה מעשרת ברוב טובה ושפע. אך האדם שכבר חטא ונתקלל הוא בעצבון תאכלנה. וחוה נתקללה בעצב תלדי בנים והיה ראוי למות בשבת ולפחות ממנו האורה ולהוסיף לו עצב אלא שהשבת הגינה עליו וכמפורש שם בפסיקתא:

**נעצב המלך על בנו.**וכמ"ש לקמן סוף פר' כ"ז במיתת אבשלום כתוב שדוד התאבל עליו שנהרג וכאן הגינה השבת שלא ימות. ומכאן למדו במקומות שציינתי. שאין האבל נוהג בשבת. ועיין תנחומא ריש שמיני ביאור דבר זה באריכות והביא עוד ראיה מפסוק ואל תעצבו ע"ש עוד:

**ויברך.**פי' ד"א ויברך. במה ברכו. וכן ויקדש במה קדשו. ודרש עפ"י מדה י"ז שהרי מפורש. ראו כי נתן לכם את יום השבת ע"כ נותן לכם ביום הששי לחם יומים. וזהו הברכה שברך יום ששי בשביל השבת. וקדשו במן ע"י הברכה הנ"ל קדשו וזהו קדושתו להראות שהוא מובדל ונפרש מכל ימים. שאין בו הכנת מזון שדבר חול הוא. ובפסיקתא פר' כ"ג סימן ו' איתא. קדשו במן שלא הבאיש ורמה לא היתה בו. וקדשו בברכה. היינו בקידוש על הכוס. ודורש שמ"ש ויברך וכו' ויקדש מאחר שלא פירש הרי פירש ויברך ויקדש שקדשו בברכה. וג' דעות אלו במכילתא. יתרו סוף פסוק זכור. ר' ישמעאל. ור' עקיבא ור' יצחק. וכאן גורס ר' נתן במקום ר' עקיבא שם. וכן הגירסא בפסיקתא פר' כ"ג הנ"ל. תני ר' בשם ר' נתן אומר קדשו בברכה. מכאן אמרו מקדשין על הכוס בכניסתו. ור' אומר קדשו בעטיפה. ואיתא שם עוד זכור את יום השבת לקדשו. במה את מקדשו. במאכל ובמשקה ובכסות נקיה. וכן בשבת קי"ג יליף לה מפסוק וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ע"כ נראה דכאן צריך להגיה. ויקדש אותו קדשו בעטיפה. וכן מ"ש כאן עוד ברכו בנר. ברכו באור פניו. ברכו במאורות. במכילתא איתא בכל זה קדשו. דאיתא שם ה' דעות אלו. וכולם מודים שברכו במן. אלא דפליגי בקדשו. וכן בפסיקתא הנ"ל. וקדשו באור פניו ואשתו. והגי' במכילתא ורשב"י אומר. ברכו במן וקדשו במאורות. ור' שמעון בן יהודה וכו' קדשו במאור פניו של אדם הראשון. וכאן צריך להגיה. כמו בפסיקתא ובמכילתא. כי איזה ברכה שייך בעטיפה. אבל שייך לקדושה. שהש"י קדשו וצוה עלינו שנקדש את יום השבת מימות החול לשנות ולהחליף הבגדים שיהיו נכרים בו השומרים אותו שהוא יום קודש לה':

**באור פניו של אדם.**כאן משמע בסתם בני אדם השומרים אותו וכן משמע בילקוט. ובמכילתא ובפסיקתא הנ"ל מפורש על אדם הראשון:

**במאורות.**כולל מאורות השמים. חמה ולבנה כמ"ש לעיל פר' ט' סימן ד' שתחלה היו מהלכין דרך קצרה ובמהירות ונתקללו שילכו דרך ארוכה ובמתינות. ובשבת לא התחילה הקללה. ועיין לקמן פר' י"ב סימן ו' כל הענין. ונכלל בזה גם אור הראשון ששימש בשבת:

**ולא אתי' כר' אמי.**בפסיקתא פר' כ"ג סימן ו' שם איתא ר' יוסי וכן הוא לקמן פר' י"ב סימן ו' ר' יוסי. עיין ד"ר פר' י"א ריש סימן ג' ובפר"א ריש פרק י"ט איתא כר' יוסי שלא לן כבודו עמו מפסוק זה. אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. פשוטו של מקרא שאותן בני אדם שאינם מתלוננים בצל הכבוד והיקר שחלק להם הש"י ע"י נפש המשכלת וצלם אלהים רק נמשכים אמר תאוות יצרם הם נמשלו כבהמה ולא יועיל להם מה שנבראו בתולדותם בצלם אלהים. וחז"ל אשר זה דרכם בקודש לתת מקום גם להיראת התיבות כפשוטן ומשמען דרשו לשון ילין שמשמעו לינת לילה אחת. שאדם לא לן לילה אחת בכבודו הראשון. שביום היה בכבוד עליון כמלאך אלהים. ואח"כ לעת ערב נתקלל ונקח כבודו ממנו ולא לן. ובזה יתיישב מה שתחלה אמר בלשון יחיד. ואדם ביקר בל ילין. ואח"כ אמר לשון רבים. נמשל כבהמות נדמו היינו שלשון אדם כולל שניהם אדם וחוה. כמ"ש לעיל ריש פר' ח' ואח"כ נמשל כבהמות נדמו שניהם. כלשון הפר"א בהדיא:

**לן כבודו עמו.**וסובר שמ"ש בל ילין שכן היה ראוי להיות לפי חטאו שלא החזיק בכבודו וחטא מיד. והיה ראוי שיענש מיד אלא שהשבת הגין עליו וכמ"ש בריש פר' זו בשם הפסיקתא. ויליף מפסוק משנה פניו ותשלחהו. שסובר שברכו במאור פניו כל השבת. ובמוצאי שבת שינה פניו ושלחו. היינו מ"ש וישלחהו מגן עדן שהשליחות היה אחר שינוי פניו כנ"ל. ועיין לקמן ריש פר' ט"ז. שהפסוק נדרש באדם:

**כיון ששקעה.**כאן צ"ל מאמר ר"י בר"ס. ומאמר ר' לוי בשם זעירא. שתחלה ביאר ענין העולם ואח"כ אמר כיון ששקעה. ביקש לגנזה. וכן הוא לקמן פר' י"ב סימן ו'. ובפסיקתא שם:

**לגנוז את האורה.**שכבר נגנז האור ביום ד' כדלעיל פר' ג' סימן ו'. והגניזה היתה בגן עדן ואדם היה בג"ע ושם האירה לו. וכשחטא בג"ע רצה לגונזו ממנו בערב שבת ולא גנזה לכבוד שבת:

**והיתה משמשת.**בכל העולם. כמו ביום ראשון. התחילו הכל מקלסין להקב"ה. כן היא הגירסא בפסיקתא שם. ועיין ברכות ירושלמי פרק ח':

**ברכו באזרה.**לפי מ"ש לעיל צ"ל קדשו באורה:

**ואורו על כנפות הארץ.**משמע אורו המיוחד לו בג"ע היתה אז בכנפות הארץ. ומ"ש ישרהו מלשון שירה על האורה המיוחדת לו וכמ"ש לעיל פר' ג' סימן ו'. הבדילה לו ואז ישירו לו תחת כל השמים. והלא בג' ימים הראשונים לא היה שום בריה אלא שמדבר בערב שבת לעת ערב על שברכו וקדשו באורה. ואז היו ברואים שנבראו בה' ובו'. והפסוק כלו ענין אחד הוא שתחת כל השמים ישירו לו. למען שאורו המיוחד לו על כנפות הארץ:

**אמר ר"י בר"ס.**עיין לעיל פר' ג' סימן ו' וש"נ ועי' שמ"ר ריש פר' ל"ה. ירושלמי ברכות פרק ח' ופסיקתא שם:

**אדם צופה.**לקמן פר' י"ב סימן ו' הגירסא אדם הראשון. וכן חוה. וקין והבל. שנולדו ביום ו'. וכמ"ש פר"א פרק י"א:

**דור המבול.**צ"ל אנשי דור אנוש. ובאנשי דור המבול. כן הוא לקמן פר' י"ב סימן ו':

**וימנע מרשעים אורם.**וכי רשעים אין להם אור ואינם רואים. אלא על האור הראשון שמנע מרשעים. ונתן חלקם לצדיקים. כי גם רשעים יש להם חלק בג"ע. ובאורה. כמ"ש חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. והצדיקים נוטלים באור זה גם חלק רשעים. ע"כ כתב בהם ב' פעמים אור:

**ר' לוי בשם ר' זעירא.**שם בירושלמי ובפסיקתא הגי' בשם בר נזירא. ועיין לקמן סוף פר' פ"ב:

**של ערב שבת.**לאדם וחוה וקין והבל בג"ע כי כל היום עסק במלאכת האדם. והכל למענו. כמ"ש ויק"ר ריש פר' כ"ט. פר"א פרק י"א. פסיקתא פר' מ"ו סימן ב' וי"ב וי"ב של ליל שבת האיר לכל העולם:

**ואומר אך חושך ישופני.**גז"ש או מדת ממעל. ממ"ש הוא ישופך. וע"כ אמר כאן ואומר אך חושך ישופני. ובפסוקים הקודמים לא אמר ואומר כי לא בישרו אותו בזה. אך אצל החושך אמר ואומר אך חושך ישופני כי ע"ז הובטח ובמדרש תהלים צ"ב הגי' שמא יבא הנחש שהטעה אותי ע"ש וישופני עקב. וכל המזמור באדם מדבר כמ"ש לעיל ריש פר' ח' ושם מבואר:

**ולילה אור בעדני.**ו' של ולילה הוא ו' המהפך. פי' אבל לילה היה אור בעדני. ולא ישופני החושך הנ"ל. שם. ושם הגי' מה עשה לו הקב"ה. א"ר לוי זימן לו שני רעפים ולמד כן ממנהג העולם. וכמ"ש במשנה ביצה. אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר. ובפר"א פרק כ' איתא נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו וכו'. ובמדרש תהלים צ"ב מבואר ב' האופנים. ועיין עוד שם שני האופנים בדרך פלא:

**תחלת בריתה.**תחלת יציאתה מהכח אל הפועל היה במוצאי שבת וכאלו נברא אז:

**רב הונא בשם רב כו'.**שם בירושלמי ובפסיקתא ולקמן פר' י"ב סימן ו'. הגיר' רב הונא בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן:

**ברכו ביציאה.**הוא ד"א על מ"ש ויברך כמ"ש ביצה ט"ז. כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה. חוץ משבתות ויו"ט. עיין פסיקתא פר' כ"ג סימן ו':

**ואינו חסר כלום.**פי' שהעולם אינו חסר מאותו מין בעבור חסרון הפרטים ובעבור הברכה המין פרה ורבה ומשלים הברכה את החסרון התמידי:

**בשביעי מה אית לך למימר.**הלא ביום ז' לא נבראו מינים שמחסרים אותם וברכה למה. אלא מפני היציאה. שאין ההוצאה שעל השבת מחסר ממון האדם שהברכה משלמת:

**מפני איסטניסים.**שאינם יכולים לאכול אלא מעט וגם מפונקים הם. ואינם יכולים לאכול מאכל של אתמול ונפשו קצה בזה. ובירך השבת שיוכל לאכול שלש סעודות. ויוכל לאכול מאכלים של אתמול. ואין נפשו קצה. וזהו ענין הנשמה יתירה כמ"ש ביצה דף ט"ז. ופי' רש"י שם. נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ושמחה. ולהיות פתוח לרוחה. ואוכל ושותה ואין נפשו קצה. והאיסטניס נפשו קצה עליו במאכל מעט. וכמ"ש על רבי שהיה איסטניס וכשאכל מידי בצפרא לא היה יכול לאכול עוד. ואיך יקיים שלש סעודות:

**אית לך שבת.**בפסיקתא שם הגי' אית לך ויברך ויקדש:

**בני בבל.**עיין שבת דף קי"ט. ולבבל גלו החרש והמסגר. ושם ישיבת נהרדעא מעולם. ובא"י נוהג תרומות ומעשרות:

**דיוסקסים אחד.**פי' במ"ע מין כלי וקערה עגולה. וכמ"ש לעיל פר' יו"ד סימן ב'. וכן הגי' בפסיקתא שם הביאו לפניו תמחוי של כסף וטבעותיו ומטותיו של כסף:

**עובדא הוי ברומי.**בפסיקתא הגי' אמר ר' פינחס מעשה בחסיד אחד ברומי שהיה מכבד ימים טובים ושבתות חדא ערובא. ופי' ערב אחד של שבת או של יו"ט ואית דאמרי ערובת צומא רבא:

**מאן הוא א"ל בר נש פלן.**בפסיקתא הגי' א"ל טימי אית ליה והוא למלכא פי' אוצר יש לו והוא של מלך:

**טורנוסרופוס.**תנחומא תשא פסוק כתב לך כל הענין. פסיקתא פר' כ"ג סימן ח' בשנוי. ובריש השאילתות בשנוי לשבח:

**אמר מה אמרית לך.**ר"ע הבין מה שאמר לו טורנוסרופוס. והוא לא הבין מה שאמר לו ר' עקיבא. לפיכך שאלו:

**מאי שנא טורנוסרופוס.**שהיה שר הגדול של מלך רומי:

**לנגדא את נגיד לי.**פירושו לדבר שנמשך את מושך אותי כמ"ש נהר די נור נגיד ונפיק. והכוונה שמשכת אותי בדבר שאין אתה יכול להראותו כי רחוק הוא מהישוב:

**ועל כרחו.**שכפר בשבת כל ימי חייו ורשעים אינם חוזרים אפילו בגיהנם רק משמר בעל כרחו:

**אל ישב בה רוחות.**עי' שמ"ר פר' ל' סימן ט':

**מותר בכל העולם.**ואף ששאל אותו על המלאכה מאחר שהכל נעשין בדברו אין מלאכה לפניו רק הכל בדמיון טלטול:

**פילוסופוס.**לפי מ"ש כאן צ"ע. איך שייך מאמר זה כאן. אך בפסיקתא פר' כ"ג סימן ד' מובא אחר מעשה זו עוד מעשה. והשיב לו קודם עשרת הדברות ניתנה המילה. ושמרתם את בריתי זו ברית שבת וברית מילה. וע' רש"י:

**מפני מה לא נתנה לאדם הראשון.**לקמן פר' מ"ו סוף סימן ב' פי' מפני מה לא צוה לאדם על המילה. ואעפ"י שאדה"ר נולד מהול. וכמ"ש מדרש תהלים מזמור ט'. שהוא אחד מי"ג בני אדם שנבראו מהולים אעפ"כ היל"ל מצוה זו לצורך בניו. או שהשואל לא ידע דרש זה ולא האמין:

**מגלח פאת ראשו.**הרי שאתה עוסק בתיקון גופך אעפ"י שהש"י ברא באופן שיהיו גדלים באדם. וכן המילה תיקון הגוף היא:

**ולאילן מיליא אתינן.**פי' אני מדבר עמך בדברים שהם חוץ לגוף בשיער. ואתה משיבני באברי הגוף שלא יתכן לקצצם. ואין זו אלא דברי שחוק:

**ר"י בר חלפתא.**פסיקתא רבתי פר' כ"ג סימן ט':

**שאין כתוב בו שמירת שבת.**אין הכוונה שלא שמר אברהם את השבת שהרי בהדיא אמר לקמן פר' ס"ד סימן ד' על פסוק וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. שאברהם שמר עירובי חצירות אבל הכוונה שאין מפורש אצלו דרך פרט על שמירת שבת. כ"א דרך כלל על כל התורה. אבל ביעקב מפורש על השבת בפרט:

**ירש את העולם במדה.**בפסיקתא שם הגי' ירש את הארץ במדה וכן אצל יעקב ירש את הארץ שלא במדה:

**ויתן את פני העיר.**שתחלה אמר ויבא יעקב שלם עיר שכם. משמע שבא ונכנס לתוכה ממש. ואח"כ אמר ויחן את פני העיר. ולא בעיר. והם ב' כ"מ. מדה ט"ו. גם הוא מיותר מאחר שבא נח. ע"כ במ"ש ויחן את פני העיר אין פירושו שחנה חוץ לעיר שהרי היה בעיר. אלא מ"ש ויחן פירושו מלשון מנוחה. את פני העיר שעשה שם לפני העיר מעשה מנוחה ושביתה שקנה שם שביתה לצורך תחומין. שהרי מקנהו היו רועים בשדות. ומפני רובם הוצרכו לרעות מרחוק. וכמ"ש ובניו היו את מקנהו בשדה אך דירתם היה בעיר היו צריכין לעשות עירובי תחומין. וההכרעה עפ"י מדה כ"ו. ומדה כ"ח. ומ"ש נכנס עם דמדומי חמה פירוש שנכנס עם החמה לעיר כדין ואח"כ קבעו תחומין. שהיה פנאי עדיין. וזהו שלם עם החמה:

**כעפר הארץ.**וס"ד ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. וענין ופרצת. היינו שיפרוץ גבולות ימה וכו'. ואגב שמדבר בענין שבת הביא ענין זה לכאן (וצ"ע איך הלך בערב שבת יותר מג' פרסאות וי"ל שהיה מהלך עם צאנו לאטו ולא הלך יותר מג' פרסאות. ועוד י"ל שמאחר שהלך עם כל ביתו עשה כל צרכי שבת בדרך):

**שאין לו בן זוג.**כי ימות החול ששה והם ג' זוגות. לרמוז שהבריאה כולה אחוזים זה עם זה וצריכים זה לזה. ומצטרפים יחד. ומה שזה חסר זה משלים. ועיין לקמן פר' י"ב סימן ה' איך נתחברו ב' ימים והוציאו תולדות בג' וכו' ע"ש. אבל לא כן השבת שאין לו התחברות עם ימות החול כי קודש הוא. ונבדל הוא ממנו ואין בו מלאכת החול. וע"כ קדושת שבת מחובר עם הקדושה העליונה. וזהו הברכה:

**כנסת ישראל.**הם שומרים אותה ומברכים מקדש השבת ומקדשים ומבדילים:

**זכרו הדבר.**הוקשה לו שהיל"ל זכרו לקדש את יום השבת. ע"כ דרש שיש כאן עוד זכירה לבד הקידוש. והיינו מה שכבר הבטיח לה. גם מרומז בתיבת לקדשו מלשון קדושין שמקדשין בן זוג. כמ"ש בהדיא במ"ר פר' י"ב סוף סימן ד' וש"נ וכן כאן. ולרמז שישראל ע"י נשמה יתירה שנתן להם בשבת מתיחדים בקדושת שבת. שהיא קדושה עליונה אצולה ממרומים מקדושתו ית"ש ע"ש:

**בב' רקיע וגיהנם ומלאכים.**רקיע מפורש בתורה. גיהנם כמ"ש לעיל פר' ד' ריש סימן ו' וש"נ. ומלאכים כמ"ש לעיל פר' א' סימן ג' וש"נ. לדעת ר' יוחנן:

**אילנות ודשאים וג"ע.**לקמן פר' י"ב סימן ה' ופר' ט"ו סימן ג'. ופר' כ"א סימן ט' שג"ע נברא ביום ג' שאז נבראו דשאים ואילנות. וכן ג"ע שהוא דשאים ואילנות. ובמאמר תוצא הארץ דשא עשב וגו' ועץ עושה פרי נכלל בו גם ג"ע. ומ"ש ביום ששי ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. עפ"י מדה ל"ב. דורש שמקומו במעשה יום ג'. עיין מ"ש בזה לקמן ריש פר' י"ג באריכות. וכן הוא בהדיא בפר"א פרק ה':

**עופות ודגים ולויתן.**לעיל פר' ז' ריש סימן ד':

**ורמשים.**זה כולל בהמה וחיה שבמאמר אחד נבראו. אך אדם וחוה בב' מאמרים נבראו ור' פינחס סובר שמאחר שנבראו כל אחד בפרט נחשבו לברואים בפני עצמם:

**ומריאים.**עי' ערוך ערך מריא ב' ז"ל בב"ר וכו'. ומריאים פי' שדים. וכתב שם המ"ע בלשון יוני שדים. ועיין לעיל סוף פר' ז' ומש"ש:

**א"ר בנייה.**בא לפרש שדברי ר' פינחס מרומזים במ"ש לעשות שברא לעשות בז' אלא שבעבור קדושת שבת הקדים וברא אותו בו'. וכמו שנתן מן של שבת בששי:

**ממלאכת עולמו שבת.**בא לדרוש מ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ממלאכה של בריאה שבת. אך לא שבת ממלאכה של אחר הבריאה שמסר העולם שיתנהג לפי מעשה בני אדם. מלאכות אלו פעל ועשה אף בשבת להשפיע בו עפ"י מעשה הצדיקים והרשעים. וזה הנהגת כל העולם הזה כל ימות עולם שעולם כמנהגו נוהג ועם כל זה הצדיקים משיגים ממנו כפי מעשיהם הטובים. וכמנהג האבות והנביאים והצדיקים שכל הנהגתם עפ"י נסים ונפלאות להיטיב להם. וכן העונש שהגיע להם. היה גם כן על דרך הנס. ומביא ראיה לדרשה זו עפ"י מדה י"ז. וזהו פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. היינו בעוה"ז. ופעלת היא מלאכה וכן עונש רשעים כמ"ש כי מלאכה היא לה':

**דוגמיגטורין שלהם.**בערוך ערך דגם העתיק כל מאמר זה. וגורס דוגמטרין ולא פירשו ודעתו שהוא מלשון דוגמא. וע"כ חיברו בערך של דוגמא ובמ"ע פירש ג"כ כנ"ל: