**כל מה שאתה רואה.**פי' שמ"ש הן אלה קצות דרכיו משמע שמורה עליהן באצבע אלה שלפנינו. היינו מה שאנו יכולים להשיג בחוש ראותנו בשמים ובארץ והים שחושב שם בפר' כ"ו. וידומה שזה כל הבריאה וכל דרכיו. לזה בא לומר שמה שאנו משיגים בחושינו אינס אלא קצות דרכיו. ועיקר ההשגה במה שנעלם מעינינו כמעשה בראשית ומעשה מרכבה. ותיבת אלה דורש גז"ש ממ"ש כאן אלה תולדות השמים והארץ שזה כולל יותר ממה שחשב שם בפר' דברים כלליים. אך פסוק אלה תולדות השמים כולל כל פרטי עוה"ז איש לא נעדר. וע"ז אמר שהם קצות דרכיו כי לגדולתו אין חקר ולא סוף ולא תכלית. אשר לא יתכן שנאמר עליהם אלה:

**כתיקונו.**פירוש בחוזק כחו בבריאותו. אין יכולים להתבונן ולידע סבת כחו הנורא:

**נתבונן אין כתיב כאן אלא יתבונן.**לפי גירסא זו צ"ע ההפרש. בין מי נתבונן או מי יתבונן. אך בילקוט איוב כ"ו הגי' יתבונן אכ"כ אלא מי יתבונן. וכן הוא גירסת הערוך בערך רעם מתבונן אכ"כ אלא מי יתבונן וכן גורס רש"י במדרש שאם היה כתוב יתבונן או מתבונן היה משמע שכולם יכולים להתבונן. אך מי יתבונן משמע שלא יתבוננו בו אלא יחידים החכמים הגדולים. וזהו שאמר הפקחים. יודעים רומזו והגיונו על מה מרמז ואיזה חכמה יש בו. ומה פעולתו בעולם:

**אם על סדרו של רעם.**בא לדרוש שהתחיל הפסוק הן אלה קצות דרכיו דקאי על כל תולדות השמים והארץ. ובסוף אמר פרט אחד ורעם גבורתו מי יתבונן. ודרש עפ"י מדה כ"ה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ועוד עפ"י מדה ו' ק"ו סתום אם על סדרו של רעם אי אתה יכול לעמוד. שהוא דבר נרגש לחוש השמע. ק"ו על כל אלה הנ"ל שאין אתה יכול לעמוד:

**אם יאמר לך אדם.**כוונתו למ"ש קהלת ב' י"ב. ופניתי אני לראות חכמה וכו'. כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. פי' שמתחלה אמרתי לראות ולהשיג החכמה של עולם ולבא אחר המלך. ואח"כ אמרתי כי מה האדם. שיבוא אחר מלך בשר ודם. שלב מלכים אין חקר. ק"ו אחר הקב"ה ובית דינו. כמ"ש לקמן סימן זה. וזהו ק"ו מפורש מדה ה' שהדן והנידון שניהם כתובים. אלא שלא הזכיר הק"ו. וזה עפ"י מדה ט':

**ר' נחמן.**בא לפרש פסוק ופניתי לראות. שהוא שלמה המלך היה יכול לעמוד על החכמה ולהודיע לאחרים. ולא אחר. וכמ"ש כל זה בריש שיר רבה בהדיא. ומשל של חרישת קנים. הם עניני חכמה שהם סתומים ואין בהם פתח. ושלמה המלך עשה להם פתח. והמשל של פלטין ובו פתחים הרבה. כנגד עניני חכמה הגלוים. אלא שטועה איך לסדרם מרובם. וכדאיתא כל זה קהלת רבה. פסוק ופניתי:

**ויוצאין דרך הפקעת.**כמ"ש ריש שה"ש רבה. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להבין דברי תורה ומשעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה:

**אמר ר' שמעון בן יוחאי.**רשב"י בא לדרוש שמ"ש המלך הוא הקב"ה ואח"כ פי' הפסוק ע"פ מדה ט'. ופניתי אני לראות חכמה וכו'. ולבא אחר המלך הקב"ה. ואח"כ אמרתי כי מי יבוא אחר הקב"ה להתחכם על מעשיו. ואינו דורש ק"ו:

**את אשר כבר עשוהו.**עתה בא לחתום הדרשה על הפסוק ופניתי אני לראות חכמה וכו'. כי מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. המלך הוא הקב"ה ומ"ש את אשר כבר עשוהו לשון רבים. על העצה וההמלכה עם בית דינו:

**שנאמר הלה' תגמלו.**הגיר' בקהלת רבה שם. וא"ת שתי רשויות הן. ת"ל הלה' תגמלו זאת הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. וכל דרשה זו עפ"י מדה י"ז. מה שקיצר בפסוק אחד פי' בפסוק אחר. ורעם גבורותיו מי יתבונן. ק"ו על סדרו של עולם. כי מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. והובא כל דרשה זו לכאן דרך אגב של רישא דקרא. הן אלה קצות דרכיו. לדרוש שהכוונה על מ"ש. אלה תולדות השמים והארץ וכו' וכנ"ל. ואגב דורש גם סיפא דקרא:

**ביבו על פתחו.**הוא החוטם כמ"ש במדרש קהלת שם:

**וייצר ה' אלהים.**ובפסוק הסמוך. וישם שם את האדם אשר יצר. הוא מיותר שכבר אמר וייצר ואין לטעות באדם אחר:

**מתגאה בעולמו.**דורש אשר יצר עפ"י מדת ממעל מלשון ואשרו אתכם כל הגוים שיהללו ויתפארו. כך כאן אשר יצר שמהלל ומפאר אדם שיצר:

**אמר ר' יצחק בר מריון.**לקמן פר' ט"ו סימן ה':

**אלה תולדות השמים.**כאדם שמראה לכל מה שעשה ומתפאר ומתהלל במעשיו הנאים והמשובחים. וזהו אלה כמראה באצבעו:

**בהבראם בה' בראם.**כי משמעות התיבה בהבראם שנבראו מעצמם. על כרחך דורש מדה כ' אם אין ענין כפשוטו תנהו ענין על כרחך לנוטריקון מדה כ"ט בה' בראם. והראי' ע"פ מדה י"ז כי ביה ה' צור עולמים כמ"ש בהדיא לקמן פר' זו וסי' יו"ד:

**ואת כל אלה ידי עשתה.**וכמ"ש ר"י בר"ס מסיפא דקרח. ויהיו כל אלה נאום ה'. שכל אלה תולדות השמים והארץ היו בנאום ה' בדברו. וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. ע"פ מדה י"ז. וכמ"ש בהדיא לקמן פר' נ' סי' ב' ובש"נ ושם מביא פסוק בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הנה פירשתי כפי הגירסא דכאן אך בילקוט ישעיה ס"ו הגירסא ואת כל אלה ידי עשתה אר"ב בשם ר"י בר"ס. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. ואת אמרת ואת כל אלה ידי עשתה. ר' יודן אמר בזכות התורה. וצ"ע איך יתורץ הקושיא ב' כתובים מכחישים. תחילה אמר ואת כל אלה ידי עשתה ואח"כ אמר ויהיו כל אלה נאום ה'. ורש"י גורס דכוותה ואת כל אלה ידי עשתה. ויהיו כל אלה נאום ה' משמע שמדמה פסוק זה למ"ש כאן. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה' בראם. ואח"כ אמר ביום עשות. הרי שהיה עשי'. נ"ל בס"ד שגירסת הילקוט ורש"י נכונה אלא שכאן חסר התירוץ והוא סוף המאמר לעיל פר' יו"ד ז"ל. אמר ר' ברכיה בשם ר"י בר"ס לא בעמל ולא ביגיעה וכו' ואת אמרת מכל מלאכתו אלא להפרע וכו' ועי' מ"ש לעיל פר' ד' ריש סי' ו' על פסוק ויעש אלהים את הרקיע. זה אחד מן המקראות ע"ש. הרי שיש הרבה מקראות באופן זה ותירוץ אחד לכולם:

ובזכות התורהשמ"ש ואת כל אלה ידי עשתה וכן מ"ש כאן אלה תולדות בזכות התורה אלה החוקים וגו' עיין שמ"ר פר' מ"ח סוף סי' ב':

**אמר ר' אבהו.**שמ"ר פר' א' סימן ב' וש"נ. ובמ"ר פר' ג' סי' י':

**ר"י ור' נחמיה.**והובא כאן לפי דברי ר"נ. וסובר ר"י שמ"ש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אין פירושו שכלו כולם בזמן אחד שהרי שמים וארץ נבראו ביום ראשון. ואז כלו. וכן רקיע בשני וכלו. וכן כניסת המים ודשאים וג"ע כלו בשלישי וכן כולם ופליג על מ"ש לעיל סוף פר' יו"ד. אלא שביום ו' כלה בריאה אחרונה. וא"כ כלה אז ונגמר הכל. ור' נחמיה סובר שנבראו ביום א' כל הנבראים. ודורש פסוק זה אלה תולדות השמים והארץ שזה כולל כל הנבראים והיו בהבראם בשעה שנבראו שמים וארץ. אז הוציאו תולדותיהם יחד:

**אמר ליה והא כתיב ויהי.**הרי שנברא כל בריאה ביומו. והשיב שהוצאתם מן הכח אל הפועל היה כל אחד ביומו. שבו ביום שנבראו שמים וארץ בו ביום הוציאו תולדותיהם. בדרך צמיחה. והדמיון כאילן של תאנה שהוא צומח כל פירותיו יחד. אך גמר הפרי נעשה מעט מעט. וכמ"ש במס' פאה פ"א מ"ד ועיין לקמן ריש פר' מ"ו:

**ותוצא הארץ.**בצווי כתיב תדשא הארץ. ובמעשה כתיב ותוצא הארץ. ודורש שזהו כוונת תדשא לא דבר חדש אלא בדרך הוצאה לבד דבר שכבר היה בידה והראיה ממ"ש בהבראם כפשוטו כנ"ל. ור"י סובר בהבראם בה' בראם כדלעיל סימן ב':

**כי ששת ימים.**עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם. ופסוק זה שמות כ' הרי שגם הים הוא עיקר העולם. ועיין כל זה בירושלמי חגיגה פרק ב' סוף הלכה א'. וא"כ הרי כמו שיש תולדות לשמים וארץ. כך יש תולדות לים. ואעפ"י שכאן לא כתב תולדות אצל הים. שהרי הוקשו בפסוק כי ששת ימים עשה ה'. ודרשה זו עפ"י מדה י"ז וע"פ היקש כנ"ל:

**הארץ בראשון כב"ה.**לעיל סוף פר' א' וש"נ:

**וג"ע.**עיין לעיל פר' י"א סימן ט' וש"נ ומבואר. ובפר"א פרק ג' איתא שג"ע נברא קודם לעולם:

**חמה ולבנה ומזלות.**כמ"ש את המאור הגדול וכו' ואת המאור הקטן וכו'. ואת הכוכבים וכו'. והכוכבים היינו מזלות:

**מים בשלישי.**הנה המים נבראו בראשון כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים. אלא שהכוונה על הים. שבשלישי אמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ונעשה הים כמ"ש לעיל פר' ה' סימן ב':

**עופות ודגים ולויתן.**כי גם עופות יש בהם חלק מים כמ"ש חז"ל עופות מן הרקק נבראו. ולויתן כמ"ש ויברא אלהים את התנינם הגדולים. וכמ"ש לעיל פר' ז' סימן ד'. ועכ"ז אמר אלה תולדות השמים והארץ. וה"ה לים שהוקש לשמים וארץ כנ"ל:

**שני דברים הן עיקר ברייתו.**והים בכלל הארץ הוא:

**ונגמרה מלאכתו ברביעי.**והם התולדות הכתובים. וכמ"ש בירושלמי. והוציאו תולדות ברביעי:

**שמים בראשון.**כמ"ש לעיל סוף פר' א':

**ותוצא הארץ עיקר ברייתה.**כי הארץ בעצמה גוף דומם. ועיקר חיותה וצורתה הוא כח הצמיחה שלה. ואח"כ החי כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה ואח"כ המדבר הוא האדם. שנברא מן האדמה:

**ואדם עליה בראתי.**וכי לא נברא עליה אלא אדם אלא שפירושו שזהו גמר מלאכתה וצורתה האמיתי ואז נגמרה:

**בר מן תרין.**עיין במ"ר פר' י"ד סימן י"ב באריכות:

**כנגד ו' דברים.**במ"ר פר' י"ג סימן ב' כל הענין. תנחומא כאן:

**משנה פניו.**איוב י"ד כמ"ש לעיל פר' י"א בסי' ב' ושם פירשתי ועי' לקמן פר' כ"א סימן ד'. ופירושו כששלחו. כמ"ש וישלחהו ה' מג"ע. עפ"י גז"ש אז שינה פניו:

**כי עפר אתה.**ואל עפר תשוב:

**ויתהבא האדם ואשתו.**בתוך עץ הגן. ואיך יכול להתחבא שם והרי היתה קומתו עד לשמים כמ"ש לעיל ריש פר' ח'. אלא שנתקצר ונעשה של מאה אמה. דבר זה פירשתי בס"ד לקמן פר' י"ט סי' ח' באריכות עפ"י המדות:

**בעבורך.**ותבואה נקרא עבור כמ"ש ויאכלו מעבור הארץ. בעבור האדמה חתה. ועבור כולל פירות הארץ. הדגן וכן ותבואת הכרם:

**מאורות.**לעיל פר' י"א סימן ב' כל הענין. עד מפני ששבת אותו יום וש"נ ומבואר. וכולל מאורות השמים ומאור פניו:

**ולמה גנזו.**לאיזה צורך גנזו ומי השתמש בו. ולמה לא בטלו:

**על מלאתו.**כמ"ש ר"ה דף י"א חולין ס'. לדעתן נבראו בצביונם נבראו בקומתן נבראו. ועשו פירות בני יומן. כמ"ש לעיל פר' יו"ד סוף סימן ד' וש"נ. ועיין לקמן פר' י"ד ריש סי' ז'. על מלאתו נברא:

**בן פרץ.**מלך המשיח שבא מפרץ. ועיין שמ"ר פר' ט"ו סי' כ"א וצ"ע ועיין במ"ר פר' י"ג סימן י"ב כל הענין:

**שיחזרו ואלו הן וכו'.**עיין לעיל פר' י' סוף סימן ד'. ולקמן פר' כ' סימן ה'. ופר' צ"ה סימן א':

**השמש בגבורתו.**כמ"ש לעיל פרשה ו' סימן ו'. מוציא חמה מנרתיקה כו'. צדיקים מתרפאים בה. שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה:

**אין עץ אלא תורה.**פר"א ריש פרק י"ב. ויק"ר פר' ל"ה סימן ו' ודורש מדה ט"ו. דסותר רישא לסיפא. תחלה אמר כימי העץ שיאריך ימים כעץ. ואח"כ אמר מעשה ידיהם יבלו בחירי. היינו שאם יבנו בית יחיו יותר מהבית. ואם יטעו אילן יחיו יותר מן האילן. וגם מה טעם לתלות הימים בעץ. והכריע עפ"י גז"ש שהעץ היינו תורה. וכפי הזכות בתורה כך יהיו ימיו:

**תנא ר' חייא.**תורת כהנים ריש בחקותי. על פסוק זה. הובא ילקוט שם:

**בקומה זקופה.**כי הירא מבני אדם קומתו כפופה. ואינו יכול להרים ראשו:

**מאה אמה כאדם.**עיין סנהדרין דף ק' בבא בתרא דף ע"ה. וצ"ל ר' יהודה. ועיין פירושו לקמן פר' י"ט סימן ח' בדרך נפלא:

**מאתים אמה.**דורש קוממיות ב' קומות. שהיל"ל בקומה. ובמ"ר פר' י"ב סימן י"ב שם הגירסא קומה של מיו"ת פי' קומה של ב' מאות:

**ג' מאות אמה.**דורש קומה מיות קומה כנ"ל כאדה"ר והיינו מאה אמה. מיות. ב' מאות. הרי ג' מאות. מדלא קאמר בקומה:

**ר' ברכיה בשם ר"ד.**כמ"ש במדרש תהלים. וכמה ימות המשיח ר' ברכיה אומר שש מאות שנה. שנאמר כימי העץ ימי עמי וגמירא דהאי סדנא עביד בארעא שית מאה שנין. דמאחר שאמר כימי העץ ולא פירש איזה עץ ולא בא לסתום אלא לפרש בוודאי הכוונה על עץ שמאריך יותר מכל עץ והיינו סדן השקמה. ומ"ש ואולך אתכם קוממיות היינו לעתיד. והגאולה דומה ללידה וכמ"ש יתנם עד עת יולדה ילדה. וכמ"ש היולד גוי פעם אחת כי חלה גם ילדה ציון את בניה:

**באמה גרומה.**פי' בערוך באמה ותוספות וכמ"ש היה שוקל עין בעין נותן לו את גרומיו. הכרעותיו. היינו מעט יותר. וכן כאן שהוולד יצא ביותר מאמה בט' חדשים שהוא בבטן אמו וכפי חשבון זה יגיעו לשנה לערך אמה ומחצה ולשש מאות שנה ט' מאות אמה. ועדיין לא נשלם ביאורו. מאין לו לחשוב אמה ומחצה לכל שנה. מה שאין עתה כן וצ"ע:

**הגפן תתן פריה.**כמ"ש תורת כהנים שם על פסוק ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שעושה עכשיו. אלא כדרך שעשתה בימי אדם. עושה פירות בן יומו. ת"ל זכר עשה לנפלאותיו. ואומר עץ פרי עושה פרי למינו. ביום שנוטע בו ביום עושה פירות. ומ"ש זכר עשה לנפלאותיו. יתכן שהכוונה על דרך דאיתא נפיק אחוי ליה תרנגולת שיולדת בכל יום. והניח לנו דבר זה לזכרון וכמ"ש פר' יו"ד סוף סימן ד' ע"ש. ועיין ירושלמי תענית פרק א' סוף הלכה ב':

**והיה אור הלבנה כאור החמה.**ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. ביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. וע"כ כתוב תולדות מלא שעתיד לחזור כל הששה דברים שחסרו:

**לכל יש תולדות.**הוא ד"א אלה תולדות השמים והארץ שכל הבריאה נאמר בהם תולדות בכלל ובפרט. שהם עצמם נולדו ומולידים אחרים ובתולדות השמים והארץ הכל בכלל. ומה שפרט הרים שהרים בריה בפני עצמה כמ"ש לעיל פר' ג' סימן ח' מהפסוקים ע"ש. וכן הטל תולדות האויר. וגם זה אינו בכלל שמים וארץ כי הרוח בריה בפני עצמה. שנברא ביום ראשון כמ"ש פר' זו סימן ט'. וכן המטר תולדות המים שנבראו ביום ראשון כנ"ל וכן כוונת המדרש על הפסוקים הסמוכים שם מבטן מי יצא הקרח וכפור שמים מי ילדו:

**מרגליות של טל.**וזהו אגלי טל מלשון עיגול:

**כל מי שיש לו תולדות.**דורש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם שמאחר שיש להם תולדות זה ראיה שנבראו ויש להם בורא. כי הבורא אילו מוליד ולא מתחבר עם הברואים כלל כי אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי גוף וזהו מ"ש כלפי מעלה הדבר אמור כי כל הנבראים אף שהם סיבה לענינים אחרים הם אחוזים וקשורים זה בזה. ופועלים ומתפעלים זה מזה רק הבורא ית"ש הוא סיבת הכל סובב את הכל ומלא את כל ונבדל מהכל:

**כל מה שאתה רואה.**פי' ד"א אלה תולדות השמים והארץ. אלה משמע מראה באצבע עליהם. כל מה שאנו רואים בעולם כמ"ש ריש הפר'. המה תולדות השמים והארץ בשוה. ודומין זה לזה תולדות הארץ לתולדות השמים ולא רבין ולא מכריעים זה על זה:

**שנאמר בראשית ברא אלהים.**מלשון רש"י במדרש משמע. דכאן היה גירסתו גדול השלום שכשברא הקב"ה את עולמו עשה שלום בין עליונים ותחתונים. ביום הראשון ברא מן שניהם שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשני ברא מן העליונים וכו' וכמו כן כתוב בויקרא ולא כתב באיזה מקום. אך כוונת רש"י ז"ל להגיה כאן כמו שגורס בויק"ר בסוף פר' ט'. אמר ר' שמעון בן חלפתא גדול השלום. שכשברא הקב"ה את עולמו. עשה שלום בין העליונים והתחתונים הה"ד בראשית ברא וכו'. כל המאמר כמו כאן. והגהה יקרה היא מאוד. ולא זכיתי לה עד שראיתי בדברי מאור עינינו רש"י ז"ל. וכמ"ש כאן בסוף הסימן:

**עכשיו העליונים רבים.**ומכריע לצד עליונים. ובזה יתיפה ויתחזק כח העליונים ויחלש כח התחתונים. בראותם שאין ידו עמהם. וכן בהיפך. ויטיל קנאה במעשה בראשית:

**מן האדמה.**מיותר הוא ובא לדרוש מדה ט' מדרך קצרה מאחר שאמר עפר מן האדמה. כאומר מן התחתונים. א"כ מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. אינו מן האדמה אלא מן השמים. מן העליונים. וכאלו כתוב מן העליונים. והרי הוא בכח הכתוב. אלא שקצר:

**אמר רשב"ל.**מביא ראיה שאפילו העליונים צריכים שלום:

**המשל זה גבריאל.**עיין במ"ר פר' י"ב סימן ח' ד"ר פר' ה' סימן י"ב. שי"ר פסוק צאינה וראינה בהיפוך. ועיין ד"ר שם מה שכתבתי בראיות ברורות:

**בהבראם באברהם.**דהיל"ל כאשר בראם או בבראם. בהבראם משמע בהתפעל. כאלו חלילה מעצמם נבראו. גם הוא מיותר. ע"כ דורש אל תיקרי בהבראם אלא באברהם. עפ"י מדה כ'. ועפ"י גימטריא. אופן ב' תמורת אותיות ולשון המדרש תהלים ק"ד הן הן אותיות של אברהם. ועיין לקמן פר' מ"ח סימן ח'. פתח האהל:

**כל האונקים.**פי' במ"ע כובד גדול ועצום:

**בשביל מה.**פי' בשביל מה ברא ה'. כל מה שמבואר בפסוק זה. בשביל מה שכתוב בפסוק השני הסמוך לו. אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם ושמת שמו אברהם וגו'. ובזה מרומז היאך ה' הוא אלהים לבדו בשמים ובארץ על שבחר באברהם שהמליכו על השמים והארץ וכל צבאם. ובשבילו בראם:

**בהרים הגבוהים היעלים.**פירוש אל תתמה שבעבור אברהם נברא כל העולם. וכן מצאתי הלשון שם במדרש תהלים אמר ר' יודן ואם תמה אתה על זה ראה מה כתיב הרים הגבוהים ליעלים וכו':

**מה יעלה זו תיישה.**בערוך ערך הר הגירסא תשה פי' שהיא חלושה:

**רוח תזזית.**במ"ר פר' י"ט סימן ח':

**והיא שומעת קולה.**בערוך הגירסא והחיה שומעת קולה:

**הדין טפזא.**פי' שתרגום שפן טפזא:

**שקפא.**שן סלע. שעושה הסלע למגן לו:

**ומה בשביל דבר טמא.**השפן דבר טמא הוא כמ"ש בפר' שמיני בחיות טמאות. את השפן ואת הארנבת:

**בה' בראם.**כדלעיל ריש סימן ב':

**כל האותיות.**אפילו אלף מחובר ללמ"ד פ"א. וכן כל אותיות הגרון עכ"פ מחוברים לשאר אותיות שתופס שאר מוצאות חי"ת עי"ן רק הה' אינו תופס בהברתו שום מוצא אחר ומ"ש הלשון לאו דווקא אלא כל מוצאות הפה:

**כך לא בעמל.**לעיל פר' זו סימן ב' וש"נ:

**ר' יודן נשיאה.**כל מאמר זה בירושלמי חגיגה פרק ב' סוף הלכה א'. מדרש תהלים מזמור ק"ד. וילקוט תהלים ס"ח. ובכל מקומות אלו המאמר כמו כאן. רק במקום שגורס כאן על בית גורס שם על באיי. וכתב הערוך ערך ביאה. ענין זעקה על עוות הדין. והמ"ע כתב שם בל"י ביא עול. ועוות דין. ובוי"א בל"י ענין זעקה ועיין לקמן פר' צ"ב סוף סי' א'. תיסרנו יה כזה שהוא נידון לפני הדיין צועק ומצטער ואומר יה יה די שחז"ל דורשים שם יה שהוא מורה על הדין ועל הצעקה של יסורים עפ"י מדת ממעל בל"י:

**ביה שמו.**הב' מיותר ושיהל"ל יה שמו ועוד למה הזכיר דווקא שם זה. וגירסת המדרש תהלים קי"ד ביה שמו. אתמהא אל תהי קורא אלא ביא שלו:

**אלא כי ביה ה' וכו'.**כאן חסר שהרי התחיל בפסוק ביה שמו. אלא כמ"ש במדרש תהלים שם. אלא אמר ליה מה הוא ביה שמו בשני אותיות האלו ברא הקב"ה שני עולמים שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. ופירושו שמ"ש ביה שמו. כאלו אמר בשמו יה. וגורעין ומוסיפין ודורשין וכאן קיצר ולא פירש מה עשה בשמו יה. ומפורש במקום אחר. כי ביה ה' צור עולמים. וכן כאן סולו לרוכב בערבות כי בשמו יה ברא הכל. וישעיה בא לפרש הפסוק שבתהלים. ועיין מנחות דף כ"ט ילקוט ישעיה כ"ו באופן אחר דרשא זו. והשלמת דרשה זו. ממ"ש כאן בהבראם בה' בראם היינו העוה"ז. וא"כ העוה"ב נברא ביו"ד. וסידור הדרשה. סולו לרוכב בערבות ביה שמו. כי ביה ה' צור עולמים. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ע"פ מדה י"ז כנ"ל:

**מה ה' זה סתום.**שהוא רמז לעוה"ז. שכל הפתחים שיוצאין בו הוא למטה. היינו לשאול וקבר שהוא למטה:

**והעוקץ שלו.**התג שעל הה'. והחלון שמן הצד. היינו הרגל של הה' שאינו מחובר לגג של הה'. רמז לבעלי תשובה שצריכין לדחוק עצמן ולכנוס בפתח הקטן מתוך צער ויסורין. כמ"ש בצר לך וגו' ושבת עד ה' אלהיך:

**בלא עמל ובלא יגיעה.**דורש בהבראם כאלו נבראו מעצמם. פי' בלא עמל ובלא יגיעה. ובלא ידים וכל מלאכה. וכמ"ש ריש שי"ר והבית בהבנותו מעצמו נבנה. והכוונה שאינו נראה לעין איך נבנה. וכן כאן איך ברא:

**שנזף בעבדו ועמד לו תמיה.**פי' שבדברו נברא והיו רופפים ובגערתו נתחזקו וזהו ויתמהו מגערתו. וכמ"ש לעיל סוף פרשה ד'. ושם נתבאר:

**ר"א אומר.**מדרש קהלת פסוק הכל הולך אל מקום אחד דף צ"ג. ילקוט ישעיה נ"ה והוא ד"א על פסוק אלה תולדות:

**כל מה שיש בשמים.**חמה ולבנה ומזלות בריאתן מן השמים. וכל בריאות שבארץ בריאתו מן הארץ. ומביא ראיה ממ"ש הללו את ה' מן השמים ואח"כ אמר הללוהו במרומים. והיל"ל הללו את ה' בשמים. ומ"ש מן השמים פי' עפ"י מדה ט' הברואים שנבראו מן השמים. וזהו כלל ואח"כ אמר הפרט. הללוהו במרומים. הללוהו כל מלאכיו וגו' עד יהללו את שם ה'. הרי שיחד כל ברואי שמים לבדם. ואח"כ אמר הללו את ה' מן הארץ. ג"כ פי' ע"פ מדה ט'. ברואים שנבראו מן הארץ. וזהו הכלל ואח"כ אמר הפרט תנינים וכל תהומות וגו':

**כי לשלג יאמר הוא ארץ.**שאומר לשלג שיהיה בארץ. מה שלג אעפ"י שצווה שיהיה בארץ אין ברייתו אלא מן השמים כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. כך הוא במדרש קהלת שם וכאן חסר זה. וכן משמע בילקוט ישעיה צ"ה. שהרי הביא דרשה זו על פסוק זה כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. והיינו שנברא מן השמים. וכאן במזמור חושב שלג בין נבראי ארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור וכו' ועפ"י בנין אב לומד כולם משלג מדה ח'. מה שלג שהוא בארץ ואינו מנבראי ארץ. אלא הוויתו בארץ. כמ"ש כי לשלג יאמר הוא ארץ וברייתו מן השמים כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. כך כל מה שחושב אין זה אלא שהוויתן בארץ אבל ברייתם מן השמים. גם יתכן שדורש מדה כ"ה דבר שהיה בכלל שהשלג היה בכלל. הללו את ה' מן הארץ. וחושב שלג ג"כ ויצא מן הכלל בפסוק כי לשלג יאמר הוא ארץ. שהוויתו בארץ וברייתו בשמים. כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ללמד. לא ללמד על עצמו יצא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שכל מה שבארץ הוויתן בארץ. וברייתן מן השמים:

**מה גשם וכו' אין ברייתו אלא מן הארץ.**כאן חסר. וצ"ל מה טעם ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. והיינו הגשם שבאד הרי שהגשם מן האד שבארץ. וצ"ע איך מדמה כל מה שבמזמור לגשם. שהרי הגשם אינו כתוב כאן. וי"ל אעפ"י שאינו חושבו בפרטים הרי הוא נכלל בהכלל. כמ"ש הללו את ה' מן הארץ. והגשם ג"כ מן הארץ. כמ"ש ואד יעלה מן הארץ וכו' עפ"י מדת גז"ש גם יתכן שהרי הגשם הושווה לשלג בפסוק כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. וכאן חושב שלג. ועפ"י גז"ש. מה שם גשם עמו אף כאן גשם עמו. א"כ הרי יש כאן גשם במזמור ויליף הכל מגשם. מה גשם ירידתו מן השמים וברייתו מן הארץ כך ילפי כולם מגשם בבנין אב. ויותר נראה דיליף ע"פ מדה כ"ה. דבר שהיה בכלל. שהגשם היה בכלל מן הארץ וכנ"ל. ממ"ש ואד יעלה מן הארץ. ויצא מן הכלל במ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. ללמד. לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כך כל מה שירד מן השמים ברייתו מן הארץ. והיינו אש וברד שלג וכפור. וכדומה. ואין בכלל זה השמים והעניונים שלא יתכן אלא ללמוד דברים שדומין לדבר שיצא מן הכלל. שירד מן השמים לארץ. ואין צבא השמים שמש וירח בכלל זה. שאינם יורדין לארץ. וכן משמע מדברי רב נחמן:

**הכל היה מן העפר.**אפילו דברים שבשמים כנ"ל:

**ר"י ור"ל.**ד"א אלה תולדות השמים והארץ בהבראם:

**בריה אחת.**ר' יוחנן סובר כרשב"י לעיל סוף פר' א' מפסוק קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. וזהו תולדות השמים והארץ בהבראם. משמע שהבראם ביחד:

**קורות.**לבנין הספינה עצמה לכותלים והקרקע. והארזים לנס ולתורן:

**הוגנים.**פי' הערוך ערך הגן. והוא מ"ש במשנה ב"ב דף ע"ב. מכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס. ואת ההיגין. ס"א עגינין. והם הברזלים הגדולים שממשיכים בים בחבלים. וכן פי' רש"י. והם הנקראים בלע"ז אנקערס. שמעמידים את הספינה:

**מעמיד עליה נווטים.**ופי' במ"ע בלשון יווני ורומי מלח וספן:

**ונוטיהם.**פשטא דקרא שהוא בורא שמים ונוטה אותם וכמ"ש נוטה שמים כיריעה. אלא שא"כ היל"ל בורא ונוטה שמים. ועוד שאינו דומה לסיפא דקרא רוקע הארץ וצאצאיה. ע"כ דורש ונוטיהם כתיב פי' שכתוב ונוטיהם מלא בוא"ו ואנו דורשים עפ"י מדת ממעל בלשון יוני ורומי ונווטיהם. הם מנהיגי הספינה וכן כאן ברא שמים. וברא המלאכים. מנהיגי השמים. ודומה למ"ש רוקע הארץ וצאצאיה. ולפ"ז דרשת ר"ל אין לה שייכות לכאן. ואינו מענין דרשת ר' יוחנן שבא לרבות הנווטים ממ"ש ונוטיהם. אך נראה שר"י דורש מפסוק קורא אני עליהם יעמדו יחדיו כרשב"י. ור"ל דורש מפסוק בורא השמים ונוטיהם. רוקע הארץ וצאצאיה. הרי שבפסוק זה מבואר שאינם בריאה אחת. אלא תחלה ברא שמים ואח"כ ברא ארץ. ואגב שהביא הפסוק דורש אות וא"ו ונוטיהם. אך עיקר הדרשה מפשטא דקרא וכמ"ש בית שמאי לעיל סוף פר' א'. ולר"ל בהבראם דורש כמ"ש בסוף סימן י"ג הסמוך. ויותר נראה דלר"ל מ"ש בהבראם. הכוונה על הנווטים. וכמ"ש בורא השמים ונוטיהם:

**ר' יצחק ורשב"ל.**ד"א אלה תולדות וכו' בהבראם. בירושלמי ריש ברכות ר' יוחנן ורשב"ל. ובילקוט כאן כמו כאן במדרש:

**בונה אוהל ומותח אוהל.**שיש ב' מיני אהלים. א' שהכותלים של בנין. והגג של יריעות פרושים. כמו האוה"מ והמשכן. והב' כמו שאנו עושין שהאהל כולו של יריעות. ודרך האהל שמותחין אותו בדוחק שיהיה מתוח היטב שלא יהיה בו קמטים. וזהו אננקו. ופי' בדוחק כמ"ש בשמ"ר פר' ה' סימן א' דהוות אחי באננקי. פי' בדוחק וצרה. וכן כאן שמותח ודוחקו שיהיה מתוח היטב ואעפ"כ ע"י שהות זמן הוא רפה מעצמו:

**ברם הכא תרקיע עמו לשחקים.**גירסא זו אין לה משמעות לפי הענין. ואולי מפרש תרקיע מלשון רוקע הארץ. ופי' שפורס ורוקע השמים כיריעה. אך בירושלמי שם הגירסא ברם הכא וימתחם כאהל לשבת. וכתיב חזקים כראי מוצקים. ע"ש עוד מאמר כדומה לזה:

**מוצק כלים אננקי.**פי' כשמוצק כלים הוא דוחק אותם ושופם היטב שיהיו יפים. ובהירים ומאירים:

**תרקיע עמו לשחקים.**דורש תרקיע מלשון תרקיא בלע"ז שפירושו מראה. ע"פ מדת ממעל וכל שעה הם נראים כשעת יציקתן ומ"ש תרקיע פי' בערוך בערך בוליס שפי' מראה. ולפי מ"ש כאן צ"ע. איך דורש ר' עזריה על ריש לקיש. אך בירושלמי שם הגירסא ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים ביום השביעי וישבות ביום השביעי. ויברך אלהים את יום השביעי מה כתיב בתריה. אלה תולדות השמים והארץ. ביום עשות. הרי שכתב כאן ד' פעמים יום. שמרבה זמנים הרבה. והיינו ד' מיני זמנים. יום. שבת. חודש. שנה. וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. כאלו עתה נבראו. ושבת נקרא יום. והחודש נקרא יום ושנה נקרא ימים. ע"כ מרבה כל אלו. ייתכן שדורש ביום עשות מלשון ברזל עשות. ביחזקאל כ"ז י"ט. ופירושו מצהיר ומזהיר:

**מחשבה בלילה.**מדכתיב ביום עשות שהמעשה ביום אבל המחשבה בלילה איך לעשות ביום:

**מחשבה ומעשה ביום.**דורש עשות שהיל"ל ביום עשה. אלא שפירושו עפ"י מדת ממעל מלשון יתעשת האלהים. עשתות שאנן. אבדו עשתונותיו. הרי שמרומז בו המחשבה ג"כ. ורשב"י דורש ג"כ עשות מלשון מחשבה. ויום כולל גם לילה. היינו מעל"ע. והמעשה נעשה כרגע בסוף היום כמ"ש לעיל סוף סימן יו"ד וש"נ:

**הם מקריסין.**הערוך הביאו בערך קרס. ולא פירשו. והמ"ע הביא פסוק אם בשרי נחושה. ומתורגם קריס כנחושה. מלשון נקרש הדם ונתקלקל. ועיין ד"ר פר' ג' סימן ב' ובמש"ש. והדין נמשל לאש. וזה חמין כמ"ש תשלח חרונך יאכלמו כקש. עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל:

**הוו חטאוי סגיאין.**והרשעים יקלקלו העולם. ויתמידו תמיד בטובה ורחמים ולא יענשו על החטא. ומדת הדין לענוש אף על חטא קל. ועיין לקמן פר' כ"א סימן ז':

**ארץ ושמים.**הקדים ארץ לשמים על שעשתה צביונו תחלה קודם השמים שתולדות השמים חמה ולבנה ומזלות היו ברביעי ותולדות הארץ הקואת המים ודשאים ואילנות בשלישי. ועיין מ"ש לעיל פרשה ה' סימן ח' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. ודרשה זו לב"ש או לרשב"י לעיל סוף פר' א'. ולא לבית הילל שסוברים שארץ נבראת תחלה. והביא ראיה מפסוק זה שמקדים ארץ לשמים. ואין ראיה לדרשה זו: