**וכל שיח השדה וכו' הכא את אמר.**וכן הגירסא בילקוט כאן ורש"י כתב גירסא אחרת וטובים השנים והכל אחר הרוב כאן ובילקוט. צ"ע מאי קשה ליה שהרי מבואר שקודם שהשקה האדמה וקודם שהיה אדם לא הצמיח. ואחר שהיה אדם והשקה האדמה הצמיח. אך דברי חז"ל כדרבונות. אמריהם מעטים וכוונותיהם רבים ועמוקים. ומאמר זה בנוי על מ"ש לעיל פר' י"א סימן ט' וש"נ שג"ע נברא בשלישי. ופסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן. ופסוק ויצמח ה' אלהים מקומם ביום ג' שאז נבראו אילנות ודשאים וג"ע וזה עפ"י מדה ל"ב א"כ כבר ביום ג' כתוב שהצמיח האילנות ואיך אמר כאן וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. וכל עשב השדה טרם יצמח. והלא כבר צמחו ביום ג'. וזהו שאמר הכא את אמר וכל שיח וכו'. הם האילנות כדלקמן ריש סימן ב'. והלא כבר נאמר ויטע וכו' וכן כאן נאמר וכל עשב השדה טרם יצמח. והלא כבר נאמר ויצמח ה' אלהים. וזהו שאמר ולהלן את אמר. והם ב' כתובים מכחישים. מדה ט"ו עפ"י מדה ל"ב. וע"ז השיב להלן לג"ע. פי' ביום ג' נבראו כל הדשאים והעשב והאילנות וגם הג"ע. אלא שהאילנות של ג"ע צמחו ונתגדלו וכמ"ש לקמן ריש פר' ט"ו בהדיא. ור"ח כאן לשיטתו שם. אך שאר דשאים ואילנות לא צמחו. עד אחר שנברא אדם בששי וירד המטר. אלא עמדו על פתח הקרקע. ולא יצאו לחוץ:

**תני ר' חייא.**דעתו שמ"ש וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר. הרי שלא יתכן להצמיח עד אחר המטר. הרי מ"ש ויצמח היתה ע"כ אחר המטר. ודעתו שירד בג"ע מטר קודם הצמיחה. גם יתכן שסובר שפסוק ויטע. מקומו ביום ג'. אך פסוק ויצמח אין מקומו שם. אלא כאן כמ"ש ואדם אין הרי שלא צמחו עד אחר בריאת האדם:

**כל האילנות.**ממ"ש אחריו וכל עשב השדה. הרי שמ"ש וכל שיח אינו עשב. ודרש שהאילנות נקראו שיח. ע"ש שמשיחים אלו עם אלו. שהרוח משיב עליהם. והקול נשמע כמשיחים אלו עם אלו. ועם הבריות. וכמ"ש לקמן פר' נ"ג סימן י"ג. תחת אחד השיחים. וגם מודיעים חכמת הש"י בארץ כשבני אדם מתבוננים בהם:

**להנאתם של בריות.**לכך האילנות מלאים עלים ופירות להגן על הבריות מפני הרוח שלא יזיקו ב"א. וזהו שיחתן עמהם שמגינים עליהם. וכמעשה שהביא שלאחר הבצירה ניזוק שאז אין פירות ועלים. אך קודם הבצירה מגינים:

**כל שיחתם של בריות.**דאי כפשוטו היל"ל וכל אילני השדה ע"כ דרש עפ"י מדה ט' כאלו כתוב וכל שיח הבריות על השדה. אם עשתה תבואה אם לא כי חייהם תלוי בהם:

**וכל תפילתן.**כמ"ש לקמן פר' ס' סימן י"ד. אין שיחה אלא תפלה:

**אלא על בית המקדש.**ובית המקדש נקרא שדה. כמ"ש לקמן פר' כ"ב סוף סי' ז'. עיין מדרש תהלים מזמור פ"א. ילקוט ישעיה ב'. ומאחר שדורש גז"ש על בית המקדש. א"כ מי הוא המתפלל והמשיח. ע"כ ישראל. וזה עפ"י מדה ט'. וכל שיח ישראל על בית המקדש:

**מזכיר שם מלא על עולם מלא.**היינו מ"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ויותר נכונה גירסת הילקוט. וז"ל הזכיר שם מלא על עולם מלא. וכשם שהזכיר שם מלא על עולם מלא כך מזכיר שם מלא על ירידת גשמים. שעל פסוק שלמעלה אמר הזכיר בעבר. ועל פסוק של כאן אמר מזכיר. וזהו ג"כ כוונת המ"כ ומ"ש שם מלא כדלעיל פר' י"ב סימן ט"ו:

**שקולים זה כזה.**שאצל ג' דברים אלו כתוב ה' אלהים זה אחר זה סמוכים. ואם אין ארץ אין מטר כי אד יעלה מן הארץ. ואם אין מטר לא תצמח הארץ. ואם אין שניהם אין אדם. פי' לא היה האדם נברא. כמ"ש לקמן ריש פר' י"ד בהדיא. וכן אם אין אדם אין שניהם כדלקמן סימן ח' עיין מש"ש:

**קשה היא גבורות.**שע"כ כתוב שם מלא בירידת גשמים כנ"ל עיין מדרש קהלת פסוק כל הנחלים ובריש תענית ומדרש תהלים מזמור קי"ז. ובתענית דף ט' וכאן לא ביאר מנא ליה דהאי קרא עושה גדולות ואין חקר במעשה בראשית משתעי. אך בתענית ט' יליף שם מגז"ש דהאי ואין חקר במעשה בראשית מיירי ע"ש. וכתוב בסיפא דקרא הנותן מטר. הרי שהוא שקול כמע"ב. וזהו ע"פ מדה כ"ד. דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו:

**המון מים בשמים.**וזה במים עליונים שאינם גשמים ע"כ יליף גז"ש קול קול על גשמים כמ"ש צנוריך שמקלחים משמים לארץ והיינו גשמים. הרי שהגשמים שקולים כנגד כל מע"ב. עפ"י מדה כ"ד הנ"ל:

**שהיא מרצה.**שהגשמים מרצים. פי' שאין הגשמים יורדין לארץ אלא כשהש"י ברצון טוב לעולם ע"ז מורה שם הרחמים שצירף לגשמים כמ"ש רצית ה' ארצך. וריצוי הארץ ע"י גשמים. הרי שגשמים נקראו רצון. וכן הקרבנות. וכ"ז ע"י תפלה ותשובה ומעשה טוב. וכשם שהשי"ת מתרצה ע"י הקרבנות כך מתרצה ע"י ירידת גשמים. והפסוקים סמוכים זה לזה. רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך נשאת עון עמך. וכל זה תלוי במ"ש רצית. היינו גשמים. ועל שהגשמים באים ע"י תשובה ומע"ט. ע"כ חשוב ככל הנ"ל:

**ושקולה כתחיית המתים.**ירושלמי ברכות פרק ה'. על משנה מזכירין. תענית דף ז'. ד"ר פר' ז' סימן ו'. שמ"ש בזה כתוב בזה ע"כ הם שקולים שהפלא של ירידת גשמים שקול כפלא של ת"ה שבענין תחיית המתים כתוב היתה עלי יד ה'. ובענין גשמים כתוב פותח את ידך. וכן פתיחה:

**ירונו יושבי סלע.**תירגם יונתן ישבחון מיתיא כד יפקון מבתי עלמוהי. ובגשמים כתיב פקדת ארץ ותשוקקה רבת תעשרנה. ואח"כ כתוב יתרועעו אף ישירו:

**ר' חייא בר אבא אמר גדולה מת"ה.**גירסא זו לא יתכן שהרי סובר בריש הסימן ששקולה כת"ה ע"כ בהכרח במקום אחד צריך לשנות שם האמורא. ופירושו שטובתו וחסדו מתפשטת יותר מת"ה:

**אחד שאל.**בד"ר פר' ז' שם איתא את ר' יוחנן בן זכאי. ובמדרש תהלים קי"ז איתא ריב"ח:

**הריעו לה' כל הארץ.**כאן דרש מסמוכין ובמדרש תהלים קי"ז דריש לה מפסוק כל גוים אשר עשית יבואו ויכבדו לשמך כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. ואין נפלאות אלא גשמים. שנאמר ועושה נפלאות עד אין חקר. הנותן מטר ע"פ האדמה:

**בהמה מבקשת תפקידה.**פי' כשהקב"ה מברך בגשמים ותבואה. מברך גם ברכה זו של רבוי בהמות. שבעת שהעמקים יעטפו בר בעת הזה לבשו כרים הצאן. ובמדרש תהלים שם קי"ו יליף מפסוק הקודם. פקדת הארץ ותשוקקה. תן לה תשוקתה רבי אומר תן לה תאוותה כמ"ש ואל אישך תשוקתך:

**להעביד את הבריות להקב"ה.**הוקשה לו מ"ש ואדם אין לעבוד את האדמה שהעבודה אינה שייכת אלא העבד לאדון והאדם לאלהים. ועוד איך תלה טעם שעל שאין אדם לעבוד את האדמה על כן אין המטר יורד. ועוד דמשמע דעיקר בריאת האדם לעבוד האדמה. ע"כ דורש עפ"י מדה כ' אא"ע שיעבוד האדם לאדמה ת"ע על עבודת הקב"ה. שכתוב בו כמה פעמים ולעבדו בכל לבבכם. וממ"ש את האדמה. דורש עפ"י מדה ט' אנשי האדמה. וא"כ מה שכתוב ואדם אין לעבוד את אנשי האדמה על כרחך פירושו אל תיקרי לעבוד אלא להעביד ע"פ מדת ממעל שהצדיקים ע"י תפלתם מורידים הגשמיס ומקדשים שם שמים בעולם ועי"ז עושים הבריות תשובה ודבקים להקב"ה. ועובדים אותו. וכשאין צדיקים כאלו בעולם אז אין מי שיוריד הגשמים. ואם אינו ענין לאדם הראשון בעת בריאתו שלא היו אז ברואים. ת"ע לדורות אחריו בעת שהיו צדיקים ובריות:

**זכה הוא עמל בתורה.**דורש ואדם אין לעבוד את האדמה ע"פ מדה ט' שאם אינו עושה האדם כפי מעלתו בעסק התורה ועבודת הש"י. אז יעבוד את האדמה כפשוטו לחרשה ולזרעה. ומי שאינו זוכה לעבודת הש"י בתורה הוא מיוחד לעבודת האדמה. ועיין ויק"ר ריש פר' כ"ח וש"נ ומבואר. וכאילו כתוב ואדם אין לעבוד את הש"י אז יעבוד את האדמה:

**אלמלא אדם.**כמ"ש לעיל סימן ג':

**להמטיר על ארץ לא איש.**וסיפא דקרא מדבר לא אדם בו להשביע שואה ומשואה להצמיח מוצא דשא וכל זה דרך תמיה וכי ראוי להוריד הגשם במקום מדבר ושממה אין אדם בו. וכמ"ש במסכת ר"ה לא זכו מורידם ביערים ובמדברות כי עיקר הגשמים במקום אדם כמ"ש כאן כי לא המטיר ואדם אין:

**כל הנחלים.**כל מאמר זה עד כיצד היתה הארץ שותה אין לו חיבור כאן. ומקומו לקמן סוף סימן יו"ד. וכאשר הוא מסודר יפה בקהלת רבה פסוק כל הנחלים ע"ש. וצריך להפוך הגירסא:

**שאין המים מהלכים.**פי' שאין הרוח יכול להוליך שם הספינה:

**מי אוסינוס מה הינון.**במדרש קהלת מפורש ששאל אותם על הפסוק כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אפשר כן. ועל זה השיבו לו שפירוש הפסוק שהם שואבים. ובולעים הרבה מן המים:

**על דעתיה דר"א.**דס"ל לקמן סימן יו"ד. שהעבים ממי אוקינוס שואבים. ולכך איננו מלא. ודרש שבים שואבים עפ"י מדת ממעל. ולדעת ר' יהושע שאין העבים שואבים ומ"ש שבים כפשוטו שמתחת לארץ במחילות הולכים המים בחזרה אל הנחלים וכמו שכתבתי שכל זה שייך לקמן סוף סימן י':

**כיצד היתה.**מדרש קהלת פסוק כל הנחלים:

**דמשקה והדר משקה.**דמשקה בשנה זו וחוזר בשנה אחרת. וכן קבריאל וכן תוכיי'. ובמדרש קהלת הגי' כהין תיבה כהדין קבריאל. ושמות של נהרות הם תוכרי' או תיבה קבריאל. אשר היתה פעולתו כמו הנילוס. וכך מתחלה היתה פעולת האד כפעולות הנהרות הנ"ל. וזהו כי לא המטיר ואדם אין. ואז היה אד עולה מן הארץ. אבל אח"כ כשהיה האדם נתרבה המטר ע"פ הארץ:

**וחזר בו הקב"ה.**לא בעבור שינוי רצון והתנחמות חלילה כי לא אדם הוא להתנחם. אלא תחלה כשהיו בני אדם מועטים בעולם לא היו צריכים למקומות גבוהים. ולא היו בעלי זרוע. והיו מסתפקים במה שהיה משקה. ואח"כ כשנתרבו בני אדם. והלכו בעלי זרוע למקומות הנמוכים. ודחו את החלשים למקומות הגבוהים. אז לתיקון העולם שינה מדתו. והד' דברים מרומזים בפסוק. לשום שפלים למרום. וכך סגנון הפסוק. הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. לשום שפלים למרום. וקודרים שגבו ישע. מפר מחשבות ערומים. שמ"ש לשום שפלים למרום. היינו להשוות מקומות הנמוכים לגבוהים. ונכלל בזה שישאו עיניהם כלפי מעלה. וזהו שפלים למרום. ומ"ש להדיח טללים רעים. נכלל במ"ש וקודרים שגבו ישע. היינו הטללים שנתקלקלו יושעו ע"י מטר. ומ"ש מפר מחשבות ערומים. היינו בעלי זרוע שגזלו מקומות הנמוכים [וכ"כ ביפ"ת]:

**מהיכן הארץ שותה.**פי' ששואל מהיכן הוא שותה עתה ולא במע"ב:

**ר"א אומר מימי אוקינוס.**ר"א סובר כי מ"ש תחלה. כי לא המטיר ואדם אין. ואד יעלה מן האדמה. שהאד הוא המטר. שהאד הוא הענן שואב מאוקינוס. וזהו המטר היורד. ועיין תענית דף ט' ב' ע"ש כל הענין. מדרש תהלים י"ח:

**אשר יזלו שחקים.**וס"ד כי יגרע נטפי מים. יזוקו מטר לאדו אשר יזלו שחקים. וכ"ה בקה"ר שם. ונוזלים הם המעינות ונחלים הנוזלים והם מתוקים ושחקים היינו בעבים. והם האד העולה מן האוקינוס. ובגמרא מפיק לה ממ"ש חשרת חשכת ע"ש:

**למטר השמים תשתה מים.**הם המים העליונים. וכאן כתוב ואד יעלה מן הארץ. והם שני כתובים מכחישים. ולזה הכריע מפסוק יזוקו מטר לאדו ומ"ש יזוקו כמו יצוקו מטר שמים לאד. שהעננים מתגברים מן הארץ עד לרקיע לפרש מ"ש ואד יעלה מן הארץ שעולה האד מן הארץ למעלה:

**ואין טיפה נוגעת בחברתה.**בא לפרש מ"ש ברישא דקרא. כי יגרע נטפי מים. וכמ"ש לקמן בסוף סימן ט"ו. עמש"ש וש"נ. ומביא ראיה ממ"ש חשרת מים עבי שחקים:

**ר"י ורשב"ל.**בא לדרוש מ"ש ואד יעלה מן הארץ. מדרש תהלים מזמור קל"ה. כל הענין עד חזון ישעיה ומקצתו במדרש תהלים פסוק חשכת מים. והנה יש כאן שני כתובין מכחישים. כתוב אחד אומר ענני שמיא. הרי שעננים הם מן השמים וכתוב אחד אומר שעננים הן מן הארץ. שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ. ופליגי בהכרעה. ר' יוחנן סובר שהמטר נתנו במתנה. כמ"ש לעיל פר' ו' סימן ה' מאמר ר' יוחנן. ולשיטתיה אזיל אעפ"י שכל מה שבעולם בערבון נתנו כמ"ש באבות הכל נתון בערבון. החנות פתוחה והחנוני מקיף. אך התורה והמאורות והגשמים נתנו במתנה. והנותן בעין יפה נותן על כן נותן המים עם העבים מלמעלה לסימן טוב לעולם. וע"כ תופש ר' יוחנן עיקר לפסוק ענני שמיא. וריש לקיש אינו סובר שהגשמים מתנה. אלא הלואה וכפשטות לשון המשנה. הכל נתון בערבון וכו' החנוני מקיף. וכמ"ש לוה רשע ולא ישלם. היינו שהכל לוים מהקב"ה. אך מי שעובד אותו ומברכו. הרי משלם לו. והרשע שאינו עובדו הוא אינו משלם. ועל שהכל דרך הלואה. והלואה אינו מלוה בעין יפה ואינו נותן כלי. וזהו הסימן שהוא דרך הלואה. ולא דרך מתנה. ור"י לא אמר אלא בדבר שדדכו להנתן בכלי תמיד. היינו יין בחבית. ע"כ כשנותן נותן הכל. אך חטין אין דרכן להנתן בקופה. וכן לרשב"ל אם ילוה יין ילוה עם הקנקן והחבית. והעיקר בדבריהם שלר"י הוא דרך כיבוד ונתינה ולריש לקיש דרך הלואה. וצ"ע מ"ש לר"י חבית של יין וקנקנה. ובילקוט כאן הגי' לאחד שאמר לחבירו תן לי סאה של חטין היינו בתורת צדקה ובמדרש תהלים קל"ה הגי' כמו כאן הלויני:

**שהוא מעכב פני הקרקע.**בילקוט וערוך ורש"י הגירסא פני הרקיע. ובמדרש תהלים וכמה דפוסים במדרש הגי' פני הקרקע. וכן הוא בילקוט תהלים קל"ה:

**ענוים אלו לאלו.**ובמדרש תהלים שם ובילקוט שם הגירסא עניים אלו לאלו. ודרך אחד ופי' אחד להם. שיש לזה מין זה מן התבואה. ולזה מין אחר. לזה מעות ולזה תבואה. וצריכים להיות נכנעים אלו לאלו. וכן באופן זה מ"ש נשיאים אלו לאלו. שיש לזה שאין לזה. ובאופן זה הוא מתנשא על מי שאין לו:

**חזיונות ברקיע.**עיין לעיל פרשה ד' סמים ומראה כל המראות:

**ומשרה רוה"ק.**וכמ"ש לעיל פר' זו סימן ה' שע"י שרצית ה' ארצך בגשם. חושב שם כל הנ"ל. וכן מ"ש עוד הלא אתה תשוב תחיינו. ועמך ישמחו בך. הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו. אשמעה מה ידבר האל ה' וכל זה היינו רוה"ק וכל זה עפ"י מדת ממעל:

**ארץ תבל ארקא.**ארץ תבל כמ"ש לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. אדמה. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ארקא. בירמיה י' אלהא דשמיא וארקא לא עבדו:

**מריצה פירותיה.**כמ"ש ר"ה דף י"א איזה חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן. היינו בארץ ישראל ובמדינות הסמוכים לה:

**תקופת תמוז.**גם בארץ ישראל יש כמה מיני פירות שנמצאים בשדה עדיין בתקופת תמוז. ונתכלים במחובר. אך בשאר מדינות כמו בגבולינו עיקר הגידול בתקופת תמוז:

**כדי רביעה.**בירושלמי ברכות פרק ט' במשנה על הגשמים. ובירושלמי תענית פרק א' הלכה ג' כמה גשמים יורדים ויהיה אדם צריך לברך. ר' חמא בשם ר' יוחנן. בתחלה כדי רביעה וכו' כל הענין. ושאל עוד שם וכמה ירדו ויהיה בהם כדי רביעה. בזה פליגי ר"י ור"ח ויש שם פלוגתא בשיעורים אלו. אם לברכה אם להפסק תענית ועיין בתענית דף ו' ע"ב ובמ"ש כאן ריש סי' ט"ו. וא"כ הובאו המאמרים כאן שלא כסדר. שעיקר השאלה לענין ברכה וכנ"ל. ומ"ש כדי רביעה בירושלמי שם. ושם הגי' למה נקרא רביעה שהיא רובעת את הארץ:

**העליונים זכרים.**עיין פר"א פרק ה' בסוף עוד ראיות:

**תפתח ארץ.**ור"ד הרעיפו שמים ממעל וגו' תפתח ארץ ויפרו ישע. ויפרו כדרך פריה ורביה ע"י זכר ונקבה. א"כ מ"ש תפתח ארץ היינו כנקבה לזכר ועי"ז הגשמים צומחים ומתברכים:

**לכך בראתיו לתקונו.**כוונת המדרש בזה כמ"ש בתענית ז' ב'. גדול יום הגשם כיום שנברא בו שמים וארץ. שנאמר הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק וגו'. אני בראתיו בראתים לא נאמר אלא בראתיו פי' שאם היה כתוב בראתים היה הכוונה על שמים וארץ המבוארים בפסוק אך בראתיו לשון יחיד על הגשמים אמאי דסליק מני' וצדקה תצמיח יחד כנ"ל שבאים ע"י שמתחברים העליונים ותחתונים יחד. וכאן מפרש בראתיו מלשון בריאות וטובות. וזהו לתקונו. וגם מלשון בריאה וכמ"ש לא תוהו בראה לשבת יצרה וזהו וישובו:

**אמר ר' ברכיה.**ד"א על פסוק ואד יעלה מן הארץ. מלשון פתאום יבוא אידו. מלשון שבר. ששברו יצרם ולבם וערפם על פי מדת ממעל. ודרך קצרה. ושבר יעל מן אנשי הארץ. מדלא קאמר וענן או לשון אחר כמ"ש בסימן י"ב לעיל. שע"י התפלה הגשמים יורדים. עיין במ"ר פר' י"ב בסימן י"א:

**יערוף כמטר.**היל"ל ירד כמטר או ימטיר כמטר. ע"כ דורש מלשון וערפו שם את העגלה. שפירושו ישברו ויחתכו העורף. וכן כאן וזה עפ"י גז"ש ואינו יוצא מפשוטו. וזהו שאמר המטר יורד:

**כמה גשמים.**ירושלמי שם ושם כל המאמר:

**בתחלה.**כשלא ירדו גשמים עדיין. ובסוף שכבר ירדו אז יש צורך יותר בגשמים ומברך אפילו על כל שהוא:

הקרמיד. פי' במו"ע רעפים שמכסים הגגות:

**כהדא דתנינן.**משנה ברכות פרק הרואה:

**מייתא לה מהכא.**זה לשון הירושלמי סוף ברכות. מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים. ר' ברכיה בשם ריש לקיש וכן הוא לקמן פר' נ"ז סימן ב':

**שאתה מוריד לנו.**עי' לעיל פר' ד' סימן ה' ומש"ש וכאן צריך הגהה ותיקון כנ"ל. ועי' ויק"ר פר' ט"ו סי' א' שמ"ש כי יגרע נטפי מים אין בו משמעות של מדה אלא משמעות גרעון ומניעות נטפי מים זה מזה. וכמ"ש לעיל סי' יו"ד. וכן ונגרע מערכך פירושו מניעת חשבון זה מחשבון זה. וזה ראיה על מניעת הטיפות שלא יגעו זה בזה:

**שמע קלי' מברך.**ירושלמי ברכות סוף פרק הרואה. וירושלמי תענית פרק א' הלכה ג' ד"ר פר' ז' סימן ז':

**ועל הנהר שמספח למדינה.**מלשון נסתחפה שדך פי' נשטף שדך. וכן כאן נהר ששוטף ומשקה מדינה כולה במקומות שצריכים לזה שאין הגשמים יורדים כמו נילוס למצרים. ונהר תווי' בבבל כמ"ש לעיל סימן ט':

**והשקה את כל.**פני האדמה ותיבת כל פני מיותר. ע"כ דורש שתיבת כל מרבה כל מה שיש באדמה הכל מרווחין בעת הגשם ופני האדמה פירושו העשירים הסוחרים כמ"ש לקמן פר' ע"ט סימן ה' פני העיר פנים שבעיר וכן כאן ושאר הדברים שחושב מרבה במ"ש את כל:

**אף אבן טובה.**דורש תיבת פני שהוא מיותר ע"כ דורש פני ע"פ מדת ממעל פנינים רמז שמשקה אפילו פנינים. ועיין כל זה ד"ר פר' ז' סי' ז':

**אלא לפי חיסומה.**שמ"ר פר' ה' סימן ט' ירושלמי ברכות פרק ט' ירושלמי תענית פרק א' הלכה ג' ובירושלמי עבודת כוכבים פרק ג' ובא לדרוש מ"ש את כל פני האדמה. משמע שיש פנים לאדמה שמוכשר לעבודת גידול הצמחים והוא הנקרא פני אדמה ובזה מיושב לשון הירושלמי תענית שם מלמד שאין הארץ שותה אלא לפי חסומה מורה שדרש כן מהפסוק ע"כ אמר מלמד. ועיקר שם חסום כשגומרים איזה דבר. ועושין לה שפה או שאר תיקון נקרא חסום. כמ"ש בערוך ערך חסום הסלים של עץ כשיחסום ויקנב. מלשון לא תחסום. שעושה דבר לפה ושפה שלה. וכן כיון שגומר הקופה והסל וגומר שפתה היא חסומה. עיין עוד בערוך כדומה לזה. וכאן המקום המוכשר לזרעים היא שפתה וחסומה ואין הגשמים משקים בעומק יותר מזה. וזהו והשקה את כל פני האדמה. וע"ז מקשה מה יעשו שרשי חרוב ושקמה שהם בעמקי אדמה יותר מהחסום:

**ששרשיהם עד התהום.**זה צ"ע גדול שאם יורדין עד תהום. א"כ הרי יונקים מן התהום. ואין כאן קושיא וכן משמע בדברי ר' לוי שאמר תהום עולה. ואם מגיעין עד התהום אין צריך לעלות. והאמת שהמאמר נעתק מג' מקומות בירושלמי כנ"ל. וגם בילקוט ישעיה כ"ז. וליתא שם גירסא זו ששרשיהן עד התהום ובילקוט כאן איתא כמו כאן. וגם בשמ"ר פר' ה' סימן ט' שם איתא יש אילן ששרשיו יורדין כ' אמה ויש ל' אמה. ויש חמשים ויש שאין יורדין אלא ג' טפחים ע"ש באריכות הרי שאין בנמצא יותר מנ' אמה כלל. ויתכן שמ"ש כאן עד התהום הוא דרך גוזמא והכוונה עמוק יותר הרבה מכדי חסומה. גם מ"ש אלא כל אחד ואחד לפי צרכו לא מצאתי בשום מקום לא בירושלמי בג' מקומות הנ"ל ולא בילקוט בב' מקומות הנ"ל. וצ"ל דגם כאן אין זה הכוונה למסקנא ותירוץ אלא דרך וויכוח לצדד שההכרח לומר שכל אחד שותה כפי צרכו. ואיך אתה אומר לפי חסומו. וכן מצאתי בפי' רש"י ז"ל על המדרש שפירש כן. והוסיף עוד להביא מאמר ר' חנינא בר עיזקא ששרשי חיטה בוקעין יותר מהכל והוא נ' אמה וכמ"ש שם בשמ"ר שנ' אמה הוא השורש שאין למטה ממנו. ועדיין עומד בקושייתו על דברי רשב"א עד שהביא דברי ר' לוי לתרץ הקושיא. ודברי ר' חנינא הוא הוספה על דברי הראשונים שהקשו על דברי ר"א ב"ש שאמר לפי חסומה ור"א ב"ש הוא תנא. ור' לוי שהוא אמורא מן האמוראים הראשונים בא לתרץ קושיית הראשונים בחרוב ושקמה. ולא הזכיר דברי ר' חנינא שהיה אחר ר' לוי אלא שמסדר המדרש הכניס דברי ר' חנינא בתוך הקושיא ותירוץ ר' לוי יעלה ג"כ לתירוץ על דברי ר' חנינא. ודרשת ר' לוי מפסוק תהום אל תהום. ודורש שתיבת אל מיותר שהיה די שיאמר תהום קורא תהום ע"כ דורש תיבות אל א' ל' נוטריקון אחד שלשים. ופירושו אחד לשלשים יום וכמ"ש בהדיא שמ"ר פר' ה' סימן ט' שם שדורש מפסוק תהום אל תהום. ומה שהביא פסוק. לרגעים אשקנה. לטעמא דמילתא למה צריך שיעלה תהום. לזה אמר אני ה' נוצרה לארץ לרגעים אשקנה מלשון עורי רגע רוגע הים היינו בשביל אותם ששרשיהם רוגעים ובוקעים בעומק הארץ הרבה ע"כ צריך התהום לעלות. ודורש מדת נוטריקון עפ"י מדה י"ז ושם מפורש שמשקה הבוקעים:

**פנים לאדמה.**אינו דורש כרשב"א שיש פנים לאדמה היינו חסומה ושפתה אלא פירושו שמהגשמים נעשה פנים לאדמה: