**יעמיד ארץ.**וס"ד ואיש תרומות יהרסנה. ופשוטו יושבי הארץ עפ"י מדה ט'. ולפי שלא כתוב מפורש יושבי הארץ ע"כ דורש על הקב"ה. שברא את הארץ עצמה במשפט בדין כמ"ש בראשית ברא אלהים ה' לא נאמר אלא אלהים. וכן ויאמר אלהים יהי רקיע וכן כולהון. וכן דוד אומר כי אלהים שופט. ללמדך שבדין נברא העולם. כן הוא בשמ"ר פרשה למ"ד סימן י"ג:

**ואיש תרומות שהיה גמר חלתו.**משמע שהיה חלה אחרת. אלא שהוא היה הגמר. רומז למ"ש תד"א פרק ל"א. העתקתיו לעיל פר' א' סוף סימן ד'. שלקח הקב"ה כביכול מכל מין מתן שכרו מן העולם:

**ראשית עריסותיכם.**וס"ד חלה תרימו תרומה:

**א"ר יוסי.**תנחומא ריש פרשת נח ולקמן סוף פר' י"ז. ירושלמי שבת פרק ב' סוף הלכה ו':

**משקשקת.**פי' מטרפת ומערבת. ובערוך ערך שק משמע שפירושו ממחה ומבטל כח הקמח במים. שהרי חברו עם מ"ש משקשקין לך מן חובך. ובירושלמי הגירסא מקשקשת. וכן הוא בילקוט כאן משלי כ"ט. והענין אחד:

**חלתה מבנתים.**פי' משניהם יחד מן הקמח ומן המים. ומ"ש לעיל פר' י"ג סימן ג' וסימן ח' שאם אין אדם אין מטר. ואיך אמר כאן שירד תחלה המטר. וי"ל דשם מדבר לדורות. גם מאחר שירד לצורך יצירת האדם נקרא אם אין אדם אין מטר:

**ואח"כ וייצר.**ה' אלהים עפר מן האדמה שעשאו חלה ותרומה. וכאן חסר סוף המאמר. מהו יהרסנה. ואיתא בשמ"ר פר' ל"ג סימן י"ג ואח"כ ויצר כיון שחטא אמר לו האלהים. ארורה האדמה בעבורך. וזהו שכתב כאן וייצר ה' אלהים. שכשחטא שפטו שנברא בשיתוף דין. ולפי זה פי' הפסוק מלך במשפט. יעמיד ארץ. שברא העולם בדין. וגם ברא את האדם בקדושה. והיה ראוי מתולדתו שלא יחטא בעבור קדושתו. וזהו ואיש תרומות. וגם שיירא מן הדין שנברא בו העולם והאדם עצמו. ועכ"ז יהרסנה שהרס הארץ עצמה שנתקללה עבורו:

**וייצר ב' יצירות.**פי' ד"א וייצר על שכתוב בב' יודי"ן. ודורש מדה יו"ד מדבר שהוא שנוי באותיות. ומאמר זה בירושלמי יבמות פרק ד' הלכה ב' כל הסימן ושם מובן פירוש ב' יצירות. באופן אחר. ואולי גם כאן פירושו כן. ומ"ש יצירה לאדם יצירה לחוה. הוא ד"א ופירוש אחר:

**זיטא אפטא איטא אוכטא.**כתוב במוסף ערוך. אמר בנימין בלשון יוני אות זיטא עולה במספר שבעה. ואות איטא. שמונה וכו' ופירש מילת זיטא. תחיה. איטא השחתה ואבדון. א"כ הנולד באפטא. אשר פירושו בלשון יוני שבעה חי כמו זיטה והנולד באוכטא. הולך לאבדון כי אוכטא פירושו שמונה כמו איטה. ויהיה זיטא אפטא. פירושו שבעה חי. איטה אוכטא שמונה מת. שחז"ל דורשין לשון יוני. כמו שדורשין לשון הקודש. וכמ"ש שדרשו פסוק יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם. שהלשון עצמו יש לו משמעות דורשין:

**ר' יהושע בר נחמיה.**לעיל פר' ח' סימן י"א ועמש"ש בפירוש המאמר:

**שני יצרים.**זה כלל גדול בדברי חז"ל כל דבר שלא יתכן כפי פשוטו ניתן לדרוש בכמה דרשות. כמ"ש בפרשה יו"ד על תיבת ויכולו. וכן בכמה וכמה מקומות. וכן כאן שלפי פשוטו של יצירת אדם היה די שיכתוב ביו"ד אחד ויצר וכתוב בב' יודין. ודורש מדה כ' אא"ע ליצירת אדם ת"ע לענין היצרים. שיש באדם ב' מיני מחשבות בלב יצר טוב ויצר רע. עפ"י מדת ממעל כמ"ש ויוצר עליכם מחשבה:

**צרורה בקרבו.**קשורה וצרורה בו יותר מרוח הבהמה בבהמה ע"כ הבהמה היתה מתה מהפחד אם היה לה יצר. כי כח היצר מעורר לכעס וקנאה. ולעורר מלחמה כנגד שונאו ואם היו בה כחות אלו בעת השחיטה היו מקרבים לה מיתתה קודם השחיטה. והיתה תמיד נבילה על כן לא נברא בה כח היצר הרע כמו באדם. והאדם אעפ"י שיש בו יצר רע ומתעורר בכחות הנ"ל. בעת פחדו אין שולטים בו כל כך להמיתו בפחדו עי' ד"ר פר' ט' סימן ג' וקהלת רבה פסוק אין אדם שליט. ושם מבואר יותר ועיין כל זה ברכות דף ס"א א':

**ב"ש וב"ה.**ויק"ר פר' י"ד סי' ט' וסובר ב"ש שלעתיד תהיה היצירה באופן אחר מאשר הוא עתה:

**במתי יחזקאל.**שהוא אות ומופת על תחיית המתים לעתיד:

**לקערה שהיא מלאה חלב.**כאן חסר הנמשל ומפורש הוא בויק"ר פר' י"ח סימן ט' עיין שם. וענין המסו מבואר באריכות לעיל פר' ד' סימן ה' ובסוף הפרשה:

**כתיב תתיכני.**הכוונה על הסיפא וכגבינה תקפיאני. תחלה היה דומה לחלב שעומד מהותך ולא נקפא ואחר שניתן הזרע נקפא כגבינה. וזהו וייצר ב' יצירות:

**האדם.**היל"ל אדם והה"א מיותר. ע"כ דורש האדם גז"ש ממ"ש האדם הגדול בענקים הוא אברהם כמ"ש יהושע סוף י"ד ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא. וצ"ע איך דורש על אברהם ומוציאו מפשוטו שפירושו שארבע הוא אבי ג' הענקים ע"כ קורא אותו ארבע. ונ"ל שדורש ממ"ש הוא. שתיבה זו מיותרת ודורש גז"ש שכתוב באברהם. אברם הוא אברהם. דה"י א' א'. כאלו כתיב כאן האדם הגדול בענקים הוא אברהם. ועיין שמ"ר פר' כ"ח סימן א' ויק"ר פר' כ"ט סוף סימן ח' במ"ר פר' י"ג סימן ג' מדרש תהלים מזמור כ"ב ומזמור מ"ט. ונקרא אברהם האדם הגדול מן הסתם שיש אדם שאינו גדול. ודרשו על אדם הראשון שכתוב כאן האדם ולא כתב הגדול. ועיין לקמן פר' ט"ו סימן ד' ועיין כל זה מדרש קהלת פסוק את הכל עשה יפה בעתו. ועיין מסכת סופרים פרק כ"א הלכה ט':

**קורה שופעת.**מלשון שפע ויק"ר פר' ט' בסימן א' אדם משופע ביותר וכמ"ש קטיות משופעות פירושו ארוכה ורחבה ועבה וכאן קורה ארוכה ועבה ועיין לקמן פר' נ' סימן ו'. ומ"ש שתסבול הקורות שלפניה ושלאחריה. פי' שנותן התקרה והמעזיבה על הקורות. והקורות מסודרין מן כותל של הפתח שנקרא לפניה עד כותל שכנגדה שנקרא לאחוריה ונותן הקורה הגדולה באמצע התקרה שתסבול עלי' משאוי המעזיבה יותר מכל הקורות. ואברהם היה בדור עשרים של עולם ערך ב' אלפים שנה פחות ד' שנה בעת הפלגה. ואז היה בן מ"ח שנה:

**את המתוקנת.**כשיש לאיש אשה רעה. נושא עליה אחרת טובה. והרעה מבינה שכן הוא ונעשית גם היא טובה. וגם הטובה מתחזקת בטובתה. אך כשלוקח רעה על הטובה מתהפך הכל לרעה:

**עופר עולם.**תיבת עפר מיותר שהיל"ל ויצר ה' אלהים את האדם מן האדמה ודרש עפ"י מדת ממעל ועפ"י מדה כ' אא"ע לעפר ת"ע לעופר כמו עופר האילים היינו וולד הנולד. ואדם היה וולדו של עולם. ומ"ש על מלאתו כמ"ש לעיל פרשה י"ב סימן ג' וסימן ו' וש"נ במדבר רבה פרשה י"ב סימן ח' ושם איתא ב"ק. וכל צבאם בקומתם נבראו. בצביונם נבראו ומ"ש אף חוה וכו'. היינו ויבן ה' אלהים את הצלע ג"כ בשם מלא להורות על מלאתה. ומ"ש כבני עשרים שנה. כוונתו למ"ש הטבעים שגידול האדם אינו כ"א עד כ' שנה ואח"כ אינו גדל יותר בגבהו. ואז הוא תכלית גידולו. לכך אמר כבני עשרים שנה ולכך קראו עופר כמו בחי' כי האדם בטבעו נולד חלש עד שמתגדל. אך בהמה וחיה מיד כשנולדים יש להם כח לעמוד ולהלוך כמו הגדולים. רק אדם נולד כמו עופר של חיה:

**עפר זכר.**עפר בלא ה' לשון זכר. אדמה בה' נקבה. ועפר הוא היבש. ואדמה היא הלחה כמו טיט וכן כאן לקח מן העפר וגם מן האדמה:

**מעשה באחד מציפורי.**במדרש תהלים ב'. ובילקוט תהלים שם הגירסא באחד מגדולי ציפורי. וא"ד כו'. ועל שהיה מגדולי ציפורי הוכרח ר' יוסי לילך אצלו לנחמו. וניחום אבלים נקרא מראה פנים לאבל:

**חמיתי' יתיב ושחיק.**האבל המתנחם ראה ר' יוסי ששחק שיושב בפנים שוחקות:

כלי חרס וכו' כלי זכוכית וכו'. פירש לו שמ"ש כלי יוצר אין הכוונה כלי חרס אלא כלי זכוכית. שגם כלי זכוכית מן החול בא ששורפין אותן באור. והאדם נמשל לכלי יוצר של זכוכית ואעפ"י שנשבר יש לו תקנה כשמחזירין אותו לאור. ק"ו לאדם שעשוי בנפיחתו של הקב"ה שיש לו תקנה כשמת שיחזור ויחי'. ור"י מפרש ככלי חרס ממש. ועי' במ"כ:

**ממקום כפרתו.**בתד"א זוטא פרק ב' איתא בהיפך שהמזבח נעשה מאותו עפר שנברא ממנו אדם הראשון בג"ש זו עצמה. ועיין ברד"ל ובירושלמי נזיר פרק ז' הלכה ב' איתא מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדה"ר. אמר הלוואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. וכתיב מזבח אדמה תעשה לי. מה אדמה שנאמר להלן מזבח. אף אדמה שנאמר כאן מזבח עכ"ל. ובפר"א פרק י"א איתא שצבר עפרו מד' כנפות הארץ וגבלו בטבור הארץ במקום טהור היינו מקום ביהמ"ק. ועיין סנהדרין ל"ח ראשו מא"י גופו מבבל וכו':

**שהעמידו גולם.**שלא היה גידול גוף האדם עם הנשמה כמו עתה. אלא שתחלה עשאו גולם עד הרקיע כמ"ש לעיל פר' ח' סימן א'. ואחר כך זרק בו נשמה. וזהו ויפח באפיו שכבר קודם שנפח בו נשמה. היה לו אפים. וכן הוא בפר"א פרק י"א:

**בעוה"ז בנפיחה.**שהנפיחה ברוח אין לו קיום. אבל הנתינה הוא דבר ממש ושל קיום:

**חמשה שמות.**ד"ר פר' ב' סימן ט' בקיצור ובא לדרוש מ"ש כאן ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. הרי כאן ג' שמות. נשמה נפש חיה. ולזה דרש שהנשמה נקראת בכל ג' אלו ועוד ב' שמות יחידה ורוח. ודורש מ"ש לנפש חיה על הנשמה כמ"ש לעיל פר' ח' בסימן א' תוצא הארץ נפש חיה. זה רוחו של אדה"ר:

**רוח נשמה.**עיין בסוף הפרשה:

**מי יודע רוח.**וס"ד ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ:

**זו היא האופי'.**עיין שמ"ר פר' מ' סימן ג' מש"ש באריכות:

**שכל האברים מתים.**שאין להם כח החיים מעצמם. רק עיקר החיות בא להם מצד הנשמה ע"כ נקראת חיה שעל ידה כל האברים חיים:

**יחידה.**עיין לקמן פר' נ"ו סוף סימן ז' במ"ר פר' י"ז סימן ב'. את יחידך. מיד כלב יחידתי:

**שכל האברים משנים שנים.**ואף הלב והמוח והאף שנים שנים. בלב שני חללים. באף שני נקבים. במוח ב' חללים:

**הה"ד אם ישים.**על שאמר שהרוח היא העולה למעלה תמיד. אמר הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף. יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב. ופשוטו שאם ישים אלהים לבו לשפוט אותו כמעשיו יאסוף אלהים אליו רוחו ונשמתו. ואז יגוע כל בשר יחד. ואדם על עפר ישוב. אלא שא"כ יקשה שמשמע שאם ישים אליו לבו אז יאסף אליו רוחו. הרי כתוב שהרוח תמיד בידו. אשר בידו נפש כל חי. ורוח כל בשר איש. וגם כתוב בידך אפקיד רוחי פדית אותי. ובלילה אדם מפקיד רוחו ביד הקב"ה ואין זה תלוי בין אם ישים אליו לבו בין לא ישים. והרי זה ב' כתובים מכחישים. ועוד קשה שאליו הא' קאי. על האדם. ואליו הב' אליו יאסוף קאי על הש"י. על כן דרש ר' יהושע. אם ישים האלהים לבו על האדם הזה פי' שנזכר בפסוקים הקודמים עפ"י מדה כ"ב. כי פועל אדם ישלם לו. אף אמנם אל לא ירשיע היינו לאדם הנ"ל. כי איך ירשיע מי פקד עליו ארצה וכו'. אם ישים היינו האל הנ"ל אליו אל האדם הנ"ל לדקדק במעשיו להענישו. רוחו כבר הוא בידו היינו בעת השינה. כמ"ש בידך אפקיד רוחי. וכמ"ש אשר בידו נפש כל חי. ורוח כל בשר איש. וזהו שאמר כבר היה בידו. ומ"ש שנאמר ונשמתו אליו יאסוף ואין מזה ראיה שרוחו כבר בידו. ובילקוט לא גריס תיבת שנאמר. והוא בילקוט קהלת פסוק מי יודע רוח וכו'. ע"כ בהכרח שכאן חסר פסוק זה. אשר בידו נפש כל חי. ורוח כל בשר איש. או פסוק בידך אפקיד רוחי לראיה על מ"ש רוחי כבר הוא בידו. ע"פ מדה י"ז. ונשמתו אליו יאסוף בגופו. ודרש כן כי כמו אליו הא' אם ישים אליו לבו. היינו לאדם. כך אליו השני יגיד עליו רעו. שהוא על האדם. והיינו על כרחנו בעת השינה. בעת שרוחו כבר בידו. אז נשמתו יאסוף אליו בגופו של אדם. שלא יתפשט בגופו כמו בעת היקיצה. אלא יסתתר בגופו שלא יעשה פעולתו. אז יגוע כל אדם. וכוונתו שמ"ש יגוע כל בשר יחד. ואדם על עפר ישוב. שעפ"י מדה י"ט דבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו כאלו כתוב יגוע כל בשר ואדם יחד. וכל בשר ואדם על עפר ישוב. ולזה אמר יגוע כל אדם יחד. אלא שאינו עושה כן שאינו שם לבו אליו. ואינו מאסף נשמתו בגופו. אלא שהנשמה מחממת הגוף בעת השינה. כמו בעת היקיצה. וכל זה עפ"י מדה ט' מדרך קצרה. שהרי אמר שאם היה שם לבו היה כן. ומאחר שאנו רואים שאינו כן הרי שאינו שם אליו לבו ואינו מאסף נשמתו בגופו אלא מתפשטת בגופו כמו ביום. וזה בכח הכתוב כמו שהוא מפורש. והוא עצמה של מדה ט'. ורבנן סברי ג"כ כר' יהושע. אלא דסברי שמ"ש יאסוף לא יתכן לפרש בגופו. שהרי תמיד היא בגופו. ואסיפה שייך מן החוץ כמ"ש ואספתו אל תוך ביתך. ואין איש מאסף אותי הביתה. כבוד ה' יאספך. הרי שמ"ש ונשמתו אליו יאסף לא קאי על האדם אלא על הקב"ה. וזהו שאמר למעלה שאר הדרשה כנ"ל:

**הה"ד נר ה' נשמת אדם.**וס"ד חופש כל חדרי בטן. פירושו לר' יהושע שאינה מסתתרת בגוף אלא מתפשטת בכל הגוף. וזהו חופש כל חדרי בטן. והיינו על כרחך בעת השינה וכנ"ל. ולרבנן שאינה עולה למעלה. אלא מתפשטת בגוף:

**שואבת לו חיים מלמעלה.**כמ"ש פר"א פרק י"ב ברא שינה ואדם שוכב וישן. והוא מזונו ורפואתו וחיים לו כו':

**ועל כל נשימה.**ד"ר פר' ב' סימן ל"ז בשם ר' מאיר:

**שעשה.**דעת ר"י שמ"ש לנפש חיה אין פירושו על הנשמה וכמ"ש לעיל סוף פר' ז' דמ"ש תוצא הארץ נפש חיה. דיש סוברים דקאי על רוחו של אדם הראשון כו' ע"ש. ור' יהודה סובר חי' ממש:

**עבד מכורר.**עיין מתנת כהונה. וכמו שכתוב תענית כ"ב נשמה שנתת בך החיה אותה. וכמו שכתוב באיכה רבתי פסוק נשקד בסופו נתנני ה'. ובקהלת רבה פסוק ושנאתי את החיים ושם הגירסא אמר ר"ה עשאו עבד מכודן בפני עצמו דאי לא לעי לא אכל היא דעתי' דר' חנינא. דאמר רבי חנינא. נתנני ה' בְּיָדִי לא אוכל קום. וכן הוא באיכה שם. אך בקהלת שם הגי' דאי לא לעי ביממא לא קאי בליליא. ושם הדרשה ממ"ש לא אוכל קום. ואין הקימה שייך כ"א אחר השכיבה כמ"ש בשכבך ובקומך. וזהו שדרש עפ"י מסורת והכתיב בידי. בידי היינו בעמלי ובמעשי ידי שהיום הוא למלאכה ואם לא יעמול ביום במלאכה ולא יהיה לו מה לאכול בלילה. אם ישכב בלילה לא יוכל לקום בבוקר ביום האחר למלאכה. וכל זה עפ"י מדה ט' ממ"ש קום היינו בבוקר. הרי הלילה בכח המאמר ושם דרש בעניני עולם. והוא משל לענין התורה שהוא הנמשל מאחר שנמסר לעמל עצמו לומד ושוכח. כי לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא. ובילקוט הגי' לעי באורייתא בליליא וביממא ולא מטי. ופי' הפסוק נתנני ה' בידי לא אוכל להשיג בשכיבה ובקימה ולפי המשל צריך לפרש אם לא אתיגע בעוה"ז שדומה לשכיבה. לא אוכל קום לעולם הבא בתחית המתים:

**נשמה נפש כו'.**מנין שהכל אחד. ודורש גז"ש שלא נאמר שכאן מדבר בנשמות אלו. ושם מדבר בנשמות אחרות. ומלמדנו שמ"ש שם כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. אינו קאי על כל מה שמבואר בפסוק הקודם ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. שעל הבהמה ועוף ושרץ לא שייך נשמת רוח חיים אלא קאי על האדם לבד. ודורש מדה י"א עפ"י מדת גז"ש. והיינו מסידור שנחלק כאילו כתוב וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. וצ"ע למה לא יליף גז"ש נשמת נשמת. ונ"ל שעל שתיבת נשמת סמוך לתיבה שאחריה הרי בהדיא שהכוונה שאין ללמוד שהנשמות שוות אלא על ידי תיבות חיים: