**ישבעו עצי ה'.**הוקשה לו איך הם עצי ה' ע"כ דורש על גן עדן. וכן מ"ש ארזי לבנון אשר נטע משמע כשנטע כבר היו ארזים. ודרש ר' חנינא שלקח ארזים מלבנון ונטע בגן עדן. ומ"ש כקרני חגבים היו היינו כמ"ש בריש פר' י"ג לעיל שהאילנות והדשאים וכן ג"ע נברא ביום ג' ולא צמחו עדיין אלא עמדו על פתח הקרקע עד שנברא האדם ועד שירד מטר. וקמ"ל שמ"ש כאן ויטע פירוש שלקח ארזים מארזי העולם ונטע ג"ע ביום ג' וצמח מיד ביום ג' ע"ש בהדיא ומש"ש. ור' חנינא לשיטתיה שם ועיין מדרש תהלים מזמור ק"ד וילקוט שם:

**ישבעו חייהם.**שאמר ישבעו עצי ה' ולא פירש במה ישבעו. וכי אכילה צריכים. ודרש שפירושו עפ"י מדה ט'. ישבעו אריכת ימים וישבעו בגודל שיחיו בגבהם וגודל ענפיהם וישבעו מים דברים שהם צריכים:

**אלא לצורך בית המקדש.**וזהו עצי ה' של משכן ה' ושל ביהמ"ק ששם שוכן הש"י כמ"ש שמ"ר פר' ל"ה סוף סימן א':

**ארז שטה.**וס"ד והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור יחדו הרי שבעה:

אלונים.(ישעיה ב' י"ג):

ארמונים.(יחזקאל ל"א ח') וצ"ל ערמונים וכ"ה בר"ה:

אלמוגים.(מ"א י' פסוק י"א י"ב):

**ר' יהודה ור' יוסי.**שניהם דורשים מדה ט"ו ב' כתובים מכחישים. ופליגי בהכרעה ר' יהודה סובר ממ"ש כל עצי עדן אשר בגן הרי שהעדן בגן והגן גדול ממנו. וכאן חסר שהרי אומר בסמוך שר' יהודה יש לו שני כתובים. אך בילקוט מביא עוד פסוק אחד לר' יהודה בעדן גן אלהים היית. משמע שאדם היה בעדן של גן. הרי שהגן גדול מעדן. וכן הגירסא במדרש שעם נזר הקודש. ור' יוסי סובר שעדן גדול כמ"ש ויטע ה' אלהים גן בעדן. ומאחר שאין ראיה מסדור הכתובים הכריעו שניהם מפסוק ונהר יוצא מעדן להשקות הגן. לר' יוסי שסובר עדן גדול שדרך שדה קטנה שעומדת אצל שדה גדולה. שאין צריכים להשקות לקטנה אם אינה אלא חלק ס' ממנה. וכן גן אחד מס' בעדן כמ"ש תענית דף יו"ד. וכמ"ש בהדיא בירושלמי ריש ברכות וז"ל תני עץ חיים אחד מששים מג"ע גן אחד מששים בעדן. ונהר יוצא מעדן להשקות הגן תמצית כור תרקב שותה עכ"ל. ור' יהודה שסובר גן גדול. שדרך השקאה הוא שמעין שבאמצע הגינה משקה הגינה. ועדן עומד באמצע הגן:

**כפיגי.**פירש במ"ע בלשון יון מעין:

**שני מקראות.**כמ"ש בשם הילקוט:

**מדברה כעדן וערבתה כגן ה'.**פי' וערבתה של מדבר שהערבה טפל למדבר ולא להיפך. שמדבר גדול מערבה. הרי שיש לו פסוק ב' וגם מכריע במ"ש וערבתה. גם יתכן שערבה נקרא הסמוך לישוב. כמ"ש ערבות מואב. וכמ"ש במדבר בערבה מול סוף. והוא תמיד קטן מן המדבר. ומ"ש מדברה וערבתה. היינו של ציון ומדבר הוא הרחוק וערבתה הוא הסמוך:

**את סבור קודם לברייתו של עולם.**פשוטו מצד מזרח של עדן נטע גנן וכמ"ש להלן וישב בארץ נוד קדמת עדן. ועיין לקמן פר' כ"א סימן ט'. אלא שא"כ יקשה מאחר שבא להודיע לנו מקום הג"ע. שהוא מצד מזרחו של עדן. ועדן עצמו אמרו ברכות דף ל"ד. עדן לא שלטה בו עין כמ"ש עין לא ראתה וכו'. ולא בא לסתום אלא לפרש. ומאחר שאין עין שולט בו אין זה לפרש איזה צד הוא המזרח שלו. ע"כ דרש מדה כ' אא"ע למקום ת"ע לזמן ועל זה אמר את סבור מקודם לעולם. כמ"ש לעיל פר' א' סימן ד' קדם קודם לברייתו ש"ע. וכן הוא דעת הפר"א פרק ג' שנברא קודם העולם. והמדרש חולק על זה:

**ג"ע בשלישי.**לעיל פר' י"א סימן ט' וש"נ:

**מלכי מקדם.**עיין מ"ש לעיל ריש פר' י"ג וילקוט תהלים פסוק זה. ודורש גז"ש מקדם מקדם שמ"ש מלכי מקדם כמו מקדם הנ"ל בעדן מקדם. מה שם קודם לאדם אף כאן קודם לאדם היה פועל ישועות היינו ג"ע מקדם כנ"ל. וג"ע הוא מקום שילום שכר לצדיקים. וברא אותו עד שלא ברא אדם לפעול ועיין לעיל פר' ח' סימן ו' וכאילו כתוב תיבת פועל שתי פעמים. שמלכי פועל ישועות ושכר מקדם שנברא הפועל לפעול הוא האדם עפ"י מדה ט' ומדת ממעל. מקדם פועל. פעל ישועות:

**וישם.**מדלא קאמר ויתן שם ועוד שהוא כפול לקמן ויקח ה' אלהים את האדם ויניחו בג"ע. ע"כ דרש שמ"ש כאן וישם עילה אותו והמליך אותו עפ"י גז"ש וכמ"ש לקמן ריש פר' ט"ז. וכמ"ש ויק"ר ריש פר' י"א ובכמה מקומות מגדולתו של אדם:

**פיתה אותו למלך שעשה סעודה.**וכמ"ש שמואל א' ט' שאמר שמואל לשאול. שים לפניך אכול וכו'. שפיתה אותו שיאכל וכן כאן שפיתה אותו שיאכל מכל הטוב שהכין לפניו ולא יחטא ויקלקל כל הסעודה. גם יתכן כמ"ש ויק"ר ריש פר' י"א עד מי פתי יסור הנה. וכל הענין שם. אלא דכאן דורש מי פתי שפיתה אותו שילך על הסעודה. ומצאתי בהדיא בירושלמי סנהדרין סוף פרק ב' מי פתי יסור הנה שקראו לסעודה. ושמחתי שכוונתי בס"ד. ועיין לקמן פר' ט"ז סימן ה' ויקח:

**אתה ידעת שבתי וגו'.**כל מזמור זה באדה"ר נדרש כמ"ש לעיל ריש פר' ח' אחור וקדם צרתני וש"נ. והוקשה לו למה פרט דווקא פרטים שיודע שבתו וקומו. והלא כל האברים ופעולתם וכל המחשבות יודע. ע"כ דורש על שבתו בג"ע קודם החטא. והשבת מורה על המנוחה. והקימה להליכה אחר החטא. כמ"ש קומי לכי לך. וכדומה בנת לרעי מרחוק. הכנת מחשבה לעצה לתקן מה שקלקלתי מרחוק הוא אברהם כמ"ש בהדיא לעיל פר' י"ד סימן ו':

**מארץ מרחק.**היינו בבל כמ"ש מארץ רחוקה באו אלי מבבל. ואברהם מבבל כמ"ש אשר הוצאתיך מאור כשדים וכשדים היא בבל:

**א"ר יצחק בר מריון.**דורש אשר יצר שהקב"ה כביכול מתפאר באדם ומאשר ומהלל. וכמ"ש לעיל פר' י"ב בסוף סימן א' בהדיא:

**ויצמח ה' אלהים.**ועץ החיים בתוך הגן. ואיך הוא עץ החיים ודורש שהעץ הזה הוא פורה ומתרבה ומתפשט על פני כל החיים. ופירושו שהאילן הזה נותן כח החיים בתוך כל הברואים. ולשון פושה שהוא פושה תמיד. וכל הנולד בעולם מתפשט לו כח חיים מאילן זה. ולפי דעת זה יתכן שכן עץ הדעת שממנו ניתן דעת לכל הברואים:

**מהלך ת"ק שנה.**פי' שהעולם מתחשב ת"ק שנה. והוא מתפשט בכל העולם. ומאמר זה בירושלמי ריש ברכות וחותם שם מה טעם. והיה כעץ שתול על פלגי מים. וכן הוא במדרש תהלים מזמור א' והכוונה שאיזה שכר שיהיה כעץ אלא כעץ החיים ועליו כתוב על פלגי מים על מי בראשית שנחצו. וזהו מתפלגין מתחתיו:

**לא סוף דבר נופו.**שהנוף דרכו להתפשט. אלא אפילו קורתו עץ האמצעי עצמו ג"כ מהלך ת"ק שנה. ואיני יודע מה כוונת דרשה זו ואיך דורש על הקורה כי סתם עץ כולל הקורה עם הנופים שבכל צד. ולפי דרשה זו מחזיק הקורה עצמה ת"ק שנה והנופות מכל צד ג"כ כל אחד ת"ק שנה הרי ט"ו מאות שנה לכל הצדדים וכל זה צריך עיון לפי פשוטו והם מהדברים העומדים ברומו של עולם:

**מה היה אותו אילן.**לא שאלו מה היה עץ הדעת. מזה יש ללמוד שדעת רז"ל שעץ הדעת הוא שם כולל לכמה מיני עצים על דרך שכתוב ועץ פרי עושה פרי שהכוונה כל מיני עצים. וכן עץ הדעת כולל הרבה מיני עצים. רק ששואל על אותו עץ שאכלו אדם מה היה שהרי לא בא לסתום אלא לפרש ושואל היכן מפורש. ועיין ברכות דף מ' כל הענין בשינוי שמות התנאים. והביא ראיה ממנהג העולם שמאכל חטים נותן דעת באדם. וכאילו פירש בתורה חטים בהדיא:

**בארזי הלבנון.**וכמ"ש לעיל ארזי לבנון אשר נטע. הרי שעצי הגן קורא ארזי הלבנון:

**ר' נחמיה אמר המוציא.**כן הוא בירושלמי ברכות פרק ו' אך בבבלי ברכות דף ל"ח בהיפך. לרבנן המוציא. ולר' נחמיה מוציא:

**שכבר הוציא.**שניהם מפרשים שהכוונה של הברכה שמוציא מן הארץ לחם גמור ממש. אלא דמר סבר שכבר הוציא בימי אדה"ר ומר סבר שעתיד להוציא לעתיד כמ"ש. יהיה פיסת בר היינו מלשון פס יד משמע חתיכת לחם של בר לא גרגירי דגן:

**לפת תרין אמוראין.**וגירסת הירושלמי אתיא אלין פלוגתא כאלין פלוגתא. פי' כמו שחולקין התנאים בלחם כך חולקים האמוראים בלפת. ובתנחומא פרשת עקב סימן ז' א"ר חייא ב"ר יעקב יש מקום שקורין לפת לפתותא פסתא שנאמר יהי פסת בר בארץ:

**אלא שלא לערב את האותיות.**פי' לעולם שסובר כרבנן. ואין הטעם מחמת שפוסק כר"נ אלא שלא לערב האותיות העולם מוציא. ובירושלמי מקשי א"כ היל"ל העולם המוציא לחם המן הארץ שלא לערב לחם מן. וזה לא יתכן לעוות האותיות ומשמעותם בשביל עירוב האותיות כמו בקריאת שמע אלא שסובר כר' נחמיה. ועי' בתוס' בד"ה המוציא ברכות ל"ח שם וצ"ע שאין דברי הירושלמי אלא בסלקא דעתיה ולא למסקנא. כלומר שא"כ היל"ל לחם המן. ומדלא קאמר כן גם העולם מוציא אין לומר כן אלא דסובר כר' נחמיה:

**ענבים היו.**אסת"ר פר' ה' לקמן פר' י"ט סימן ה' סחטה ענבים ונתנה לו עיין ויק"ר פר' י"ב בסימן א' במ"ר פר' יו"ד סימן ב' ובסימן ח':

**אשכלות מרורות למו.**שאם היה כתוב אשכלותם מרורות היה משמעותו שהאשכלות שלהם היו מרורות. וכמו שאמר ענבימו ענבי ראש. שאין לפרש של אחרים. רק על ענבים שלהם. של דורות הרשעים וא"כ אינו אלא משל על פרי מעשיהם. אך אצל אשכלות מרורות משמע שהאשכלות מרורות בעצמם. ואח"כ אמר למו. אין ההכרח לומר שהוא משל. אלא כפשוטו שהאשכלות היו מרורות. ועתה הם למו ואיזה אשכלות היו מרורות אשר הם למו להרע להם. על כרחך שהכוונה על מרורות הארורים הכתובים אצל הפירות שאכל אדם ואשתו שנתקללו כולם עבורם. ולזה אמר שהאשכלות המרורות מכבר עתה נהפך למו. וזה עפ"י מדה י"ז כאלו פירש במקומו. ועיין שמ"ר פר' י"ב סימן ב' אשר לא היה כמוהו במצרים אשר לא היה בעולם ולא במצרים. וע"ש כמה דוגמאות כאלו. ע"כ אינו דורש מרישא ממ"ש ענבי אלא מסיפא ממ"ש אשכלות:

**כי טוב העץ.**ואח"כ כתוב ותקח מפריו הרי שהעץ עצמו נאכל כפריו. ואין אנו מוצאים בעולם אלא פרי האתרוג. וכאלו פירש שם שהיה אתרוג ועיין ויק"ר פר' למ"ד סימן ח'. ור' יוסי דורש מדת דבר הלמד מענינו שבכל הענין אינו מזכיר שם פרי מיוחד רק תאנים הרי אתה למד שגם מ"ש סתם ותקח מפריו שהיה תאנים ובילקוט הגירסא רשב"י:

**הא גנב.**לקמן פר' י"ט סימן ט' ושם מבואר הלימוד:

**הה"ד אל תביאני רגל גאוה.**וס"ד שם נפלו פועלי און דותו ולא יכלו קום. ודרשו פר"א פרק י"ג פסוקים אלו על הנחש כשנגע באילן ע"ש ודרש כאן ממ"ש שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. והיינו על שקצצו רגליו ונפל לעולם ולא יוכל עוד לקום ומ"ש שם נפלו אצל עצי ג"ע והם אמרו אל תבואני רגל גאוה. אתה רגל גאוה אל תבואני לא תבוא אצלי. ואתה יד רשעים על תנידני. וכאן במדרש כלל בפסוק זה גם על אדם וחוה שצווח האילן עליהם שלא ינודו את האילן. והיינו שלא יקחו עלה ממנו. ועיין ילקוט תהלים ל"ו:

**ברת ז'.**הם בנות שבע. ועיין ערוך ערך בנות שבע. והביאו ז' ימי אבל שעל ידיהן מתים. וצריכים לז' ימי אבל ועיין תוספות ע"א דף י"ד גירסא אחרת בזה:

**ברת אליתא.**מלשון אלי כבתולה חגורת:

**ראה מה כתיב.**עיין ויק"ר פר' כ"ז סימן ג'. ודעת ריב"ל אעפ"י שבכל התורה לא בא לסתום אלא לפרש אך כאן יש ק"ו שלא לדרוש כן שבענין זה רצונו ית"ש להסתיר. ק"ו מאשה ובהמה. ודעת שאר התנאים שהק"ו יש לו פרכא שצוה להרוג את הבהמה שלא לבזות האשה היינו שהכשרים יבזו אותה שאינה בכלל החטא. אך כאן מאחר שכולם בכלל העונש אין זה בזיון: