**ויבן ה' אלהים.**לקמן פר' ל"ד סימן ט' וש"נ וכמ"ש לקמן ריש סימן ב' ויבן כתיב שהול"ל ויבנה ועוד איך שייך בנין באשה והלא אין בנין אלא בעצים ואבנים וכדומה ודורשו עפ"י מדה כ' אא"ע לבנין כפשוטו. ת"ע עפ"י מדת ממעל בלשון בינה. ואא"ע על הש"י שאינו שייך אצלו שיתבונן בינה בשום דבר יותר מבדבר אחר. ת"ע לצלע שנתן בינה באשה שעשאה מן הצלע:

**דתנינן.**נדה נ"ו במשנה והובא ילקוט כאן. שהבינה ניכרת באשה קודם שניכר באיש:

**אית דמחלפין.**מחליפין שבאיש מתחיל הבינה להראות קודם האשה. וכמ"ש שם בנידה אלו דברי רבי אלעזר בר' שמעון אומר וכו'. בהיפך מדעת רבי. ומ"ש כאן דרכו של איש שם הגירסא הואיל והתינוק מצוי בבית רבו. ובתוספות שם הביא סברת המדרש ולא בשם המדרש ומ"ש ויבן כו' כרשב"י כדמפרש והולך עד בנייתא:

**קישטה ככלה.**שבת דף צ"ה ושם הגי' ר' שמעון בן מנסיא:

**לקלעיתא בנייתא.**יתכן על שהשער נקרא בניתא בלשון ארמי כמ"ש בתרגום יונתן על פסוק קולע אל השערה בבינת שערא. ועיין בערוך ערך בוניתא. אך בשבת דף צ"ה איתא בהדיא שהיא מלשון בנין שהמגדלת שיער חייבת משום בנין. ושניהם אמת שלכך אמר בלשון בנין היינו על השיער שניקרא בוניתא ושייך בו בנין:

**שמתחת חרוב שקמה.**מבין אילני ג"ע שהיה שם. וכוונתו שהביאה לו בלא שום הכנה לא כן אלא משקשטה בכ"ד מיני תכשיטין. שהרי היתה כלה עומדת ליחוד. וכמ"ש לקמן פר' כ"ב סימן ב' בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות. וכמ"ש כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. והתכשיטין הם כ"ד במספר כמ"ש שיר פסוק נופת תטופנה דף כ"ז א'. מה כלה זו נתקשטת בכ"ד תכשיטין ואם חסר אחד מהן אינו כלום כך ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים. והכ"ד תכשיטין הן אותן המנוים בישעיה ג' ואעפ"י שבכללן יש המחלצות והמעטפות הסדינין והחריטין מיני בגדים והכתוב אומר כאן ויהיו שניהם ערומים. י"ל שהתכשיטין לא היו רק בשעת חופה ואח"כ לא היו צריכין שהלכו ערומים:

**בעדן גן אלהים.**עיין לעיל פר' ט' סימן ה' ברייתא דל"ב מדות מדה י"ז. וז"ל מדבר שאינו מפורש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד ויטע ה' אלהים גן בעדן ויצמח ה' אלהים כו'. שמענו שהקב"ה נטע לאדה"ר כל עץ וכל מיני מגדים. אבל לא מצינו שברא לו הקב"ה חופות של אבנים טובות ומרגליות. והיכן שמענו בשעה שנאמר לחירום מלך צור בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אמר לו שמא אדם הראשון אתה שעשיתי לו כל הכבוד הזה עכ"ל. ועיין פר"א פרק י"ב במש"ש. ב"ב דף ע"ה ויק"ר פר' כ' סימן ב' קהלת רבה פסוק מי כהחכם. פסיקתא פר' י"ד סימן י'. והדרשה עפ"י מדה י"ז שמפורש ביחזקאל כ"ח. אצל חירם מלך צור ענין החופות ושם עפ"י מדה כ'. אא"ע לחירם שלא היה בג"ע ת"ע לאדם שמפורש אצלו שהיה בג"ע. ומאחר שעשה להם חופות כמו שעושין לכלה כך קישטה לחוה כמו שמקשטין לכלה. ולכך הביא הה"ד בעדן וכו' ראיה שקישטה ככלה:

**מסוכתך.**היינו חופה שמסכך על האדם כמו סוכה כמ"ש ישעיה סוף ג' כי על כל כבוד חופה:

**רבנן ורשב"ל רבנן אמרי עשר ורשב"ל אמר י"א.**כל מאמר זה צ"ע גדול לפי מ"ש כאן שאיך אמר שרשב"ל סובר י"א ואח"כ אמר ר"ח ב"ח ורשב"ל וכו' עד הכל בכלל. ואיך הוא ראיה על דברי רשב"ל שסובר י"א ור"ח ב"ח סובר י"ג כמ"ש ויק"ר פר' כ' שם וגם שם צריך להגיה כמו בקהלת רבה שם. ובקהלת רבה איתא ר"ח ב"ח אמר י"ג חופות וריש לקיש אמר י"א. ורבן אמרי עשר ולא פליגי מאן דאמר י"ג עבד כל אבן יקרה תלת ומ"ד חד סר עביד להון חדא ומ"ד עשר לא עביד להון ולא חדא. ואיך משוה כאן דעת ר"ח ודעת ר"ל ועוד איך אמר כלל ופרט נעשה כלל מוספת לפרט שהרי בהדיא שנינו בי"ג מדות כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט והכל בכלל. וכאן הוא כלל ופרט. כל אבן יקרה מסוכתך כלל. אודם פטדה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואין כאן אלא עשר כמפורש. וגם מ"ט דמ"ד ט' הרי יש כאן יו"ד בהדיא. ובמאי פליגי כל ד' דעות אלו כו'. חד אמר ט' וח"א יו"ד וח"א י"א וח"א י"ג. על כן בהכרח להגיה כאן וליתן טעם לכל הדיעות. והעיקר כמ"ש הגירסא בויק"ר פר' כ' ובקהלת רבה שם. ובשאר מקומות הנ"ל וכן צ"ל כאן. רבנן ור' חמא בר' חנינא ורשב"ל. רבנן אמרי עשר ור' חמא בר חנינא אמר י"ג ור' שמעון בן לקיש אמר י"א. רבנן אמרי עשר דרשי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. והרי כאן עשר אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב. ר"ח ב"ח ורשב"ל תרויהון אמרין כלל ופרט וכו' ונעשה כלל מוסיף על הפרט. ופירושו כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ופרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט והכל בכלל. ור"ח ב"ח סובר שלא יתכן לדריש כאן כלל ופרט שהרי בהכלל מפורש כל אבן יקרה מסוכתך. ואין בכלל אלא מה שבפרט מאבני יקרה אך לא זהב כי זהב אינו בכלל אבני יקרה. גם הוקשה לו כאן חשב ט' אבנים טובות מאבני חושן המפורשים בתורה. ולמה לא חשב עוד ג'. המפורשים שם לשם שבו ואחלמה. ע"כ דורש עפ"י מדה ל"א כאלו כתוב כל אבן יקרה מסוכתך אחר כל אבנים קודם לזהב. כדי לרבות שם ג' אבנים הנשארים בתורה לשם שבו ואחלמה. וא"כ נעשה כלל מוסף על הפרט. ומרבה כל אבני יקר הדומה לפרטים הנ"ל גם הג' החסרים כאן. הרי י"ב אבנים ואח"כ וזהב הוא הי"ג שאינו בפרט וכלל הנ"ל ודעת רשב"ל ג"כ שדורש כמו ר"ח ב"ח פרט וכלל שהכלל מוסף על הפרט ומרבה כל הנ"ל. אך שאותן המפורשים עשה מהם חופות מיוחדות חופה מכל אחד בפני עצמו ומהשאר לשם שבו ואחלמה עשה מהג' חופה אחת. ובפסחים דף ו' ובתוספות שם ראיה לדברי דהיכא דאיכא טעם אפילו בחד ענינא דרשינן מדה ל"א מוקדם שמאוחר בענין:

**עשה כתלים של זהב.**ובילקוט כאן הגי' וקתדראות של זהב. הם הכסאות וכנ"ל שאינו בכלל החופות ור' אלעזר בר' ביסנא סובר שאעפ"י שאינו חופה בפני עצמו עכ"פ היה בכלל מסוכתך שעשה הקורקסאות הם קרסים של יריעות של זהב כי אינו נזכר כאן כתלים כלל אלא חופות וא"כ הוא נטפל לחופות ולא לכתלים:

**ויבן כתיב התבונן.**לקמן פר' מ"ה סימן ה' ופר' פ' סימן ה' ד"ר פר' וי"ו סימן י"א תנחומא סדר וישב פסוק ויהי אחר הדברים האלה. (ועיין כל מקומות אלו השינוים). והדיוק כמ"ש בריש הפר'. וההתבוננות לנו לא לו חלילה. ופי' שמאותו אבר שהיתה נבראת היה טבעה נוטה לטבע אותו אבר לפעול כמפעלו:

**קנתנית.**מלשון קנאה כמ"ש במ"כ. וצ"ע שהרי הלב כולל כל מדות טובות ורעות. ולמה פרט דווקא קנאה. ויתכן שפורט הקנאה על שהיא קשה מכל המדות שעליה מפורש קשה כשאול קנאה. ויותר נראה על שחשב אח"כ ותקנא רחל הקדים שלא תהא קנאית שגם הקנאה בלב:

מן הראששלא תהא רוחה גסה תנחומא והילקוט גורס מקלת ראשה:

**אלא ממקום שהיא צנועה.**בד"ר שם הגי' מן הירך וצ"ע מניין לו שהרי מפורש אחת מצלעותיו. ופי' לעיל פר' י' סימן ו' ב' פירושים או אחת משני צדדים או צלע אחת מצלעותיו. ואין זההירך וצ"ע ואפשר שמ"ש ירך כמ"ש על ירך המזבח שפירושו צד וצלע וסובר צלע מצלעותיו כתרגומו עילעא:

**בנה בה מגורות.**כמו שבונין אוצרות שהדרך לבנות קצר מלמעלה ורחב מלמטה שיהיה כובד המשא על הקרקע לא על הכתלים. וכן עשה באשה שהאם של אשה רחב מלמטה וקצר למעלה:

**דמלכא שושבינא.**שכביכול הוא בעצמו הביאה אל האדם. כשושבין בין חתן וכלה. ובפר"א פרק י"ב בסוף שהמלאכים היו השושבינין ולעיל סוף פר' ח' איתא שמיכאל וגבריאל היו השושבינין ועי' מש"ש פירושו:

**בתחלה ברא לו.**לעיל פר' י"ז סימן ז':

**זאת היא של אותו הפעם.**פעם זה עתה היא מיושרת בעיני ונושאת חן בעיני ולא של פעם אחר היינו פעם הראשון שלא ישרה בעיני:

**זאת היא שעתידה להקיש.**דורש מדת ממעל הפעם מלשון פעמון וכמ"ש לקמן פר' י"ט סימן ה' פר' כ' סימן ח' מיללת עליו ועיין ויק"ר פר' ח' סימן ב' אצל שמשון לפעמו:

שהיתה מפעמתני. אולי צ"ל שהיא מפעמתני פי' שעתידה לפעמתני. וכמ"ש במ"כ שע"י ההרהור ביום יהיה כל הלילה בחלום בענין זה וכמפרש והולך שהרהור זה קשה מכל הרהור:

**כך נברא העולם בלה"ק.**פירוש כשנברא העולם דיבר האדם בלה"ק וקרא לעזרו אשה כי לוקחה מאיש ואין בשאר הלשונות כן וזהראיה שכן הש"י כשברא העולם ויאמר יהי אור יהי רקיע הכל בלה"ק לפרש שמים אש ומים ארץ שרצתה. כן כל השמות שקרא אדם לכל הברואים עפ"י מדה זו ולעצמו אדם ולהש"י אדני. וזהו שאמר נברא העולם וזהו הכח הגדול של מדת ממעל:

**גיני גיניא.**פירש הערוך שבלשון יוני קורין לגיניס נקבה. ולזכר אין קורין גיניא. אלא אנתרופי. ואין קורין לנקבה אנתרופות ולנקבה קורין אתתא ולזכר אין קורין איתי אלא גברא. ולנקבה אין קורין גברתא אלא לזכר קורין בלשון יון אנדרו אנתרופי ובארמי גברא. ולנקבה בלשון יוני גינוס. ובארמי איתתא ע"ש בערוך ובמ"ע:

**תני גר שנתגייר והיה נשוי אחותו.**ירושלמי יבמות פרק י"א הלכה ב':

**אותבין ליה והא כתיב וגם אמנה אחותי בת אבי.**וס"ד אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. הרי שעיקר האיסור אם היתה בת אמו אך בת אביו אין איסור:

**אמר להן בשיטתן השיבן.**פי' שבאמת לא היתה לא בת אביו ולא בת אמו כי אם בת אחיו בת הרן כמ"ש לקמן סוף פר' ל"ח בהדיא. אך כאן אמר להם לפי מה שאמרו הם ולמה אמרתי אחותו וסברו אחותו באמת וא"כ אמר שקר לגמרי. ע"ז השיבן שלא היה שקר גמור שמצד האב יש לו קרבות עמה שהרן היה אחיו מצד האב ולא מצד האם שמ"ש אחותי פירושו קרובתי:

**אתיב להון ר"מ ע"כ וכו' עד את אמו.**וס"ד ודבק באשתו. ואיזה היפך הוא זה. וכי אינו יכול לקחת אשה והוא בבית אביו ואמו. ולא יעזוב אביו ואמו אלא על כרחך הפי' כשרוצה ליקח אשה יראה שלא תהיה לא בת אביו ולא בת אמו. מקשי לרבנן. ופשטו ליה פי' ותירצו לו דה"פ שיעזוב ליקח אשה שסמוכה לו מאביו ומאמו. ובהווה מדבר שדעתו קרובה יותר לאחות שהיא מן האב ומן האם יחד. ורוב אחים ואחיות של שניהם ועיקר האיסור על שהיא בת האם ועיין בירושלמי גירסא אחרת ואני באתי לישב גירסת המדרש:

**ויקח עמרם וכו' לאשה.**וחז"ל לשיטתם כמ"ש שמ"ר פר' א' סימן י"ט שיוכבד בת לוי ממש אחות קהת ועמרם בן קהת נמצא יוכבד דודתו. ולא יתכן לומר שהיתה דודתו מן האב ולא מן האם. שהרי בהדיא אמרו בפר"א פרק ל"ו ופרק ל"ט שבנותיו של יעקב נשי בניו היו וכל זרעו של יעקב אחיותיהם ושאר בשרם נשאו כדי שלא יתחתנו בכנענים. הרי שהיתה דודתו מצד האב ומצד האם. ודודתו ערוה היא וכמ"ש בהדיא בפרשת עריות דודתך היא ואף שהיה יכול להקשות יותר שהרי כולם לקחו אחיותיהם ותאומותיהם. אך זה אינו מפורש. ומקשה מפסוק מפורש וכן הוא לקמן פר' פ"ב סוף סימן ח' שתאומותיהם נשאו השבטים. וע"ז אמר ר"ש בריה דר"א שאפילו כבני נח לא עשו שלהם נאסר האחות והם נשאו אחיות. ועיין בירושלמי ואם כן הקושיא לתרוייהו. ותירצו דלעולם יעזוב את אביו ואת אמו כדקאמרת לר' מאיר בת אביו או בת אמו. ולרבנן בת שניהם יחד. ומבני יעקב אין קושיא כלל שיעקב נביא ועפ"י הדבור עשה שהרי נולדו תאומותיהם לזווג להם. הנה פירשתי המדרש כפי הגירסא שנמצא במדרש. ובדברי חז"ל בהדיא. אך באמת אין הגירסא ברורה כל כך. וגם בירושלמי איתא עוד פלוגתא אחות אביו וקיים דברי ר' מאיר ר' יודא אומר אחות אמו מאם יוציא. אחות אמו מאב יקיים וכו' וע"ז מקשה מיוכבד ע"ש:

**השני חייב משום בעולת בעל.**כוונת המדרש על הפסוק. הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל. שאינו תלוי רק בבעל הראשון:

**ומנין שאין להם קידושין.**בירושלמי ריש קדושין ושם הגי' הרי למדנו וכו'. מהו שיהא להם ר' יודן בן פזי ור' חנן בשם ר"ה רבא דציפורן או שאין להם או ששניהם. ובאו לפרש הבעיא:

**דופרין.**דו שנים. פורין כתובה:

**אשר שלחה.**לשוב לקחתה לאשה:

**תני ר' חייא.**לשון הירושלמי מלתא דר' חייא רבה אמרו כנענים לא היו להם גירושין שאם גרשה באיזה אופן שיהיה אינה מגורשת ואין כאן אשר שלחה:

**בכל ספר מלאכי כתוב.**בירושלמי שם הגי' כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל בישראל נתתי גירושין. ר' חנינא בשם ר' פינחס בכל הפרשה כתיב ה' צבאות וכאן כתיב אלהי ישראל ללמדך שלא יחד הקב"ה שמו בגירושין אלא וכו' כנ"ל. ופירוש המאמר מבואר בפירושי על ל"ב מדות מדה ט"ז באריכות. והכוונה בקיצור שבמקום זה שמדבר בגירושין שנשאו נשים עמוניות כמפורש ולא גרשו נשותיהם ופירשו מהם. והוכיחם הנביא כי שנא שלח אם שנאת אותה שלח אותה כדין התורה בגט כאשר צוה ה' אלהי ישראל וכאן במדרש חסר תיבת בגירושין ע"כ אין פירוש למאמר:

**וזאת שנית כו' שנית לשטים.**כמו שבשטים נשאו בנות מואב ועמון ומדין וכן כאן כי לפי פשוטו אין כאן אלא דבר אחד שעזבו נשותיהם והם היו בוכים לפני המזבח. ואיך אמר שהם עשו שנית שמשמע שאותו דבר עשו פעם שנית ע"כ דרשו חז"ל שנית לשיטים:

**מאן קביל מהם.**פי' איזה דבר אקבל. וכמ"ש שם מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. פי' אתם מקריבים קרבנות ומנחות על המזבח. ונשותיכם סובבים את המזבח ובוכים על החמס שאתם עושים להם איזה דבר אקבל אם הקרבנות או בכי הנשים:

**משגזלת וחמסת.**כמ"ש וכסה חמס על לבושו שגזלו מנשותיהם בגדיהם וכלי חמדתם ונטלו יפים שהוליכום כל הדרך מבבל לא"י בחמה ונתפחמו פניהם:

**והיאך עבידא.**פי' איך אתה דורש כך ומאין למד ולשון הירושלמי מה טעם: שנאמר ודבק כו' פי' שילדו בנים:

**בשלותן שש שעות.**דורש מ"ש ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. שאם הוא מלשון בושה. היה די שיאמר ולא בושו ע"כ דורש שאינו מלשון בושה אלא מלשון המתנה כמ"ש מדוע בושש רכבו. בושש משה מדת נוטריקון ולא המתינו בשלותן שש ותיבת שעות הוסיף עפ"י מדה ט'. גם אפשר שזה מרומז בשני שיני"ן שש שעות. ולפי מ"ש החשבון של י"ב שעות בפר"א פרק י"א שבשעה שביעית נזדווגה לו חוה שמינית נצטווה. תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה. עשירית הכניסו לג"ע ועבר על צווי י"א נידון י"ב נתגרש. הרי שלא היו בשלוותן ו' שעות שתחלת שלוותן היה כשנזדווגה לו חוה בז'. ובי"א נידון ואבדו שלוותן. ועיין ויק"ר ריש פר' כ"ט חשבון אחר. והתחילו הו' שעות מעת שנזרקה בו נשמה בשעה ו' ובאבות דר"נ חשבון אחר. איך שלא היו בשלוותן ו' שעות. ועיין שמ"ר ריש פר' ל"ב ועיין ילקוט כאן. וילקוט שופטים ה':

**כי בושש משה.**שהיל"ל כי אחר משה או התמהמה. ע"כ דורש מדה ט"ז שכאן מיוחד שהוצרך לכתוב בושש. ודרש נוטריקון באו שש שעות ואינו יוצא מפשוטו מלשון איחור. וזהו ולא בא משה. ועיין שמ"ר פר' מ"א סימן ז' ומש"ש. וכן אצל סיסרא על פי מדות הנ"ל:

**היה למוד לבא.**היינו מן המלחמה ומן השלל. ועיקר דרשה זו כמו מסורת. כי בכל התנ"ך לא נמצא שורש זה בשני שיני"ן בין אצל המתנה ואיחור ובין אצל לשון בושה וחרפה. כי אם בג' מקומות אלו. ומ"ש בשלוותן אינו שייך אלא אצל אדם לבד שלא היה לו שלוה רק קודם שחטא ולא הגיעו לו' שעות כנ"ל. אך אצל ישראל וסיסרא היה להם שלוה הרבה מקודם לכן. ואיך יאמר שלא המתינו שש שעות בשלותן. ועל כן לא הזכיר תיבת בשלותן אצל ישראל וסיסרא. והכוונה באותו יום שנכשלו לא הגיעו לו' שעות ביום זה. ויתכן שכוון בזה לענין עמוק כי חטא האדם נתקן אצל מתן תורה ואז פסקה זוהמתן שהטיל בהן הנחש שמרומז במ"ש ולא יתבוששו. ואח"כ חזרו ונתקלקלו אצל העגל וחזרה זוהמתן כי בושש והיה שמור להן עד שבא סיסרא מדוע בושש. ונהפך הבושש עליו. כשאמרו שירה על מפלתו של סיסרא שאז נמחל להם הכל. והתחיל מאז חשבון חדש וכמ"ש מדרש שמואל פר' כ"ט העתקתי לשונו בשמ"ר פר' כ"ג סימן י"ב וש"נ ומבואר שהשירה מוחלת עונות ראשונים לגמרי ונעשו בריה חדשה. וע"כ נכתב בג' מקומות אלו לשון בושש:

**לא היה צריך.**לקמן פר' פ"ה סימן ב' שלאיזה ענין אמר שהם ערומים. לומר שלכך עשה להם בגדים. וכמ"ש ויעש ה"א לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וא"כ היה צריך להסמיך כאן מיד פסוק ויעש שהלביש הערומים ולמה כתב כאן פסוק והנחש היה ערום:

**מתעסקין בדרך ארץ.**וקודם החטא לא היו יודעים מענין הבושה והצניעות. כי לא ידעו מהתאוה החומרית כי אם עשו בזה מצות הש"י וברכתו אותם כמפורש ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו. וכמ"ש לקמן פר' י"ט סימן ג' וכמ"ש בפר"א פרק י"א שעה תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה. יו"ד הכניסו לג"ע ועבר על הצווי ודורש סמוכין:

**שלא להפסיק בפרשתו של נחש.**שלא לסיים כל פרשה זו של הנחש החטא והקללה בלא תיקון כלל. ע"כ כתב פסוק זה ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם שהוא ענין תיקון להם מהחטא לכסות הבושה של הערוה. וכתבו בסוף הפרשה לחתום בתיקון כי הפסוק ויקרא האדם שם אשתו חוה. דרשו לקמן פר' כ' מלשון חויא. הרי שהיה הסיום של הפרשה בענין הנחש והפסוק ויעש הוא ענין גמילות חסדים שהוא מלביש ערומים. ומ"ש מאיזה חטא עיין לקמן פר' כ"ב ריש סימן ב' והאדם ידע הודיע ד"א לכל ואז גם הנחש הרגיש בתאוה. ואמר חטא כפי שהוא עתה שהיפך הצניעות הוא חטא: