**כתיב כי ברב חכמה.**והענין בזה שכל מה שאדם מתחכם יותר בדברי עולם ומבין במנהג בני אדם. ורוצה לתקן ואינו יכול מרבה כעס וגם כל שהוא מוסיף דעת והשכל והחכמה מתוספים בו וגופו נחלש ומוסיף מכאוב טבעי. והעיקר אם רוצה להעמיד על חכמתו נגד חוקי התורה שמוסיף מכשול וקלקול כמו שמביא ראיה משלמה המלך:

**צינה עליו.**פי' צינה של עולם מזיק לו או חמה של עולם ומ"ש חמור אפילו בתקופת תמוז קריר ליה היינו שטבעו קר תמיד. אבל אינו מתפעל מצינת העולם ואינו מזיקו:

**אין ת"ח צריך התראה.**כי ענין התראה הוא שאם אדם רוצה לעבור עבירה. יודע שהדבר אסור ויענש על זה אלא שתאותו עומדת בפני ידיעתו ומסתרת אותה ואינו מרגיש בה. וכשמתרים בו בני אדם מחזקים כח ידיעתו שירגיש בה ויפרוש מן החטא. ואם אינו פורש הרי שנתגבר עליו יצרו כל כך עד שאבד דעתו ממנו וזה ראוי לעונש אך ת"ח שעוסק בתורה שהתורה מעוררת ומחזקת כח ידיעתו שעושה בו רושם יותר מרושם ההתראה. ע"כ אינו צריך התראה כי אם יתגבר כח היצר על כח התורה גם ההתראה לא תועיל:

**כלי פשתן הרקים.**כי בגד לבן הכתם ניכר בו יותר ומתקלקל כן המוסיף דעת מכשול קטן ניכר בו:

**הארבליין.**הערוך גורס מארכל בכ"ף והביאו בערך ארכל. והמ"ע הביא ראיה שיש עיר ששמה ארכל. ויש להביא ראיה לגירסת ארבל. כמ"ש כשוד שלמון בית ארבאל:

**שחנא.**ופי' בערוך שחן בלשון ישמעאל משאוי. וכן החכם לפי חכמתו החשבון והדקדוק עליו עיין כתובות דף ס"ז סוטה דף י"ג וכל דרשה זו כמ"ש כאן ערום מכל על כן ארור מכל:

**דקרטים.**פירש במ"ע בלשון יוני בעל שתי רגלים. ובלשון רומי זקוף וישר ועומד עיין לקמן פר' כ' סימן ה' שאחר הקללה כתיב על גחונך תלך הרי שקודם לזה היה זקוף מדלא קאמר על בטנך. והיה משמע שתחלה היו לו רגלים כבהמה וחיה ואח"כ על בטנו. אבל על גחונך משמע שתחלה לא היה גחון אלא עומד:

**אפיקורס היה.**לנסות את האדם נברא בריה בשכל גדול ועקום שאינו מסכים על דרך אמת וטועה במושכליו כפי דרך הדמיון הכוזב וכפי הרצון משולח ושובב:

**כגמל היה.**מתוקן לכל משאות כבידות ומאחר שהיה ערום מכל חית השדה וגם היו לו רגלים וא"כ היה בו צורך גדול לפרקמטיא שהרי עם כל הבהמות כששולח פרקמטיא צריך שילך אדם עמהם אך עם הנחש שהיה בו דעת וגם בעל כח היה יכול לשלוח בו בעצמו בלא אדם. ונראה שתפס לשון הגמל כי הגמל יש לו צואר ארוך וזקוף למעלה עם הראש וכן הנחש היה כצד הפנים של גמל. והגמל מין חיה רמ"ש בסוף סדר שמיני וגם הנחש מן חיה היה כמ"ש לעיל סוף פר' ז' וכמ"ש כאן מכל חית השדה:

**ויאמר אל האשה.**אף כי ואצל הנחש שהוא התחלת דברים הוא מיותר והיה יכול לומר גם ואמר אף. וכן אצל כולם ע"כ דורש שעל שנתכוונו לרעה פיהם הכשילם להתחיל בלשון אף וגרמו אף לעצמן. ועיין לקמן פר' פ"ח סימן ו' בקיצור. ובאסתר רבה פסוק אף לא הביאה אסתר. ואצל שר האופים ג"כ תחלת דבריו. עדת קרח תחלת פסוק והיה יכול לומר גם. ואצל המן ג"כ תחלת פסוק ותחלת ענין הפרטי שסיפר כי הפסוק הא' דרך כלל ופתיחת פיהם באף הביאו אף על עצמם:

**נתעסק בדרך ארץ.**כמ"ש לעיל סוף פר' י"ח עמש"ש בשם הפר"א שהתעוררות הנחש היה על ידי מה שראה שנתעסקו בדרך ארץ. ומאחר שקשה עלינו היכן היה האדם. ואנו יודעים שאז נתעסק בד"א שמביא לידי שינה. מן הסתם שהיה כן אצל אדם. ובפרט שהיה אז עת הנסיון שכל הנהגת העולם היה תלוי בו וניתן רשות לשטן ולנחש כמפורש בפר"א פרק י"ג באריכות עשה כל טצדקי שיהיה האדם ישן בעת שצריך לדבר עם האשה להסיתה. על שהאשה נוחה להתפתות אחר הדמיון הכוזב:

**והחזירו בכל העולם.**ברכות דף ל"א בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. וכי מאחר שלא עבר איך ישב אלא כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון נתישבה וכל שלא גזר עליה אדה"ר לא נתישבה לשון הגמ' שם. ודורש מדה כ' מאחר שלא יתכן לומר ישב כפשוטו ע"כ שאינו מדבר מאיש ואדם סתם אלא מאדם הראשון ומ"ש ישב פירושו גזר להיות ישוב. ולכך קורא אותו כאן איש כי איש הוא שם משותף לשם אשה כמ"ש בפר"א פרק י"ב בהדיא כשניתן לו האשה אז נקרא הוא איש והיא אשה והיינו בעת שנזדווגה לו חוה. ואז נקרא איש ואדם ואז עבר בכל הארצות. והנה לא שאל המדרש על פסוק הקודם ויאמר אל האשה היכן היה האדם באותה שעה כי השאלה יתכן שישאל לתלמיד במקום הרב ולקטן במקום הגדול וכמו שהיה הענין אצל בנות צלפחד במ"ר פר' כ"א סימן י"ב תחלה שאלו אצל שרי עשרות וכו' עד למשה. אך להשיב כולם נתנו כבוד למשה ע"ש בהדיא. וכן היה הענין אצל אהרן ובניו שמשה קצף כנגד אלעזר ואיתמר. ואהרן השיב כמ"ש ויק"ר פר' י"ג סוף סימן א'. וכן כאן איך השיבה האשה בפני אדם אלא שלא היה שם. וזה לשון הפר"א פרק י"ג. דן דין נחש בינו לבין עצמו ואמר אם אני אומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו אלא הריני אומר לאשה שדעתה קלה עליה שאני יודע שהיא נשמעת לי שהנשים נשמעות לכל הבריות שנאמר פתיות ובל ידעה מה:

**אל תוסף על דבריו.**עי' כל זה באבות דר"נ פרק א' באריכות. וכן בפר"א שם באריכות:

**הגדר יותר מן העיקר.**ובילקוט כאן הגירסא ועמדה והעידה שקר ולא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכיזבה דחפה עליו וכו'. והענין שהנחש ידע איך היה הצווי כי הצווי היה על כל הברואים. שאדם אמר להם אלא ששאל אותה כדי לכנס בדברים עמה. כמ"ש רש"י בחומש. וידע שלא צווה אלא על האכילה לבד כמפורש בשאלתו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. והמשל שעושים הגדר לשמור הנטיעות ואם עושה כפי גובה הנטיעות ישמור הגדר את הנטיעות אך אם יעשה הגדר גבוה הרבה מן הנטיעות יהיה זה סיבה להכביד הגדר ויפול על הנטיעות ויקצצם וכן בנמשל כנ"ל:

**נטלה ודחפה עליו.**בפר"א שם איתא שהנחש עצמו נגע והראה לה שלא מת בנגיעה שהרי גם הוא נצטוה כנ"ל:

**הא לא מיתת וכו'.**דורש כן ממ"ש לא מות תמותון. שב' תיבות אלו מיותרות. שהרי האשה אמרה לו ולא תגעו בו פן תמותון והיה די שיאמר לה לא כי יודע וכו'. (ועוד גם יקשה מאד שהרי מה שיבא המקור מחובר להעתיד הוא לחזק הענין כמו שמור תשמרון עזב תעזב וכדומה ולא שייך זה אצל אמירה לשלילה לא מות תמותון). ועוד שמאחר שאמרה ולא תגעו בו וכו' היה לו להנחש להשיבה גם מהנגיעה כי יודע אלהים כי ביום תגעו בו ותאכלו ממנו וגו'. ע"כ דרשו שעל הנגיעה כבר ניסה הנחש שלא מתה ואמר לה לא מות כאלו כתיב לא מות ולא תמותון על פי מדה כ"ב לא מות על הנגיעה לא תמותון על האכילה. וזה עפ"י מדה ט'. הרי שדורש מדה יו"ד שתי מיתות. ומדה כ"ב ומדה ט' וכנ"ל וע"פ היקש וזהו שאמר המדרש כמה דלא מיתת במקרבי' כן לא מיתת במכליה:

**השאלה הזו.**השאלה שאלהים לשון רבים עיין לעיל פר' א' סימן ז' ופר' ח' סימן ט' בהדיא. והראיה ממ"ש כאן והייתם כאלהים יודעי וכו' ולא כתב והייתם יודעי טוב ורע כאלהים משמע שאלהים לשון רבים ולכך שאלו דווקא משם אלהים זה:

**יודעים אלהים אין כתיב.**עיין לקמן פרשה כ' ריש סימן ד' שבעים ואחד שמות מתחלת הספר ועד כאן וא"כ גם שם זה והייתם כאלהים קודש הוצרך לדקדוק זה שאין כתוב יודעים ברישא דקרא. א"כ גם מ"ש בסיפא דקרא והייתם כאלהים ג"כ לשון יחיד ומ"ש יודעי על אדם וחוה. אך לפי מ"ש במ"ר פר' י"ד סימן י"ב שיש ע' שמות מתחלת הספר עד סוף פרשת נחש ומ"ש והייתם כאלהים אינו קודש ע"ש. ודברי הכפירה של נחש הוא ואין כאן קושיא ושאלה:

**דלטוריא על בוראו.**לקמן ריש פר' כ' ולקמן פר' ל"ב סימך ב' שמ"ר פר' ג' סימן י"ב ד"ר פר' ה' סימן יו"ד מדרש תהלים א' סוף פסוק אשרי האיש. ושם הגי' ואם אתם אוכלים ממנו אתם יכולים וכו'. שנאמר והייתם כאלהים שסובר כנ"ל שאלהים זה הוא קודש. ואינו שייך למ"ש יודעי טוב ורע. שא"כ משמע שכל ענין של אלהים על שהוא יודע טוב ורע וכאשר דרש תחלה שמ"ש יודעי טוב ורע קאי על אדם וחוה א"כ לאיזה ענין אמר והייתם כאלהים על זה דרש מה הוא בורא עולמות כך אתם אם תאכלו כו'. ועדיין יקשה איזה טענה הוא שעל כן יאכלו מאחר שאלהים ברא העולם ואת האדם ואת העץ והוא צוה שלא לאכול אסור לאכול אף שיהיו יודעים טוב ורע. לזה דרש שכך אמר בטענתו. שגם הוא אכל מהאילן וע"כ ברא העולם ואם תאכלו אתם תהיו כאלהים ואין לכם לשמוע אליו בזה:

**אינן מספיקין מימיו.**פי' ששולט בו ושותה כל מימיו. ומוכרח להשפיע בו:

**אינן מבשלין פירותיו.**שהמאורות משועבדים להשפיע בפירות וטפולים להם ומשמשים אותם:

**זיז עוף טהור.**ויק"ר פ' כ"ב סימן ד' וש"נ:

**ומכסה גלגל חמה.**פירוש שמושל על החמה ומבטל אורו וכל דבריו אלו אינם אלא דברי כזב ולשון הרע ואין זה נקרא ממשלה בכל הנ"ל אלא כך פיתה אותם אם תאמרו שהרי גידל אתכם על כל באי עולם. ואיך נחטא נגדו בטובתו. דעו שכן טבע העולם שהנברא אחרון שולט במה שנברא קודם לו. וא"כ מה שהמשיל אתכם אינו אלא לשעה. עד שיברא עוד אחרים ע"כ אכלו אתם ותהיו מושלים ולא ימשולו בכם וכ"ז נרמז במ"ש והייתם כאלהים:

**ראתה דבריו של נחש.**כמו שכתוב רואה אני את דבריך טובים ונכוחים אצל אבשלום. ובמשנה. רואה אני את דברי אדמון. כי לפי פשוטו יקשה מה ראתה עתה באילן יותר מאשר ראתה מקודם אלא שראתה דבריו שכל טובות אלו כלולים בו:

**ר' יוסי בר זמרא.**לקמן פר' ס"ה סימן י"ג ובקהלת רבה פסוק ברבות הטובה. ושם איתא ר"א בשם ר"י ב"ז ובקהלת רבה שם הגירסא נאמרו בגואי תאנה דסובר שאותו האילן תאנה היתה כמו שכתוב לעיל פר' ט"ו סימן ז' דר' יוסי סובר שהיה תאנה ואפשר שהוא ר' יוסי בר זמרא דכאן והמעיין שם ושם המאמר באריכות. יראה ויבין שאין כוונת המאמר לספר סגולות של עץ הדעת דייקא אלא סגולות ושלימות כל מאכל טוב של מטעמים. שהרי הביא שם ראיה ממטעמים של יצחק שלא היה אצלו הסגולה של ראיה אלא של טעם והשכלה ומביא ראיה. שהסומים אינם שבעים. הרי שבסגולת כל מאכל מדבר. ומצא ג' סגולות אלו רמוזים בפסוק זה. ופי' כשראתה האשה שיש בענין עץ הדעת שלימות הסגוליים לכל מאכל טוב אז אכלה ממנו. ומ"ש יפה לעינים פי' שמלבד שהוא טוב טעם ומשביע צריך שיהיה עוד גם נחמד למראה עינים שאז שבע ונהנה ממנו. ומ"ש ומוסיף חכמה פי' שכל מאכל טוב יש לו סגולה זו שמיישב הדעת והחכמה מתוספת בו ואם בעל רוח הקודש הוא רוח הקודש שורה עליו ע"י טוב טעם אם אוכל במדת צדיקים והראיה מיצחק שמה שצוה להביא לו מטעמים כדי שישרה עליו רוה"ק ויברך אותו:

**ותקח מפריו ותאכל.**היל"ל ותקח פריו ותאכל. מפריו משמע ולא הפרי עצמו. ע"כ דרש שלקחה מה שבתוך הפרי. והיינו שסחטה ענבים ועיין לעיל פר' ט"ו סי' ז':

**בישוב הדעת.**בא לדרוש מ"ש ותתן גם לאישה עמה ויאכל. וזה יקשה מאד דבשלמא האשה היה לה פיתוי הנחש אחר טענות רבות. אך איך נתפתה האדם בנתינה לבד. והאיש קשה להתפתות וכמ"ש לעיל ריש סימן ג' בשם הפר"א ע"כ דורש ר' שמלאי שהאשה פיתתה אותו בדברי ישוב הדעת ומרומז כאן במ"ש ותתן גם לאישה עמה ויאכל ופי' ע"פ מדה ט' שע"י דברים רבים השתדלה שיהיה שוה עמה בדעה אחת ולא יתפרד ממנה כי לא יועיל לו כלום ועיין לקמן פר' כ' סימן ח' ושם מבואר:

**הטליס.**פירש בערוך ובמוסף ערוך. אדם יחידי ובדד. ואיך תהיה עמי יחד שאתה תהיה כמלאך ואני בת תמותה אני בתאוה ואתה בלא תאוה. וא"כ לא תצליח חברתנו רק באופן שתדמה ותשוה אלי וכל זה נכלל במ"ש עמה שישווה לה:

**מיללת עליו בקולה.**לעיל פר' י"ח סימן ד' ולקמן פר' כ' סימן ח' כנ"ל ושם מפורש. ועיין ד"ר פר' ד' סימן ה' באריכות:

**גם רבוי.**ותתן גם לאישה עיין ילקוט כאן ועיין סנהדרין דף ק"ח באופן אחר הובא בילקוט איוב כ"ט:

**וכחול ארבה ימים.**ורישא דקרא ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים וכי מה ענין החול אצל הקן. ועוד איך אמר שירבה ימים כחול אשר לא ימד ולא יספר ואיך יחיה יותר מכל האדם אשר על פני האדמה. ע"כ דרשו שמ"ש וכחול. אינו על חול הים. אלא על עוף ששמו חול ויגיד עליו ריעו מרישא דקרא. ואומר עם קני אגוע היינו קן של עוף. ואיזה קן. בא ופירש וכחול ארבה ימים קן של עוף חול ומאחר שאין שייך לומר על איוב קני שאין זה שייך אצל אדם כלל דורש עפ"י מדה כ' אא"ע לאיוב ת"ע לקנו של העוף חול הנ"ל ומ"ש עם קני אגוע פי' שעם הדבר שנמצא תמיד בקן דהיינו ביצים שלו כמ"ש כי יקרא קן וכו' או ביצים. וזה עם קני אגוע רמז שמשתייר בו כביצה כמו שנולד תחלה מהביצה כך אח"כ חוזר ומתגדלת ומאחר שאמר כחול ארבה ימים שמדמה אריכות ימיו כחול. הרי זה בא ללמד ונמצא למד. עפ"י מדה י"ב שהחול מרבה ימים. ומאחר שבא ללמד על האדם ונמצא למד ממנו. ולא בא לסתום אלא לפרש ולא נוכל ללמד עליו שיחי' יותר מהאדם נמצא שהוא אלף שנים שלא מצינו מי שחי יותר ממשותלח. ואילו אמר תחלה וכחול ארבה ימים ואח"כ עם קני אגוע היינו אומרים שתחלה חי ואח"כ הוא גוע עם קנו ואינו חי עוד. אך מאחר שאמר תחלה עם קני אגוע ואח"כ וכחול ארבה ימים משמע שמאריך ימים אחר שגוע עם קנו. וכמה הוא חי עם קנו וגוע ילמוד סתום מן המפורש שמ"ש עם קני הוא סתום וכחול ארבה ימים מפורש שלא יתכן יותר מאלף שנים שהרי למוד מאדם כנ"ל א"כ מ"ש עם קני אגוע הוא ג"כ אלף שנים וכן הוא תמיד שחי אלף שנים ומשתייר בו כביצה היינו שמחמת רוב ימים הוא מתקטן עד כביצה וחוזר וחי אלף שנה ומתקטן כביצה. וכן תמיד גויעתו בא לו מקנו על ידי אש שהורגתו. וצ"ע מנין לו שע"י אש. וטעם פלוגתתם לר' ינאי משמע עם קני אגוע שהקן עוזר שיגוע. היינו ע"י אש של קן כנ"ל. ולר' יודן משמע ליה שהגויעה היא מעצמו שגוע בקנו:

**וכי סומין היו.**ואחר שאכלו וחטאו נשכרו ונתפקחו ועוד שהיל"ל ויראו כי עירומים הם. ע"כ דרש שמ"ש ותפקחנה עיני אין פירושו על עיני בשר אלא על עיני דעת ושכל. וידעו ופירושו שידעו מה קלקלו ואבדו כמ"ש לקמן פר' כ' סימן י"א כדי שיכנעו ויבושו וישובו:

**אפילו מצוה אחת.**מדלא קאמר ויראו ע"כ פירש אא"ע לעירום גוף ת"ע לעירום הנפש מן המצוה שהיתה מוטלת עליהם:

**עלה תאנה.**כי למה פירש באיזה עץ היו העלים. ע"כ דרש דמ"ש תאנה. מלשון תאניה ואניה ואבילות ע"פ מדת ממעל וכמ"ש לעיל פר' ט"ו סימן ז' ברת אליתא ע"ש שמ"ר פר' כ"ג סוף סימן ג':

**קלקלת עובדך סב חוט וחייט.**דורש מ"ש ויתפרו עלה תאנה שהוא מיותר שהיה די במ"ש ויעשו להם חגורות מעלי תאנה מן הסתם שתקנו עד שנעשה טוב לחגורה. ומ"ש ויתפרו לדרוש שתקן מה שקלקלו שקלקול המעשים דומה לקריעה ופירוד שמוריד עצמו מהש"י. כמ"ש ונרגן מפריד אלוף לקמן פר' כ' ריש סימן ב' ועל ידי תיקון התשובה מחבר מה שהפריד. וכמ"ש לקמן פר' ל"ג סימן ג' אחות לנו שאיחה כל באי עולם להקב"ה וכו' כזה שהוא מאחה את הקרע ע"ש מה שכתבתי וכן כאן וזהו סב חוט וחייט:

**אלא חגורות.**דורש מחגורות מיני בגדים שסובבים וחוגרים את האדם. וכן אצל האשה וגי' הערוך ויעשו להם חגורות חגור חגורי חגורת אסתכיון גליונים כו' קילוסין סבכין ע"כ:

**שמענו שיש הלוך לקול.**פי' מכאן למדנו שהקול אינו נשמע מיד בצאתו אל גבול רחוק אלא הולך ממקורו עד שבא למקום רחוק. וכן האש היינו ראיית האש שיוצא ממקומו והולך מרחוק אינו בא מיד אלא הולך עד שבא. והדמיון מהרעם והברק וכן קול ה' שהקול בעצמו הוא אש. וכמ"ש וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. וכמ"ש קול ה' חוצב להבות אש הוא ג"כ דרך הילוך:

**אלא מתהלך.**ועיין פסיקתא רבתי פר' ה' סימן ז' במ"ר פר' י"ב סימן ו' שיר פסוק באתי לגני:

**סדומים לו' ומצרים בימי אברהם לז'.**לפי גירסא זו צע"ג. שהרי מ"ש מצרים בימי אברהם היינו מה שלקח פרעה את שרה. שמבואר שם בריש לך לך והרגו אותי ואותך יחיו הרי שהיו רעים וחטאים בעלי תאוה בעלי שופכי דמים ומ"ש סדומים היינו אחר שיצא אברהם ולוט ממצרים ובא לו לוט לסדום. וא"כ מעשה המצרים קודם מעשה סדום והיל"ל מצרים לו' סדומים לז' אך בפסיקתא שם הגירסא באו פלשתים וחטאו וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה ונסתלקה לשביעי וזהו כסדר שכתוב בתורה. מעשה סדום בפרשת לך לך. ומעשה אבימלך בפרשת וירא אך במ"ר שם ובשי"ר שם כמו הגירסא שבכאן. וענין הסילוק משל על ההשגחה ועל דרך הכתוב ואנכי הסתר אסתיר:

**צדיקים יירשו ארץ.**וס"ד וישכנו לעד עליה ולפי הפשט יקשה וכי הצדיקים ישכנו לעד לעולם על הארץ. וכן יקשה לפי פשוטו. שהרי דומה כאלו כתיב ורשעים לא ישכנו ארץ. והיכן הם שוכנים. ע"כ דורש תיבת וישכנו עפ"י מדה כ' ועפ"י מדה כ"ח. א"ת וישכנו אלא וישכינו. ואת מי ישכינו. לעד עליה. מי שהוא שוכן לעד עליה ועפ"י מדת ממעל ודרך קצרה כאלו כתיב צדיקים יירשו ארץ וישכינו שוכן עד עליה ורשעים לא ישכינו שוכן עד עליה וכן מצאתי מפורש בשי"ר שם פסוק באתי לגני ישכנו לעד עליה ישכינו לשכינה עלי' שוכן עד וקדוש שמו. ובפסיקתא שם מביא פסוקים של משלי סוף ב' כי ישרים ישכנו ארץ וגו' וס"ד ותמימים יותרו בה ורשעים מארץ יכרתו. ועומק פשט הכתוב של תהלים צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה. סמך על מ"ש משלי סוף ב' ורשעים מארץ יכרתו. ובוגדים יסחו ממנה עפ"י מדה י"ז על שלא השכינו כנ"ל:

**אל תקרי וישמעו.**דעת חז"ל מאחר שכתיב וישמעו את קול ה' אלהים ולא פי' מה היה הקול היל"ל תחלה שהיה דיבור ואח"כ יאמר ששמעו קול דיבורו. ולפי פשוטו ששמעו מ"ש ויקרא ה' אלהים אל האדם. היינו שאמר לו אדם. ולא ענה ואז אמר לו איכה וקולות אלו שמע. אלא שא"כ יקשה שהיה לו להקדים פסוק ויקרא וכו' ואחר כך וישמעו את קול ועוד שתחלה אמר וישמעו שניהם שמעו היל"ל שהדיבור היה לשניהם ושמעו שניהם ואח"כ מפורש שהדיבור לא היה אלא לאדם ולא לה. וע"כ דרש שמ"ש וישמעו את קול הוא קול של דבור אחר שלא היה מאת ה' אלא קולן של אילנות שצעקו עליו וכמ"ש בפסוק הקודם ויתפרו עלה תאנה וכמ"ש לעיל פר' ט"ו סמוך לסופו. והיה מחזר על כל אילני ג"ע ולא היו מקבלים אותו ומה היו אומרים לו אמר ר' ברכיה הא גנבא דגנב דעתיה דמרא שהאילנות השמיעו קול זה ה' אלהים מתהלך בגן ואל תיקרי וישמעו אלא וישמיעו ואל תיקרי בגן אלא גנב אותיות בגן. שהאילנות אמרו לה' אלהים. מתהלך גנב. ע"כ לקח מעלי תאנה שחטא אדם עמהם וכמ"ש בהדיא לעיל. ויתכן שמ"ש הא גנבא שתיבת הא ר"ת ה' אלהים. ומ"ש גנבא דגנב דעתיה דמרא. דברי המדרש הוא לפרש למה אמרו גנב. וכמ"ש שם לעיל מפסוק אל תבאני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני. והד"א דורש על המלאכים שהם השמיעו קול מבשר שה' אלהים בא ומתהלך לאותו שבגן לדונו על החטא ומאחר שזהו הקול מי אמר כן ע"כ המלאכים משרתיו עומדים לפניו ויודעים מה עושה וההכרח כמ"ש אצל אילנות שלא פורש מה היה הקול:

**מת אותו שבגן.**דורש מתהלך שהיה די שיאמר הולך ע"פ נוטריקון מת הולך. והולך קאי על הש"י כמ"ש הד"א ה' אלהים הולך לאותו שבגן למה והוא הולך אליו להמיתו כמ"ש ביום אכלך ממנו מות תמות ואמרו כן אותן המלאכים שקטרגו על בריאתו. אמרו עתה שחטא ימות ואיננו. ודעת ר' יצחק שלא יתכן לדרוש כן שחצי תיבה קאי על האדם והחצי השני על הש"י. ע"כ דורש התיבה כולה על האדם כמ"ש לעיל פר' ב' סימן ד' מת הלך לו. פי' שנתבטל כל בריאתו מן העולם. ולפירושים אלו מ"ש לרוח היום מאחר שהוציאו אותו מפשוטו שאינו על הילוך הקול. ע"כ דורש אותו שהם דברי הש"י שמשיב להם לרוח היום. וזה עפ"י מדה כ' ומדת ממעל אא"ע על הקול והמקום ת"ע עפ"י מדת ממעל על הריווח שמרויח לו הש"י ומחיה לו היום שאמרתי כי ביום אכלך ממנו מות תמות ומאותו יום עצמו ירוח לו וכן לתולדותיו ט' מאות ושלשים לאדם ושבעים לתולדותיו וע"כ שהשי"ת אמר כן. ומ"ש אם יום משלכם או יום משלי שיום של מלאכים במשמרותיהם ברקיע לפי מהלך השמש והירח כמ"ש בריש ברכות. ומ"ש יום משלי עיין לעיל פר' ח' סימן ב' מפסוק כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. ושם פירשתי ועיין לקמן ריש פר' כ"ב:

**לרוח מזרחית דנו.**דורש שה' אלהים הלך לאותו שבגן לדונו והלך לרוח מזרחית לסימן שדנו בכעס. ומ"ד לרוח מערבית לסימן רצון. על דעתיה דרב הקשה עליו שמ"ש שה' אלהים מהלך לאותו שבגן באותו אופן שהוא רוח היום וכפי המקום שהיה שם ודנו שם. ורב לשיטתו לקמן פר' כ"א ריש סימן ט' שגרשו למזרחו של גן עדן. ובמזרח שם עולה השמש מהבוקר עד חום היום ואז מרתיח הרי שהסימן של הדין כפי המקום שהיה שם. ועל דעתיה דזבדא בן לוי לרוח מערבית דנו כפי השעה שדנו. שהרי בשעה י"א דנו. וכמ"ש ויק"ר פר' כ"ט פר"א פרק י"א בי"א נידון היינו לעת ערב ע"כ מ"ש לרוח היום לרוח מערב. וזה לסימן שלא היה דין קשה. ופליגי בפלוגתא דר"י ור"נ פר' כ"א סימן ז' ע"ש שיטה גדולה בזה:

**אמר ר' איבו גרעה קומתו ונעשה של מאה אמה.**לעיל פר' י"ב סוף סימן ו' ע"ש והדרשה בדרך פלאי ע"פ המדות כמ"ש תורת כהנים ריש בחקותי על פסוק ואולך אתכם קוממיות הובא סנהדרין דף ק"ג ב"ב דף ע"ה שדורש שעתידין להיות וכו'. שנאמר אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל. וצ"ע איך יליף שההיכל יהיה מאה אמה לעתיד. ומצאתי שאהבה נפשי בתנחומא פרשת בראשית סימן ו' ופרשת עקב פסוק כל המצוה ר' יהודה אמר עתיד להיות כל אחד וכו' שנאמר וההיכל מאה אמה. ועיין בספרי מדרש תנאים בילקוטים וחידושים חידוש ט"ו ושם הארכתי שהכוונה על מ"ש פסוק יחזקאל מ"א פסוק ט"ו. ואתיקיה מפה ומפה מאה אמה וההיכל הפנימי ואולמי החצר. ומ"ש וההיכל שיהיה ג"כ מאה כאתיקין ע"ש באריכות והגאון דווילנא זצ"ל פירש כן פשט הכתוב ובקונטריס נתיב חדש שהדפסתי מבואר באריכות וזה עפ"י מדה י"ז שכאן אמר תבנית היכל ולא פירש כמה הוא ומפורש ביחזקאל שם במ"ש וההיכל הרי שיליף בנותינו מההיכל ואיך דורש על בנינו זה נדרש עפ"י מדה י"ט דבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. אורה לצדיק וה"ה לישרי לב שמחה לישרי לב וה"ה לצדיק מאחר שהצדיק והישרי לב הם שקולים גם שכרם שקולים. וכן כאן בנינו כמו בנותינו כתבנית היכל ובנותינו כבנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם פי' שהיו מגודלים בגבהם מיד בנעוריהם שכשנולדו ונוצרו מיד היו כמו בני כ' שנה לתכלית גידולם כמפורש לעיל פר' י"ד ריש סימן ז' וכמ"ש ויק"ר ריש פר' י"א שלחה נערותיה תקרא זה אדם וחוה וזהו מגודלים בנעוריהם ושם פירשתי ומאחר שמדמה בנינו כנטיעים ולא פירש לאיזה ענין מדמה. דבשלמא בנותינו כתבנית היכל. היינו לדרוש מאה אמה. אבל בנינו כנטיעים לא פורש לאיזה ענין הרי זה נדרש עפ"י מדה י"ב דבר שבא ללמד ונמצא למד ממנו מה בנינו ק' אמה. ומגודלים בנעוריהם כך הנטיעים מאה אמה ומגודלים מיד בנעוריהם הרי שהנטיעים של ג"ע היו מאה אמה. וכאן כתוב ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן. ודרך המתחבא שלא יתראה מתוך מחבואו על כרחנו שנקטן עד שהיה לא פחות שוה לגבהם של עצי הגן כי תחלה היה גבהו עד לשמים כמ"ש לעיל ריש פר' ח' שאם נאמר פחות ממאה אמה אי אתה יודע כמה ולא בא לסתום אלא לפרש. אלא שהיה גבהם שוה לעץ הגן מאה אמה:

**ריתה עליו.**הניח לו הדין כמ"ש רתוי לו שלא בא לעולם פירוש נוח לו שלא בא לעולם:

**ניתנין בארונות של עץ.**וזה מרומז במ"ש ויתחבא ומעשי אבות סימן לבנים שהיה ראוי למות מיד ויהיה מחבואו בתוך עץ אלא שריחם עליו.

**איך היית.**הוקשה לו שהרי הוא מדבר עמו איך שאל לו איכה. ועוד איך שייך שהש"י ישאל לאדם איכה היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו. ע"כ דורש שאין זה שאלה אלא תמיה שהקב"ה מתמה על האדם ואמר לו התבונן על עצמך היכן מעלתך הקדומה. ואא"ע לשאלת המקום ת"ע לשאלת האיכות. ומ"ש אתמול צ"ע שהרי החטא והקללה היה הכל ביום ששי כמ"ש ויק"ר ריש פר' כ"ט פר"א פרק י"א פסיקתא פר' מ"ו. ויתכן שמ"ש אתמול הכוונה כמו קודם ותחלה ועל כן אמר ועכשיו. ואם היה הכוונה על יום אתמול היל"ל והיום. אלא הכוונה תחלה:

**והמה כאדם עברו ברית.**איכה רבתי פתיחתא ד' והוקשה לו מ"ש כאדם. וכי כמלאך או כבהמה אלא פירושו כאדה"ר. ומ"ש הכנסתיו ואחר כך צויתיו כמ"ש ויק"ר ריש פר' כ"ט וכן הוא בפסיקתא רבתי ריש פר' מ"ו בח' הכניסו לג"ע בט' נצטוה וכפשטא דקרא תחלה כתיב ויניחהו בג"ע ואח"כ ויצו ה' אלהים על האדם. אך בפר"א פרק י"א איתא בח' נצטוה ביו"ד הכניסו לג"ע וכאן הולך לשיטתו כמ"ש ויק"ר שם ואצל ישראל תחלה צוה אותם ואח"כ הכניסם לא"י אלא אגב שאמר כן באדם. אמר אצל ישראל ג"כ גם יתכן שאצל ישראל ג"כ צוה אותם גם אחר שהכניסם לא"י ע"י יהושע וכל הנביאים וגם כוונת משה שישמרו המצות אחר שיבואו ואז חל עליהם המצות ומ"ש בשילוחין ובגירושין ההפרש שבין שילוחין לגירושין. שילוחין הוא לתיקון כענין השליחות. וכן האדם שלחו לסבול עול קללתו עד יתוקן וכמ"ש וישלחהו ה' מג"ע לעבוד את האדמה. והגירושין הוא בלא תיקון כמ"ש ויגרש את האדם ולא כתיב למה גרשו כי ענין הגירושין הוא רק שלא יהיה כאן. ובפתיחות איכה שם מקדים גירושין לשלוחין. וכן הוא הסדר הנכון עפ"י מדה ל"א. ומ"ש וקוננתי עליו איכה לבסוף ואחר הכל. כי כן דרך הקינה להיות אחר הצרה. וכמ"ש במדרש איכה וכי בוכין על המת קודם שימות אלא אחר החורבן נאמר הקינה. וכן אצל אדם נאמר לו איכה. שלא יתכן שישאל לו הקב"ה לאדם איכה הממנו יסתר כנ"ל. ע"כ דורש עפ"י מדה כ' אא"ע לשאלה ת"ע לקינה כפי המסורת והכתיב. וכמ"ש איכה ישבה בדד. ואעפ"י שתיבת איכה כתובה קודם הקללה והשילוחין זהו לפי פשוטו אך לפי הדרשה על הקינה על כרחך שהיה אחר הכל מטעם הנ"ל ודורש עפ"י מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד ממנו שמ"ש והמה כאדם עברו ברית ונמצא אדם למד מהם כמו שאצל ישראל היתה הקינה אחר הכל. כן אצל אדם וא"כ כאן עפ"י מדה ל"א מוקדם שמאוחר בענין וזהו עיקר הדרשה ועיין לקמן פר' כ"א סוף סימן ב' וסוף סימן ו' ג"כ שהקינה היה אחר ששלחו:

**כל טוב עושה.**ובנמשל מכל עץ הגן נאכל:

**מלאה נחשים.**ובנמשל פן תמותון:

**כל קוזמיקון.**ט"ס הוא כי קוזמיקין הוא פי' מושל עולם וצ"ל קוזמין והוא שם תכשיט בלשון יוני. וכן הביא הערוך בערך קזם. וגורס קוזמין. ומאמר זה הוא בפר"א פרק י"ג והביאו ג"כ הערוך וגורס קוזמין כמו כאן. וכן הוא בילקוט כאן בשם פר"א קוזמין ועמש"ש באריכות:

**אשה אחרת.**כמ"ש לעיל בסימן ד' עד שלא יברא עולמות אחרים:

**התחילו מנשכות.**כמ"ש וידעו כי ערומים הם וענין המשל שמע קולה מצווחת כמ"ש ואירא כי עירום אנכי הוא דרך קובלנא וצעקת צרה והקב"ה השיב לו שגרם לעצמו המן העץ כמו במשל שמא באותה חבית וכו':

**ד' הן שהקיש.**במ"ר פר' כ' סימן ו' ושם הגירסא ג' בני אדם ולא חשב אדם. דשם סובר שאינו דרך שאלה אלא תמיה וקינה כמ"ש בסימן הקודם וכאן כפי פשוטו. ועיין ילקוט כאן וילקוט מלכים כ' וסכלות אדם בזה שהיל"ל חטאתי והוא התנצל כאלו אינו חייב בדבר שאינו ממנו ועוד כפה טובה שאמר שאין באשה רק רעה ולא טובה:

**ויאמר ה'.**עיין לקמן פר' כ"ב סימן ט' באריכות:

**לצפור שהיתה.**בא לחדש במשל זה שמ"ש ה' אלהים אתה ידעת פירושו על פי מדה ט' אתה ידעת שהרי בך הדבר תלוי לעשות ולהחיות. שהרי שאלו על המעשה התחיינה והשיב לו על הידיעה ע"כ דרש שגם התשובה היתה על המעשה. שעל שהמעשה תלוי בו א"כ הוא יודע:

**אדברה ולא איראנו.**שלפי הפשט יקשה איך אמר שידבר ולא ירא כי לא כן וכו' איזה נתינת טעם הוא ע"כ דורש טוב טעם שאדם הראשון אמר ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ואח"כ האשה אשר נתתה עמדי ואם לא שמע לקול אשתו לא היה צריך להתירא. וע"ז אמר איוב אני איני צריך להתירא. למה שלא שמעתי לעצת אשתי ואח"כ מצאתי הדבר מפורש באגדת בראשית פרק י"א וז"ל אמרו לו חביריו לאיוב וכו'. אמרת אדברה ולא איראנו. אדה"ר יציר כפיו כיון ששמע קולו לא יכול לעמוד בו וכו' אמר להם מפני ששמע לאשתו נעשה לו כך. התחיל אומר האשה אשר נתתה עמדי. אבל אני כשרצתה אשתי לאמר ברך אלהים ומות. אמרתי לה כדבר אחת הנבלות תדברי לכך אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי איני כאדם וכו' וזהו בגז"ש בתיבת עמדי:

**דינה אשתו של איוב.**לקמן פר' נ"ז סימן ד' וש"נ:

**כדבר אחת הנבלות.**כמ"ש אצל דינה כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב והוא גז"ש:

**את הטוב נקבל.**וס"ד ואת הרע לא נקבל. וע"ז אמר אקבל אין כתיב כאן שהרי הרעה לא קיבל אלא הוא. והיל"ל אקבל ע"כ דרש נוטריקון נקבל נאה לקבל. את הטוב נאה לקבל ואת הרע לא נאה לקבל בתמיה וכל זה הענין דרך אגב שזכר הפסוק:

**ואכלתי איכ"כ.**עי' מ"כ. ויתכן שכוונת המדרש לדרוש תיבת ואכל כפי הקרי כאלו כתיב בוי"ו מלשון יכולת ונצחון כמ"ש היכול אוכל. לא אוכל דבר. וכן לאיתיאל ואוכל כפי המדרש אתי אל ואוכל. ואדם אמר אכלתי והריני חי יכולתי ונצחתי הרי שהעיז פניו לומר בפני השכינה ואוכל וזהו הגידוף:

**ויקו לעשות ענבים.**וכל הענין נדרש באדה"ר עיין לקמן פר' כ"א בסוף סימן ח':

**השיאני.**שאם אמר גרני לבד לא היה כולל אלא אותו הלשון וכן כל אחד אך השיאני כולל כל ג' לשונות אלו:

**לא תשה ברעך.**מלשון הלואה וחיוב. ואצל חזקיהו אל ישיא אתכם אל יטעה אתכם. והנחש פעל כל שלשה דברים אלו עם האדם גירה אותו כמו שמגרים חיה על האדם להזיקו כך גירה את האדם להזיק העולם וכל הדורות. וחייב אותו אשר לא יוכל לשלם לעולם מה שהפסיד והזיק. והטעה אותו שנפל בטעות ודמיון כוזב לעולם: