**איש לשון.**ס"ד איש חמס רע יצודנו למדחפות עיין ילקוט תהלים ק"מ ועיין לעיל סוף פר' ה' ועיין לקמן פר' פ"ט ואין חמס אלא וכו':

**למה הייתם קונסים.**אותם שחמס את הצדיקים:

**זה הנחש.**לעיל פ' י"ט סימן ד' וש"נ:

**בל יכון בארץ.**שלא ילך בקומה זקופה. כי אם נופל וזהו על גחונך תלך וכמ"ש לעיל פר' ט"ו בסוף אל תבואני וכו' ע"ש מ"ש בשם פר"א מפסוק דוחו ולא יוכלו קום:

**שהיפך דברים.**כמ"ש לעיל פר' י"ט סימן ד' מן האילן הזה אכל וברא העולם הרי שהיפך הכל וכן מצאתי בהדיא בילקוט משלי ט"ז:

**שהפריד אלופו.**הש"י אדון העולם שסילק השגחתו של טוב וחסד כמ"ש לעיל פר' י"ט סימן ז' ומיד נתקלל וכמ"ש בסוף הסימן אלא קפץ עליו ופסק את דינו ומ"ש ומיד נתקלל דברי המדרש שמוסיף על הפסוק שאינו מרומז בו כלל. גם המדרש פירש הפסוק היפך מה שפי' בתורה תחלה דברי הריגון לא מות תמותון. ואח"כ דברי ההיפך כי יודע וכו'. ועל מ"ש ישלח מדון לא פירש כלל. אך המדרש בא לגלות עומק פשט המקרא כי לפי מה שנראה מפשוטו איש תהפוכות דברים הפוכים לגמרי ישלח מדון ישלח דברי ריב. ונרגן שאומר דברי תרעומות יפריד אלוף. ולפי זה יקשה שהיל"ל בהיפך איש נרגן ישלח מדון ואיש תהפוכות יפריד אלוף שהיה לו לתלות הקל בקל המדון בנרגן והחמור בחמור יפריד אלוף בתהפוכות ע"כ דורש הפסוק עפ"י מדה כ' אא"ע. ועפ"י מדה ל"א ועפ"י מדת נוטריקון באופן זה איש תהפוכות ונרגן יפריד אלוף ישלח מדון שהתהפוכות הוא מ"ש כי יודע שמאילן זה אכל וברא עולם. וע"כ ריגן ואמר לא מות תמותון שהוא הדבר הקל וסוף דברים במחשבה תחלה. שאם לא היה כאן אלא חטא של נרגן היה נידון ככל חוטא על ידי שאלה כמו אדם וחוה והיה מקבל ממנו התנצלות אך בעבור שדברי ריגון היה מסיבת תהפוכות שבלבו א"כ כלו תהפוכות ולא ריגון ועוד שאם לא היה אלא ריגון לא היה מפריד אלוף אלא על שהיה תהפוכות על כן הפריד אלוף. וזה להגדיל החטא שהיפך וריגן והפריד אלוף לזה הקדים הפסוק התהפוכות תחלה ועל כן ישלח מדון שהאלוף שלח מיד הקללה שלא עפ"י שאלה כלל ולא שמע ממנו התנצלות. ודורש מדון נוטריקון וזהו שאמר שהפריד אלופו של עולם ומיד נתקלל. גם יתכן שמ"ש ישלח מדון פי' ששלח ועזב דברי משא ומתן של הריב עמו ומ"ש שפסק דינו מיד הוא ע"פ מדה ט' שזהו הכוונה של מ"ש ישלח מדון ומיד נתקלל. כמ"ש ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה. עיין סנהדרין דף כ"ט א'. ומ"ש עם אדם נשא ונתן. היינו מ"ש מי הגיד לך המן העץ וכו'. וכן עם האשה שאל אותה מה זאת עשית. ונ"ל שהם שני טעמים תחלה אמר שהטעם מחמת שהיפך דברים. ואח"כ אמר עוד טעם אחר:

**תני ר' חייא.**ברכות דף ס"א ושם הגירסא רבי אומר:

**ויאמר משה אל אהרן וכו'.**בגמ' הגירסא עוד בניו הנותרים קחו וגו' והיינו בויקרא יו"ד פסוק י"ב קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח. וזהו לגדולתם ותחילת חינוכם באכילת קדשי קדשים אצל המזבח. וא"כ מ"ש ויאמר ט"ס וצ"ל וידבר. אך צ"ע למה לא תפס פסוק ו' שם. ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר. שגם זה לגדולתם שהם אינם רשאים לבכות. ואם נאמר שאינו לגדולתן. א"כ גם מפסוק השני אין ראיה כלל שהוא בעבור גדולה. ויתכן שהפסוק הזה שמביא מורכב משני פסוקים וכוונתו על שניהם. והתחיל בפסוק ו' ויאמר משה. ואח"כ חתם בפסוק י"ב ולשניהם כוון בגמרא וגם כאן:

**מלמד שבתחלה.**צ"ע שבתחלה מביא מכאן ראיה למקומות אחרים. והיינו עפ"י מדת בנין אב. וחותם מלמד שבתחילה נתקלל נחש. ועוד למה הוצרך לומר מלמד על דבר שכתוב מפורש בתורה. ויתכן שבלתי דרשת ר' חייא היינו אומרים שמאחר שמתחלה דיבר עם האדם ובירר לו חטאו. וכן עם האשה ובירר לה חטאה. מן הסתם מיד פסק את דינם כי למה יפסיק בין בירור החטא להדין. והיינו דורשים עפ"י מדה ל"א מוקדם ומאוחר בענין שהרי לא נתיחד בהפסוק זה שום קולא בדינם א"כ תחלה נתקלל אדם ואח"כ חוה. ואח"כ הנחש אך מדברי ר"ח למדנו שהיה בסדר אחר כי כן הדין מחמת שבקללה מתחילין מן הקטן וזהו שאמר מלמד שבתחלה נתקלל נחש ומה שהתחיל לדבר עם האדם. ואח"כ עם האשה הוא בעבור גדולתם. על דרך שאמרו נכנס תחלה לדין. אך בפסק דין הוא מאוחר שהוא דבר קלקלה. וע"כ לא יתכן לדרוש כאן עפ"י מדה ל"א כ"א מאי דמוקדם מוקדם ומאי שמאוחר מאוחר:

**הכל משמשין.**בכורות ח':

**מפני שהשכינה דברה.**ודרך המדברים לדבר פנים בפנים. ועל כן נחשבים שיפנו תמיד פנום כנגד פנים:

**ולאדם אמר.**אצל האדם כתוב שדיבר עמו בפסוקים הקודמים והמאוחרים. אלא אגב שהביא על הנחש ממקום זה הביא ג"כ על האדם ממקום זה. ומ"ש ויאמר ה' לדג בהכרח שהכוונה שאמר לו בעת הבריאה וכמ"ש מפורש לפיל פר' ה' סימן ה' צויתי על הדג שיקיא את יונה וע"כ ניתן טבע חשיבות הפנים אצל כל הדגים. ומ"ש פא"פ אצל הדגים עיין מ"ש לעיל פרשה ג' סימן ד' ותבין כאן:

**בשביל זו.**כי תיבת זאת מיותר או שהול"ל כי עשית כן גם יתכן שכל ג' תיבות אלו מיותרים מאחר שלא טען עמו כלל הול"ל מיד ארור אתה ופי' כי עשית בשביל זאת. והמדרש פירש וכי כל פעולה שלך לא בשביל זו. ופירושו שהאשה נקראת זאת כמ"ש כי מאיש לוקחה זאת. זאת הפעם עצם מעצמי:

**בסנהדרין שלימה.**היינו ע' סנהדרין עם המופלא הרי ע"א וכמ"ש לעיל פר' י"ט ריש סימן ד' שמ"ש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע הוא קודש אך כפי מ"ש במ"ר פר' י"ד סימן י"ב אין כאן כי אם ע' שמות ע"ש ושם:

**אררו בצרעת.**כמ"ש שמ"ר פר' ג' סימן י"ג ממ"ש צרעת ממארת וזה ארור אתה:

**תני בהמה.**בכורות דף ח' וכמ"ש במ"כ:

**וכתיב ארור אתה.**לפי טבע ראשית הבריאה היו הכל יולדין ליום אחד כמו אדה"ר שעלו למטה שנים וירדו ד' כמ"ש לקמן פר' כ"ב סימן ב' וכמ"ש לעיל פר' י' סימן ד' שגם הארץ עשתה פירות ביומן. ולאחר החטא נתאררו הכל. ונתארך זמן עיבורן כמו אדם. וזהו ארור אתה מכל הבהמה ומכל החיה הרי שגם הבהמה נתאררה וכן החיה. ובהמה טמאה שבע פעמים כחיה והנחש שבע פעמים כבהמה. ודורש ארור אתה מכל הבהמה והבהמה מכל החיה שהול"ל מכל הבהמה והחיה אך מאחר שכתוב מכל הבהמה ומכל החיה על כרחך פירושו אתה מכל הבהמה. וארור הבהמה מכל החיה והוקשו הארורים זה לזה כמו שבהמה ארורה ז' פעמים כך הנחש ז"פ. ואי אתה מוצא אלא הכלב ובהמה טמאה. ועיין בכורות דף ח' מה שהקשה ע"ז ומתרץ:

**ואמר לו.**דרשה זו:

**קולה כנחש ילך.**אצל מפלת מצרים כתיב. ועיין בספרי מדרש תנאים מדה י"ב ושם מבואר פירושו באריכות עפ"י מדה הנ"ל ובא נחש ללמד על מצרים שיהיה קולה הולך בכל הארץ ואצל מפלת מצרים מפורש וצוחתה מלאה הארץ. ונמצא למד הנחש ממצרים וכתיב שם כי בקרדומות באו לה כחוטבי עצים. ועיקר הענין שם בל"ב מדות:

**ר' יודן ורב הונא.**צ"ע דפתח בתרי וסיים בחד (ואולי פירושו שאחד משני אלה אמר זה ולא מסיימי מי מהם ע"כ הזכיר המדרש שניהם):

**גידין של אדמה.**פי' רש"י שיש בקרקע מיני אדמה כמין גידין שקורין ומו"ש בלע"ז. מדקאמר תאכל משמע שיש דברים שנאכל:

**הכל מתרפאין.**כל העולם כולו יחזור כמקדם ומחץ מכתו של עולם ירפא כמ"ש לעיל פר' יו"ד סוף סימן ד' פר' י"ב סימן ו' פר' צ"ה סימן א' ונחש עפר לחמו. ור"ד זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן. ונחש עפר לחמו. שהנחש ישאר בקללתו. ועפר תאכל כל ימי חייך וכמו שדרשו ברכות פ"א. ומי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח שאז הוא העת שהכל יתרפאו חוץ מן הנחש:

**והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל.**משמע מי שמיוחד לעבודת העיר תמיד היינו הגבעונים שנתנם יהושע לעבודת העיר ירושלים חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולבית ה' יעבדוהו כל שבטי ישראל והוקשה לחז"ל איך יתכן שמי שהיה עד הנה עובד העיר. איך יתגדל שיהיו הכל עובדים אותו ע"כ דרשו א"ת יעבדוהו אלא יאבדוהו. וכן הגירסא במ"ר פר' ח' בסימן ד' יאבדוהו וכנ"ל [ובירושלמי פ' עשרה יוחסין ובשוח"ט וכן באגדת שמואל פכ"ח. יפ"ת] ועיין ב"ב דף קכ"ב דרשה אחרת לפי הכתיב. וברש"י במדרש גורס א"ת יעבדוהו אלא יעבידוהו. אך בדברי חז"ל מצאתי יאבדוהו ועיין ילקוט כאן. וילקוט ישעיה ס"ה וילקוט יחזקאל מ"ח:

**אני עשיתיך מלך.**סוטה דף ט' ב' כל הענין אבות דר"נ פרק א' בל הענין:

**מלך על הבהמה וכו'.**כמ"ש ערום מכל חית השדה:

**קוממיות כאדם.**כמ"ש ר' הושעיא לעיל פר' י"ט סוף סימן א':

**בקשת להרוג את האדם.**לעיל סוף פר' י"ח ופר' זו ריש סימן ד':

**וכן מצינו בקין ובקרח.**כל אחד מבואר במקומו בקרא:

**מעולם לא נזקק הקב"ה.**כאן חסר ריש המאמר שהוא עיקר השייך לכאן וה"ג ירושלמי סוטה ריש פרק ז' ר"י בשם ר"א בר"ש ומ"ש כאן ר' אליעזר בר סימון ט"ס וצ"ל ר' אליעזר בר' שמעון. לא מצינו שדיבר הקב"ה עם האשה אלא עם שרה בלבד. והא כתיב ואל האשה אמר. ר' יעקב דכפר חנן ע"י תורגמן וכו' וע"ש. והיינו ע"י אדם שלא היה תורגמן אחר בעולם:

**להשיח עם האשה.**הנה מצאנו שהיו כמה נשים נביאות שדיבר ה' עמהם. אמהות נביאות היו וכן חנה ודבורה שאמרה הלא צוה ה' אלהי ישראל. אך הענין בזה שהנביאים הם שדבר ה' עמהם. ונראה להם בשביל ישראל. אבל שיהיה עסוק עמהם בשביל עסקי עצמם זה לא מצאנו אלא באבות שדבר עמהם בעסקי עצמם ג"כ. אך לא הנשים האמהות שלא דיבר עמהם על צרכי עצמם. רק עם שרה לבד שדבר עמה בצרכי עצמה. כמ"ש ויאמר לא כי צחקת. ועיין לקמן סוף פר' מ"ח וש"נ ומבואר כי שם מקומו:

**שם ה' הדובר אליה.**אצל הגר כתיב:

**ויאמר ה' לה.**אצל רבקה כתיב ותירץ שאמר לה ע"י שם בן נח שהיה נביא. וכמ"ש וישכון באהלי שם. ואיתא בתד"א שהיה נביא ד' מאות שנה וכמ"ש ותלך לדרוש את ה':

**הרבה ארבה.**כמ"ש לעיל בסימן ה' שקללתו של הקב"ה יש בו ברכה וכן כאן. קללתו בלשון מרובה רומז לברכה וכמ"ש בסוף פרשת וירא הרבה ארבה את זרעך וכן כאן מ"ש הרבה ארבה. הכוונה את זרעך. ופירושו כשיהיה עצבונך והרונך כמנין הרבה. אז ארבה את זרעך. והיינו שבעה חדשים שלמים למנין שס"ה של חמה והחצי היינו קפ"ב יום וחצי ועוד חודש ל' יום הרי רי"ב ועוד יותר אלא על שאינו יום שלם אינו חושב אותו:

**ר' הונא אמר.**מאמר זה צ"ע עיין מ"כ:

**בעון קומי ר' אבהו.**פירשתי לעיל פר' י"ד סימן י"ב:

**לעולם אין האשה.**במ"ר פר' י"ח סימן כ"א. וע"ז רמז רש"י כאן במדרש שהביא המ"כ ועיבוריהם גימטריא הריון. וז"ל המדרש שם. ובגמרא נדה ל"ח ויתן ה' לה הריון גימטריא רע"א. ומ"ש הן ועיבוריהן שאין העיבורים שוים תמיד:

**חייא בר אדא.**ירושלמי יבמות פרק ד' הלכה י"א. ושם הגירסא ר' חייא בר אשי. וכן בירושלמי פרק א' דנדה:

**ואני מתירא שמא תיצון.**שם בירושלמי הגי' ואנא בעי מרבעתה עד לא תצטנן פי' כי החמור בטבעו קר לו תמיד. ובעת הלידה הקרירות סכנה וצריך פעולה לחממה ולכך היה טרוד אמר לו ומה איכפת לך פי' אם היה זמן הלידה ידוע דווקא היום יש בידך לחקנו. אך מאחר שמוספת או פוחתת בי"א יום א"כ טרדתך בחנם כי לא תדע לתקן. וא"כ בהכרח שתסיח דעתך שלא תהיה טרוד בחנם. ולא גרסינן אמר לו ב' פעמים. שהכל דברי רב המה. וכן הוא בילקוט כאן דלא גריס אמר לו. והקשה התלמיד לרב הלא כתוב הידעת עת לדת יעלי סלע תספר ירחים תמלאנה הרי שיש עת קבוע לבהמות וחיות. והשיב רב בדקה יש עת והיעלה דקה היא. אבל בגסה אין עת וחמור גסה היא. והקשה התלמיד לרב והא בקורת של אנטנינוס. בקרת פירושו שוורים ובקרים. וכן הוא בירושלמי הגי' שוורים ולפי מ"ש כאן צ"ע שהרי זה ראיה לדברי רב שהרי בקרים גסה היא וע"כ יש שילדו בזמן זה. ויש שילדו אחר זמן. ואפשר שאין זה דברי התלמיד אלא סתמא דמדרש שמקשה על רב. שהיאך אמר דווקא י"א יום שהרי כאן יש שילדו בזמן זה וזה בזמן אחר ולא בי"א יום. ובקרים גסה היא והקושיא גם על התלמיד. אך בירושלמי מעשה זו קודם שהקשה והכתיב הידעת. והקושיא כנ"ל איך אתה אומר י"א יום דווקא. ותירץ רב בטהורה אין שיעור ידוע ובטמאה גסה יש שיעור ידוע י"א יום וחמור גסה היא וכנ"ל:

**עצבונך זה צער העבור והרונך זה צער העדוי.**לפי תרגום אונקלוס עדוי הוא הריון. וכמו שתרגם כאן והרונך ועדוייכי והערוך בשם התרגום יונתן והרונך ועדונייכי. אך כאן במדרש לא יתכן לפרש כן שהרי אמר בהדיא עצבונך זה הריון. א"כ עדוי אינו הריון ועל כרחך שכוונתו על ווסת נדות וכמו שהביא הערוך בערך עד ז' ממ"ש לקמן פר' מ"ח אחרי בלותי היתה לי עדנה. ופירש המדרש שם עדנה ווסת נדות. וכמ"ש בתרגום יונתן שם. עדנה עידויין. וא"כ קשה מאד למה הוציא המדרש תיבת והרונך מפשוטו לפרש עצבונך על ההריון והרונך על ווסת. הלא הדבר בהיפך. שהווסת קודם העיבור. ע"כ נראה לי ברור שצריך להפוך הגי' עצבונך זה צער העדוי. היינו הווסת. והרונך זה צער העיבור וכן הוא בהדיא עירובין דף ק'. אדר"נ פרק א' וכן בפר"א סוף פרק י"ד:

**בעצב זה צער הנפלים.**הוא צער שאחר העיבור שהול"ל תלדי בעצב ומדלא קאמר כן ש"מ תרתי על הנפלים ועל הלידה:

**בנים זה צער גידול בנים.**כי תיבת בנים מיותר כי תלדי משמע בנים ובנות. ודורש עפ"י מדה כ"ב כאילו כתיב בעצב תלדי בעצב בנים שעפ"י מדה ט' פירושו בעצב תגדל בני' או עפ"י מדה כ' אא"ע על הלידה שהוא מיותר ת"ע על הגידול (או שמלת תלדי כולל ב' ההוראות לידה ממש ול' גידול כמו יולדו על ברכי יוסף שתרגומו ורבי יוסף):

**לגיון אחד.**אעפ"י שמגדלו בע"כ שלא בטובתו אף על פי כן אינו מרגיש בצערו כ"כ כגידול התינוק. אפילו בארץ ישראל שהזול והשובע מצוי לפי שצער גידול התינוק מרובה וטיפולו קשה:

**ארבע תשוקות הן.**פירוש כי לא נמצא תיבת תשוקה בכל התנ"ך רק ד' פעמים אלו שמנה כאן. ועוד ב' פעמים כתיב בלא תי"ו ונפש שוקקה השביע נפש שוקקה. ודרשה זו כמין מסורה. וד' אלו על שאין להם קיום בעולם כי אם ע"י התחברות לאלו שמקיימים אותם נתן בהם כח התשוקה שיחשקו להדבק בהם ויתקיימו. ובלא תשוקה זו היו מתפרדים וכלים והולכים. כי האשה עיקר קיומה ע"י בעלה. וכן היצר הרע אין קיומו כי אם ע"י רשעים. וכן הגשמים לארץ שאם אין ארץ אין מטר. וכן הקב"ה לישראל. וכפי הגירסא בשי"ר פסוק ועלי תשוקתו בהיפך אין תשוקת ישראל אלא להקב"ה וכפי שדרש אצל השלשה הנ"ל. שהתשוקה לצורך קיומו למי שמקיים אותו ומושל בו. כמ"ש אצל האשה והוא ימשל בך והיא תשה ומקווה לו ואצל היצה"ר כתיב ואתה תמשל בו וכן הקב"ה עם הצדיקים. וכן הארץ עם הגשמים. ועיין ערוך ערך שק ב' וגורס ד' שוקין הן וכן הגירסא בשי"ר שם:

**אלא על קין.**עיין לקמן פר' כ"ז סימן ב' אלא בצד חבורה של רשעים. ופסוק ואליך תשוקתו אצל קין כתיב וה"ה לכל הרשעים עפ"י מדה ח' בנין אב וזהו שאמר וחביריו:

**תשוקתן של גשמים.**עיין מדרש תהלים קי"ז שדורש שוקקה. תן לה תשוקתה תן לה תאוותה:

**תשים אנו.**דורש ועלי תשוקתו נוטריקון תש קו ישועה תמיד ומיחדים. אע"פ שאנו תשים מן אלו שאמרו שובי שובי השולמית אעפ"כ אין אנו מניחים אותו ומיחדים שמו בכל יום תמיד:

**יושבת על המשבר.**דורש חיבור הפסוק עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך אטפ"י שתלדי בעצב והיו ראוי שלא תתאוה אליו עוד שלא תתעבר ותוליד אעפ"כ ואל אישך תשוקתך ודורש תשוקתך נוטריקון תשוב לשוקתך ע"י שתשוב התאוה למקומה כשתתרפא מהלידה. תשוקתך משמע תשוקתך הקודמת ועי"ז ואל אישך. וע"כ לא אמר ואל אישך תשתוקק. ודרשה זו אינה אלא אצל האשה. ולא אצל ג' הנ"ל:

**שרפרפה בלבה.**שהיתה במחשבתה בספק פורח ותלוי באויר בלא קיום דעת נכונה. אלא מחמת יסורים של לידה לשעה. לפיכך תביא קרבן פורח באויר על פי מדת מנגד. מרופרף פי' במוסף ערוך ערך רפרף. תנועה תמידית בלשון ישמעאל. ועיין לקמן סוף פר' כ"ב שריפיון פירושו אויר:

**ולא יחבול רחים ורכב.**ובפסוק הקודם כי יקח איש אשה חדשה עד ושימח את אשתו אשר לקח. ואח"כ כתיב כי נפש הוא חובל וכמ"ש במ"כ בשם אבן עזרא. וזהו כי נפש הוא חובל. נפש העתידה לצאת ממנה הוא חובל. או פי' נפש האשה המתאוה עתה מונע ממנה:

**בית טברינות.**משפחה ידועה ויקרה בישראל. והיה ראוי מפאת משפחתה שהיא תמשל בו אך כך גזר הקב"ה בקללת האשה שהוא ימשל בה:

**בישוב הדעת.**לעיל פר' י"ט סימן ה' וכאן מדויק כמ"ש לקול אשתך. שתיבת לקול מיותר. וגם הול"ל לאשה ואמר לאשתך. לדרוש שהיה שם קולות ודברים רבים שידקדק בה להיות היא אשתו. וזהו לקול אשתך:

**הטליס.**יחידי ובדד. עיין לקמן פר' פ"ז סימן ד' הטליס:

**אלא לקול אשתך.**ואין לקול אלא בכי כמ"ש לעיל פר' ה' סימן ד' אין קול אלא בכי שנאמר קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים:

**א"ר אבהו אתרוג.**לעיל פר' ט"ו סימן ז' איזה אילן שהעץ נאכל וכו' ע"ש:

**מהו לאמר.**לעיל פר' י"ט סימן ה' איתא. גם לאישה עמה גם לרבות שהאכילה את הבהמות ואת החיות ואת העופות שתחלה האכילה את האדם. ואח"כ האכילו שניהם לכל הנבראים:

**מעלה לך דברים ארורים.**עי' לעיל פר' ה' סימן ט'. ועיקר קללת האדם מבואר לעיל פר' יו"ד סימן ד' ופרשה י"ב סימן ו' וכאן דרש למה נתקללה האדמה בעבור האדם. ע"כ דרש שמ"ש בעבורך אין פירושו בעבור חטאו. אלא פי' שהקללה יהיה בעבורו ולצרכו. שיבואו עליו מהאדמה לצערו. ומתהוים מצעריו במקום בני אדם דווקא שיצערו אותו וללקק את דמו וגדילים מעצמם במקום עיפוש ולכלוך. ולא שנתחדשו ברואים אלו אחר הקללה דווקא. שהרי מבואר לעיל פר' יו"ד סימן ז' שמינים אלו היו בכלל ברייתו של עולם. אלא שהיו רחוקים מן האדם ולא היו מתרבים כל כך:

**ותעלה לך גמל.**רש"י ז"ל הביא גירסא זו לעיל פר' ה' סימן ט' דשם צ"ל כן וכתב שם. קושיא הוא שקשה גידולו מקטנותו. ושמעתי עליו שממיתים בני אדם. וספק למורה אם הוא גמלא או חיה אחרת עכ"ל ולפ"ז גם כאן לשון קושיא הוא שתעלה לו גם גמל לצערו וכך פירושו אתה אמרת שתעלה לו יתושים ופרעושים וזבובים לצערו ולמה לא תאמר שתעלה לו גמל שגם הוא מצער את האדם וממית. ותירץ שיש הנאה בעורו. ושמעתי מגיהים נמלים במקום גמל. ומביאים ראיה מרש"י בחומש. שמביא יתושים פרעושים ונמלים. ולא יתכן שהרי אמר שמוכרו ונהנה בדמיו. ורש"י בחומש חושב נמלים במקום יתושים. אבל לא במקום גמל. גם יתכן שאינו לשון קושיא כלל. אלא שמי שסובר שתעלה לו דברים ארורים זבובים יתושים ופרעושים אמר עוד ותעלה לך גמל שלא די בדברים הנ"ל שהם רק ארורים בלא הנאה. אלא שגם בדברים טובים ויש בהם טובה יש בהם ג"כ ארור כמו גמל שאוכל קוצים ונושא משאות כבדות ובא ר' יצחק מגדלאה לומר שבכל קללות הקב"ה אין בהם קללה בהחלט. אלא שבכל דבר של קללה יש בהם ברכה ג"כ ודבר טוב. והגמל נהנה בדמיו. וכמ"ש לעיל סימן ה' אצל הנחש. וכן הזבובים והיתושים יש בהם צורך וטובה והם בכלל ברייתו של עולם וכמ"ש לעיל פר' יו"ד סימן ז'. ועכ"ז מאמר ותעלה לך גמל צע"ג עי' לעיל פר' ה' סימן ח' ובדברי ר"י שם:

**קשה היא הפרנסה.**פסחים קי"ח לקמן פר' צ"ז סימן ב' וש"נ ועצבון מרבה יותר מעצב:

**אף גאולה בכל יום.**וכמ"ש באגדות פסח בכל דור ודור וכו' ועיין מדרש תהלים קל"ו:

**פותח את ידך.**בגמרא שם ובמדרש תהלים שם הגי' מפסוק האלהים הרועה אותי מעודי. הרי שהפרנסה ע"י הקב"ה. והגאולה ע"י מלאך. במ"ש המלאך הגואל אותי מכל רע. ורועה היינו פרנסה וכן הוא בילקוט כאן ובילקוט תהלים קל"ו:

**מקריעת ים סוף.**והנה אין כאן ראיה אלא על שהם שקולים וכנ"ל אצל הגאולה. וכן הוא לקמן סוף פר' צ"ז כקריעת ים סוף ולפי הגירסא מקריעת ים סוף יתכן על שכתוב לבסוף ע"כ היא גדולה וקשה מכולם. ויותר נראה דכאן חסר וריב"ל סובר כקריעת ים סוף כמ"ש לקמן סוף פר' צ"ז ור"י דסכנין במדרש תהלים קל"ו סובר יותר מקריעת ים סוף. וגם רש"י במדרש הגיה שיש ב' דעות אלו היינו כמ"ש כאן ובמדרש תהלים:

**דרין דרין.**בלשון ארמי דרי הוא שורה ע"כ דורש דרדר על קינרוס שהוא כן והן כולן מיני קוצים של אילנות כמ"ש ר' יהודה בסמוך:

**מעלה לך מכל אילני ג"ע.**כמ"ש בברייתא דל"ב מדות מדה י"ז וז"ל ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ויצמח ה' אלהים. שמענו שנטע הקב"ה לאדה"ר בג"ע כל עץ וכל מיני מגדים וכו'. עמש"ש וכאן דורש מדת מנגד וממעל אם זכית היית בג"ע בכל הנ"ל. עכשיו שלא זכית וקוץ ודרדר תצמיח לך. קוץ ודרדר כנגד עץ נחמד וטוב למאכל תצמיח כנגד ויצמח. ור' יהודה דורש רישיה דקרא. ור' נחמיה דורש סיפא דקרא באופן הנ"ל ואעפ"י שאינו מפורש בתורה שיש זרעים בג"ע רק אילנות כמפורש ויצמח ה' אלהים כל עץ וכו'. אך מדקרי ליה גן וסתם גן יש בו זרעים וכמ"ש בישעיה סוף ס"א וכגנה זרועיה תצמיח. וגם מן התורה יש ללמוד שהיה בג"ע זרעים. עפ"י מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד בפ' לך לך את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער. הרי שגן ה' ומצרים באים ללמד על סדום ונמצאו למדים מסדום שהיו בה זרעים ואילנות ע"פ מדה כ"א כמבואר לקמן במדרש פמ"א סי' ז' על פסוק כגן וכו':

**משליף על שדהו.**תיבת על ט"ס ובמדרש אחר ליתא. וכן בילקוט כאן ליתא:

**הזיעו פניו.**ברכות דף נ"א פסחים דף קי"ח והזיעו פניו מגודל החרדה ועייפות כח שאחזו:

**תאכל לחם.**כי תחלה אמר לו ואכלת את עשב השדה משמע ולא דבר אחר ואת"כ אמר לו תאכל לחם. הרי הם ב' כתובים מכחישים הכריע פסוק כי בזעת אפיך הצער שנצטער ע"כ תאכל לחם. ועיין תד"א סוף פרק א':

**עטישותיו תהל אור.**אצל הלויתן כתוב באיוב שם וכל הענין מדבר שם דרך פחד ואימה שלא יוכל להתקרב אליו מחמת פחד והפחד נמשל לחושך ואמר עטישותיו תהל אור שע"י העטוש הוא נח ושקט וזהו ענין האור על נחת רוח שלו. וכן אצל האדם. וכמ"ש ברכות דף כ"ד ב' כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושים לו נחת רוח מלמעלה. וזהו סימן הטוב להחולה ג"כ שהלך החולי ממנו ומתקרב אל הבריאות ע"כ מקבל נחת רוח מתנועות גופו כי בעת החולי אין בו כח לעטוש:

**בזעת אפיך.**זהו דרך הבטחה ורצון:

**ישנתי אז ינוח לי.**איוב אמר כן שהיה חולה ובעל יסורים בן מות ק"ו לשאר כל אדם:

**ותהלימני ותחייני.**פשוטו הוא ותחלימני מלשון בריאות הגוף כמ"ש אם יש טעם בריר חלמות. אלא שאם כן הול"ל בהיפך ותחייני ותחלימני כי היה חולה מסוכן למות והול"ל תחלה ותחייני שלא אמות. ואח"כ ותחלימני שיהיה ג"כ בריא ולא חולה. ע"כ דורש ע"פ מדת ממעל ותחלמני מלשון חלום. וכמ"ש ברכות שכל מי שאינו נפקד בחלום נקרא רע. ובהיפך בעת צרתו ונפקד בחלום טוב סימן טוב הוא ואנו למדים בנין אב שכן הוא לכל אדם:

**יראה זרע יאריך ימים.**ורישא דקרא וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים. הרי שהתחיל במי שחפץ ה' לדכאו בחולי ואם ישים אשם נפשו וישוב בתשובה אז יראה זרע. ופשוטו הוא שיוליד בנים. והוקשה לו שיותר הול"ל תחלה שאחר ששב בתשובה יחיה ויבריא ויאריך ימים ואח"כ יראה זרע ומה שייך באמצע שיוליד בנים על כן דרשו שמ"ש יראה זרע אין פירושו הבטחה על הבנים אלא תנאי שאם יראה בחליו שאז האדם יבש ואין בטבעו שיצא ממנו ואם נפקד סימן טוב לו שיחיה ויבריא. שמאחר שאמר ויאריך ימים. הרי בהכרח שיחיה ויבריא:

**הולך מעים.**בברכות נ"ז חושב ששה דברים וחושב גם שלשול בתוכם וסיגנון הפסוק מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. ופי' רש"י בגמרא מי שצריך להריק מעיו. והרקת כלי נקרא צועה שנאמר ושלחתי לו צועים וצעהו וכליו יריקו ירמיה מ"ח במואב כתיב עכ"ל. ויותר נראה שדורש א"ת צועה בע' אלא בא' שהמציק צריך לדברים אלו שאם מיהר צואה להפתח ולא יחסר לחמו אז לא ימות לשחת. ואם יחסר לחמו ימות לשחת ע"כ אין לירא מבן אדם שצריך לכל זה. וזהו ואיה חמת המציק. וכמ"ש כל זה בפסיקתא רבתי פרשה ל"ג באריכות ובביאור בסימן ה' ע"ש ותבין כאן:

**קומץ עפר מן האדמה.**כמ"ש בירושלמי נזיר פרק ג' הלכה ב'. מלא תרווד עפר נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדה"ר העתקתי לשונו לעיל פר' י"ד סימן ח':

**ולא גזולה היא בידך.**הרי בראתי אותך מן האדמה שתתקן אותה לעבדה ולשמרה ואתה קלקלת אותה. וכמ"ש ארורה האדמה בעבורך. א"כ גזולה היא בידך. וזהו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת. וכמ"ש והשיב את הגזלה אשר גזל. וכמ"ש בתד"א שם פרק ל"א:

**לתחית המתים מן התורה.**מדלא קאמר ותשוב אל עפר. אלא תחלה אל עפר שתהיה עפר. ואח"כ תשוב מן העפר שתחיה וזהו שתחלה אמר עד שובך אל האדמה. היינו שימות וישוב הגוף אל העפר. והב' ואל עפר תשוב שישוב מהעפר ויחיה. כמ"ש תהלים ק"ד תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה:

**שם אשתו הוה.**כי היא היתה אם כל חי וא"כ היה לקראתה חיה על שהיתה אם כל חי. ע"כ דרש מ"ש כל חי פירושו על האדם שממנו כל חי דאי כפשוטו וכי ילדה כל חי. ואיך נקראת אם כל חי. ועוד דורש א"ת אם אלא עם. כמה שכתב בסמוך ר"ש ב"א עם כל חי עפ"י מדה כ' ומדת ממעל. וזהו שאמר נתנה לו לחיותו. שנבראת להיות עמו לעזר. ועתה נהפכה להיות חוה מלשון חויא בארמית נחש. כי כמו שהנחש נתן עצה רעה לאשה כך היא נתנה עצה רעה לאדם. וכן כל הנשים הרעות לבעליהן. וכמ"ש חז"ל אדה"ר בלשון ארמי סיפר פי' שדיבר בלשון הקודש ובלשון ארמית:

**היוה לה כמה דורות.**מלשון דיבור. ויגד תרגומו וחוי גם בתהלים כתוב יום ליום יחוה דעת ובאיוב ל"ו כתר לי זער ואחוך. ע"כ קרוב יותר לדרוש מלשון הגדה ולא מלשון נחש. ומ"ש אם כל חי פי' שאמר לה שהיתה ראויה להיות אם לכל הדורות. ועפ"י מדה ט' כאלו מפורש שלא היה כן כי אבדה אותן בחטאה:

**חויא חויך וכו'.**דורש חוה חויא נחש כנ"ל. שהנחש נשך אותה. והיא נשכה את האדם ואת כל חי עפ"י מדת ממעל ודרך קצרה כאילו כתוב ויקרא שם אשתו נחש כי היא היתה אם נחש של כל חי שהנחש נשך אותה והיא היתה אם נחש של כל חי:

**עם כל חי.**דורש א"ת אם אלא עם וכנ"ל וחי פי' עשיר כי עני חשוב כמת והעשיר כמו חי וכמ"ש במ"כ:

**ר' סימן.**דורש אם כל חי כפשוטו שילדה אותם שנקראו חי כדלעיל סוף פר' ז' נפש חיה:

**כל ק"ל שנה.**שתחלה כתוב והאדם ידע את חוה אשתו. והולידה את קין והבל ביום שנבראו כדלקמן פר' כ"ב סי' ב' וש"נ ואח"כ כתיב וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת. וזה היה פעם ב' שידע אותה וכתב עוד מוסיף על פעם ראשון. הרי שלא ידע אותה בנתיים כלל וכמ"ש לקמן פר' כ"ג סימן ד'. וזה היה אחר ק"ל שנה כמ"ש מפורש ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת. הרי מפורש שק"ל שנה פירש ממנה ואחר ק"ל שנה ילד בדמותו כצלמו אך בק"ל שנה לא היה בדמותו כצלמו כמ"ש לקמן פר' כ"ד סימן ו' ילקוט שמואל ז' ע"ש ותבין כאן:

**ובנגעי בני אדם.**אצל שלמה כתוב וכמ"ש אצלו הנה מטתו שלשלמה וכו' מפחד בלילות. וכמבואר בדברי חז"ל ובזה פליגי איזה מהם טובים ואיזה מהם רעים כמ"ש במ"כ:

**כתנות אור.**וכמ"ש לעיל סוף פר' י"ח שפסוק זה מקומו למעלה אצל פסוק ויהיו שניהם ערומים שהיה קודם החטא. ואז היו כתנות אור. וכדאיתא בפר"א פרק י"ד מה היה לבושו של אדה"ר עור של צפורן וענן כבוד מכוסה עליו כיון שאכל מפירות האילן נפשט עור ציפורן מעליו וראה עצמו ערום ונסתלק ענן כבוד מעליו ע"ש ועי' לקמן פר' כ"א סימן ה' כהדין קמצא וכו':

**דומין לפיגם.**בילקוט ורש"י הגי' לפנס. ופירש רש"י שהם ב' דברים. מאירים כפנס וכעששית. ומתוקנין כשאר מלבושי בני אדם כיצד רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה ובערוך לא מצאתי:

**כציפורן.**כנ"ל בשם פר"א:

**אמר ר' יצחק.**עיין סוטה ט"ז ופי' כתנות עור שעור האדם נראה מהם. והבגדים אינם מעור כי איזה עור היה ביום ראשון שנברא. הלא כל הברואים נבראו זוגות ולא שמשו קודם אדם כדלקמן פר' כ"ב סימן ב' ולא מת ולא נהרג עדיין שום חיה ובהמה. ע"כ פירש שהיו דקים שעור האדם נראה מהם. או פי' שהיו דבוקים בעור כפי מדתם ממש:

**איגיאה.**וכן אנגיא פי' רש"י כולם בגדים חשובים הם ופירושו לא שמעתי. והמוסף ערוך גורס ברבי איבו אנגייא ופירושו בלשון רומי עור כבש בעוד צמרו עליו:

**לגאי.**הובא בערוך ערך לגא ופי' המוסף ערוך בלשון יוני ארנבת:

**סיסרטון.**הערוך גורס סיסרנון ופירש המ"ע בלשון יוני עור בעוד הצמר עליו:

**גלא קסינון.**במ"ע חולדה. נחמד:

**בכורות משתמשין.**כי עד המשכן היו בכורות מקריבין קרבנות כמ"ש לקמן פר' ס"ג סימן י"ג וש"נ:

**שהן באין מעור.**יתכן שסוברים שהיה כל זה אחר החטא ובקללה כפשוטו וכפי סידור הכתוב. והיינו אחר זמן שנתרבו בעלי חיים. ומתו מהם ומהם עשה לאדם ולאשתו כתנות של עור ובפר"א פרק כ' איתא מן העור שהפשיט מן הנחש עשה הקב"ה כתנות כבוד לאדם ולעזרו הרי שסובר ג"כ שהפסוק נכתב במקומו. והיה זה אחר החטא והעונש והפשטת הנחש נראה שהיה ביום ששי שנבראו:

**לפום חילך וכו'.**כמ"ש מ"כ בשם רש"י וכפשטות לשון המדרש. על מ"ש כתנות עור שבאים מעור בהמות וחיות שאינם דברים יקרים. הרי שפרא הוא פחות. וכמ"ש עוד ויתר ממה דאת שרי. וכמ"ש במוסף ערוך בשם ירושלמי בראיות ברורות. ואין זה חולק על גמרא שלנו עשיק לגבך ושוי לכרסך. שפירושו אם קונה מלבוש לא יצמצם כל כך במקחו שיהיה יפה וטוב. אבל לעולם הבגד פחות מכחו: