**הן האדם היה כאחד ממנו.**הוקשה לו איך היה אחר החטא כאחד ממנו. ע"כ דורש שהאדם יהיה כאחד ממנו לעתיד כשיצדק מהגזירה. וזהו שדורש פסוק בדניאל ח' ואשמע אחד קדוש מדבר. ופשוטו על המלאך שנקרא קדוש. שיש הרבה קדושים והוא שמע מאחד קדוש. אלא שא"כ היל"ל קדוש אחד. ועל שכתוב אחד תחלה. דורש על הקב"ה שהוא אחד. ומ"ש קדוש אין לפרש על שהוא קדוש שהרי גם המלאכים נקראו קדושים. ע"כ דורש שהכל אומרים לפניו קדוש. שהוא שבח מיוחד להקב"ה ולא למלאך וזה יהיה לעתיד שהכל יודו באחדותו וקדושתו כמ"ש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכתיב והתגדלתי והתקדשתי לעיני וכו' וזה יהיה אחר תיקון חטא האדם:

**מדבר.**ולא פירש מה מדבר כי מ"ש ויאמר אחד קדוש ענין אחר הוא. ע"כ דורש מדבר גזירות קשות. שדיבור בכל מקום הוא קשה שקלל כל הברואים בקללת האדם. ומ"ש ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר שלא פירש מי הוא הפלמוני וגם תיבה זו אין דוגמתה בתנ"ך. על כן דורש שהוא מפורש על פי נוטריקון על אדם הראשון פלוני פנימי כלומר שעתה הוא פלוני רחוק ונכרי מקדושתו. אבל מקודם היה פנימי. עד מתי החזון. פי' על הדיבור הנ"ל שהיא הגזירה הקשה. וחזון הוא ג"כ קשה כמ"ש לקמן פרשה מ"ד סי' ו' מפסוק חזות קשה הוגד לי ומ"ש המדבר עוד הפעם. פירושו על מקבל הדיבור והגזירה הקשה הנ"ל או יהיה פירושו על פי מדה ל"א ויאמר אחד קדוש המדבר לפלמוני וכנ"ל:

**החזון התמיד.**וכי החזון הנ"ל הקשה יהיה תמיד חלילה לא כן הוא כמ"ש לקמן פר' כ"ד סימן ד' לא לעולם אריב עם אדם ולא לנצח אקצוף עם תולדותיו:

**והפשע שומם.**שאף שכבר מת נשאר פשעו אחריו שומם עליו בקבר עד יכלה ויחזור לעפרו:

**תת וקודש וצבא מרמס.**נותן הכל למרמס למלאך המות. בין אותו בעצמו שהיה קודש הוא אדה"ר ובין תולדותיו שנעשו רבים וצבא:

**ערב בוקר.**שיהיה ערב ובוקר יחד וכמ"ש לעיל פר' ב' סימן ג':

**אני מצדיקו.**לאותו קודש הנ"ל ובאותה שעה יהיה מ"ש כאן הן האדם היה כאחד ממנו. וכמ"ש בריש הסימן. וכמ"ש חז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה קדוש וזהו ונצדק קודש כשנצדק מהגזירה והדבור הנ"ל אז קודש יאמר לפניו קדוש ויהיה ג"כ כאחד קדוש וכנ"ל וכמ"ש לקמן סימן ז':

**על שדה איש עצל.**דורש ד"א על הפסוק הן האדם היה כאחד עיין ילקוט משלי כ"ד:

**קרוי איש.**תחלה הפסוק משבחו שקורא אותו איש ואדם ואעפי"כ קורא אותו עצל. והיה די שיאמר על שדה עצל ועל כרם חסר לב. ועוד למה כפל איש ואדם. ע"כ דורש על אדה"ר שנקרא איש ואדם. כמ"ש פר"א פרק י"ב עד שהוא לבדו נקרא שמו אדם ואח"כ כשנתנה לו אשה נקרא הוא איש והיא אשה:

**ועל כרם אדם חסר לב.**בסיפא דקרא מרמז גם חוה שאדם לבדו נקרא אדם וגם חוה לבדה נקראת אדם. ועי' לעיל פר' י"ז סימן ב' שגם שניהם יחד נקראו אדם:

**לשבת בית.**היינו האשה שכל כבודה בת מלך פנימה. ועיקר הראיה ממ"ש כאן ועל כרם אדם חסר לב. כמ"ש בהדיא ויק"ר ריש פר' י"א חסר לב אמרה לו על אדם וחוה:

**כסו פניו חרולים.**שקללו בפניו שיכסנו זיעה מגודל היגיעה:

**וגדר אבניו.**שתחלה היה בג"ע שהיה מקיפו ומגין עליו כגדר כמ"ש לעיל פר' ט"ז סימן ה' להגן עליו. ובחטאו בטל ממנו גדר זה ונהרס ממנו וכמ"ש בישעיה ה' הסר משוכתו עי' רש"י שם:

**מקונן עליו.**ומ"ש הן האדם היה וכו' אין פירושו שאחר החטא היה אלא פירושו שמקונן עליו שקודם החטא היה כאחד מיוחד שבמלאכים ועתה ירד ממדרגתו לדעת טוב ורע. וכמ"ש לקמן סוף סימן ה' שמ"ש כאחד ממנו ומ"ש לדעת טוב ורע הם שני כתובים מכחישים. והכריע כאן קודם החטא כאן לאחר החטא קודם החטא כאחד ממנו לאחר החטא לדעת טוב ורע שנתחדש בו יצר מתעה ומטהו לחשוב ברע ומתאוה לעשות דבר שלא היה בעת בריאותו. שמצד נשמתו לא היה נוטה רק לטוב אמתי וכמ"ש לעיל פר' י"ט סימן ט' כיון ששלחו אחר שגרשו התחיל לקונן עליו איכה וכן כאן ע"ש איך יליף וכן סוף סימן ו' כיון ששלחו ע"ש:

**הוה כחד מנן.**הַוָה תרגום של היה ואין פירושו מלשון שבר חלילה שהרי כתוב כאחד ממנו:

**אם יעלה לשמים שיאו.**דורש ד"א הן האדם היה כאחד ממנו שהיה דרך קינה. באופן הנ"ל. ומפרש שיאו מלשון התנשאו וגבהו ורומו:

**ר"י בר חנינא.**עיין לעיל פר' ח' סימן א' א"ר יהושע ב"ר נחמיה וש"נ ומבואר:

**כגללו כו' על שגלל.**פשוטו שהוא מלשון גללים אלא שא"כ יקשה שהגללים שייכים לענין מיאוס ולא לענין אבידה. ואיך אמר כגללו לנצח יאבד. שעל כן דרשו בויק"ר פר' ט"ז סימן ג' על פסוק זה מה גללים מזוהמים מענין מיאוס על פי מדת ממעל כנ"ל וכאן דורש ג"כ ע"פ מדה זו מלשון ויגל את האבן. גולל אבן. וגללו את האבן שגללו ודחפו והעבירו את האבן וכן כאן כגללו כאשר גלל ודחף. וכאן בפסוק זה אינו מפורש על מי כוון במ"ש אם יעלה לשמים וע"פ מדה י"ז אנו דורשים על אדה"ר שמפורש במקום אחר שהיה עד לשמים. וכמ"ש לעיל ריש פרשה ח' מן הפסוקים ואע"פ שכן דרך התורה ע"פ מדה י"ז. אך כאן מרומז גם במקומו שמדבר באדם כמ"ש בפסוק הקודם הזאת ידעת מני עד מני שים אדם על הארץ כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע אם יעלה לשמים שיאו ודרשו על פי מדה ל"א מוקדם ומאוחר שבענין מני שים אדם על הארץ אם יעלה לשמים שיאו וכו' כי רננת (וע"פ מדה י"ז אנו דורשים מדה ל"א). וכמ"ש חגיגה דף י"ב על פסוק כי שאל נא לימים ראשונים וגו' למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכמ"ש לעיל פרשה א' סימן יו"ד ומזה יש ללמוד כי רננת רשעים מקרוב. בזמן מועט יאבד ק"ו מאדה"ר כנ"ל. ומ"ש כגללו כאן אינו מפורש מה שגלל. ומפורש בתורה שגלל המצוה שעל כן אבד. ומה שקראה מצוה קלה שלא היה שום צורך באכילת העץ ולא טורח ולא חסרון רק כשב ואל תעשה שלא לאכול:

**רואיו יאמרו איו.**הם המלאכים שקטרגו על בריאתו והביטו על מעשיו אמרו איו הוא האדם היכן הוא מעלתו הגדולה ומ"ש הן הוא האדם פי' היכן הוא. וכן הקב"ה מקונן עליו הן האדם היכן האדם וכמ"ש אַיֶכָּה:

**תוקף שנתן.**כמ"ש לעיל בריש פר' ט"ז ושם מבואר וע' שמ"ר ריש פר' ל"ב. וכוונת הדרשה ד"א על פסוק הן האדם:

**והלך אחר דעתו.**שמ"ש ויהלוך ולא פירש להיכן הלך. דורש שהלך אחר דעתו ועצתו והליכה שייך בעצה כמ"ש אשר לא הלך בעצת רשעים וכן בשרירות לבי אלך. ילכו במועצותיהם:

**דרש ר' פפוס.**שי"ר פסוק לסוסתי ושם איתא דר' פפוס דורש כיחידו של עולם ור"ע דורש כאחד ממלאכי השרת ורבנן כמ"ש ר"ע כאן שני דרכים. וא"כ מ"ש כאן ורבנן צ"ל ר"י בר"ס וצריך להקדים דברי רבנן לדברי ר"י בר"ס כי רבנן דפליגי עם ר' פפוס ור"ע תנאים היו ור"י בר"ס אמורא וכמ"ש הגירסא שם וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה הרי שהיו תנאים ומ"ש כאן דייך פפוס צ"ע למה. ע"כ נראה עיקר כגירסת שי"ר שם וכאן נתחלפו השמות של כל הדיעות דר' פפוס סובר כיחידו של עולם והשיב לו ר"ע על שכתוב ממנו לשון רבים דייך פפוס ע"כ דורש ר"ע כאחד ממלאכי השרת וחכמים חולקים על שניהם שהרי מפורש שהש"י אמר כן ואיך יאמר כאחד ממנו על המלאכים על כן דורשים על ב' דרכים ור"י בר"ס דורש כגבריאל:

**שנתן המקום לפניו ב' דרכים.**כי לדעת שניהם יקשה שאיך יאמר הקב"ה על עצמו או על מלאכי השרת כאחד ממנו. גם מ"ש כאחד ממנו ומ"ש לדעת טוב ורע הם ב' כ"מ כמבואר בסימנים הקודמים. על כן דורשים על פי מדה ל"א ומדה י"ז כאלו כתוב הן האדם לדעת טוב ורע היה כאחד ממנו. ופירושו שהאדם נתתי לפניו ב' דרכים וכמ"ש בפרשת נצבים בסופו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וזהו הן האדם לדעת טוב ורע והמדרש הוסיף את דרך החיים ואת דרך המות כלשון הפסוק הנ"ל ומ"ש כאחד ממנו פירושו כאחד משני הדרכים היינו דרך המות וכמ"ש הגי' בשי"ר שם ובירר לו דרך המות וכאלו כתוב הן האדם בראתיו לדעת שני דרכים טוב ורע חיים ומות היה כאחד משני הדרכים כבורר לו דרך הרע והמות. ומ"ש ממנו פירוש מעצמו שנטה אחר דעתו ושכלו ואחר עיניו ע"כ בחר דרך המות שלא נטה למצות ה' וכמ"ש בסמוך מני' ובי':

**כגבריאל.**ויק"ר פר' כ"ו סימן ה' וש"נ ולמדו חז"ל שהוא גבריאל ממ"ש בדניאל ח' ט"ו ואבקשה לדעת בינה וכתוב שם. גבריאל הבן להלז את המראה. ובדניאל יו"ד כתיב ואראה איש אחד לבוש בדים וכו'. דניאל איש חמודות הבן בדברים וכו' ובאתי להבינך. היינו לקיים מ"ש גבריאל הבן להלז את המראה. הרי בהדיא שמ"ש לבוש הבדים הוא גבריאל. התבונן ביושר הדברים. וכתוב אצלו איש אחד וכאן כתוב כאחד ממנו הרי שהוא גבריאל. גם דורשים גז"ש שכתוב ואיש אחד בתוכם לבוש בדים וכתיב והאיש גבריאל אך הראיה שהבאתי מפשט הכתוב חזקה היא וראוי לסמוך עליה:

**לבוש הבדים.**כן כתוב ביחזקאל ט' יו"ד וכן בדניאל יו"ד י"ב שנראה תמיד בלבוש אחד ונקרא על שם לבושו. ומאחר שצריך ללבושים כדרך האדם הלא דרך האדם לשנות לבושים ואיזה סימן נתן בלבושו אצל יחזקאל ואצל דניאל שהיה בערך שבעים שנה אחר יחזקאל. על כן דרש דלבושיה מני' ובי' ע"כ אינם משתנים לעולם שהוא תמיד לבוש בדים. ומרומז כאן במ"ש כאחד ממנו. כאחד היינו מ"ש ואיש אחד בתוכם לבוש בדים. ומ"ש ממנו באותו המלאך שלבושו ממנו. כי גם אצל מיכאל כתוב והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בסוף דניאל והיה יכול לדרוש כאן במיכאל וכמו שדרשו בריש ברכות על אחד מן השרפים זה מיכאל מפסוק אחד השרים הראשונים אך כאן דורש תיבת ממנו כנ"ל על הלבושים. ואדם נדמה בגדולתו כגבריאל ולא לענין הלבושים ועי' עוד שמ"ר פרשה י"ז סימן ה':

**כיונה.**דכאן כתוב כאחד ואצל יונה כתוב ואלישע קרא לאחד מבני הנביאים וכו' כל הענין שכל מה שמבואר בפרשיות של מעשה יהוא ובניו הכל היה על ידי יונה בן אמיתי וכמ"ש סדר עולם פרק י"ח בהדיא על שמפורש במלכים ב' י"ד כ"ה אצל ירבעם בן יואש בן יהוא הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד וכו' כדבר ה' אלהי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמתי. הרי פירש במקום אחד שהיה יונה ומזה נלמוד שכל מה שכתוב בפרשיות יהוא ובניו שדיבר ה' עליהם היה הכל על ידי יונה ע"פ מדת דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו ואותו קרא אחד מבני הנביאים ודורש גז"ש שמ"ש כאן כאחד ממנו על יונה. ובאיזה ענין נדמה ליונה על זה דורש מה זה בורח אף זה בורח כמפורש בתהלים קל"ט (שמדבר באדם הראשון כמ"ש לעיל ריש פר' ח') אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וזה היה אחר ששב בתשובה אך מתחלה ברח כמ"ש ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים הרי מפורש שברח וכמו יונה על שלא רצה לקיים דברו ורצונו ושליחותו ברח מכבודו כך אדם ברח מכבודו ונתחבא וכששב בתשובה הודה ואמר ואנה מפניך אברח:

**לא לן בכבודו.**פירושו שלא נשאר בכבודו לעולם. כמ"ש אצל יונה ויהי דבר ה' אל יונה שנית. ודרשו בריש מכילתא שנית ולא שלישית איני חפץ בנבואתך. והובא בפסיקתא רבתי פר' כ"ט סי' ה' עי' מש"ש ובילקוט ירמיה ל"ו. וכן אדה"ר כמ"ש לעיל פר' י"ב בסימן ו' כר' יוסי:

**כאליהו.**סובר שמ"ש הן האדם היה היינו קודם החטא. ומ"ש כאחד ממנו פי' כאחד מיוחד שבאדם היינו אליהו שהוא לבדו מבחר הברואים כמלאך ה' שלא מת ועלה חי לשמים וכן האדם נברא על תנאי זה שיחיה לעולם:

**היא דעתיה דר' ברכיה בשם ר' חנין.**היינו ר' חנינא הנ"ל. כי מי שסובר כיונה אם כן מה שכתוב הן האדם היה הוא אחר החטא. אך רבי ברכי' שדורש כאליהו סובר שמ"ש הן האדם היה היינו קודם החטא. ולשון המדרש כשרוצה לומר שהולך לשיטתו אומר הוא דעתיה כמו שכתוב לעיל פר' י"ד סוף סי' יו"ד היא דעתיה דר' חנינא וכו':

**כיון שנטלה ממנו.**פי' כשנברא עם צלעתו ביחד קודם שנטלה ממנו נקרא אדם וכמ"ש ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. וכמ"ש לעיל פר' זו סימן ב' בשם פר"א כשהיה לבדו נקרא אדם. וכשנטלה ממנו אשתו נקרא הוא איש והיא אשה. שמאחר שלכל הדעות הנ"ל לא יתכן לישב מ"ש כאחד ממנו כפשוטו ע"כ דורש ע"פ מדה י"א הן האדם היה כאחד כשנקרא אדם היה כאחד. ותיבת ממנו שייך למטה. ממנו לדעת טוב ורע על פי מדה ט' מדרך קצרה כשנלקחה ממנו צלעתו. וכמ"ש ויקח אחת מצלעותיו וכמ"ש הצלע אשר לקח מן האדם וזה ממנו ואז נעשה לדעת טוב ורע שהחטיאה אותו:

**ר' אבא בר' כהנא.**עיין לקמן פר' ל"ח סימן ט' ג"כ ר' אבא בר כהנא באופן זה ולקמן פר' מ"ט סימן ו' ג"כ ר"א ב"כ. ועיין במ"ר פר' י"ג ריש סימן ג':

**אין ועתה אלא תשובה.**שלפי פשוטו יקשה שאין לתיבת ועתה שייכות למעלה ולא נמשך ממנו שהרי הוא חששא בפני עצמו ופן יאכל מעץ החי. ויותר יקשה מ"ש פן ישלח ידו מי איכא ספיקא קמי שמיא. ועוד לפי קבלת חז"ל שכל מקום שכתוב השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וא"כ פירושו ועתה לא ישלח ידו. (ויתכן שעיקר הוראת תיבת פן הוא חששא אלא שמזה אנו מבינים כוונת האומר מאחר שאומר בלשון פן וחששא הרי כוונתו שלא לעשות עכ"פ יקשה מי איכא ספיקא) ע"כ דורש שמ"ש ועתה אינו שייך למעלה ולא נמשך ממנו אלא פירושו על פי גז"ש על התשובה מפסוק ועתה מה וכו' וכן ביואל ב' עתה שובו עדי וכו' (וכמ"ש באבות אם לא עכשיו אימתי ישוב היום שמא ימות למחר ובאופן זה מרומז התשובה בתיבת ועתה ופירושו שהקב"ה אמר לו שישוב בתשובה אמר פן לאו. ולא יתכן שהשי"ת אמר לאו שלא ישוב. ואא"ע על הש"י תנהו ענין על האדם שהוא אמר לאו שלא ישוב. וא"כ מ"ש ישלח ידו הוא בוודאי בלא ספק שישלח ידו אל עץ החיים. ומ"ש המדרש שאם אוכל הוא חי אינו בדרך ספק אלא שבא לפרש שמ"ש ואכל וחי אינו נבואה וגזירה שיאכל ויחי' שהרי לא היה כן אלא פירושו שמודיע טבע העץ כשאוכלים אותו חיים לעולם ואם היה נשאר בג"ע היה לוקח והיה אוכל והיה חי לפיכך וישלחהו. וכל זה ע"פ גז"ש וסידור שנחלק ודרך קצרה:

**כיון ששלחו.**בכתוב מפורש להיפך שתחלה אמר הן האדם וכו' ואח"כ וישלחהו. ועיין לעיל פר' י"ט סימן ט' שמאחר שגרשו התחיל מקונן עליו ומש"ש ולעיל פר' זו סוף סימן ב' ותבין כאן:

**ר' יהודה ור"נ.**בילקוט תהלים י"ז הגי' בהיפך ובילקוט כאן כמו במדרש כאן. ודעת ר"י מכפל ל' וישלחהו ואח"כ ויגרש עפ"י מדה יו"ד שני גירושין וישלחהו בעולם הזה ויגרש בעוה"ב וכדלקמן בדברי ר' יוחנן כבת כהן ור"נ סובר שמ"ש וישלחהו כמ"ש לעיל פר' י"ט סימן ט' וישלחהו לתקן כהוראת תיבת שלח שהכוונה לתקן איזה דבר לעשות או להביא וכמ"ש חז"ל שלא אמרה תורה שלח לתקלה. ומ"ש ויגרש כמ"ש לקמן סימן ח' כבת ישראל שנתגרשה וכמ"ש לעיל פר' י"ט סימן ח' בסופה פלוגתא דרב וזבדא בן לוי בלשון זה הקשה עליו וריתה עליו וריתה פי' נוח וכמ"ש חגיגה ריש פרק אין דורשין רתוי לו שלא בא לעולם. פי' נוח לו:

**אני בצדק.**פשט הכתוב שדוד אומר אני בצדק שאני עושה אזכה לחזות פניך לחזות בנועם פניך במחזה הנבואה. אשבעה בהקיץ תמונתך לא בחלום. וא"כ מ"ש פ:יך ותמונתך בכפל לשון ולמה אמר בהקיץ שמשמעו אחר השינה היל"ל ביום. ועוד שפניך משמע פנים ממש ותמונתך משמע תמונה של פנים ולא פנים ממש. על כן דרש תמונתך אותו שנברא בתמונתך ע"פ מדה ט' כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ובהקיץ פי' אחר השינה. וכמ"ש הקיצו ורננו שוכני עפר וכמ"ש ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וזהו בהקיץ ע"פ מדה י"ז על תחית המתים ואז אשבעה מכל טוב עוה"ב. וכמ"ש מה רב טובך אשר צפנת וכו' וכמ"ש בתפלת שבת שבענו מטובך וכמ"ש שבענו בבוקר חסדך היינו בעוה"ב שהוא בוקר וכן אשבעה בהקיץ מדה ט' כאלו כתוב מטובך על פי מדה י"ז כנ"ל:

**אני מצדיקו מאותה גזירה.**פירוש מאמר זה קשה מי הוא האומר כן אם דוד אמר איך שייך שיאמר אני מצדיקו וכי בו תלוי ואם הש"י אמר אני בצדק אני מצדיקו ואיך יפורש אחזה פניך וכן אשבעה אך באמת נראה לי שמ"ש אני בצדק פי' שדוד אומר שבצדק דינו של אדם אז אחזה פניך תמיד. אשבעה מטובך בהקיץ תמונתך בהקיץ אדה"ר וכנ"ל. והמדרש בא לרמוז על מ"ש לעיל פרשה זו סימן א' באותה שעה ונצדק קודש באותה שעה אני מצדיקו מאותה גזירה באותה שעה הן האדם היה כאחד ממנו ושם שייך לומר אני מצדיקו מאותה גזירה שהש"י אמר פסוק זה ונצדק קודש וכאן מעתיק אותו לשון שאמר לעיל לעורר שכוונה אחת לשני הדרשות. ועיין לקמן פר' ל"ד סימן י"ד בא אדם:

**אמר ריב"ל.**בא לפרש וישלחהו ה' אלהים בשני שמות רחמים ודין כמו שיצר אותו ברחמים ודין כך שלחו ברחמים ודין וכמ"ש לעיל פר' י"ב סימן ט"ו שמשתף לו מדת רחמים שיוכל לעמוד:

**הא אדם.**דורש תיבת האדם שהה"א מיותר ודורש נוטריקון הא אדם בלשון תמיה איך לא יכולת לעמוד:

**דרש ר' יהודה.**ויק"ר פר' כ"ה סוף סימן א' והכוונה שאצל אדם כתוב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד וגו' והיה כל זה בשביל האדם כמ"ש בהדיא בברייתא דל"ב מדות מדה י"ג ומדה י"ז וצווהו מצוה אחת בנטיעה שנטע למענו ולא המתין במצוה זו שעה אחת. כמ"ש ויק"ר פר' כ"ט סימן א' וש"נ. וז"ל בט' נצטוה ביו"ד עבר ובערלה כתיב ונטעתם כל עץ מאכל שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וממתינים. אדם לא המתין בנטיעותיו ובניו ממתינים. ואדם לא נצטוה אלא על אחת מנטיעותיו ולא שמר וישראל על כל נטיעותיהם ושומרים:

**ר' יוחנן ור"ל.**הוקשה להם כפל לשון וישלחהו ויגרש וכמ"ש בריש סימן הקודם ודעת ר"י שבתיבת ויגרש גילה כוונתו באיזה אופן שלחו שלא להשיבו מה שלא יוכל לידע מתיבת וישלחהו:

**כבת כהן.**כמ"ש מ"כ בשם רש"י כאשת כהן וכו' שהכהן אינו יכול לישא גרושה ולא להחזיר גרושתו. וכמ"ש בתד"א ריש פרק א' ויגרש מלמד שנתן לו גירושין כאשה. וגירושין באשה לשון מקרא הוא כמ"ש. ואשה גרושה. נשי עמי תגרשון ובהכרח שהכוונה שעל שהיו מפתים אותם ומטמאים אותם בשכיבתם היו אוסרים אותם על בעליהן והיו מוכרחים לגרשם. ובכל התנ"ך כתיב לשון שלוחין על גרושי אשה. גם בלשון משנה מיוחד הגירושין לגרושי אשה. ולשון שלוחין הוא משותף בתנ"ך לכל השליחות לטוב ולרע ולגרושי אשה אך בגרושין אין בו כוונה לטובה רק לריחוק ולרעה. וכאן אצל האדם הכוונה שגרשו שלא יחזור עוד. ובזה פליגי ר"י ור"ל דלר"י לא יועיל הרצון אף שירצו שניהם לחזור כאשת כהן ולר"ל יועיל הרצון כאשת ישראל ועי' מ"ש לעיל בסימן ז' דשיטה גדולה היא פלוגתא דתנאי ואמוראי:

**ויגרס בחצץ שני.**על שתיבת ויגרש מיותר שכבר אמר וישלחהו כדלעיל ע"כ דורש עפ"י מדת ממעל מלשון ויגרס בחילוף שי"ן שמאלית וסמ"ך וע"פ מדת מנגד שעל שאכל בשיניו מה שאסור לו על כן גרשו שיגרס בחצץ שיניו וכמ"ש ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וזה נתקיים בחורבן בית המקדש בגלות וכמ"ש איכה רבתי פסוק זה:

**למגרשו של ג"ע.**שמאחר שכתוב ויגרש את האדם ולא כתב להיכן גרשו. ומאחר שלא פירש הרי שמפורש באותה התיבה עצמה כי לא בא לסתום אלא לפרש. ופירושו ויגרש למגרשו וזה על פי מדת ממעל ודרך קצרה שתחלה היה בפנים בג"ע וגרשו לחוץ למגרשו של ג"ע וכמ"ש אצל ערי הלוים ומגרשי הערים וכן ג"ע יש לו מגרש סביב ושם גרש את האדם ובפר"א פרק כ' איתא גורש וישב לו בהר המוריה ששערי גן עדן סמוך להר המוריה משם לקחו ולשם החזירו וכן הוא במדרש תהלים צ"ב וקרוב הוא למ"ש כאן שגרשו למגרשו שסמוך לו ומ"ש שג"ע סמוך להר המוריה זהו בזכות ובשכר רוחני וכמ"ש מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו' שמי שזוכה במעשיו הטובים להתקבל בהר קדשו לרצון הוא זוכה להתקבל בג"ע וזהו מ"ש פתתו לי שערי צדק וכו' זה השער לה'. וכן פתחו שערים ויבא גוי צדיק וכו' לג"ע התחתון והעליון כמ"ש וזה שער השמים:

**והושיב עליו שומרים שישמרו אותו.**פי' שישמרו שלא יכנס לג"ע ואותם שומרים ישמרו גם אותו שלא יגע בו רעה כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והביא ראיה מפסוק ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר וכל הענין בפרשה מדבר באדה"ר אשירה נא לידידי וכמ"ש לעיל סוף פר' י"ט על פסוק ויקו לעשות ענבים ושם כתוב ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר. ותיבות עליו מטר מיותרים על כן דורש מטר מלשון משמרת שתרגומו מטרתא וכן תרגם על משמר שפירושו בית האסורים ג"כ מטרתא. ותחלה אמר ועל הערים אצוה מהמטיר כפשוטו כמ"ש ועצר את השמים. ואח"כ אמר עליו מטר שהושיב עליו שומרים. וכאן מפורש וישכן וכו' לשמור וכו':

**רוח מזרחית קולטת.**דורש שמ"ש ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע שאין הכוונה שהשכין את הכרובים מקדם לג"ע א"כ יקשה למה דווקא מקדם לג"ע וא"כ יוכל לכנוס מרוח אחרת מדרום ומצפון ומערב ע"כ דורש על האדם ועשה לו שם כעיר מקלט. שהמקלט כולל שני כוונות יחד עונש ושמירה. עונש שאינו יכול לצאת משם ושמירה שלא יזיקו אותו וכן היה אצל אדם וקין:

**קודם לג"ע נבראו.**עי' ריש תד"א ולעיל פר' ט"ו סימן ג' בעדן מקדם והיינו כדעת ר' לולינא בסימן הקודם שהיה במגרשו סביב הג"ע ולא במזרח לבד ומ"ש מקדם אינו על המקום אלא על הזמן שהכרובים והמלאכים נבראו מקודם לג"ע. כמ"ש לעיל פר' י"א סיון ט' בב' רקיע וגיהנם ומלאכים. בג' אילנות ודשאים וג"ע וזה כדעת ר' יוחנן לעיל פר' א' סימן ג' וש"נ. ולר' חנינא שסובר מלאכים בה'. סובר שמ"ש מקדם על רוח מזרחית כרב. או יסבור מקדם לאדם שאדם בו' ומלאכים בה' או על הגיהנם כדלקמן ומ"ש כאן מקודם לג"ע נבראו המלאכים. סובר שמ"ש כרובים הם מלאכים וחיות כמ"ש בריש יחזקאל מענין הכרובים ומ"ש להט כמ"ש משרתיו אש לוהט. ופירוש הפסוק לפי זה וישכן מקדם לג"ע אותם שנבראו מקדם לג"ע והם הכרובים ואת להט:

**שהם מתהפכים.**עיין לקמן פר' נ' סימן ב' ועי' שמ"ר פר' כ"ה סימן ב' ה' צבאות:

**נבראת גיהנם.**עיין לעיל פר' ד' סימן ו' ומרומז כאן גיהנם בתיבת להט על פי גז"ש בסוף מלאכי הנה היום בא בוער כתנור והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא. ומ"ש המתהפכת שייך ללהט שהלהט מתהפך על הרשעים וא"כ מ"ש החרב אין לו שייכות כאן לתיבת להט ודורש על פי מדה ל"א. מוקדם שהוא מאוחר בענין ואת להט המתהפכת ואת החרב ותיבת את מוכיח גם על תיבת חרב מדה כ"ב כאילו מפורש את להט המתהפכת ואת חרב. ומה שדורש שהחרב מציל היפך כוונת הכתוב. אולי דורש חרב המתהפכת שהחרב מהפך מהלהט הנ"ל ומציל ממנו. ואיזה חרב מציל דורש ע"פ גז"ש או חרב מילה כמ"ש לקמן פר' מ"ח סימן ח' שהיא מצלת מגיהנם או חרב תורה כמ"ש רוממות אל בגרונם הוא התורה ואז וחרב פיפיות בידם להציל מכל שונא ורעה וגיהנם וכמ"ש לקמן פר' מ"ד סימן כ"א:

**כיון שראה.**כאן דרשו סמוכים שכתב מיד והאדם ידע את חוה אשתו שאחר ששמע מהגיהנם לא רצה להזקק לאשתו להעמיד תולדות לגיהנם אך כיון שהתבונן במ"ש חרב שרומז על התורה אז והאדם ידע. וכ"ו דורות מרומזים כאן בראשי אותיות ו'האדם י'דע א'ת ח'וה א'שתו הרי כ"ו. ולפי דרשה זו כל ענין תולדותיו קין והבל היה אחר החטא והקללה והעונש ואחר שגרשו וכמ"ש בריש פרשה הסמוכה על שם שהאריך לו היום נזקק להעמיד תולדות. וכן נראה בויק"ר ריש פר' כ"ט דלא חשיב בי"ב השעות עלה למטה שנים וירדו ארבע. אך בפרשה הסמוכה סימן ב' איתא שענין לידת קין והבל היה קודם החטא ביום שנברא ע"ש: