**הוי המעמיקים.**וסוף הענין ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר כמ"ש בסוף הסימן דברי ספר זה ספר. וכאן דורש סמוכין שבסוף פר' הקודמת כתוב אצל אנוש אז הוחל לקרא בשם ה' ואח"כ כתוב זה ספר ופסוק זה הוי המעמיקים נדרש לעיל פר' ב' סימן ג' על אנוש וחושך זה דור אנוש שנא' והיה במחשך מעשיהם:

**ארכיטיקטוס.**חכם ממונה להעמיד בניני העיר ונקרא גם בלשונינו (ארכיטעקט) ע' במ"ר פר' ט' סוף סימן א' כל הענין:

**כך הוי המעמיקים.**וסלקו השגחתו ית"ש מן העולם כמ"ש לעיל פר' כ"ג סימן ו' ז' והם סבורים שבמחשך מעשיהם והם עמוקים ונסתרים מעיני כבודו ית"ש:

**הפככם אם כחומר.**אתם מהפכים דעת האמת והישר שאתם אומרים שהיוצר דומה לחומר שאינו יודע ולא רואה. אם כחומר היוצר יחשב וזה היפך האמת שצריכים לדמות הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה היא הנפש העליונה האצולה ממרומים לדמותה ליוצר אותה ונתנה באדם ואיך יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין היפך המושכל ראשון שאין מעשה בלא עושה ולא יצר בלא יוצר והיוצר הוא העושה הכל והמבין הכל. ויתכן שאמר דרך כינוי מדמין צורה ליוצרה והכוונה בהיפך שהרשעים מדמין היוצר להצורה. ע' לקמן ריש פר' כ"ז וכן במדרש תהלים י"ד:

**מעט מזעיר.**בזמן עוד קטן בעיני הש"י שיבא עת התיקון שיתוקן החטא. ושב לבנון הוא ביהמ"ק שנקרא לבנון שהוא עתה חרב ישוב לבית מלכות עולם. והכרמל שהוא עתה כמדבר יתמלא מבני אדם כיער. וע' תרגום יונתן על פסוק זה. ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר הם הרשעים שהיו במחשך ובסוף הכל שיתוקן החטא ומלאה הארץ דעה את ה' והתועים על דעתו ישפטו וישובו הכל לרוה"ק ויבינו בזה ספר וזהו מ"ש כאן אז הוחל וסמוך לו זה ספר שבתיקון החטא יבינו דברי ספר ופסוק הוי המעמיקים בא לגלות דרשה זו שמרומז בתורה על ידי סמוכים וכמו שאנו אומרים לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך וכו':

**גלמי ראו עיניך.**לעיל פר' ח' סימן א' וש"נ ומבואר כל הענין מדרש תהלים קל"ט:

**עד שאדה"ר.**עי' מדרש תהלים שם בסופו שמ"ר פר' מ' בסוף סימן ב' סנהדרין דף ל"ח וש"נ אבדר"נ פרק א'. כי לפי מ"ש כאן בפרשה שחשב רק י' דורות לבד איך אמר זה ספר אין זה כדי ספר ועוד שכתב ביום ברוא אלהים וכו' וכי כל העשרה דורות היו ביום ברוא אלהים אדם ע"כ דורש שביום שנברא הראה לו כל הדורות שיבראו וזהו זה ספר תולדות אדם ביום הבראם וזהו שאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ע"פ מדה י"ז ופסוק זה מגלה שבספר התולדות ביום שנברא אדם כתוב שם כל בני אדם עד סוף כל הדורות והחכמים האמתים חכמי תורה היו יודעים מספר זה וכמ"ש בגמרא על שמואל ירחיאנה אנא חזיתי' לספרא דאדה"ר וכתוב ביה שמואל ירחינאה אסיא דרבי חכם יתקרי רבי לא יתקרי וזהו מ"ש זה ספר תולדות אדם ביום ברא וכו':

**ימחו מספר חיים.**ר"ה ט"ז ירושלמי ר"ה פרק א' הלכה ג' וג' מקומות אלו הם ג' נוסחאות משונות זו מזו. ורומז המדרש על ג' ספרים הנפתחים ליום הדין:

**תולדות של מטה.**ומ"ש מספר החיים פירושו מספר של ברואי מטה שנקראו ג"כ בשם נשמת רוח חיים. ומדכתיב בסיפא דקרא ועם צדיקים אל יכתבו הרי שמ"ש ברישא דקרא מספר החיים אינו מדבר בצדיקים. והצדיקים הם תולדות של מעלה כמ"ש במדרש קהלת פסוק רוח בני האדם העולה היא למעלה אלו נשמותיהם של צדיקים וקלל דוד שונאיו שימחו מכל הנ"ל ביום הדין:

חי צדיק. וכמ"ש ברכות בפרק א' ובניהו בן יהוידע בן איש חי וע' בירושלמי שם באופן אחר:

**ד"א ימחו.**מדבר באנשי דור המבול שכתוב בהם וימחו מן הארץ וּמְחִיָה שייך בספר כמ"ש מחני נא מספרך ואנשי דור המבול נמחו מספר תולדות אדם וכמ"ש בסימן הקודם שהיו כתובים שם וזהו מ"ש זה ספר קודם מעשה דור המבול:

**עם אדם.**פי' בעבור חטא האדם עשה ריב עם כל הבריות. והריב הם כל הקללות המפורשות בתורה על האדם. וכמ"ש בישעיה ה' שפטו נא ביני ובין כרמי שכל הענין דרשו חז"ל על אדה"ר וכמובא ברש"י שם. ולא לנצח אקצוף עם תולדותיו. שמוסיפים לחטוא ומוסיפים קצף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. פי' שיגלה הרוחות העטופות מלפניו ונשמות שעשה וברא בעת בריאת אדם הכלולים בספרו של אדם ואז יתוקן כל חטא אדם ותולדותיו ואז יקויים מ"ש בפסוק הקודם כה אמר רם ונשא וכו' אשכון את דכא וכו' להחיות רוח שפלים וכו' זהו כוונת הדרשה וכמ"ש בסוף הסימן ואגב שהביא הפסוק דורש בו אופנים אחרים בענין הרוח. והפסיק באמצע הדרשה בדברי ר"מ. ועל הקורא לשמור מה שהוא עיקר הדרשה לפי המקום. ומה שהוא דרך אגב. ולא יתבלבל בעירוב דרשות וישכח כוונת עיקר המאמר:

**אמר ר' הונא.**עי' ויק"ר ריש פר' ט"ו קהלת רבה פסוק הולך אל דרום ירושלמי ברכות פרק הרואה ובכל המקומות הנ"ל הגירסא א"ר יהושע בר חנניא ור' הונא הוא בעל המאמר דלקמן ג' רוחות:

**היה העולם חרב בהם.**ובמקומות הנ"ל הגירסא וביקשו לחרוב את העולם:

**על אותה הספינה.**ולא על כל העולם. וכמ"ש פר"א פרק יו"ד ודרך כל האניות עוברות ושבות בשלום בשתיקת הים והאניה שירד בה יונה היתה בצרה גדולה. שנאמר והאניה חשבה להשבר משמע אניה זו לבד ולא שאר האניות:

**מעבר המדבר.**וסיפא דקרא רגע בארבע פנות הבית משמע ולא במקום אחר. רק של אליהו על כל העולם כמ"ש מפרק הרים ומשבר סלעים משמע הרבה הרים והרבה סלעים של העולם:

**לעולם אין מלך המשיח.**יבמות ס"ב:

**כל הנשמות.**מפסוק זה הנ"ל כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי אז יקויים מ"ש מפסוק הקודם אשכון את דכא וכו' כנ"ל בריש הסימן. וכמ"ש לעיל פר' כ"א סימן א' ונצדק קודש ע"ש:

**רבנן ור' אחא.**שמ"ר פר' מ' סימן א' במ"ר פר' י"ב סימן ד':

**ראה ויספרה חד.**שהוי"ו של תיבת ויספרה מחבר תיבת ראה לתיבת ויספרה ומפריד אותה מתיבות הכינה וגם חקרה ועל כן חשיב ליה חד וכן תיבות הכינה וגם חקרה מחוברים יחד ע"י תיבת וגם וחשיב ליה ג"כ בחד. ועל ענין האותיות והתיבות והפסוקים והפרשיות שייך לומר ראה ויספרה ומ"ש הכינה וגם חקרה שייך על תוכן הענינים ופנימיותם שהכין וחקר וכלל בפרשיות. ור' אחא סובר. שארבע תיבות אלו מורים על ארבעה ענינים:

**ראוי היה אדה"ר.**קהלת רבה פסוק את הכל עשה יפה. כל הענין:

**זה ספר תולדות אדם.**זה משמע מורה באצבע ועל מי מורה ועל איזה ספר כוונתו. גם יקשה מ"ש ביום ברוא אלהים משמע שביום הבראו נעשה ספר תולדותיו. על כן דורש שתיבת זה מורה על האדם שמדבר בו בסיפא דקרא. וספר הוא ספר התורה כמ"ש בסוף סדר וילך לקוח את ספר התורה וכו' ובכמה מקומות בתנ"ך ופירושו שלאדם זה אני נותן ספר התורה על שהוא יציר כפי וחכמתו מרובה וכוחו גדול לעמול בה ולקיימה. כמ"ש שם בקהלת רבה. ואח"כ אמר תולדות אדם לתולדות אדם אני נותנה ולא לאדם עצמו. ודורש עפ"י מדה י"ז שכאן אינו מפורש טעם הדבר ומפורש באיוב כ"ח אז ראה ויספרה שסיפר כל תרי"ג מצות הכינה וגם חקרה פנימיותה וסודה והיינו בעת בריאת עולם כמפורש בכל הפרשה שם ובפסוק הקודם לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה ויאמר לאדם ומנוקד לָאָדָם הלמד בקמץ והקמץ מושך א' כאילו כתוב לא אדם ופירושו לא לאדם אני נותנה וכאן כתוב תולדות אדם וזהו שאמר לא לאדם אני נותנה כי אם לתולדותיו. והדרשה יוצאת מבין שני הכתובים על פי מדה י"ז מה שאינו מפורש במקום זה מפורש במקום האחר. גם יתכן שמ"ש אז ראה פי' כמ"ש גלמי ראו עיניך אז ויספרה ויאמר לאדם:

**שש מצות.**לעיל פר' ט"ז סימן ו' וש"נ:

**י"ב שבטים.**ע' לקמן פר' ס"ג בסימן ו' שמ"ר פר' ל"ח סימן ח' והכוונה שרצה ליתן לו י"ב שבטים וספר התורה יחד. והענין בזה שהקב"ה בעת שברא העולם היתה כוונתו ית"ש שיכירו הברואים גדולתו ויעבדו אותו וישיגוהו כמו שהיתה בעת נתינת התורה. ותנאי נתינת התורה שתהיה בששים רבוא וי"ב שבטים. אלא שע"י חטא האדם נאבד ממנו סגולה זאת. וכמ"ש סיפא דקרא הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה ומאחר שלא היתה לו יראת ה' חכמת מה לו. וראוי לקורא בדברי חז"ל המתעלס בהם באהבים להיות שעשועים יום יום בדבריהם העמוקים והנעימים ולהתבונן במאמר זה איך שחברו ר"י בר"ס ור"י דכפר חנן שני פסוקים אלו זה ספר תולדות אדם ופסוק אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה ויאמר לאדם כאלו הוא פסוק אחד ועל זה בנו יסוד דרשתם. והפסוקים רחוקים וע"י רוח בינה קרבום יחד והיו לאחדים בידם. אין זאת אלא שהיה בידם דרכים ידועים ואופנים מקובלים בדרכי הדרשות שעליהם סמכו ולהם כוונו. והם דרכי המדות:

**אלין תולדות.**יו"ד דורות לבד ג' דורות הראשונים שאינם תולדות ושואל המדרש ומה הן אלהות. וכוונתו למ"ש לעיל פרשה י"ב סימן ז' כל מי שכתוב בו תולדות הוא מת ובלה ונברא וכו' ע"ש ועל זה שואל מאחר שאינן תולדות וכו' ותירץ שהכוונה כמ"ש לעיל פר' כ"ג סימן ו' על שהראשונים נבראו בצלם ובדמות ואם כן מ"ש תולדות הכוונה על ז' דורות מיו"ד דורות אלו והג' הראשונים אינם בכלל התולדות:

**ומה הן רוחות.**וקאי על ט' דורות משת עד נח לבד אדם וכמ"ש לעיל פר' כ"א סימן י"א:

**ובנגעי בני אדם.**והיה די שיאמר בשבטים ובנגעים. ע"כ דורש ובנגעי בני אדם כמשמעותו שהם בני אדם ממש:

**אין הראשונים תולדות.**שענין התולדות הוא על קיום המין שעל ידם הוא קיום העולם. לזה אמר אלה תולדות שהם מבני שת שממנו נבנה העולם שיצא ממנו נח ובניו אך הראשונים הם בני קין שכלו כולם ולא נשאר מהם שריד במבול:

**כל השמות הללו.**לעיל פרשה כ"ג סימן ה' וש"נ ומבואר. וחתימת המאמר הוי זה ספר תולדות ד"א זה ספר וכו':

**וחרשים המה מאדם.**הוקשה לו שתיבת מאדם מיותר והובא הדרשה להקדמה לדברי רבנן שדרשו על פסוק זה ספר:

**הוא וסירגולו.**זה ספר מורה על סידור הכתיבה ביושר שיכולים לידע ולספר כל תיבה בפני עצמה וכן כל אות בלי בלבול. ובלא סירגול הכתיבה מבולבלת ואינו ראוי לקרא לו ספר ומרומז במ"ש זה ספר תולדות אדם שאדם הוליד ידיעה זו:

**ג' פלאים.**לעיל פר' כ"ב סימן ב' ושם מבואר:

**בן עזאי.**ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד' ושם מקדים דברי ר"ע לדברי בן עזאי כי ר"ע הרב וב"ע התלמיד. ובירושלמי שם מביא משל על זה שאם היה חותך בשר בידו אחת וחתך את ידו השני'. האם יאמר שינקום לידו האחת על שחתכה ויחתוך אותה כך לא יאמר אדם הנה חברי עשה לי רעה אנקם ממנו. הרי בשרך הוא ולא יתכן לעשות כן ע' בירושלמי: