**אשרי האיש.**מדרש תהלים מזמור א'. זה נח שכתוב בו איש צדיק תמים כן הוא שם:

**זה דור אנוש.**כמ"ש לעיל ריש פר' כ"ד המעמיקים מה' לסתיר עצה:

**זה דור הפלגה.**כמ"ש לקמן פר' ל"ח ענין ליצנותם בכמה אופנים:

**שבע מצות.**כי לאדם נתן שש מצות כמ"ש לעיל פר' ט"ז סימן ו' וש"נ ועיין לקמן פר' ל"ד סימן ח' באריכות ולנח הוסיף אבר מן החי:

**ובתורתו יהנה.**והגה הוא בינה וכמ"ש והגות לבי תבונות וכמ"ש לקמן פר' ל"ח סוף סימן ח' ויבן נח נתבונן וכו'. ובתהלים מפורש שכן עשה תמיד וזהו יהגה יומם ולילה:

**ששתלו הקב"ה בתיבה.**הגי' במ"ת שם דאמר ריב"ל ד' חדשים היתה התיבה עומדת במים וכו'. היינו כמ"ש ותנח התיבה בחודש השביעי על הרי אררט והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי הרי ד' חדשים ז' ח' ט' י' וזהו כעץ שתול על פלגי מים וקודם לכן היתה מהלכת על פני המים. ואח"כ לא היו מים והשתילה מורה על קביעות במקום אחד:

**זה שם.**שהוא עיקר פריו שהיה צדיק. וכמ"ש לקמן סימן ג'. ומ"ש בעתו כמ"ש להלן בסימן ב' שכבש מעינו וכו' וכמ"ש במדרש תהלים שם:

**זה הם.**שהיה השפל שבאחים ואף שלא הצליח עכ"פ לא יבול שלא יתבטל מן העולם:

**זה יפת.**כמ"ש בדניאל ח' בסופו ב' פעמים והצליח אצל צפיר העזים אצל בני יפת ע"ש ותבין:

**זה נח ששתלו.**כמ"ש בסימן הקודם והיה כעץ שתול והתיבה הוא הבית שצוה ה' לבנותו. וזהו בית ה' וכדמיון החצר לפני הבית כך דמיון העולם לפני התיבה. ומה שילד נח תחלה בעולם שהוא בדמיון חצר השתול אח"כ בתיבה בבית ה'. ועל זה נאמר עוד ינובון בשיבה שהוציא תנובתו לעת זקנתו שהיה בן חמש מאות שנה. דשנים ורעננים יהיו שמבניו נבנה העולם כי פרו ורבו מאד. ומ"ש ויולד נח כוונתו וגו' על סוף הענין כנ"ל:

**א"ר יודן.**בא לפרש מ"ש אשר פריו יתן בעתו כמ"ש בסי' הקודם. וכמ"ש בהדיא במדרש תהלים פסוק זה. אלא שכאן הפסיקו בפסוק שתולים בבית ה' שהוא ג"כ מעין דרשה הנ"ל:

**אם רשעים וכו'.**ואף שאין ספקא קמי שמיא ויודע בעתיד אם יהיו צדיקים או רשעים. הענין בזה שהקב"ה כביכול אמר כפי ידיעתו באמת על אופן אחד בלא ספק. אך המדרש דורש שאם צפה הקב"ה שיהיו צדיקים אמר כך ואם צפה שיהיו רשעים אמר כך והנה בנין התיבה מאחר שיהיו בניו רבים ירבו העוזרים לבנות אך עיקר הטורח הוא השמירה מהרשעים שמנעום מלבנות ורצו לשבור התיבה וגם גודל הטורח שהיה להם בתיבה כל השנה בסכנת מות. וההצלה מהם לא היה כ"א בדרך נס. ואין להרבות נסים:

**למאה שנה ולמאתים.**ובמדרש תהלים הגי' כל בני גילו היו מולידים בני חמשים בני שבעים ושמנים ונח בן חמש מאות שנה. וכל זה שלא כמפורש בתורה שאין בכל י' דורות לא ר' ולא ק' ולא פ' ולא נ' וזה פרטם אדם ביום הבראם הוליד קין והבל ולאחר ק"ל שנה הוליד שת שת הוליד בן ק"ה שנה אנוש בן צ' קינן בן ע' מהללאל בן ס"ה ירד בן קס"ב חנוך בן ס"ה מתושלח בן קפ"ז למך בן קפ"ב ויתכן שדעת המדרש שכל מה שמפורש בתורה לא היה אלא אצל אלו המפורשים אבל שאר בני אדם הולידו כל אחד כטבעו והמדרש תפס מספר שוה בלא דקדוק:

**יפת שהוא גדול.**כמ"ש בראשית יו"ד אחי יפת הגדול. ונח התחיל להוליד כשהיה בן ת"ק שנה. והמבול התחיל בשנת ת"ר שנה לנח נמצא שהבן הראשון היה בן מאה שנה במבול. ואצל שם מפורש שם בן מאת שנה שנתים אחר המבול. נמצא שהיה בן צ"ח שנה וחם קטן מכולם כמפורש על חם. את אשר עשה לו בנו הקטן. וא"כ היה יפת במבול בן מאה שנה. וצ"ע איך אמר המדרש שלא היה יפת בן מאה שנה במבול. שהרי מבואר שהיה בן מאה שנה בדקדוק. ויש לומר שמ"ש ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח היינו שנשלמו הת"ק שנה והתחילה התק"א שנה ואז התחיל להיליד [וכ"נ מדברי רש"י בע"ז פ"ק גבי ב' אלפים תורה ע"ש. יפ"ת] ואצל המבול כתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בי"ז לחודש הרי שלא נכנס לשנת ת"ר רק חודש וי"ז יום הרי שלא היה ליפת מאה שנה בשלימות ולשון מדרש תהלים שם שאין ב"ד של מעלה עונשין עד ק' שנה. ואם היה לו בן של מאה שנה היה נידון עמהם. אמר רשב"ל ועתיד לחזור בימי מלך המשיח שנאמר והחוטא בן מאה שנה יקולל ע"ש עוד. ועי' לקמן פר' ל"ב סימן ו' מ"ש המ"כ בשם רש"י וצ"ע ליישב:

**א"ר חנינא.**ס"ל כמ"ש סנהדרין צ"א ב' עולא רמי כתיב בלע המות לנצח. וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות. כאן בצדיקים וכו'. וההוכחה שקודם המבול לא היו נענשים עד ק' שנה כמ"ש לעתיד כי הנער בן מאה שנה ימות. והחוטא בן מאה שנה יקולל. שאנו מוצאים כן בבני נח. כמו שמפורש לעתיד. וזה כלל גדול שכל מה שיהיה לעתיד כבר היה כן בעוה"ז כמ"ש ויק"ר פר' כ"ז סימן ד' ובקהלת רבה פסוק מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה ומאחר שלעתיד כאשר ירבו הימים. ויאריכו השנים יתארך ג"כ העונש של החוטא כך היה בזמנו שהרבו שנים שלא היו נענשים עד מאה שנה:

**ראוי לכל העונשים.**כמ"ש בסיפא דקרא והחוטא בן מאה שנה יקולל. ומ"ש ימות אינו בדוקא אלא פירושו עונש שבזה יפדה מן המיתה:

**כצאן לשאול שתו.**וס"ד וירדו שם ישרים לבוקר וצורם לבלות שאול מזבול לו ופסוק זה מדבר לעתיד שהמות ירעה וינהיג אותם לעולם התחיה והעוה"ב ואז וירדו גם ישרים לבוקר אחר המות היינו לעולם הבא שנקרא בוקר. אז יהיה זמן ממשלת צדיקים שימשלו ברשעים וכמ"ש בסוף מלאכי ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלכם. וכן כאן וירדו בם ישרים לבוקר. הרי שגם לעתיד כתוב מות ירעם. ותירץ שהמות הזה אינו מן החיים שיחיו אז וימותו אח"כ אלא הכוונה על אותן שכבר מתו על ידי מלאך המות. והפסוק מדבר מאותם שהחריבו בית המקדש ומ"ש מות ירעם פי' מלאך המות שאחר המות ידון אותם בשאול והם יכלו השאול. כמ"ש וצורם לבלות שאול ופירושו וצורתם ונשמתם מוכנת לבלות השאול שהם יבלו את השאול שהשאול יכלה והמה לא יכלו שיהיה דינם ומשפטם לעולמי עולמים על שפשטו ידיהם בזבול:

**והלא יפת הוא הגדול.**כמ"ש בסימן הקודם שנולד ראשון ולמה חושב את שם ראשון:

**שהיה צדיק.**כמ"ש ברוך ה' אלהי שם שאין הקב"ה מיחד שמו אלא על הצדיק:

**שנולד כשהוא.**אבות דר"נ פרק ב' וילקוט בראשית ה' ט"ז ובמדרש תהלים מזמור ט' פסוק גערת וכמ"ש מלך שלם הוא שם שהיה שלם בגופו שנולד שלם. וע"ש שאברהם עתיד לצאת ממנו כמפורש בסוף נח שאברהם דור עשירי ממנו. ומ"ש ששימש בכהונה גדולה כמפורש בתורה והוא כהן לאל עליון. וכמ"ש במדרש תהלים ע"ו את מוצא שנקרא ביהמ"ק שלם כמ"ש ויהי בשלם סוכו ומלכי צדק מלך שלם והוא שם בן נח שאמר יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ששיכן באהלו הוי זהו שם וכו' עכ"ל וכמ"ש פר"א פרק ח':

**שמנין אותיותיו.**כך הוא החשבון של יו"ד דורות מנח עד שהיה אברהם בן מ"ח שנה שאז היתה ההפלגה כמ"ש מפורש החשבון בתורה ובריש סדר עולם רבה. ב' של שם אחר המבול עד שהוליד ארפכשד ל"ה של ארפכשד עד שהוליד ל' של שלח ל"ד של עבר ל' של פלג ל"ב של רעו ל' של שרוג כ"ט של נחור ע' של תרח מ"ח של אברהם עד ההפלגה בשנת מות פלג הרי ש"מ שנה אותיות שם:

**בג' מקומות.**לעיל פר' כ"ג סימן ז' וש"נ ומבואר:

**לרוב ע"פ האדמה.**פשט הכתוב שהיו להם בנות רבות על כן הרבו נשים והרבו בנים ועי"כ רבו ע"פ האדמה שרבו הנקבות על הזכרים. אלא שא"כ מ"ש על פני האדמה מיותר. ועוד שהיל"ל תחלה ובנות יולדו להם ואח"כ לרוב ע"פ האדמה והפשט ע"פ מדה ל"א ויהי כי יולדו להם בנות החלו לרוב ע"פ האדמה ובא לדרוש ולפרש כפי מה שכתוב. שלפי שע"י חטא האדם נתרבה תאוותם וכמ"ש פר' כ"ג ריש סימן ח' והיה רב בגופם והיו משחיתים על פני האדמה על העצים ועל האבנים. ומ"ש לרוב פי' מלשון רביית חץ וכמ"ש רובה קשת ובלשון חז"ל יורה כחץ. שיוצא בכח גדול כחץ ולתקן זה נתן להם הקב"ה בנות רבות. אבל הם חטאו גם בבנות שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו שגזלו הנשים זה מזה:

**ר"ש ברבי אמי.**תיבת אמי ט"ס וצ"ל ר"ש ברבי ור' חייא היה תלמיד רבי. וכולם תנאים ור' אמי אמורא היה. וכן הוא בבבא בתרא דף ט"ז ר"ש ברבי. וע"ש עוד שינוים:

**צורך לחטים.**וכן צורך לעולם בזכרים יותר מהנקבות. המלאכות נעשים על ידי הזכרים שהם חזקים בכחם מהנקבות וכן בענין המסחר שנעשה רק על ידי הזכרים וביחוד בלימוד החכמה והתורה ומעשה המצות שהחיוב על הזכרים יותר. כי עיקר ענין האשה בעיבור ובלידה ובגידול בנים:

**משהאדם משיא.**עוד טעם וראיה שהזכרים יותר טוב להאבות מהנקבות שהרי מוכרח להתפלל על הבנות שלא יחזרו לביתו אחר טורחו הגדול בהם כאילו מגרשם שלא יחזרו לעולם:

**בני דייניא.**ובפר"א פרק כ"ב איתא שמ"ש בני האלהים פירושו על המלאכים שהפילם הש"י משמים ע"ש באריכות וכן הוא בזוהר:

**מקלל לכל מאן.**ע' שי"ר פסוק אמרתי אעלה בתמר על פסוק וריוי' די רביעאה דמי ועי' שמ"ר פר' כ' סימן יו"ד:

**כומריא גנבו.**פי' שהכומרים והכהנים של עובדי כוכבים שדורשים להמון עם לירא מהם ולהשבע בשמם. ומזהירים אותם שלא לגנוב ושלא לגזול וכשהכומרים בעצמם גונבים וגוזלים אז גם ההמון לא ישמעו להם. ומי מהעם יפנה להשבע בשמם ולהקריב להם קרבנות ותיבת אלהיא שייך למטה:

**בלא צער ובלא יסורים.**ומ"ש בני אלהים כו' כמ"ש הררי אל וכדומה:

**על התקופות.**עי' לעיל פר' יו"ד סימן ד' שיש כוכבים גומרים מהלכם לכמה מאות שנים ויש כוכבי נבוכה וכוכבי דשביט שאינם מתראים תמיד רק לעתים רחוקות ואין לעמוד על בירורם עד שיראום כמה פעמים בעתים שונות. ולזה צריך לחיות הרבה מאות שנים:

**טבת כתיב.**והקרי טובות ומשמעו שהיו בעצמן טובות יפות וטובות לב ומוצאות חן בעיני אלהים ואדם. ולפי הכתיב חסר משמע שאין להם טוב ומעלה מעצמן אלא שמטיבים אותן אחרים. והיינו על ההקשטה שמקשטים אותן ועל כן ויקחו להם ותיבת להם מיותר אלא ללמד שלא היו שלהם ולקחו להם שהיו הנשים מוטבות לבעליהן ובני אלהים לקחו להם. וע"פ מדה ט' כאלו כתיב כי טבת הנה לבעליהן ולקחו להם עי' לעיל פר' כ"ג בסימן ב' ואלמנה לא ייטיב. ולקמן פר' פ"ג סימן ד' מהטבאל:

**אלו הבתולות.**כמ"ש את בנות האדם שהיו עדיין בנות אדם תחת יד אביהן והן הבתולות ואינם נשים. ואח"כ אמר ויקחו להם נשים. לא אמר שלקחום לנשים אלא שלקחו נשים. פי' נשים של אחרים ולקחום בחמס וגזל. ומ"ש מכל אשר בחרו. משמע לבד בתולות ונשים לקחו עוד אחרים מכל אשר בחרו היינו זכר ובהמה ותיבת מכל משמע לרבות שאר מינים:

**גמומסיות.**ויק"ר פר' כ"ג סימן ד' ופירש הערוך ומוסף ערוך שטר כתובה ונשואין. שטעו בדעתם המשובשת שמאחר שנבראו בעלי יצר ויש בהם כח. מחויבים לילך אחר יצרם באיזה אופן שיהיה והפקירו עצמם ליצרם וכתבו שטרי כתובה ונישואים לזכר ולבהמה בצווי השופטים שלהם ובעלי דתם והם בני אלהים הנ"ל. ודייק מ"ש ויקחו וכו' שתיבת ויקחו קאי גם על אשר בחרו ע"פ מדה כ"ב שהזכר והבהמה לקחו להם על ידי כתובה ונישואים כמו שלקחו הנשים:

**חוץ מן הזנות.**עי' שמ"ר פר' למ"ד סימן כ"א מלתא בטעמא וע' מש"ש וכאן לא פרט אלא הזנות. אעפ"י שעשו כל העברות כמ"ש בריש סדר נח וזה ע"פ מדה ט"ז:

**ריב"ל.**לקמן פר' נ' סימן ה' ע"ש:

**מכאן ואילך.**עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סנגוריא כן הוא בהדיא שם לקמן. ובא להורות חומר העבירה של זנות שאין להזכיר עליהם זכות של צדיקים שלא יועיל:

**ולא ידון רוחי.**משמע שלא ידון אותם על מעשיהם הרעים היפך מה שמפורש. וכמ"ש לקמן סימן זה בדברי ר"ע ע"ש וגם תיבת רוחי אין לו שייכות אל הדין כלל כי אם אל הרחמים וכדלקמן בדברי ר"י הגלילי ודורש לא ידון כמ"ש במשנה ויתבאר בסמוך:

**איני נותן רוחי.**כמ"ש סנהדרין ק"ז במשנה. דור המבול אין להם חלק לעוה"ב. ואינן עומדין בדין. שנאמר לא ידון רוחי באדם לא דין ולא רוח. וע' בסדר עולם ריש פרק ד'. ומ"ש אין עומדין בדין. זה מרומז במ"ש לא ידון באדם ע"פ מדה ט' ומדה ממעל לא ידון בדין בשעה שידון את כל באי עולם ומ"ש לעולם פי' לעוה"ב. וזהו באדם כמ"ש בהדיא לקמן פר' ל"ד סימן י"ד באדם לכשיבא אדם עמש"ש. ומ"ש שאין להם חלק לעוה"ב במשנה אינו מבואר מנין לו ואנו לומדים מדברי המדרש אלו שדורש על פי מדה ז' וי"ז מפסוק ואת רוחי אתן בקרבכם אז לא רוחי לא אתן רוחי בהם וכאלו כתוב לא ידון בעת שאדון ולא אתן רוחי בעת שאתן רוחי שאין שייכות לתיבת רוחי עם תיבת ידין שע"פ מדה כ"ב תיבת לא שייכת גם לתיבת רוחי לא רוחי כנ"ל. וזהו עיקר כוונת ר"י בר' יוסי כאן שאמר איני נותן רוחי בהם בעת שאני נותן וכו'. ומ"ש מתן שכרן היינו מ"ש ואת רוחי אתן וכו' ובדברינו המעטים אלו זכינו להבין דברי המשנה הסתומים מאד. על פי דברי המדרש. וגם כאן במדרש לא פירש אלא תיבת רוחי ולא תיבות ידון וסומך עצמו על דברי המשנה כנ"ל והוא ברור מאד. ולפי מה שדורש רוחי מפסוק ואת רוחי אתן וא"כ היה לו לדרוש כאן ג"כ אתן רוחי. אלא שע"פ מדת דבר הלמד מענינו אנו יודעים שכאן לרעה מדבר ואיך יאמר שיתן רוחו על כן בהכרח לדרוש ע"פ מדה כ"ב לא דין ולא רוח. התבונן באמיתות הדברים:

**ר' ינאי ורשב"ל.**הובאו כאן אגב מאמר ר' יהודה בר אלעאי שאמר שלעתיד נידון רוח של כל הרשעים שנעשה רוחם אש ועל זה אמר כאן שדור המבול לא יהיה רוחם אש שכבר נדונו באש וזהו שאמר ר"י ב"א עוד אין הרוחות נידונות לפני לעולם. ומ"ש רוחי אין פי' רוח שלי וכו'. אלא הכוונה על הרוח שהיא שלו ונתנה לאדם וכלשון ביתי שולחני כן פי' רוחי רוח שבראתי והוא בידי תמיד ואגב הביא המדרש גם דברי ר' ינאי ורשב"ל ורבנן ומבואר לעיל פר' ו' סימן ו' ע"ש ומ"ש בפני העולם ט"ס וצ"ל לפני לעולם וכן העתיק המ"כ וכן הוא במדרש ישן ועי' יד"מ ותיבת לעולם מפורש בפסוק ופי' לעוה"ב כנ"ל באדם לעולם ותיבת לפני מרומז ב"ד של רוחי שהם שלי ולפני. וכמ"ש כרמי שלי לפני:

**הרוה לגדנה.**דורש כנ"ל על שלא יתכן שהרוח ידון על כן דורש ידון מלשון נדנה כמ"ש דברי הימים סוף פר' כ"א וישב חרבו אל נדנה הוא התיק של החרב וכן הגוף הוא נדן ותיק של הרוח וכמ"ש דניאל ז' אתכריית רוחי אנא דניאל גו נדנה וזה ע"פ מדת ממעל ודרך קצרה כאלו מפורש לא ידון הרוח אל נדנה כשידונו הרוחות אל נדניהם ומ"ש רוחי פירושו כמ"ש ר"י ב"א רוח שלי והיינו הרוח שנתן באנשי דור המבול:

**איני ממלא את רוחי.**דורש רוח כמ"ש ר' ישמעאל בר"י בריש הסימן ותיבת ידון מלשון נדנה כר"ה אלא שדורש מ"ש באדם בכל האדם שלעתיד ימלא את כל הגוף ברוח. וכמ"ש שמ"ר פר' מ"ח סוף סימן ד' לפי שבעולם הזה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם ופירוש מאמר זה עמוק ושם מבואר מעט. והענין בקיצור שבעוה"ז הרוח הוא בלב. על כן הלב מקור החכמה ואין כל האברים מרגישים בחכמה רק נותן בהם כח החיים המושפעים מן הלב על שהוא משכן הרוח אך לעתיד יהיה כל הגוף בדמיון הלב שעל שיהיה משכן הרוח בכל האברים וירגישו כל האברים בחכמה. וזהו דעת המדרש כאן שבעוה"ז אין הרוח ממלא את כל הגוף אלא שוכן בלב ולעתיד ימלא את כל הגוף. אך של דור המבול לא ידון אל נדנה. ומ"ש נבזקת פירושו נתפזרת ע' לקמן ריש פרשה נ' ושם מבואר:

**עוד איני דן.**מאחר שלא יתכן לפרש שרוחי ידון כנ"ל על כן דורש ע"פ מדה ל"א מוקדם שהוא מאוחר בענין כאלו כתוב לא ידון לעולם רוחי באדם ופירושו ע"פ מדה ט' כאלו כתוב דין זה שאדון דור המבול לא אדון עוד לעולם כן. רוחי באדם פי' כי יהיה רוחי של רחמים באדם. ושל חכמה ורוה"ק. כמ"ש ואת רוחי אתן בקרבכם וכו' כנ"ל:

**ליסגי ליסגי.**לקמן פר' ל"ד סימן יו"ד ובא לפרש ולהביא ראיה לדברי ר' יהודה ב"ב שנשבע שלא יוסיף לדון דין זה. ועל כן הביא ר"י ב"ב תיבת עוד לרמוז על פסוקים אלו שכתוב בהם עוד. ושני פסוקים אלו ענינם אחד. שכאן כתוב לא ידון לעולם כנ"ל ובסדר נח כתוב לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי וכמ"ש בישעיה נ"ד אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וכמ"ש סוטה י"א ושמ"ר פר' א' סימן ט' וסימן י"ח. והיכן מרומז שבועה זאת בתורה אמרו בשבועות דף ל"ו שב' פעמים לא לא היא שבועה. וכאן כתוב לא אוסיף עוד לקלל ולא אוסיף עוד להכות וא"כ שני דברים הם שלא לקלל את האדמה ושלא להכות כל חי ואין זה דומה לאומר שתי פעמים לא ביחד שהוא שבועה. על כן דורש על פי מדה ל"א כאלו כתובים השתי פעמים לא אוסיף ביחד על כן נחשבים שבועה. דאל"כ היה די שיאמר לא אוסיף לקלל את האדמה ולהכות כל חי ולמה כתב עוד הפעם לא אוסיף אם אינו ענין לגופו ת"ע לשבועה ע"פ מדה ל"א. וזהו עומק ואמיתת כוונת דברי ר"ה בר"י לסגי לסגי שהם סמוכים יחד וכמו האדם כשאומר דבר בחום הלב על דעת לקיים דבר כופל דבריו. ומ"ש לסגי לשון ירושלמי הוא שמדבר בלישנא קלילא ומחסר ה"א ומבליעו שהיל"ל לא אסגי לא אסגי והבליע האלפי"ן ואומר לסגי. וכדרך המשנה קלני מראשי שפירושו קל איני. ורבנן דורשים עוד שהיה די שיאמר לא לא אוסיף והיה משמעו שבועה ועל כן דורשים הא' על בני נח והב' לדורות ושאר דרכי הדרשה דורשים רבנן כנ"ל לדברי ר"ה:

**שתהא רוחי דנה בהם.**דורש מ"ש רוחי על הנפש כמ"ש ר"י ב"א. רוח שלי שנתתי באדם ודנה מלשון דין שהרוח של האדם ידון את האדם וינהוג אותו והם לא עשו כן וזהו לא ידון רוחי באדם. על כן בשגם הוא בשר על שהלך אחר הבשר והגוף בתאוותו על כן אייסר את הגוף. והענין בזה שרצון הש"י שיהיה האדם נמשך אחר רוחו ושכלו שהם ממעלה שהשכל ינהיג הגוף ומושל על התאוה וכמ"ש חז"ל צדיקים יצר הטוב שופטן ואם היו עושים כרצון הש"י היה הרוח סובלם ומנהיגם לשמור הגוף והבשר והדם שיהיה כל אחד עושה פעולתו בשלימות כבריאתם וכמ"ש רוח איש יכלכל מחלהו והם לא עשו כן אלא הלכו אחר גופן וחומרם והשליטו תאותם על שכלם. על כן לא יכלכל רוחם את גופם ובשרם וידחקו חלקי הגוף זה את זה הדם יגבר על הבשר והליחות על הדם וכדומה ויתיסר ביסורים. והנה תיבת בשגם קשה במשמעותה ובא לפרש שהשי"ן משורש התיבה והוא לשון המשנה (הובא בערוך ערך שגם) כלים פרק כ"ב נסרים שבמרחץ ששגמן. ונקראים הלייסטין שמחברים הנסרים והעצים העגולים שנקראים רייפין שמחברים דפי הכלי ולשון זה כולל סיבוב וקשר ודוחק ומהדק שהרייף והלייסט דוחק דפי הכלי והדלת. כך אעשה לבשר שלהם אסבבם ואדחקם ביסורים וזהו בשגם הוא בשר ששגם וידחוק הבשר ויקשרם וזהו עיקר יסורי הגוף. והנה אמר המדרש ב' פעמים אני אמרתי וכו' והכוונה שתחלה אמר על כל איש פרטי שינהוג כפי השכל ונמשך אחר הבשר לכך ישגמנו ביסורים. ואמר עוד הפעם כנגד הכלל אני אמרתי שכל חברתם יתנהגו בחכמה כפי השכל והם נמשכים לפי סכלותם ומסכימים יחד על משפטים רעים לכך מדה כנגד מדה אשגמם ואדחקם אלו באלו על דרך שכתוב וסכסכתי מצרים במצרים וכמ"ש ונגש העם איש ברעהו וכמ"ש איש את אחיהו יצודו:

**אלא אדם כיוצא בו.**היינו איש אחד חוטא וחבירו הורגו ונענש על חטאו וגם חבירו נענש על שהרג ונהרג ג"כ וכמ"ש באבות על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון. וזהו בשגם הוא בשר משמע גם הוא בשר כמו חבירו ואשגם אלו באלו. ודעת ר"נ שאפילו זאב וכלב שגם זה נכלל בכלל בשר כמ"ש כל בשר אשר הוא חי וכמ"ש שנים מכל בשר. וע' במדרש קהלת פסוק את כל זה:

**כי את עול וגו' שבט וגו'.**פשט הכתוב שדברי משל הם על סנחריב שהכה אותם בשבטים בחנם כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה וגו'. אך כבר הקדמנו שחז"ל זה דרכם בקודש לדרוש כל תיבה במשמעותה כפי מה שכתוב כי תורת ה' לפי שלימותה לא היתה צריכה לדבר דברי משל והיה יכול לומר כי סנחרב המושל והנוגש ולמה הזכיר עול ושבט אלא ללמד שהעול והשבט עצמם יתחתו ליום הדין. והעול ראיה על הרצועה שאמר. והשבט ראיה על המקל. ודורש מ"ש כיום מדין משמע שביום מפלת מדין שיבר עול וחתת שבט והיכן מצינו כן בכל התנ"ך. על כן דורש א"ת כיום מדין אלא כיום הדין ע"פ מדה כ' וכ"ח. גם יתכן שאין כוונתו לשנות התיבות. רק דורש תיבת מדין ע"פ מדת ממעל מלשון מדין כמ"ש שופטים ה' יושבי על מדין. ודורש עוד ע"פ מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד שיום מדין בא ללמד ונמצא למד שביום דין יחתה וישבר העול והשבט. והכוונה ללמד לאדם שיקח מוסר שיטפל עצמו לעושה טוב וחסד ולא לדבר רע שלא להזיק שום אדם כי יענש ביום הדין ק"ו משבט ועול:

**כי האדם עץ השדה.**וס"ד לבא מפניך במצור. כי לפי פשוטו מ"ש כי האדם עץ השדה מיותר שכבר אמר הטעם כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ועוד באיזה אופן ידמה עץ השדה לאדם ומה מלמדנו שאין האילן בא במצור. על כן מצאו חכמים לדרוש שפירושו כמשמעו כי האדם עץ השדה שעץ השדה דומה לאדם לבא מפני האדם ומחמתו במצור ובמצוק. ואם אינו בעוה"ז שאינו נוהג כן ת"ע בעוה"ב ליום הדין ע' פר"א פרק כ"א:

**אין דנין.**כ"ה הגי' בדפו"י ופי' אינם חושבים בפחיתותם שהם בשר ודם שסופם למות. על שחיו שנים רבות מלא כל טוב בלא יסורים. ע"כ חשבו שיחיו לעולם. ועל כן והיו ימיו ק"כ שנה לא יותר. וזהו מ"ש לא ידון רוחי באדם הוא בשר. רוחי פירושו הנפש ורוח שלהם שנתתי בהם לא ידונו בעצמם באדם שהוא בשר ודם. והיו ימיו מאה ועשרים שנה וא"כ תיבת בשגם הוא מיותר ואין לו מקום באמצע הפסוק שהיה די במ"ש לא ידון רוחי באדם הוא בשר. ע"כ בהכרח לדרוש ע"פ מדה ל"א והיו ימיו מאה ועשרים שנה בשגם שני עונשים א' שקיצר ימיהם שלא יהיו כ"א ק"כ שנה והב' בשגם שישגמם ביסורים שלא יבלו עוד בטוב ימיהם וכנ"ל:

**שימרדו וכו' שלא שגמתי.**וכך פירש הפסוק לא ידון רוח ונפש שנתתי בהם באדם בעצמו כמ"ש במאמרים הקודמים אלא מרדו למה כן לא בשגם על כן מרדו ע"פ מדה כ"ב כאלו כתוב לא ידון וכו' לא בשגם שלא דחקתים ביסורים. גם יתכן שדורש ע"פ מדה ל"א שכך פי' הכתוב ידון רוחי באדם שהרוח שנתתי באדם ידון עמי ומרד בי לא בשגם ואופן זה מיושב יותר במדרש:

**במקום שאין דין יש דין.**ד"ר פ"ה ס"ה והגירסא שם במקום שיש דין אין דין במקום שאין דין יש דין. ומהו כן אר"א אם נעשה מדת הדין מלמטה. אין הדין נעשה מלמעלה. לא נעשה הדין מלמטה. נעשה הדין מלמעלה. וכן גורס בילקוט הם לא עשו מדת הדין מלמטה אני אעשה להם מדת הדין מלמעלה. ודורש ר' ביבי לא ידון רוחי. על שהרוח והנפש שלהם לא ידון באדם שלא עשו הדין מלמטה. ע"כ בשגם אני משגמן ביסורים כנ"ל ועושה בהם דין שלא באדם אלא מלמעלה:

**א"ר מאיר.**דורש לא ידון רוחי שבאמת תיבת רוחי הוא רחמים. וכל דינים שדן העולם הוא ברחמים בלא כליה שדן מקצתם ומניח מקצתם אך כאן לא ידון ברחמים אלא דין גמור של כליה והעולם נבנה על דין של רחמים אך דין של כליה הוא חוץ לדין כשם שהם לא עשו ביניהם דין אלא גזלו וחמסו כך אני לא אעשה כפי מדת הדין וכמ"ש מבואר שמ"ר פר' למ"ד סוף סימן א' ע"ש ותבין כאן וזהו איני עושה דין אלא חוץ לדין:

**הלא נסע יתרם בם.**לקמן פר' ל"א סימן ה' וש"נ:

**ואין משים אלא דין.**שמ"ר פר' למ"ד סימן י"ג על פי גז"ש כי השימה הוא מה שאדם משים על דעתו ולבו נגד יצה"ר. וזה לא יתכן כי אם שיסכים על הדין של משפטי וחוקי תורה וביחוד בגזל והחי יתן אל לבו וכמ"ש בהדיא לקמן פר' ל"ד סי' י' וש"נ ומבואר וע"כ נכללו המשפטים בתיבת שימה:

**כנגד מדת רחמים.**כי רוחי מורה על הרחמים כמ"ש אשפוך את רוחי ואת רוחי אתן. ורוחי עומדת בתוככם שכולם מורים על רחמים ועזרה ורוה"ק. וכטבע הרוח ממוזג בין אש למים שמורים על דין וחסד. ופי' הכתוב ע"פ מדה ט' ומדת ממעל לא ידון בדין של מדת הדין כנגד מדת רחמים של רוחי וכמ"ש לעיל בדברי ר' ישמעאל בר' יוסי שמנהג הקב"ה שהרחמים עומדים כנגד הדין והדין נגד הרחמים ומעכבים זה על זה עד שעושה בדרך ממוצע. וכמ"ש וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה. וכמ"ש ויק"ר פר' כ"ד סוף סימן ב' ושם מבואר. אבל כאן במבול היה דין בלא רוחי שמדת הרחמים יהפך להם לדין כי אוי להם לרשעים שמהפכים מדת הרחמים לדין:

**ויאמר דור המבול אל ה'.**על שאין תיבת רוחי שייכת לתי' ידון כמ"ש בריש הסימן. ודורש ע"פ מדה י"ז שמפורש במקום אחר שהרשעים אומרים שאינו דורש מהם על מעשיהם הרעים וכמ"ש תהלים יו"ד מרום משפטיך מנגדו (שלא ידון) אמר בלבו לא תדרוש וכמ"ש בסוף מלאכי או איה אלהי המשפט א"כ מ"ש לא ידון בהכרח שרשעי דור המבול אמרו שלא ידון. ומ"ש ויאמר ה' לא ידון ע"כ פירושו ע"פ מדה ט' וי"ז ויאמר ה' אמרו הרשעים לא ידון וכך מצאתי באבות דר' נתן סוף פרק ל"ב בשם ר"מ וז"ל אמר הקב"ה אמרו דור המבול לא ידון. והרבה דעות של סימן זה מפורשים שם בשינוי שמות התנאים:

**ואית דיין.**כוונתו לפסוק הסמוך אמר בלבו לא תדרוש שבור זרוע רשע ורע תדרוש. הַרְאה לו שיש דין. ודעת ר' עקיבא ג"כ שפירוש הפסוק שדור המבול אמרו לא ידון:

**אפילו נח.**כמ"ש סנהדרין ק"ח ולקמן סוף פרשה כ"ח וריש פרשה כ"ט ופירוש הפסוק לפי זה לא ידון כמשמעו שלא ישפוט היינו לנח אעפ"י שהיה ראוי לדונו. אלא רוחי באדם ברחמים בשגם בזכות בשגם. על שהיא מלה קשה וכמ"ש לעיל. על כן דורשו גימטריא על משה שבזכות שיקבל התורה ניצול נח וכמ"ש ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם ה' עוז לעמו יתן שבזכות התורה ניצול העולם ע"י נח מהמבול:

**חיה ק"כ שנה.**כמ"ש בסוף התורה ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ורמז על זה בשגם הוא בשר אעפ"כ לא נהג מנהג בשר אלא אלהים שע"כ נקרא איש אלהים:

**ז' שמות.**אמים ענקים רפאים כמ"ש דברים ב' פסוק י' האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים וכן שם בפסוק כ'. רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים. הרי שרפאים יחשבו כענקים ובלשון מואב נקראו אמים ובלשון עמון יקראו זמזומים ואנשי דור המבול נקראו רפאים כמ"ש איוב כ"ו. הרפאים יחוללו מתחת מים וכמ"ש לקמן פר' ל"א סימן י"ב על דור המבול. הרי שנקראו רפאים ענקים אמים זמזומים ד' שמות. וכאן נקראו עוד ב' שמות נפילים גבורים הרי ו' שמות של רפאים והז' הוא עוים היינו מ"ש דברים ב' פסוק כ"ג והעוים. ודעת המדרש שמ"ש והעוים פירושו שהם עם גדול כענקים ועל כן ישבו בחצרים הרי שהעוים נקראו רפאים וענקים. וכמ"ש יהושע י"א כ"ב ולא נותר ענקים בא"י רק בעזה וכו' וכמ"ש זה אצל עוים היושבים בחצרים עד עזה. גם רמוז במ"ש אנשי השם כדלקמן. הרי ע"י שאנו דורשים פסוק הרפאים יחוללו על דור המבול וכמ"ש מתחת מים היינו מ"ש נבקעו כל מעינות וכו' אנו דורשים ע"פ מדה י"ז שנקראו בז' שמות והמדרש פירש טעם לז' שמות אלו ע"פ מדת ממעל ודרך קצרה:

**מוח קוליות.**ועיקר גבורת האדם ע"י העצמות ומוח. וע"י שהיה מוח העצמות רב בהם כ"כ ע"כ היו גבורים גדולים "ע מנין לו כך:

**מנטרומין.**פי' במוסף ערוך מחרידים ומטילים אימה:

**ענקים פי' תכשיטין.**כמ"ש משלי א' וענקים לגרגרותיך:

**עונקים גלגל חמה וכו'.**עי' מ"כ בשם רש"י ועיין במ"ר פר' ט"ז סימן י"א. וצ"ע מניין להמדרש כל זה ומה ענין ענק לחמה ונשמים:

**שצדו את העולם.**בגזל וחמס ורציחה ושאר חטאים שעשו וגרמו שיענש העולם במבול ודורש עוים הרבה עוים ואף שבכל מקום מעוט רבים שנים כאן דורש גז"ש מפסוק עוה עוה עוה אשימנה:

**כנחשים.**שהנחש דר בעפר ומאכלו עפר עיין לקמן פר' מ"ד ריש סימן כ"ג:

**שהפילו את העולם.**מחטאם שחמסו וגזלו ועשו כל רע ונפלו מן העולם שנכרתו ונאבדו ומ"ש שמלאו את העולם נפלים יתכן הכוונה כמ"ש לעיל ריש סימן ד' שהשחיתו על פני האדמה. ואולי הכוונה שע"י ריבוי הזנות אין הנקבות מולידות אלא מפילות נפלים. גם יתכן על שנפלו כל בני תבל ונאבדו וכמו שדורש עוים ג"פ עוה כך דורש נפילים ואנשי שם שסמוכים זה לזה והוקשו זה לזה. ודורש כל ד' שמות חוץ מגבורים שפירושו ידוע:

**אחראי לא ילפון.**כי תיבת וגם אחרי כן מיותרין ע"כ דורש שהכתוב מתמיה שמאחר שנענשו דור אנוש היה להם לדור המבול ללמוד ולא למדו. וכמ"ש על נפילים שנפלו מן העולם היה להם לגבורים ללמוד מהן. וכן אנשי השם ולא למדו. וכאן דורש שדור המבול לא למדו מאשר לפניהם כי כאן בדור המבול מדבר ומ"ש בדור הפלגה לא למדו מדור המבול דורש מפסוק שלהלן בסוף נח. ויולדו להם בנים אחר המבול כמפורש לקמן פר' ל"ח סימן ד' ע"ש בהדיא:

**מעמדת בחור כיוצא בו.**דורש אריכת לשון הפסוק שהיה די שיאמר הנפילים וכו' אשר הולידו המה הגבורים ע"כ דורש שבני אלהים המה בני הדיינים והשרים שבאו אל בנות האדם ונתנו בנות האדם עיניהם וחמדתם בנפילים והמה ילדו להם גבורים כנפילים:

**בני בלי שם.**וס"ד נכאו מן הארץ והיינו בני דור המבול שנאבדו מן הארץ כדברי ר' יוחנן וכאן קורא אותם אנשי השם לשבח וכמ"ש קריאי מועד אנשי שם. והם שני כתובים המכחישים מדה ט"ו והכריע ע"פ מדה כ' אא"ע. ימדת ממעל שדורש שם מלשון שממה וכמ"ש אצל עוים ונפילים:

**שנתפרשו שמותם.**שמ"ש אנשי השם שלא יתכן כפשוטו כנ"ל דומים לגבורים של דור אנוש שנזכרו בשמותם עירד מחויאל מתושאל וכמ"ש לעיל פ' כ"ג סימן ב' ופ' כ"ה סוף סימן ו':

**ומי פי' מעשיהם.**דורש אנשי השם כפשוטו לשבח חכמים וצדיקים ואם א"ע לדור המבול בעצמם שנקראו בני בלי שם תנהו ענין למי שפרשו שמותם שהם היו אנשי השם:

**לא בא איוב.**פי' ספר איוב שכולל איוב וחביריו שהספר מיוסד על סיפור הצלחת הרשעים של דור המבול שנאבדו מהעולם וכמ"ש לעיל אצל רפאים וכמ"ש עוד בפ' הבאים:

**אליהוא.**הוא הנזכר בסוף איוב:

**קשה היא המחלוקת.**בא לדרוש שמ"ש אנשי השם שהם בלי שם כנ"ל והכריע ע"פ גז"ש מאנשי קרח ללמד על דור המבול שהיו בעלי מחלוקת נוסף על רשעתם וחלק לבם ונאשמו: