**כתיב כי יש אדם.**מדרש תהלים ריש מזמור י"ד וסיפא דקרא ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל ורעה רבה. וכמ"ש בסוף הסימן. ועיין קהלת רבה פסוק זה ופשט הכתוב שיש אדם שהוא עמל בחלקו בעוה"ז ואח"כ יעזוב לאחרים חלקו במותו. אלא שא"כ יקשה איך אמר יש אדם הלא זה כל אדם שכולם עוזבים לאחרים חילם. ואיך יאמר על זה שהוא רעה רבה. מאחר שזהו בנין העולם ומנהגו. על כן דורש על דור המבול שכתוב בהם רעה רבה ע"פ גז"ש:

**גדול כחן של נביאים.**במ"ר פר' י"ט סימן ד' ד"ר פרשה א' סימן ג' קהלת רבה שם ובפסוק מי כהחכם. ומ"ש שמדמין צורה ליוצרה. דברו דרך כבוד וכינוי כלפי מעלה והכוונה בהיפך שמדמין היוצר לצורת אדם ועי' לעיל ריש פר' כ"ד. ולשון במ"ר שם שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם:

**ואשמע קול אדם.**ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה ומי הוא זה שיצוה על גבריאל אלא הש"י וכמ"ש לכולם בשם יקרא:

**דמחוור יתיר מן דין.**כי דניאל לא השיג אלא קול אדם. אך יחזקאל השיג דמות אדם על כסא הכבוד:

**שעמלו בחכמה.**היינו הארץ שברא בחכמה. ובדעת היינו ימים ותהומות ומים. ובכשרון לרמוז על השמים כדמפרש והולך:

**ר' ברכיה בשם ר"י.**לעיל פר' ג' סימן ב' ובסוף פר' יו"ד וש"נ וזה מרומז בתיבת וכשרון. וכמ"ש וכשר הדבר לפניו. ופי' שטוב עליו הדבר וקל בלא טורח ובלא העברת רצון כי כל דבר שאינו לרצון שעושה בעל כרחו וכובד זהו הטורח והעמל וכשכשר עליו הוא קל:

**שלא עמל בו.**זה דור המבול שהיו זורעים אחד לארבעים שנה כמ"ש בתנחומא כאן. ומ"ש יתננו חלקו שעל ידי טובה שנתן להם בעוה"ז קבלו כל חלקם של עוה"ב. וגרם להם שרבה רעתם בארץ וזהו ורעה רבה כנ"ל:

**כי כל ימיו מכאובים.**ובפסוק הקודם כי יש אדם שדרש בסימן הקודם. ומ"ש כי מה הוה לאדם בכל עמלו יתפרש גם כן על הש"י כנ"ל ואח"כ אמר כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו שלא יתכן לפרש כן על הש"י ולא על דור המבול שהרי מפורש עליהם בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם ישאו בתוף וכנור יבלו בטוב ימיהם על כן דורש שהכוונה שהיו דור המבול מכעיסים להקב"ה ומכאיבים במעשיהם הרעים. וכמ"ש שמ"ר פר' ג' פסוק כי ידעתי את מכאוביו שעתידים להכאיבני במעשיהם הרעים וכדומה הרבה ועי' במדרש קהלת שהבאתי בסימן הקודם דשם הוא דרשה אחת עם הסימן הקודם:

**גם בלילה.**וכמ"ש בריש משלי ונגזלה שנתם אם לא יכשילו. ופליג על מ"ש לקמן פר' כ"ח סימן ה'. וכמ"ש ועין נואף שמרה נשף. ובא להוסיף על מ"ש כי כל ימיו מכאובים שהיו מכעיסים בימים ובלילות:

**ד"א וכו' זה הקב"ה.**הגי' במדרש קהלת שם ואף הקב"ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה שנאמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ע"פ מדת מנגד וכצ"ל כאן:

**ד"א גם בלילה וכו' עד וימח.**צ"ע איך מרומז בפסוק וימח. ונראה לגרוס פסוק זה שעומד בו ויאמר ה' אמחה היינו שאמר אל לבו כמ"ש כאן בסוף פסוק הקודם ויתעצב אל לבו. וזהו לא שכב לבו. ומ"ש ביום ובלילה היינו ממ"ש גם בלילה מרבה ביום וע"פ מדת מנגד כנ"ל שכשם שחטאו ביום ובלילה כך הביא עליהם פורענות ביום ובלילה. וע' במדרש קהלת שם:

**גומר את מלאכתו.**היינו מלאכת היום בטיט ולבנים היה עובד בו בביתו גם בלילה:

**גם זה הבל.**כוונת המדרש שמ"ש בפסוק זה גם זה הבל. נלמד מפסוק הקודם שכתוב שם גם זה הבל ורעה רבה וכאלו כתוב גם בפסוק זה ורעה רבה אלא שקיצר על זה חתם המדרש וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ובאופן זה שייך פסוק גם זה הבל לפסוק כי רבה רעת האדם:

**רבה והולכת.**מתחזק והולך וכן הוא לקמן פר' מ"ט סימן ה'. ולא כן תיבת רב שמשמעו גדול ועומד בגבולו. כמ"ש רב לך אל תוסף אך רבה משמע שעובר גבול רב ומתוסף:

**ומנין ליתן.**וכמ"ש לקמן סוף פר' כ"ח בחומו נדעכו ממקומם וכמ"ש שם סימן ז' ויתרם אכלה אש. שהיה אצל המבול אש בצירוף מים ואצל סדום כתיב וה' המטיר על סדום וסתם המטר פירושו מטר מים:

**לאור יקום.**היינו ביום וכן מפסוק יומם חתמו למו:

**וחותרים.**חופרים תחת הבתים וגונבים:

**כך דרשה.**ע' מ"כ ועי' סנהדרין ק"ט ובירושלמי מעשר שני ריש פרק ה' הגירסא כמו כאן:

**מה היו עושים.**צ"ע מנין לו שהיה באפופולסימון:

**הוה להון.**פי' אם היה להם. שציפוראי לא היה להם אפופלסימון והיו עושים סימן בדברים אחרים בלא ריח שקשה להכיר בלילה ועכ"ז חתרו ג' מאות ואם היו להם אפופלסימון היו מחתרין הרבה יותר:

**תווהות היתה לפני.**לשון ניחום וחרטה וכמ"ש סנהדרין ק"ח כתיב הכא וינחם ה' וכתיב התם וינחם ה' על הרעה. שפירושו שכל גזירה רעה שגוזר הש"י הוא על תנאי שאם ישובו ויתפללו תבטל הגזירה וזהו וינחם שעל ידי התשובה והתפלה נעשה ניחום. וכן כאן ברא את האדם על תנאי שישמע וישמור מצותיו ומאחר שעברו והכעיסוהו הרי ניחם על ידיהם והם גרמו הניחום לא הוא כו':

**שבראתי אותו מלמעלה.**וכמ"ש לעיל פר' י"ד סי' ג' שברא בו ד' בריות מלמעלה וד' מלמטה ומאחר שמקומו תמיד למטה מתגברין בו כוחות שלמטה וחוטא וזהו כי עשה את האדם בארץ אך אם היו כל כחותיו משל מעלה אף שהיה שוכן למטה לא היה אפשר שיתבטלו:

**מתנחם אני.**מלשון נחמה ושמחה על שיפה עשה שנתנו בארץ כתיב הכא וינחם ה' וכתיב התם וינחם אותם ב"ה בסנהדרין שם. כי מאחר שנתנה הבחירה והרשות לאדם כחפצו. ואם היה מקלקל היה קלקולו יותר גדול שהיה מקלקל גם בכחות שלמעלה וממריד העליונים:

**א"ר איבו.**דורש כר' יהודא מלשון חרטה אלא שסובר שהניחום שייך למ"ש בסוף הפסוק הקודם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמ"ש חז"ל על פסוק אשר הרעותי:

**א"ר לוי.**סובר כר' נחמיה. והנחמה כי עשה את האדם בארץ היינו שנתן לו קברות בארץ סנהדרין שם. ומאחר שימות ויקבר לא יחטא עוד:

**שבנה פלטין.**עי' לעיל פר' ח' סי' ג' ביתר ביאור וש"נ שסובר שבלבו נמלך על כן כתיב כאן ויתעצב אל לבו וכן המאמר שעשה סחורה הובא ונתבאר שם:

**אלא אבילות.**כמ"ש לעיל ריש פר' י"א ע' מש"ש:

**ז' ימי אבילות.**עי' לקמן פרשה ל"ב סימן ז' וש"נ ודורש מפסוק ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ ודרשו שהם ז' ימי אבילות כי כאן כתוב ויתעצב אל לבו והיינו אבילות ואבילות הם ז' ימים כמ"ש לקמן פרשה ק' סי' ז' ואף שאין למדין מקודם מתן תורה כמבואר שם היינו שאין למדין על אחר מתן תורה אבל מקודם על מקודם למדין. וזהו לשבעת הימים ומאחר שאינו מפורש איזה ז' ימים וכאן מפורש שהיו אבילות ואינו מפורש היכן ובאיזה זמן היה האבילות על כן דורש שבא זה ולמד על זה שלא בא לסתום אלא לפרש שע"פ מדה י"ז אנו יודעים שמ"ש כאן שהיה אבלות ומ"ש שהיו ז' ימים היינו ז' ימי אבילות והכל מפורש: