**לכן יכיר מעבדיהם.**ובדור המבול משתעי כמ"ש לעיל סוף פר' כ"ו שאיוב בא לפרש מעשה דור המבול. וכמ"ש לקמן פר' ל"ו סימן ב' על פסוק הקודם ירוע כבירים לא חקר וכו' על דור המבול ע"ש ועל זה אמר לכן יכיר מעבדיהם:

**אגליגין.**ובילקוט איוב ל"ד הגירסא אלוגין וכן כתב המוסף ערוך שצ"ל אלוגין ופירושו בלשון רומי ספר זכרון אשר בו ישובח אדם או יגונה. ובערוך הביא אלוגלוגין ופירש שטר חוב ודין:

**הופך את היום ללילה.**דורש סיפא דקרא והפך לילה וידכאו. שמשמעו שהפך את הלילה ליום. וא"כ נס גדול של חסד הוא כמו ליהושע וחזקיה על כן בהכרח לדרוש והפך לילה שהפך את היום שיהיה לילה וכמ"ש בהדיא עמוס ה' ויום לילה החשיך הובא לעיל פר' כ"ה סימן ב' ע' מש"ש וזה ע"פ מדה י"ז:

**והקשיטן לפורענות.**כמ"ש כל זה לקמן פר' ל"ב סימן ז' ובסנהדרין ק"ח:

**יקוו המים.**לעיל פרשה ה' סימן א'. ושם מפורש כל המאמר איכה רבתי פסוק פרשה ציון:

**אמחה את האדם אשר בראתי.**ולא פירש כאן איך ימחה ובמה ימחה. ועוד שב' תיבות אלו אשר בראתי מיותרים ע"כ דורש אמחה כאשר בראתי. ומפורש במקום אחר שברא הכל בדברו כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. ובאופן זה ימחה ג"כ בדברו וכדמיון זה ד"ר פר' ה' סימן י"ג אכנו בדבר כשם שבראתי את העולם בדבר וכו' ע"ש. ומ"ש את האדם פי' עם האדם וכאלו מפורש אמחה הכל עם האדם בדבר כאשר בראתי הכל בדבר. וזה על פי מדה ט' וי"ז:

**אריות וגסטריות.**בילקוט כאן גורס חילות וגיסטריות. ופירש המ"ע הם מקומות שבונים החיילות למצורות:

**אלא מן העפר.**דעת ר"ב שמ"ש אשר בראתי כפשוטו על האדם שברא אלא שמפורש שבראו מן העפר וכמ"ש וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וזהו מ"ש כאן אשר בראתי מעל פני האדמה היינו האדם. וכן כל הברואים וכמ"ש הכל היה מן העפר וכאלו מפורש אמחה עם האדם את הכל אשר בראתי מן העפר:

**מי ממחה את העפר מים.**שבמים נמחה ונשרה בטבעו. וכמ"ש במדבר ה' כ"ג ומחה אל מי וכו'. וכאלו מפורש אמחה במים את האדם אשר בראתי מעפר וכנ"ל. וע"כ אמר אמחה ולא אמר אשמיד אכלה שלא היינו יודעים במה אשמיד אבל בתיבת אמחה מפורש ברמז שהוא במים. וזה ע"פ מדה ט"ז שכאן צ"ל תיבת אמחה דווקא:

**אפילו אסטרובולין.**דעתו ג"כ כר' ברכיה שמ"ש אמחה פירושו במים ואת האדם פי' עם האדם כנ"ל. ואפילו מן האבנים וכאן אינו מפורש איך דרש על אבנים ולמה דווקא אסטרובולין ולא אמר אבנים סתם. ומפורש באיוב כ"ח אבנים שחקו מים. ופשט הכתוב שהמים שחקו את האבנים ועל שאמר בהיפך אבנים שחקו מים ע"כ דורש על אבנים ששוחקים הם אבני ריחים ששוחקים התבואה. וא"כ מ"ש שחקו נמשך למעלה ולמטה כאלו כתב אבנים שחקו שחקו מים. והתבוננתי שאם היה כן דעת ר' יוחנן לא היה אומר במים נמחה אלא נשחק. ע"כ נ"ל ברור שדעת ר' יוחנן שמ"ש שחקו נמשך למעלה לבד כנ"ל לדרוש על אסטרובולין ומ"ש מים דורש ע"פ מדה י"ז על שכאן כתוב אמחה ומחיה הוא במים כנ"ל שסובר כר' ברכיה כנ"ל. וזהו עומק דבריו במים נמחה שאין המים שוחקים אבנים אלא האבנים נמחים במים. ומ"ש ר"י בר"ס אפילו עפרו של אדה"ר. עיקר הלימוד ממ"ש כאן אשר בראתי פי' אדם יציר כפי. ומרומז שם באיוב פסוק הנ"ל תשטוף ספיחיה עפר ארץ. זהו אדה"ר שכתוב בו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ומ"ש אפילו לוז של שדרה. זה מרומז במ"ש שם פסוק הנ"ל ותקות אנוש האבדת שהלוז של שדרה תקות כל אדם שממנו יחיה עוד בתחיית המתים. כמ"ש בהדיא ויק"ר ריש פר' י"ח. מהיכן מציץ הקב"ה את האדם לעתיד לבא א"ל מלוז של שדרה כמ"ש וינץ השקד וגו' ע"ש וזה מ"ש כאן שממנו מציץ כנ"ל. אך דור המבול תקות אנוש האבדת כי לא יחיו לעתיד כמ"ש לעיל פר' כ"ו סימן ו'. וכמ"ש שם סוף הפרשה שאיוב בא לפרש מעשה דור המבול. ואחר כתבי זאת התבוננתי שכן מפורש לקמן פר' למ"ד סימן ח' אתמול אבנים שחקו מים דאמר ר' יוחנן אפילו אסטרובולין של ריחים נמחה במים. וכן הוא במגילת אסתר פסוק איש יהודי וממה שכתבנו מבואר שדעת ר"י דווקא על אצטרובולין של ריחים על שהם תשמישי אדם ומרומז היטב בתיבת שחקו ולא שאר אבנים. ור' ברכיה דורש את האדם על כל אדם שע"פ האדמה ור"י דורש על אדם הראשון ג"כ:

**ולא קיבלו מניה.**כמ"ש לקמן פר' נ"ח סימן ד' שאדם וחוה הם מארבע זוגות שנקברו במערת המכפלה. וכמ"ש בגמרא דילן שראו שני עקיביו כשני גלגלי חמה:

**אני ממחה.**על שלא אמר אשמיד אכלה. דורש ע"פ מדת ממעל מלשון מוחה וממחה בלשון חכמים. על ביטול והשבתת רצון אחרים. ופי' אני מבטל רצון בריותי ואין בריותי מבטלים רצוני שלא כדעת הרשעים של דור המבול שסברו שהעולם שלהם ויעשו לעולם רצונם בו. חוץ מן הצדיקים שמשתמשים במדת קונם שהם מבטלים גזירתו ית"ש שזהו רצונו באמת שיבטלו גזירתו:

**אוצרות בלוסים.**פירש הערוך מלוכלכים. והמוסיף ערוך פירש בלשון רומי דבר בזוי. ובני המדינה היו סבורים שהיו האוצרות מלאים כל טוב. אלא שבעל האוצר צר עין מלפתוח ומלהנות אותם מהם:

**המאושרים שבהם.**ובא לדרוש תיבות אשר בראתי שהיל"ל שבראתי ודרש אשר מאושרים וכן לקמן פר' צ' בסופו אשר המאושרים. עי' במ"ר פר' ג' סימן י"ג עד נפח אשר וכו' ומש"ש. והנמשל כמ"ש בסמוך בדברי רב הונא שהיה ראוי שיבראו עוד תתקע"ד דורות ולא נבראו. שאותם נבראו מלאו העולם חטאים ונאבדו מן העולם דור אנוש והמבול והפלגה מזה יבינו שאותם שלא נבראו יותר רעים מהם:

**אדם אחד מאלף.**מדרש תהלים ק"ה ובילקוט שם:

**אלפא ליין.**ראשון בחשיבות וכן כאן אחד מאלף אחד מיוחד מן החשובים שבהם שאלו הדורות העשרה היו חשובים מן הדורות שהיו ראוים להבראות ולא נבראו ונח אחד מיוחד מן החשובים. ואותו מצאתי צדיק לפני. ולשון הערוך כמו אלפא שהיא ראשונה לאותיות של יון. והמ"ע כתב ועוד אלפא בלשון יוני כבוד ויקר וסולת זה ראש ומובחר הסלתות הוא עכ"ל וכן אצל היין והשמן. ולפי דרשה זו אין מרומז כאן מספר הדורות שהיו ראוים להבראות. ודורש עוד ד"א שתיבת אלף כפשוטו על מנין אלף והיינו אלף דור שבמקום אחר מפורש דבר צוה לאלף דור מדה י"ז. ודבר צוה פי' על התורה שצוה וכו' דור שהיה ראוי שתנתן לאלף דור ולא נבראו מהם אלא כ"ו דור וזהו שאמר אלף דור עלו במחשבה (או על אברהם וזהו דבר צוה משמע דבר אחד היינו המילה):

**וכמה נמוהו מהם.**מלשון המדרש משמע שבוודאי נמוחו אלא ששואל כמה נמוחו. וזה מרומז במ"ש כאן אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. שמ"ש מעל פני האדמה מיותר. אלא שא"כ היה משמעותו שאותם שבראתי אמחה ואשר לא בראתי לא אמחה אבל עוד יבראו אך מאחר שכתב מעל פני האדמה משמע שאותם שבראתי אמחה מעל פני האדמה ואותם שלא בראתי אמחה ממקום שהם שם באוצר הרוחות וזהו ששאל כמה נמוחו מהם:

**דבר צוה לאלף דור.**וסיפא דקרא אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם היינו התורה שנתן לישראל ברית עולם והשבועה לאבות על ישראל שיקבלו התורה. ועל זה אמר דבר צוה לאלף דור:

**זו המילה.**כמ"ש דבר צוה משמע דבר אחד זו המילה וזהו שסמך לו אשר כרת את אברהם וכמ"ש וכרות עמו הברית. ובקהלת רבה פסוק אדם אחד מאלף מצאתי שני דעות אחד על אברהם היינו על המילה ואחד על משה היינו על התורה כמ"ש כאן. וכאן אמר אמחה ולא פירש כמה ימחה. ושם כתוב דבר צוה לאלף דור ולא היו אלא כ' או כ"ו כנ"ל. וע"פ מדה י"ז מלמדים זה על זה שרצה ליתן לאלף דור ומה שחסר מאלף הם שנמחו ובכתוב ג' מפורש אדם אחד מאלף מצאתי או על אברהם ונמחו תתק"פ או על משה ונמחו תתקע"ד וא"כ לא יתכן לפרש על נח. וזהו מצאתי וכמ"ש מפורש לקמן פר' כ"ט סימן ג' שאצל דור של תורה כתוב מצאתי ואצל אברהם ג"כ מצאתי אך על נח כתוב מצא שהוא מצא:

**אר' אבא ב"כ.**שי"ר פסוק משכני ילקוט יחזקאל י"ד וילקוט מיכה ב':

**רק רע כל היום.**עי' לעיל פר' כ"ז סימן ב' ומדרשים חלוקים הם:

**ובי' שבטים כתיב.**הוי חושבי וגו' וס"ד באור הבוקר יעשוה. ופסוק זה כתוב במיכה אשר כתוב עליו אשר חזה על שומרון וירושלים. ושומרון הם יו"ד השבטים. ופסוק הוי חושבי וגו' סובר שמדבר ביו"ד השבטים ולא בירושלים. כמ"ש בפסוק הקודם קרחי וגוזי על בני תענוגיך וגו' כי גלו ממך שכבר גלו והיינו יו"ד השבטים שגלו בימי יחזקי' ובנבואת מיכה מפורש שהיתה בימי יותם אחז יחזקי' וא"כ פסוק זה נאמר בימי יחזקי':

**על משכבותם.**שמרוב הדבקם בחטא נגזלה שנתם ושינת רשעים נאה להם ונאה לעולם:

**והנה נותרה בה פליטה.**בגלות ירושלים של צדקי' כתוב וכמ"ש בסיפא דקרא על גלות יכניה שיצאו לקראתם הנם יוצאים אליכם. וכמפורש בפסוק הקודם ובסוף פסוק זה. וצ"ע איך דורש על יו"ד שבטים. וצריך לומר שמ"ש המדרש נעשה ביו"ד השבטים מה שלא נעשה בדור המבול אין הכוונה דווקא על יו"ד השבטים אלא גם יהודה ובנימין בתוכם. רק מ"ש יו"ד השבטים על שמוצא בהם צד חמור כנ"ל מה שאין ביהודה ובנימין שאף שנאמר שהם שוים לדור המבול יקשה כן. אך ביו"ד השבטים נכתב בל' על גודל רעתם יותר מדור המבול ועם כל זה נשתייר בהם פליטה. ותירץ של המדרש מבואר בפסוקים שם בפרשה י"ד של ד' שפטים רעים שאפילו יהיה נח דניאל ואיוב בתוכם. נח היה בדור המבול דניאל בגלות ירושלים והיה ראוי שלא ישאר מהם פליטה בימי דניאל כמו בימי נח והפסוק מתמה והנה נותרה בה פליטה בגלות ירושלים בימי דניאל. ותירץ הפסוק המוצאים בנים ובנות. ולא אמר והנה מוצאים בנים ובנות והיה משמע שמוצאים להגלות. מירושלים לבבל אך כתוב והנה נותרה בה פליטה המוצאים משמע שהפליטה עתידים להיות מוציאים בנים ובנות ובזכות זה נותרה בה פליטה. ועל כרחך שהכוונה על צדיקים:

**במאד מאד.**וכן מפורש ביחזקאל ט"ז פסוק מ"ח אם עשתה סדום אחותך כאשר עשית את. ובמדרש איכה פסוק ויגדל עון בת עמי אמר ר"ת אית לן חורי (פירוש פסוק אחר כזה) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וצ"ע למה לא הביאו הפסוק של יחזקאל ט"ז שהבאתי. ויתכן לומר שדעת המדרש שמ"ש אם עשתה סדום אחותך כאשר עשית את הוא לטובה ולשבח וכמ"ש כאן ולא חלו בה ידים שלא פשטו ידיהם במצות וצדקות וכמ"ש מפורש שם הנה זה היה עון וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה אבל את החזקת יד עני ואביון שחלו בך ידים:

**ההפוכה כמו רגע.**סגנון הפסוק כך הוא ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים והמדרש כוון בזה כמ"ש במדרש איכה שהעתקתי שגם מפסוק זה ראיה שעון יהודה גדול מעון סדום והפסוק מתמה מאחר שגדול עונם מחטאת סדום ולמה בסדום נהפכה ברגע בכליון ולא כן את בת עמי. ותירץ המדרש מפסוק ולא חלו בה ידים ופשט הכתוב כמ"ש רש"י באיכה שלא חלו בה ידי שונאים שנהפכה על ידי מלאכים. אלא שא"כ יקשה איך אמר סתם ולא חלו בה ידים הרי חלו בה ידי המלאכים וכמ"ש מפורש על סדום בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים והם ב' כתובים מכחישים. ועיין לקמן פר' נ"א סימן ד' שדרשו פסוק בחלמיש על סדום. על כן דרש והכריע שמ"ש ולא חלו בה ידים. שלא עשו הידים שלהם כחם לפשטם במצות וסתם מצות בלשון חז"ל על הצדקה. שסמכו על הפסוק בנחמיה יו"ד ל"ג והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל לשנה הרי שהצדקה נקרא מצות סתם. אך בירושלים אף בעת חטאם וכשלונם פשטו ידיהם במצות כמ"ש שם באותה קינה ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם היו לברות למו בשבר בת עמי כדי לנחם אבלים במצות סעודת הבראה ע"ש במדרש איכה שם ביתר ביאור. ודעת המדרש לדרוש ע"פ מדה ל"א. לסמוך פסוק ולא חלו בה ידים לפסוק ידי נשים רחמניות בסדום לא חלו בה ידים אך בירושלים ידי נשים רחמניות וחלו בה ידים:

**גוי כרתים.**ע' מ"כ ומ"ש בזכות ירא שמים אחד וכו' איני יודע מנין לו וגם שאר דברי המאמר אינם ברורים ומאירים אצלי כלל ודעת ר' יוחנן שמדבר בעובדי כוכבים שאינם בעלי ברית א"כ מ"ש כרתים פי' שחייב כרת. ודעת ר"ל שמדבר בישראל שהם בעלי ברית א"כ מ"ש כרתים מלשון כורתי בריתי עלי זבח שאם מלשון כרת היל"ל נכרתים. אך כרתים משמע שהם כורתים:

**משל למלך.**לקמן פר' ל"א סימן ז':

**לפדגוג.**ועל הפדגוג לזונו ולפרנסו ולהדריכו בדרך טובה. והעולם לאדם כדמיון פדגוג. לזון את האדם ולפרנסו בכל צרכיו. וילמוד האדם ממנהג העולם איך לעבוד את הש"י כענין שכתוב מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו:

**אלא זה.**וכמ"ש לקמן בדברי ר' פינחס וכמ"ש סנהדרין ק"ח שלא נתגאו אלא בעבור טובה:

**משיא את בנו.**סנהדרין ק"ח א'. והנמשל שהקב"ה ברא האדם שיעבוד אותו ע' שמ"ר פר' ל"ג סוף סימן א' וש"נ ומבואר. וע' ויק"ר ריש פרשה י"א ותבין כאן ענין החופה והסעודה ועל ידי רוב טוב החופה בעטו ומרדו. ועל כן גם החופה והטובה אובדת באבדו. ודורש ע"פ מדה י"ז למה מאבד את כל מעל פני האדמה על שהכשילו את הרשעים:

**הלא נכחד קימנו.**בפסוקים הקודמים האומרים לאל סור ממנו וגו' והוא מלא את בתיהם טוב. אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש ודורש המדרש מ"ש קימנו מלשון היקום אשר ע"פ האדמה הוא הממון. כמ"ש במ"ר פר' י"ח סימן י"ג והובא ברש"י סדר עקב על פסוק ואת כל היקום אשר ברגליהם והוא בפסחים קי"ח הובא ילקוט עקב שם:

**בתחילה אבד.**כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה כמ"ש ויק"ר פר' י"ז סימן ג' באריכות. ואף שפסוק אם לא נכחד קימנו מאוחר לפסוק אשר קומטו בלא עת. יפרש ר"א שמ"ש אם לא נכחד פי' אם כבר לא נכחד קודם אשר קומטו או שיפרש על פי מדה ל"א שמאחר שאנו מוצאים בתורה שזהו דרך הש"י א"כ זהו הסדר האמתי. וכן בפסוק וימח את כל היקום ואח"כ מאדם ועד בהמה ומעצמו מובן שתחילה בהמה ואח"כ אדם. אלא על שעיקר הגזירה על האדם לכך הקדימו. ומ"ש ויתרם אכלה אש פירושו על נכסיהם וכמ"ש והניחו יתרם לעולליהם. וכאן מרומז הנכסים והממון בתיבת היקום ובאיוב מפורש יותר:

**בלוריות של זהב.**פירש במוסיף ערוך ערך בלר בלשון יון לבנה קטנה:

**הכל קראו תגר.**כל הנביאים הזכירו כסף וזהב ועשרם לרעה וביותר על כסף וזהב שיצא עמם ממצרים שממנו עשו העגל:

**ר' הונא ור' ירמיה.**ירושלמי סנהדרין פרק ד' מיתות סוף הלכה ט':

**אלא למען יכרת.**ואם הפירוש על העצבים היה לו לומר למען יכרתו לשון רבים אלא דקאי על כספם וזהבם שהכשילום ומ"ש נתרות אין פירושו נתכות שאין זה אבידה גדולה אלא פירושו שנפרכות ונפזרות עד שנאבדו ולא יצלח לכל. כמ"ש לנתר בהם על הארץ. ועל כן אמר ויתרם ולא אמר וחילם או ממונם כדי לדרוש ויתרם נתרות ע"פ מדת ממעל עי' לקמן פר' ע"ג סימן ט' נתור ככיה ושיניה:

**הכל קלקלו מעשיהם.**דורש שעל כן עד בהמה ועד רמש וכו' על שכולם קלקלו מעשיהם על כן נענשו כולם ואבדו שאם בעבור חטאת האדם לבד לא היה ראוי שיאבדו אלא קניני אדם צאן ומקנה ועוף. אך לא חיות ועופות ורמש שאינם סמוכים לאדם כלל והם חבואים ביערות ועמקים והרים. אלא שבני אדם היו עוסקים בזה להזקיק ולחבר כל מין בשאינו מינו:

**הכלב אצל הזאב.**נראה דעת המדרש שהשחתת בעלי חיים לא היה אלא כי אם במינים קרובים זה לזה במראיהם כמ"ש כדי שיכיר בין זאב לכלב הרי שיש לטעות וצריך הכרה וכן התרנגול והטווס מראיהם קרובים אך בסנהדרין ק"ח איתא מלמד שהרביעו חיה על בהמה ובהמה על חיה משמע כל המינים עם כל המינים בערבוביא. ואפשר דלא פליגא שהברואים בעצמם לא נזדקקו בעצמם אף בהשחתתם אלא במינים דומים אך בני אדם עשו עמהם כמבואר בגמרא:

**י"ב חודש.**עדיות פרק ב' ס"ע ריש פרק ד' באריכות ועיין גם כן החשבון לקמן סוף פר' ל"ג:

**ויהיה להם חלק לעוה"ב.**גירסא זו לא יתכן שהרי משנה שלמה שנינו דור המבול אין להם חלק לעוה"ב סנהדרין ק"ז והעתקתי המשנה לעיל פר' כ"ו סימן ו' ופירשתיה ובברייתא בגמרא פליגי ר"ע וריב"ב אם יעמדו בדין אך ליכא למאן דאמר שיהיה להם חלק לעוה"ב. וכן הוא בהדיא בס"ע ריש פרק ד' שם וכן הוא בהדיא לקמן פל"ב סי' א' ויק"ר ריש פר' ד'. וכן הוא במדרש קהלת דר"י אית ליה שאינם לא חיים ולא נדונים ועל זה הביא שם מאמר ר' יוחנן כל טיפה כמו כאן לומר שעל כן אינם נדונים עוד ובירושלמי דפרק חלק איתא דב' מאמרים הם דשאר רשעים נדונים בגופם י"ב חודש ויש להם חלק לעוה"ב ודור המבול נדונו י"ב חודש ואין להם חלק לעוה"ב וכמ"ש לקמן וחלק אין להם עוד לעולם:

**מרתיחה בניהנם.**דעתו שמ"ש שמשפט דור המבול י"ב חודש היינו כמו כל הרשעים שמשפטן י"ב חודש בגיהנם וע"כ אין להם עוד דין אחר:

**בעת יזורבו נצמתו.**בדור המבול מדבר כמ"ש לעיל סוף פר' כ"ו שאיוב וחבריו באו לגלות מעשה דור המבול. וכל מה שכתוב באיוב שמדבר ברשעים מן הסתם מדבר בדור המבול. ופירוש הפסוק בעת יזורבו שזב עליהם המטר כמו מן מרזב נצמתו שנחלטו לאבדון עולם וכמ"ש ויק"ר פר' ז' סימן ז' כמה דתימא לצמיתות לקונה אותו ותרגם אונקלוס לחלוטין. וכן דרשו מ"ש אותו אצמית לחלוטין ועיקר הלימוד של החמימות של גיהנם מסיפא דקרא בחומו נדעכו ממקומם. וכמ"ש פר"א סוף פרק כ"ב א"ת בחומו אלא בחמימות. שבחומו משמע בחמתו וכעסו וא"כ היל"ל בחמתו על כן דורש. שלכן שנה לדרוש בחמימות:

**גם אהבתם.**ועי' מדרש קהלת ועי' לקמן פר' ל"א סימן ו' היכן מרומז שעבדו כוכבים:

**מקנאין להקב"ה.**עי' מ"ש לעיל פר' כ"ג סימן ג' אוהל ומקנה ותבין כאן ועי' מ"ש ילקוט כאן סוף בראשית ביתר ביאור וכמו שהביא רש"י במדרש שם פרשה כ"ג בשם ברייתא דל"ב מדות ולא נמצא בברייתא שלנו:

**בכל אשר נעשה תחת השמש.**על כל אשר עשו בחייהם תחת השמש על כן אבדו חלקם לעוה"ב:

**א"ר אבא בר כהנא.**לקמן ריש פר' כ"ט וריש פרשה ל"א סנהדרין ק"ח ועי' לעיל פר' כ"ו סוף סימן ו':

**ונח מצא חן אתמהא.**שכל הפסוק מיותר שהרי בסדר נחהסמוך מפורש הכל באריכות. גם הוי"ו של ונח משמע שמוסיף על ענין הראשון. על כן דורש שמ"ש כי נחמתי כי עשיתים ונח שגם נח בכלל כי נחמתי וא"כ מ"ש מצא חן הם ב' כ"מ מדה ט"ו והכריע ע"פ מדה ט'. אלא שמצא חן וזהו שאמר לא שהיה כדאי אלא שמצא חן: