**משמועה רעה לא יירא.**המזמור מדבר באברהם כמ"ש במדרש תהלים ריש מזמור זה שבאברהם כתוב כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ופירושו שעל שכתוב בו כי ירא וכו' מדה כנגד מדה לא יצטרך לירא משמועה רעה. גם יתכן שפירושו על שהיה ירא את אלהים באמת לא היה באפשרי לו לירא מפני שום דבר וכמ"ש אצל ר' חנינא שלא היה ירא מפני כישוף אין עוד מלבדו כתיב. וכן רחב"ד שלא ירא מן הנחש. וכמעשה שהובא בחובת הלבבות בחסיד א' שהיה לן ביער במקום חיות רעות. ושאלו אותו איך אין אתה מתירא והשיב אני מתירא לירא מפני אחר מפני יראת אלהים. והענין בזה כמ"ש לעיל פ' מ"ב סימן א' וריש סימן ג' וש"נ שעיקר כוונת המלכים היתה להרוג את אברהם על כן באו תחלה על לוט וכששבו את לוט נתנו דעתם לבוא על אברהם. זהו משמועה רעה שהיה לו לירא ולא נתירא מפני יראת ה' משמועה רעה לא יירא זה אברהם:

**סמוך לבו לא יירא.**שסמך עצמו על מאמר הש"י שאמר לו אל תירא אברם. עד אשר יראה בצריו והיינו על לעתיד במצרים ולגאולה אחרונה ב"ב וזהו ויחלק עליהם לילה שנחלק על שתי ישועות החצי הא' על ישועת עצמו מהשמועה כנ"ל. ועל הישועה העתידה בחצי' הב' כמ"ש לקמן סימן ג':

**הה"ד אוטם אזנו.**עי' לקמן פר' מ"ח סימן ו' שפסוקים אלו מדברים באברהם וכאן קיצר וסמך על דרשה דשם. ושם חסר דרשה זאת וסמך על מ"ש כאן. וכוונת הדרשה שהיה אוטם אינו מלשמוע שפיכת דם נקי אלא נזדרז לרדוף ולהציל. ועל כן הוא מרומים ישכון. וע' לקמן פ' נ"ג סי' י"ב על הפסוק הסמוך שם בישעיה ל"ג עוצם עיניו מראות ברע. ועל פי ג' מקומות אלו תהיה הדרשה בשלימות וכל אחד צריך לחבירו:

**הוריקו פנים.**לכל פירושים אלו פי' וירק מלשון זיון וחימוש וזירוז. ודעת ר' יהודה שאברהם גרם שאנשיו הוריקו וזיינו פניהם נגד רצונו וכמ"ש ריש לקיש סוף סי' זה שאליעזר לבדו הלך והם לא רצו לילך. ור"נ סובר שאברהם זיין וחימש פניו ואמץ רוחו כנגד רצונם שגלה להם דעתו שהם באים עליו וכמו שכתוב לעיל שעל שהוא עובד השם יתברך רוצים להרגו על כן מחויב למסור נפשו על קדושת שמו. ולמדם אברהם שגם הם חייבים לעשות כן. ודעת ר"י ור"נ שלא הוריקן בכלי זיין. וכדלקמן שאברהם נלחם עמהם בקש ועפר. ודעת ר' אבא ב"ז אף על פי כן היו עושים בכלי זיין בדרך הטבע וזהו פשוטו של מקרא:

**באבנים טובות ומרגליות.**משמע שמ"ש בירקרק חרוץ פירושו אבנים טובות ומרגליות ולא משמע כן במדרשים ובפשוטי הכתובים. שחרוץ משמע שהוא זהב בהרבה מקומות וכמ"ש טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר (ואצל כסף שייך זהב) אך בנדרים ל"ב איתא רב אמר בתורה הוריקן היינו בפרשת שוטרים ושמואל אמר בזהב הוריקן. ובאגדת בראשית פרק י"ג ובתנחומא כאן וירק את חניכיו. מכאן אתה למד שנטל אברהם כסף וזהב וחיפה אותן ואמר להם וכו' שנאמר וירק את חניכיו ואין וירק אלא שחיפה אותן בכסף וזהב שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ וקיצור לשון הוא וכאלו אמר שחיפן בכסף והוריקן בזהב וכלשון הגמרא שם. ומ"ש בירקרק חרוץ פירושו בהורקת זהב. ומה שם כסף עם הזהב אף כאן כסף עם ההורקה גז"ש ויתכן שהגמרא סובר שמ"ש וירק פירושו לשון זירוז וכמ"ש בפרשת שוטרים הוריקן וכן פי' בזהב הוריקן. אך המדרשים הנ"ל שאמרו שחיפה אותן בכסף וזהב וכמ"ש נחפה בכסף וא"כ מ"ש בירקרק חרוץ פירושו שחיפן בירקרק חרוץ שתיבת נחפה נמשך ג"כ למ"ש בירקרק חרוץ שהוי"ו של ואברותיה מושך תיבת נחפה והכוונה על שהזהב ירוק מראה (געל):

**בפרשת שוטרים הוריקם.**כמ"ש שם באגדת בראשית פרק י"ג הנ"ל. ד"א וירק שהוריקן בדברים שכתוב בתורה מי האיש הירא ורך הלבב וגו' א"ל למלחמה אתם יוצאים מי שיש בידו עבירות ומתירא מן מעשיו לא יצא עמנו. כיון ששמעו כך וכו' וחזרו להם כולם ולא נשתייר עם אברהם אלא אליעזר בלבד שהיה כשר אמר לו הקב"ה לאברהם הוא ילך עמך שאני נותן בו כח של שי"ח וכאלו אף הם יוצאים עמך וכן את מוצא שאליעזר בגימטריא שי"ח. וזהו מ"ש כאן ר"ל בשם ב"ק וכו' וכן הוא בתנחומא כאן ועי' פר"א פרק כ"ז ברייתא דל"ב מדות מדה כ"ט לקמן פר' מ"ד סי' ט' במ"ר פר' י"ח סימן כ"א כלשון הנ"ל:

**שם עבודת כוכבים.**סנהדרין צ"ו ביתר ביאור וכמ"ש הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וכמ"ש וישם את האחד בדן. וכמ"ש באגדת בראשית פרק י"ג הנ"ל וז"ל ומכה מלפניה וכו' ואיך לפני' עד עכשיו שעתיד ירבעם ב"נ שמעמיד עגל בדן שנאמר וישם את האחד בדן וכבר הגיע אברהם עד אותו מקום ולא רדף עוד שנאמר וירדוף עד דן ע"פ מדה י"ז:

**מדן נשמע נהרת.**והיינו בימי ירמיה והכוונה שכבר גלו עשרת השבטים שעבדו העגלים והעגל עמהם. ואיך ניבא ירמיה על יהודה מדן נשמע נחרת סוסיו. אלא שהמקום של חטא העגל גורם גם אחר קבלת העונש ללקות אחריו אף למי שלא חטא בהם:

**הלילה נחלק.**עיין שמ"ר פר' י"ח בסוף סימן א'. ועי' לעיל פר' מ"ב ריש סימן ח'. פסיקתא רבתי פר' י"ז סי' ג'. מכילתא בא פסוק ויהי בחצי הלילה פר"א פרק כ"ז שמואל הקטן. ועי' בדומה לזה בויק"ר פרשה ו' סי' ו' שכן הוטבע מששת ימי בראשית שיהיה חלוק בעת פלוני וכשהגיע העת עשתה הלילה פקודתה שמבראשית ונחלקה. וזהו וַיֵחָלֵק משמע מעצמו:

**יוצרו חלקו.**קרי ביה וַיְחַלֵק שאין הנס בהלילה אלא בהקב"ה שחלקו עתה לשני חצאים ממש מה שאי אפשר לב"ו לעשות כן:

**אביהם פעל עמי.**פי' שמסר נפשו על קדושת שמי בחצי הלילה וממ"ש ויחלק וע"פ מדת מנגד דורש שאמר הקב"ה:

**אית דמפקין.**כי לפי לשון ראשון יקשה מ"ש אביהם פעל עמי בחצי הלילה שבאמת אברהם לא עשה כלום ומרומז בתיבת כחצות כמו כהחצות שמפסוק ויחלק שכתוב כאן. על כן אמרו בלשון אחר שאברהם יצא ברגע חצי הלילה וכן שילם לו הקב"ה. והיציאה היה עיקר הנסיון. ובשמ"ר פר' י"ח הנ"ל גי' אחרת:

**הרוגים.**שתחלה סר צילם וכאלו מתו ואברהם גמר הריגתם. ועל דרך שכתוב על ישראל כי אתה אשר הכית רדפו. ועי' ויק"ר פר' ב' סימן ד' בביאור:

**מי העיר ממזרח.**עי' לעיל פר' ב' סימן ג' שמ"ר פר' ט"ו סימן כ"ו ומדרש תהלים מזמור ק"י באריכות:

**מזרחיים.**שנער ועילם במזרח העולם וכמ"ש לעיל פר' ל"ח ריש סימן ז' למיזל למדינחא והיינו שנער כי שאל מי העיר ממזרח ולא פי' למי העיר והיל"ל מי קרא ודורש ע"פ מדה ט' מי העיר לבם של מזרחיים ודורש עוד א"ת העיר אלא האיר והשיב צדק קרא והאיר לרגלו בכל מקום שהיה הולך וכמ"ש לעיל פר' ל"ב סימן ג' והיינו צדקתו של חי עולמים עשתה כן. וכמ"ש מ"כ בשם ילקוט ישעיה מ"א:

**מזל צדק.**וכמ"ש שבת קנ"ו שצדק הוא מזלו של אברהם. ומ"ש יקראהו דורש שהצדקה קראה עליו זכות שראוי להנצל מאויביו. ומאחר שאמר שהצדקה קראה ולא פירש מה קראה הרי פירש ע"פ מדת ממעל ודרך קצרה צדק יקראהו צדק. שהצדק למדה עליו זכות הצדקה שעשה:

**יתן לפניו וגו'.**סמוך לפסוק הנ"ל צדק יקראהו וס"ד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. ודעת ר' יהודה שתחלה אמר יתן לפניו גוים היינו שהקב"ה נתן לפני אברהם גוים המפורשים ואחר כך אמר יתן כעפר חרבו לשון יחיד וע"כ פירושו של אברהם שאם על הגוים הנ"ל היל"ל חרבם קשתם. וא"כ יקשה איך אמר שנתן חרבו כעפר שהוא דבר בטל בלא כח וכן כקש נדף קשתו. וסותר למ"ש תחילה יתן לפניו גוים על כן דורש ומכריע ע"פ מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד שהקש והעפר באו ללמד על החרב והקשת ונמצאו למדים מהם שהעפר היה חרב והקש היה קשת שבזה נצחם אברהם להגוים. ועי' סנהדרין ק"ח ילקוט ישעיה מ"א. ודעת ר"נ כמ"ש במדרש תהלים ק"י אמר לו ר"נ א"כ עקרת את המקרא. פי' אימתי אנו יכולים לדרוש מדה זו כשאין הדרש עוקר את הפשט. אבל כאן הדרש עוקר את הפשט שפשט התיבות שהחרב נעשה בטל כעפר ואתה דורש מזה ההיפך ממש שהעפר נעשה כחרב ועל כרחנו כאן אי אפשר לדרוש כן. ומ"ש כאן במדרש עפר לא נאמר וכו'. פי' שאם היה כתוב יתן עפר חרבו היינו יכולים לפרש כר' יהודה שנתן עפר כחרב אך מאחר שכתוב כעפר ע"כ פירושו שהחרב בטל כעפר ע"כ דורש ר"נ שחרב השונאים של אברהם נעשו כעפר וכן קשתם כקש. ומ"ש בלשון יחיד חרבו קשתו. מבואר במדרש תהלים שם שהכוונה על אמרפל שחרבו נעשה כעפר וקשתו כקש נדף שאמרפל הוא העיקר במלחמה זו כמ"ש לעיל פר' מ"ב סי' ו'. ועם כל זה גם ר"נ אינו חולק על המדה על פי מדה כ' שאם אינו ענין למדה זו על אמרפל תנהו ענין על אברהם. ועל כן בסנהדרין שם גם ר"נ מודה ודו"ק:

**ירדפם יעבור שלום.**פסוק זה סמוך לפסוק יתן לפניו גוים וס"ד ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבוא. ואם כפשוטו שאורח אשר לא בא בו מעולם אעפי"כ נצח בהם המלכים היל"ל לא בא. ע"כ דרש לא יבא שאסור לבא. היינו שביו"ט אסור לרכוב אלא הלך ברגליו בליל יו"ט של פסח כנ"ל אורח שאסור לבא ביו"ט שב' מילין אפשר לבא בעירוב וג' מילין אפילו ע"י עירוב אסור לבא בו. וא"כ יקשה שהרי הלך מחברון עד דמשק מהלך י"ב מיל ע"כ דרש שהכוונה שכל הליכתו היה של ג' מילין היינו כל פסיעה וכמ"ש במדרש תהלים ק"י כשבא לרדוף אחריהם נקפצה הארץ לפניו ג' מילין. ועי' לקמו פר' נ"ט סימן י"א הרעשת ארץ בימי אברהם וצ"ל שכל פסיעה היתה של ג' מילין שלא יתכן לומר שלא הלך אלא פסיעה אחת:

**ר"י ברס"א מיל.**שמאחר שאין כאן רמז על עירוב אין כאן ללמוד אלא על אורח של מיל ופי' שביו"ט אסור לילך חוץ לתחום אפילו פסיעה אחת. ובמדרש תהלים שם הגירסא בדברי ר"י בר"ס שני מילין פי' ג"כ שע"פ ערוב אסור יותר מב' מילין:

**לא נתאבקו רגליהם.**כוונתו כמ"ש בפר"א פרק כ"ז. הלל הזקן אומר וכו' והיה אברהם מתפחד ואומר אפשר שהרגתי כל האוכלסין האלו ולא נמצא בהם צדיק א"ל הקב"ה אל תירא אברם ועל זה אמר אורח ברגליו לא יבא לא בא ברגליך לכלוך בדבר זה עכ"ל פי' לא נכשלת בעבירה וזהו שאמר כאן לא נתאבקו רגליהם. ועי' בפירושי שם. ומבואר עוד שם בחלק המדות בסוף מדה י"ז. ומ"ש כהולך מביתו לביהכ"נ. והנמשל פי' שלא נכשל בעבירה אלא שהלך בזה כהולך מביתו לביהכ"נ ולפי פשוטו שלא נתאבקו רגליו אלא כהולך דרך קרובה. וא"כ היה יכול לומר מביתו לבית חבירו על כן רמזתי במדרש כוונה שריה:

**וגם את לוט וגו'.**ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם וזהו שדרש אנשים ונשים השיב וטף לא השיב וכוונתו היתה להדריכם שילכו בדרכיו כי לקטנים יועיל הלימוד אך לא לגדולים שכבר נשחתו ובנדרים דף ל"ב א' איתא שנענש על שהשיב את הנפש שהיה לו להחזירם למוטב:

**והבאתי רעי גוים.**וס"ד וירשו את בתיהם והשבתי גאון עזים. פי' שהוכיח את ישראל שהם בני אבות צדיקים ולא הלכו בדרכיהם שיביא עליהם בני סדום שהם הלכו בדרכי אברהם וקבלו ממנו שיבואו וירשו את בתי ישראל:

**התחיל לקשקש לו.**הוקשה להמדרש שלא פירש מה עשה מלך סדום ביציאתו לקראתו ע' יד"מ. על כן דרש שמ"ש ויצא מלך סדום היינו שיצא מבארות החומר ובשם הרמב"ן שמ"ש לקראתו פירוש שכשקרב אברהם אל בארות החמר יצא בזכותו. ועיין לעיל פר' מ"ב סימן ה' וש"נ ומבואר ומלך סדום לא הבין שזה היה בזכות אברהם וע"כ יצא לקראתו בעזות לאמר שגם הוא כמוהו. ועל כן אמר המדרש דרך גנאי ככלב היוצא לקראת אדוניו ומקשקש לו ומתקרב אליו. בלא יראה והכנעה:

**ומלכי צדק.**עי' לקמן פר' נ"ו סי' יו"ד:

**אדוני צדק.**יהושע יו"ד ויהי כשמוע אדוני צדק מלך ירושלים:

**ובת צור.**כל המזמור נדרש על אברהם כמ"ש לעיל ריש פר' ל"ט שמעי בת וגו' ותזכה שמדינות יקדימו פניך במנחה. ומ"ש בת צור לאו דווקא אלא פירושו כל המדינות וכמ"ש ומלכי צדק וגו' ועי' מ"כ ויד"מ:

**שנולד מהול.**עי' ילקוט בראשית ט"ז בשם אבות דר"נ והוא בפ' ב' שם. וכן במדרש תהלים מזמור ט' חושב י"ג שנולדו מהולים. שכל שנכפל שמו נולד מהול ושם נכפל שמו. ובתנחומא סדר נח סימן ה' חושב ז' שנולדו ולא חשיב מלכי צדק ומדרשים חלוקים הם. וכאן דורש מ"ש מלך שלם ולא אמר ירושלים לדרוש שהוא בעצמו היה שלם בגופו מתולדתו ועי' מה שכתבתי שמ"ר פר' א' סימן כ' אצל משה וכן כאן:

**והוא כהן.**למה הודיע שהוא כהן אלא בשביל מ"ש ויתן לו מעשר מכל א"כ היה לו לכתוב אצל ויתן לו מעשר למה כתבו אצל הוציא לחם ויין על כן דורש ע"פ מדה ט"ז שמ"ש והוא כהן שייך למ"ש הוציא לחם ויין שגלה לו הלכות כה"ג וכו' ועי' לקמן פר' מ"ו סי' ה' אברהם כה"ג ולכך גלה לו ומסר לו הכהונה:

**תורה גלה לו.**שאם כדעת ר"ש שרמז לו על כהונה היה לו לרמוז על קרבנות וקטורת שהם עקרי הכהונה ולמה דווקא לחם ויין על כן דורש על התורה שנקראת לחם ויין. ועיין לקמן ריש פר' ס"א רב לא למדו. עי' מש"ש:

**עושה רושם.**עי' ויק"ר ריש פר' י"ב סוף סימן א' וכצפעוני יפריש וכדמיון שהיה אצל נח שעל ידי יין נתקלל חם ובניו וכדמיון לוט ובנותיו:

**לא יצאנו מידו.**עי' מ"כ דורש סמוכים:

**ממי קנאן.**כי קונה שמים וארץ משמע כאדם שקונה חפץ מחבירו ועל זה שואל ממי קנאן מי הוא המוכר ועוד יקשה שהקדים ברכת אברם לברכת הש"י אל עליון. ומלכי צדק חטא בזה כמ"ש מדרש תהלים ק"י ורמוז לקמן פר' מ"ו סי' כ' על פסוק נשבע ה' וגו' על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק. ועל זה בא ראב"כ במשל כאינש דאמר פלן עינוהי יאי וכו'. פי' כשבא אדם לשבח לאדם כמוהו דרכו להזכיר את האדם תחלה שהוא הכל ואח"כ הוא משבח החלק האבר היפה שלו וכ"ש וקל וחומר שהיל"ל תחלה שבח האל שהוא הכל ואח"כ שבח אברם שהוא החלק. כי אברהם נקרא עין כמ"ש לעיל פר' מ"ב סימן ז' אל עין משפט עמש"ש. ור' יצחק בא לתרץ קושיא הא' ממי קנאן כנ"ל ובמה קנאן והענין בזה שהקונה דבר מוציאו מרשות האחר לרשותו. ומתחלה היה שם האחר נקרא עליו ועתה שמו נקרא עליו וכן ענין אברהם עם העולם שמתחלה היו כל בני תבל סבורים שהעולם הוא של כוכבים ומזלות ובא אברהם והודיע לבאי עולם שהעולם הוא של בורא יחיד וכל הבריאה שלו הרי קנה אברהם שמים וארץ מידי אחרים והקנה אותם להקב"ה:

**שותף עמי.**שמ"ש קונה שמים וארץ פירושו על אל עליון הנ"ל ועל אברהם הנ"ל שאברהם יש לו שותפות בקנית שמים וארץ:

**מגנון וכו' מנגנאות.**בערוך ובמוסף ערוך פירושו מלשון עצה ותחבולה ומלאכת ערמה ולפי זה יהיה פירוש הפסוק והמדרש שהעצה והתחבולה אשר חשבו לצוד ולתפוס בו את אברהם נהפך על שונאיו לצודם ולתופסם בו. אך בשמות רבה פרשה י"ח סימן ה' ובאיכה רבתי פסוק בכה תבבה וז"ל שם ואין נגינתי אלא מל' שבר שנאמר אני מנגינתם. אשר מגן צריך בידך עכ"ל ועי' מ"כ ורש"י. ועוד ברש"י ל' אחר:

**זה משלח לזה כתבים.**כדרלעומר והמלכים אשר אתו היו משלחים למלכי סדום כתבי שלום וברית שיעבדום באמת ומלכי סדום שעבדו לכדרלעומר היו משלחים להם דורונות ומתנות:

**מכח אותה ברכה.**המעשר והמנחה שנתן אברם למלכי צדק קורא אותה ברכה כמ"ש יעקב לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך וכמ"ש ויקח בידו מנחה לעשו אחיו. וכמ"ש פר"א פרק ל"ז שהמנחה היתה מעשר קנינו וקראה ברכה וכן כאן קרא המעשר ברכה והדרשה ע"פ מדת ממעל ומנגד:

**מהיכן זכו ישראל.**הובא מאמר זה אגב מאמר הראשון שדומה לו ודורש גז"ש עי' במ"ר פר' י"א סי' ב' וש"נ ושם לא נזכר אלא מאברהם:

**נלכה עד כה.**הרי שגם יצחק כתוב בו כה שתיבת כה קאי על שניהם:

**כה תאמר לבית יעקב.**עם ומשפחה הבאים מיעקב וזה דוחק ויותר נראה שצ"ל פסוק שקודם לו בריש וישלח כה אמר עבדך יעקב ונמשך פסוק כה תאמר לבית יעקב מדברי ר"א בסמוך כן נ"ל ותוכן מאמר זה ששאל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים כי בברכת כהנים מבואר שנהיה רק מבורכים מאת הש"י בעצמו בלא אמצעי כמו צבא השמים כי כמו שנקרא הש"י ה' צבאות כך נקרא אלהי ישראל. וזהו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' וזכו לזה על ידי האבות. לאברהם אמר כה יהיה זרעך כמו הכוכבים וצבא השמים וכמ"ש לקמן סי' זה אימתי אני מגדל את בניך. וכן ממ"ש ואני והנער נלכה עד כה היינו בהר המוריה הר ה'. ששם השכינה נגלית ושם מקור הברכה כמ"ש יברכך ה' מציון וכמ"ש כי שם צוה ה' את הברכה וכן מיעקב שנתברך ג"כ מציון בחלום הסולם שכתוב אצלו כה כנ"ל:

**אימתי אני מגדל.**וכמ"ש במ"ר פר' כ' בסי' י"ב שהכוכבים יש להם ב' סגולות. הא' בריבויים והב' בגדלם. שהם קרובים אל אור כבודו ית"ש יותר מהתחתונים. ובמ"ש כה יהיה זרעך כוון לשתי הכוונות יחד. ור"א וריב"ח באו לפרש הדימוי של גדלם וכבודם כמו הכוכבים וזהו שאמר אימתי אני מגדל וכו' וע' מ"כ:

**על מנהיגם בכה.**אצל מכת בכורות כתוב כמש"ש הנה אנכי הורג את בנך בכורך שזהו עיקר גדולתם של יציאת מצרים. וקראם בני בכורי. ומאמר זה הובא דרך אגב. שהזכיר במאמר הקודם כה יהיה זרעך:

**הרימותי ידי.**היל"ל הגבהתי ידי. ומה הכוונה בהגבהה זו. ע"כ דרש ר"י שע"פ מדת ממעל נכלל בתיבה זו ענין התרומה. כמ"ש והרמותם וכו' והתרומה אסור לזרים ואסר אברהם שלא יהנה משלל סדום כמו מתרומה. ודעת ר"נ שאם הוא מלשון תרומה א"כ היה אסור גם לאחרים. ומאחר שחלקם לאחרים לסדום ולאנשים שהלכו אתו אין כאן ענין תרומה. ע"כ דורש שאסרם על עצמו באיסור שבועה. ולאחרים מותר ודעת רבנן שאין בענין ההרמה עצמו שבועה אלא שעם השבועה עצמה לפעמים מרימים הידים. וא"כ היל"ל העיקר שנשבע לה' שלא יקח. על כן דרשו שעשאן שירה. פי' שאברהם התבונן בגודל הנס שעשה לו הקב"ה ית"ש למעלה מן הטבע. והוא לא עשה כלום ואין לו חלק בכל השלל רק לשורר ולזמר לה' ולקדש שמו יתברך וכל דרשות אלו ע"פ מדת ממעל וגז"ש:

**אתה אמרת אם מחוט.**סוטה י"ז ושם נסמן שמ"ר פרשה מ"א סימן ב' אגדת בראשית סוף פרק י"ג על פי מדת ממעל ומנגד:

**זה המשכן.**שנארגו היריעות מחוטי שש וארגמן ותולעת שני:

**עורות תחשים.**שנקרא בלשון נעל כמ"ש ביחזקאל ט"ז י"ב ואנעלך תחש וכן מצאתי בהדיא בפסיקתא רבתי פר' ל"ג סי' ט' ובילקוט יחזקאל ט"ז והוא מפסיקתא ולא מאיכה ועיין עוד בשם תנחומא שם. וזה על פי גז"ש:

**הה"ד ויען כל איש רע.**צ"ע איך למד דוד מאברהם שיהיו שוים וכו'. אך המאמר הזה נסמך על מ"ש בפר"א פרק כ"ז וז"ל שם לקח אברהם את ג' תלמידיו ואת אליעזר עבדו עמו ורדף אחריהם עד דן וכו' ושם הניח תלמידיו ונשיהם עמם. (כמ"ש פסוק י"ד ילידי ביתו י"ח וג' מאות וירדוף עד דן ויחלק עליהם וגו' הוא ועבדיו. ואח"כ וירדפם עד חובה לבדו עם אליעזר ודו"ק) ולקח אליעזר עבדו עמו וכו' ורדף אחריהם עד משמאל לדמשק עכ"ל. הרי שתלמידיו ענר אשכל וממרא נשארו בדן וישבו שם על הכלים והמתינו עד שחזר אברהם. ואברהם עם אליעזר רדפו אחריהם והצילו הרכוש ועכ"ז מפורש בתורה שנתן להם חלקם. ומזה למד דוד ג"כ וכו' שכאן משמע שגם אליעזר לקח חלקו והוא בכלל מ"ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי:

**ויהי מהיום ההוא ומעלה.**ומעלה משמע בדורות שקודם לו. על כן בהכרח לדרוש על פי מדה ט' כאלו כתוב ויהי מהיום ההוא והלאה. ומעלה. ובכח הכתוב ויהי מהיום ההוא משמע שמדבר לעתיד ובהכרח שכונתו על תיבת והלאה שמשמעו לעתיד וכמ"ש במדבר ט"ו כ"ג מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. בישעיה י"ח מן היום והלאה. ותיבת ומעלה בא ללמדנו שלא תיקן דוד החוק הזה מדעתו ולבו אלא שכך היה החוק מעולם והיינו על פי מדה י"ז שכן היה באברהם: