**אשת חיל.**לקמן ריש פר' מ"ז דורש אשת חיל זו שרה. וכן במדרש משלי למ"ד. וכן קיצר וסומך עצמו על מקומות הנ"ל. וראב"כ דורש סיפא דקרא ורחוק מפנינים מכרה. ועיין לקמן פר' מ"ז סי' ב'. ופר' נ"ג סי' ה' ג"כ ראב"כ שלא היה לה עיקר מטרין וכו'. זוהי עיבורה עיקר מקום עיבור שלה. ועי' יבמות דף ס"ד וסובר כר' נחמיה בסמוך. ומ"ש מפנינים פירושו מלשון פנים ולפנים ומקודם. וכמ"ש בהדיא במ"ר פר' ו' סוף סימן א'. ופירושו שמכרה ועיבורה רחוק מאבותיה שהיו לפניה. ועיין לעיל סוף פר' ל"ח והביאור שם:

**לאברם לא ילדה.**שאברהם שהיה במזל שלא יוליד כדלעיל פר' מ"ג סימן י' ולא שרה שאם היתה עם אחר היתה יולדת דלא כר' אב"כ אך ר"נ סובר כר' אב"כ:

**בעון קומי ריש לקיש.**ירושלמי יבמות פרק ז' סוף הלכה א' ושם הגי' קומי ר' מנא:

**בתה של פרעה.**כמ"ש ולאברם הטיב וגו'. ועבדים ושפחות א"כ מ"ש ולה שפחה מצרית היה ג"כ מפרעה וממ"ש ולה שפחה משמע ולא לאחרים שפחה כי לאחרים היתה גבירה כנ"ל. ולמה יתן פרעה בתו לאברם לשפחה אלא שאמר לה בתי מוטב וכו' ועל כן נקראת הגר נוטריקון הא אגריך בשעה שנתן לה פרעה בתו אמר לה לשרה הא אגריך על שלקחתי אותך לביתי ולא לאברהם: ועיקר ההוכחה שהיתה בת פרעה ממ"ש בנות מלכים ביקרותיך. כדלקמן בסמוך על פי מדה י"ז ובתורה מרומז כנ"ל:

**אף אבימלך.**וכמ"ש פר"א פרק כ"ו כל מה שנתן פרעה לאברהם נתן אבימלך לאברהם כמ"ש ויקח אבימלך וגו' ושפחות ויתן לאברהם:

**בנות מלכים ביקרותיך.**כמ"ש לעיל פר' ל"ט סימן א' וסימן ו' שכל המזמור מדבר באברהם ולשון ביקרותיך שייך על השפחות כמ"ש בסדר קדושים והיא שפחה וכו' בקורת תהיה ולשון הילקוט כאן בנות מלכים בנותיהם של מלכים. נצבה שגל לימינך זו שרה:

**מהיכן היא סבתי.**זקנתי. שזקנתי בלא לידה. ויותר נראה שהוא מלשון סיבה יודע אני הסיבה שלי וגירסת הילקוט כאן מהיכן הוא מכתי וכו':

**וכל מי שאין לו בן.**לקמן פר' ע"א סימן ו' וש"נ:

**הבה לי בנים.**וס"ד ואם אין מתה אנכי:

**אלא ההרוס.**כמ"ש אני ה' בניתי הנהרסות. יחזקאל ל"ו. וכמ"ש ריש מלאכי. המה יבנו ואני אהרוס:

**ואתה תשמע לקול דברי ה'.**לא נמצא פסוק בלשון זה. ויתכן הכוונה על פסוק בסוף נצבים ואתה תשוב ושמעת בקול ה'. וכמוהו הרבה:

**ולקחתה בדברים.**עיין לעיל פ' ט"ז סי' ה' פיתה אותו וש"נ ומבואר:

**מנין תנינן.**יבמות ס"ד. ירושלמי יבמות פרק ו' הלכה ו':

**ולא לאחר ולא לפילגש.**מדכתיב לאברהם אישה לו לאשה. ותיבת אישה שעד עתה היה אישה לבד ועתה נעשה איש לאשה אחרת ברצונה הטוב. אך תיבת לו וודאי מיותר ודייק לו ולא לאחר אפילו לאשה כי הגר היתה בת מלך כמ"ש לעיל סימן א' והיתה צדקנית:

**מביאה ראשונה.**שמ"ש ויבא אל הגר מיותר על כן דורש דאשמעינן שמיד שבא אליה הרתה. ועוד דייק מ"ש ותרא כי הרתה שכבר כתב ותהר ומה ראתה. אלא פירושו שראתה והתבוננה דבר חדש בהריונה:

**והכתיב ותהרין.**כל אחת בלילה אחד ומשכיבה אחת כמפורש בתורה ובתולות היו כמ"ש לוט שתי בנות אשר לא ידעו איש. והן עשו מעשה רשע ולא היו ראויות לנס:

**הקוצים הללו.**בנות לוט. והגר. שהן כקוצים נגד שרה רבקה רחל שהן בדמיון החטים:

**מתאוה לתפלתן.**עי' מ"ש לקמן ריש פרשה ע"א. וביבמות דף ס"ד:

**יונתי בחגוי הסלע.**שי"ר פסוק זה בסופו. כל הענין. וכמ"ש יבמות שם שאברהם ושרה טומטמים היו. שנאמר הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נוקרתם אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. ואיתא שם שגם שאר האבות נתעקרו וזהו יונתי בחגוי הסלע דומים לסלע וצור וסיפא דקרא השמיעני את קולך כי קולך ערב זו התפלה על כן העקרתי אתכם והייתם כסלע וצור:

**בשם ר' יוחנן בר פפא.**צ"ל ר' חנינא בר פפא כ"ה בשי"ר שם ובערוך:

**מתדפקות.**ובערוך ערך פרקד הגירסא כדי שתהיינה מתפרקדות וכו' וכתב המוסף ערוך בנוסחאות כתיב מתדפקות וכו'. ולא פירשו. אך למוד מענינו שהוא מלשון געגועים מאהבה וכמ"ש מתרפקת על דודה. וגירסא זו אינה מחוורת שהרי כתיב באברהם הנה נא ידעתי וגו' ודרשו חז"ל שלא ידע בה עד עתה שהיא יפ"ת. שהאבות היו האנשים אלקיים ולא הרגישו במראה עינים ואיך יתרפקו עליהם ואיך עשה להם העיקר טפל והטפל עיקר. ויותר נכונה גירסת מדרש שיר רבה שלא יהיו מתרפקות על בעליהן בנויהן. שלא יתפארו ויתגעגעו על בעליהן לכך נתעקרו שיהיו נכאות רוח ולא יתגדלו על האבות:

רוב שנים בלא שעבודפי' שהתחלת הגלות משיהיה לו זרע כמ"ש לעיל פרשה מ"ד סוף סימן י"ח ומיד שנולדו יהיה בכלל השעבוד והגזירה. ומ"ש רוב שנים פירושו הרבה שנים. שאם היה יצחק נולד עשרים שנה מקודם היה מתחיל אז השעבוד. וצ"ע מאי נפקא מינה מאחר שימי הגלות קצובים ת' שנה ומלידת יצחק. הרי בשנה שהיה יצחק נולד היה מתחיל הת' שנה. והשיב לי בני המופלא מו"ה אברהם ישראל שי' שהכוונה על האבות ואמהות שהם היו מקדימים לראות בניהם בגלות ושעבוד. אברהם ושרה היו רואים את יצחק בגלות הרבה שנים וכן יצחק ורבקה ביעקב ושבטים. ויעקב ורחל בבני רחל ושבטים:

**שכל תשעים שנה.**כאן חסר. אך גירסת מדרש שי"ר פסוק יונתי הנ"ל. שכל השנים וכו' כיון שעברה נשתנה זיוה כד"א בעצב תלדי בנים עכ"ל ועי' מ"ש על פסוק זה לעיל פר' כ' סוף סי' ו':

**והיו מטרוניות.**חוזר למ"ש ותקל גברתה בעיניה ולא אמר ותקל שרי וכמ"ש בפסוק שלפנינו ותקח שרי ובפסוק שלאחריו ותאמר שרי על כן דרש על פי מדה ט"ז מיוחד במקומו ועפ"י מדה ט' טעם הדברים. ששרי היתה גבירה ונוהגת כדרך הגבירות שהמטרונות הן נשים של שרים גדולים באות אליה לבקרה. ועל שהיתה הגר בת מלך פרעה כדלעיל סי' א'. והיתה צדקנית ועלובה וגרה בבית אברהם. בקשה שרי פני המטרונות. שישאלו גם שלום הגר. וסיפרה להן הגר מחשבות לבה ומהן נודע לשרה. וכל זה רק במחשבה. וזהו בעיניה שאם היה במעשה שלא היתה שומעת לקול שרי ואינה מכבדת אותה כמו מקודם א"כ היל"ל ותקל את גבירתה:

**עם דא אנא מיסב.**שאין כבוד הגבירה לשאול לשפחתה למה את מקלת בכבודי אלא אומרת לאדונה שהוא יתקן זה אם ירצה וחשדה לאברם שהראה לה חיבה יתירה וע"כ מקלת ולא יועיל מה שתאמר לה:

**חומסני אתה בדברים.**דורש חמסי עלך על חמס דברים שהדברים שהיה ראוי שידבר אברהם עבור שרה להגר שתכבדנה חמס וגזל ממנה שלא דיבר עבורה. וזה ע"פ מדה ט'. ואברם עשה כן לכבודה של שרה שלא היתה שפחתו אלא שפחתה. ואולי אם יגער בה ירע בעיניה של שרי וע"כ שתק וכמ"ש הנה שפחתך בידך ובך הדבר תלוי:

**בעי דיני גבך.**דורש שהחמס הוא שגזל ממנה תפלתו. והדין שנעשה לי שלא ילדתי אני תובע ממך. וא"כ התרעמה עליו בשני דברים. א' שלא התפלל בעדה כנ"ל והב' על הקלת הגר:

**חבושים בבית האסורים.**והנמשל כמ"ש לקמן ריש פרשה ע"א ואת אסיריו לא בזה אלו העקרות שהן אסורות. גם יתכן על שסבר אברהם שהמזל גורם שלא ילדו וזהו הבית האסורים כמ"ש לעיל פר' מ"ד סימן יו"ד והקב"ה הוציאו מהמזל וכמ"ש ויוצא אותו החוצה כמ"ש שם סימן י"ב ואם היה אומר בלשון רבים היה מוציא אותה ג"כ מבית האסורים. ומשל זה בהסרת הגזירה הרעה. אך אינו די בזה. שצריך עוד פקידה על גזירה טובה ועל זה אמר המשל השני של נתינת הזרע:

**ואנכי הולך ערירי.**ועפ"י מדה ט' הכוונה הושיעני שלא אלך ערירי ותן לי בנים. וכן בפסוק הן לי לא נתת זרע פי' על פי מדה ט' תן לי זרע והשיב לו כה יהיה זרעך. ואם היה אומר הן לנו לא נתת זרע תן לנו זרע היה משיב לו כה יהיה זרעכם:

**חימסה בפניו.**דורש התיבות כמשמעותם חמסי עליך חמסי על גופך ופניך. וגירסת הערוך ר' מנחמא אמר בשם רבי אבין חימסה פניו. ובילמדנו ותדבר מרים ואהרן אסטטניות שנאמר חמסי עליך מהו חמסי שחיטטה אותו וחימסה פניו כנמיה:

**אסטטניות.**בערוך הביאו ולא פירש ואולי הוא מלשון אסתניס ע"ש בערוך:

**ד' מדות.**לעיל פר' י"ח סימן ב' וש"נ:

**ושרה שומעת.**ואין אדם צריך לשמוע אלא דבר שנאמר לו ולא מה שנאמר לאחר. אולי דבר סוד וסתר הוא ומזה הגיע לה שצחקה:

**ותצא דינה.**בד"ר פר' ו' סי' י"א איתא ותצא לאה עי' לקמך ריש פר' פ':

**שהרתיק.**מלשון רתוקות זהב מלכים א' ו' כ"א וכן ביחזקאל עשה הרתוק. שהתחבר והתקשר עי' מוסף ערוך ערך רתק ב' ועי' ב"ק דף צ"ג א' ופי' מי שמבקש מדת הדין על אחרים:

**שפוי.**בנחת ושתיקה:

**שלשים ושמונה שנה.**צ"ע שהרי אברהם חיה קע"ה שנה ושרה קכ"ז הרי מ"ח שנה. ונ"ל שהכוונה שהיה ראוי לשרה שתגיע לשנות אברהם ולמות עמו יחד. שנמנעו משנותיו ה' שנים שלא לראות את עשו שיצא לתרבות רעה כמ"ש לקמן פר' ס"ג סי' י"א וגם שרה היתה ראויה לחיות עד שיחיה אברהם ולא יותר מטעם זה עצמו. ואברהם חיה קע"ה והיה גדול משרה יו"ד שנים. וכמ"ש הלבן מאה שנה יולד ושרה הבת תשעים שנה הרי כשהיה אברהם בן קע"ה שנה היתה שרה ראויה להיות קס"ה ומתה בת קכ"ז הרי ל"ח בצמצום וכ"כ היפ"ת:

**כתיב ויבא אל הגר.**וגירסת הילקוט כבר כתיב ויבא אל הגר ותהר. והיינו פסוק ד' ולמה כתב עוד בפסוק י"א הנך הרה:

**עין רעה.**אע"פ שלא קללה בפירוש. ור"י דורש שקללה בפירוש באומרה ובינך כאלו כתוב ובנך. וצ"ע שבספרים שלנו כתיב וביניך בשני יודי"ן אך במ"ר פר' ג' סימן י"ג וש"נ ושם איתא שתיבת וביניך נקוד והיינו על יו"ד השני. ואף שלא נזכר שם שנקוד. על שמביא שם כל הענין הרבה דברים של ניקוד ואמר שם ודכוותי' הרי שדומה לכל השאר וכמ"ש מפורש במקומות שציינתי שם שהוא נקוד:

**אלו אלישע אמר.**פי' שאלישע אמר להשונמית ברוח הקודש למועד הזה כעת חיה את חובקת בן והשונמית שמעה מהנביא והיה אצלה זכיה גדולה ששמעה בשורה טובה מפי נביא אמת. אף כי הגר שזכתה בעצמה לשמוע בשורה טובה זו מפי מלאך ה' ולראות המלאך ודיברה היא לו והוא השיבה וזה מדרגה גדולה מאד בנבואה. והמדרש הזכיר אלישע על כי אצלו מצינו שבישר להשונמית כנ"ל וכאן הכוונה על הנביא שהיה בימי הגר היינו שם בן נח וכמ"ש לקמן סוף פרשה זו. ונ"ל שבא לדרוש פסוק וימצאה מלאך ה' שנחשב לה למציאה שהיה די אלו שמעה בשורה טובה זו מפי נביא כנ"ל. וא"כ דרשה זו אין כאן מקומה אלא בריש סי' ז' וימצאה מלאך ה' כנ"ל ברור:

**מה איכפת לי וכו'.**פי' איני חושש לטובתה על שהיא אשתי ולא ברעתה על שהקלה בכבודך אך אני אומר שאני איני יכול להרע לה שאף שהדין עמך מאחר שציערנו אותה פי' שעניתי אותה שבאתי אליה אבל את עשי לה כטוב בעיניך כי היא שפחתך וברשותך היא. ודורש שלמד כן מדין התורה שכתיב אצל יפ"ת שלא תמצא חן בעיניו אחר שבא אליה וזה על פי מדה י"ז. ודורש עוד ע"פ מדה הנ"ל שיש בו עוד ק"ו שכתוב באמה עבריה שהיה ראוי שייעד אותה ואם לא יחפוץ ליעדה אמרה תורה לעם נכרי לא ימשול למכרה וק"ו כאן שכבר היתה אשתו גבירה כמ"ש לעיל סוף סימן ג':

**מנעתה וכו'.**כמ"ש לבן אם תענה את בנותי ופי' רש"י מעונה וכן כאן ותענה ועי' מ"כ ועל פי מדת ממעל ותעניה בענוי בדבר שנקרא ענוי והבינה שאינה עוד אשתו של אברהם ולא יתקרב אליה. ודרש מדלא כתיב ותיסרה שרי:

**טפחה בקורדקייסין.**דייק מ"ש ותענה שרי ותברח מפניה שתיבת מפניה מיותר שהרי אצל משה כתוב וינס משה מפניו ודרשו שמ"ר פר' ג' סימן י"ב שהיא בריחה מועטת רק מאת פניו לבד וכאן ברחה מרחוק למדבר. על כן דרש ע"פ מדה ל"א וכאלו כתוב ותענה שרי מפניה ותברח ועשתה דרך בזיון שהכתה במנעלה שתבין שהיא מחזקת אותה לשפחה גמורה. ודרשו ע"פ מדת ממעל ותעניה מפניה היינו בחליצת הסנדל שנקרא עינוי כמפורש ביומא ריש פרק יוה"כ:

**הוליכה לה למרחץ.**שהיא מלאכת עבד ושפחה כנענית שאסור לעשות כן בעבד עברי:

**באורחא דחלוצה.**זהו פי' על מ"ש בדרך שור וכן הוא בתרגום אונקלוס כאן אך בסדר בשלח ויצאו אל מדבר שור למדברא דחגרא וכן ת"א דחגרא רק בתרגום ירושלמי כאן וביונתן שם דחלוצה והוא שם מקום בא"י:

**חד אוניך.**אם יאמר לך אדם אחד שאזנך של חמור אל תחוש לדברי יחיד אך אם יאמרו לך שנים שאזניך של חמור צריך אתה לחוש. וכוונת המשל שמאחר שהבריות מחזיקים מעשיך למעשה חמור צריך אתה להודות להם ולתקן מעשיך שיהיו שוים למעשה בני אדם ישרים והנמשל על שאמר אברם וכן המלאך שהיא שפחה הודה הגר לדבריהם. ומ"ש עתיר לך וכן גורס בערוך עתר. ואולי הוא מלשון עתר המהפך תבואה בגורן וכאן פי' הפך לו פרומבי'. ובמוסף ערוך כתב וז"ל ובניסחאות כתיב עביד לך (והוא בילקוט) ואולי יש לגרוס עתד ולשון מקרא הוא ועתדה בשדה לך עכ"ל:

**ריב"ח אמר חמשה.**לקמן פר' ע"ה סימן ד' שמ"ר פר' ג' סי' ט"ז:

**בכל מקום שנאמר אמירה מלאך.**שתחלה אמר וימצאה מלאך ה' ויאמר הגר שפחת. ואח"כ כתיב עוד ג' פעמים ויאמר מלאך ה' והם מיותרים שהרי כבר אמר ויאמר ולא אמר מלאך ה' כי הוא סמוך על מ"ש בפעם הא'. על כן דורש על פי מדה יו"ד מדבר שהוא שנוי. וכאן יש ד' פעמים ויאמר מלאך ה'. ועל זה אין חולקים שהם ד' מלאכים ועל שאצל ויאמר הב' לא נזכר בו מלאך. ריב"ח סובר שמאחר שעפ"י מדה ט' פירושו ויאמר מלאך ה' כאלו מפורש בפסוק ונתן ג"כ לדרוש ע"פ מדה יו"ד. ודעת רבנן שהוא נמשך לויאמר הא' ומלאך אחד אמרם ואין כאן אלא ד' מלאכים:

**כי אלהים ראינו.**היינו המלאך שנראה להם. וצ"ע שאצל מנוח ואשתו כתיב יו"ד פעמים מלאך ה' ולא דרשו על יו"ד מלאכים ע"פ מדה יו"ד וכאן דרשו אך האמת כן שהרי מפורש היטב שלא היה אלא מלאך אחד כמ"ש האתה האיש אשר אמרת וכתיב עוד מכל אשר אמרתי אל האשה הרי שהכל אחד ובסוף כתיב אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא היינו הראשון. ועל שהפסיק בין המאמרים של המלאך הוצרך לומר אחר כל הפסק מלאך ה' וכאן לא הפסיק. ואף שבפעם הראשון הפסיק במ"ש ותאמר מפני שרי וגו' מאחר שהוא לשון נקבה אינו הפסק:

**ציפורנן של אבות.**פי' שהציפורן הוא דבר יתר באדם וחוץ לגופו שהרי נחתך ונשלך. והבטן הוא עיקר האדם. והגר שהיתה היתר בבית אברהם שהרי נגרשה והושלכה מביתו כמו הציפורן וזכתה מה שלא זכו הבנים. ומ"ש מכריסן של בנים ולא אמר מראשם ולבם. כי אלו שהם בגדר לב וראש כמו משה ואהרן והנביאים ראו יותר מהגר אך אלו שאינם אלא בגדר אברים האמצעים של האדם הם הכרס והמעיים עליהם אמר שציפרנם טוב מהם:

**צופיה הליכות ביתה.**כתיב בפרשת אשת חיל שנדרש על שרה לעיל ריש פר' זו ועל זה אמר צופיה הליכות ביתה אותם שהיו מהלכים בביתה כמו הגר:

**הנך הרה.**וס"ד וקראת שמו ישמעאל. ואגב זה הובא כל המאמר ישמעאל באומות:

**עד שלא נוצרו.**ומורה על גודל חשיבותן כמ"ש בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכאן מונה ג' וכן הוא במכילתא פרשת בא. ובירושלמי פרק א' דברכות חושב ד' וחושב ישמעאל ג"כ כמ"ש יש אומרים כאן. ובפר"א פרק ל"ב חושב ששה שחושב גם למשה ולמשיח. ע"ש בפירושי על זה. ומפורש בירושלמי שעל כן אצל אברהם ויעקב נשתנה שמם הקודם ולא ביצחק וכן כולהו:

**יולדת לך בן.**וס"ד וקראת שמו יצחק:

**יהיה גדל במדבר.**כמ"ש ירמיה ב' פרא למוד מדבר ופי' שיהיה אדם פרא. אדם של מדבר. וריש לקיש סובר שתיבת פרא פירושו פחות ופוחת וכמ"ש לעיל סוף פר' כ' ופרא ממה דאית לביש ע"ש וכן ברות רבה פסוק וירדת הגורן פרי מאה פחות ממאה וכן כאן פרא אדם פוחת אדם וממעטו וע' מש"ש לעיל פר' מ"א סוף סימן ז':

**ויד כל בו.**איך יתכן שיהיה יד כל בו שאם זה ימשול בו לא יניח לאחר למשול בו על כן דרש כלבו. ור"א בא לתרץ הקושיא הנ"ל שמ"ש ויד כל בו הכוונה על נבוכדנצר שכתוב בו ובכל די דארין בני אנשא וגו' והשלטך בכלהון הוא ימשול עליו:

**לקדר ולממלכות חצור.**עד ושדדו את בני קדם. וקדר וקדמה הם מבני ישמעאל וע' מ"ש בזה בפר"א פרק ל' באריכות:

**שאצרן במדבר והרגן.**הנה בירמיה כתיב כמה פעמים נבוכד ראצר אך כאן כתיב ראצור בוי"ו ודורש ע"פ מדת נוטריקון שאצרן והוי"ו מורה והרגן ומ"ש במדבר כדעת ר' יוחנן שהיו שוכנים במדבר. ומ"ש שאצרן פירושו שסבבם וכבשם והרגם:

**הכא את אמר ישכון.**לקמן סוף פר' ס"ב ודורש מדה ט"ו ב' כ"מ שכאן כתוב ישכון משמע לבטח בגדולה ובסוף פרשה חיי שרה כתיב נפל שמשמעו נפל לארץ בשפלות ודורש תחלה על עצמו ואח"כ על בניו לדורות שעליהם עיקר הנבואה. ומ"ש כיון שפשט ידו כמ"ש תהלים פ"ג אהלי אדום וישמעאלים וגו' אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלהים וכמ"ש באיכה רבתי פסוק שמעו:

**מעולם לא נזקק.**לקמן סוף פר' מ"ח וש"נ כי שם מקומו ופירשתי לעיל פר' כ' סימן ו' כי שם נכתב ראשונה:

**כמה כרכורים.**גירסת הילקוט כמה דברים וכמה כרכורים:

**הרואה בעלבון של עלובים.**שמ"ש אל ראי שפירושו אל שראה אותי וא"כ מעטה בשבחו שהרי את הכל הוא רואה. על כן דורש שפירושו אל בעל הראי' ת"א אלה דחזי כולא. והמדרש הוסיף ביאור שהוא רואה בעלבון עלובים. פירוש שרואה בצרתם ועונה אותם שזהו עיקר אמונת ההשגחה וכמ"ש בתפלה סומך נופלים ורופא חולים וכו':

**אלא למלכות.**דייק מ"ש הגם הלום שהיל"ל הגם פה. ותיבת הגם מיותר. על כן דורש הגם מלכות מוסף על הראיה שבישר אותי שיהי' בני ישמעאל גדול בעולם. ועי' לקמן פר' נ"ה סימן ו':

**לא די שנזדקקתי עם גברתי.**הוא ד"א על מ"ש הגם הלום. שמה שראיתי הנבואה אינו בזכותי אלא בזכות שרה שהיא מלכה כי אברהם מלך כמ"ש לעיל פר' מ"ג סימן ה'. וזהו הגם הלום אע"פ שבזכות גברתי ראיתי עכ"ז אני ראיתי ולא היא. ורשב"ן בסמוך בא לגמור פירוש זה אלא שהפסיקו בד"א:

**ד"א לא דיי.**פי' הלום כנ"ל ולא די שזכיתי לראות המלאך כשהייתי עם גברתי ביחד בביתה. אלא אפילו כאן שאני לבדי ראיתי ג"כ אחרי רואי עמה:

**עברי לפני.**שתעבור לפניו לבדקה שאין בה מום כמ"ש לקמן פר' מ"ו סי' ד' בהדיא ודרך המלכה לסמוך על שפחתה בהליכתה. והמלכה מפחדה מהמלך שמא לא ימצא אותה כתיקונה לא ראתה את המלך אך השפחה לא פחדה והסתכלה במלך. וכן כאן עיקר המראה בשביל שרה ולא ראתה: