מוקש אדםכו'. ירושלמי נדרים פ"א ה"א וילקוט כאן ובמשלי:

**שהוא נהנה.**דרש ילע בהפוך אותיות מלשון תועלת שהכוונה הנאה לא אכילה. או מלשון מועל בקדשים:

**ואחר נדרים לבקר.**שייכות הדרשה לכאן ע"פ קום עלה בית אל וכו' וע"פ מדה י"ז עיקר הכוונה על מ"ש בס"ס ויצא אנכי האל בית אל אשר נדרת לי שם נדר וע"פ מדה ט' הכוונה לך שלם הנדר וכן כאן קום עלה בית אל ועשה שם מזבח ושלם לי הנדר ועל שאיחר נדרו נכשל בדינה ושכם. ובילקוט כאן ומשלי כ' הגי' ואחר נדרים לבקר ר"ח ב"ל אמר היה צריך מלקות בזמן הבית כד"א בקורת תהיה. ומוסיף בילקוט משלי תדע לך שהוא כן יעקב אבינו ע"י שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו שנאמר ויאמר ה' אל יעקב ע"כ. וכ"ז חסר במדרש כאן וכמ"ש בס"ס ב' עד שהוצרך להזכירו וכמש"ל פ"ע ס"ג יעקב נדר והפסיד ועי' בתנחומא:

**רבינו עבר על סימוניא.**תנחומא סדר צו סי"ה. ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו כל הענין:

אם אמתכו'. ע' בתנחומא שם. ועי' שי"ר פסוק לסוסתי:

**אם חשבת כו' ולא עשית כו' זמם וכו'.**נראה דדרש זמות ג' משמעות מלשון מחשבה אם חשבת. ומלשון זמה שפי' מחשבה רעה וזהו ולא עשית. ומלשון זמם מוטב שעשית זמם יד לפה ולשתוק:

**מה ידך סמוכה לפיך.**שתחלה יהיה בידו ואח"כ לפה וכמ"ש חז"ל מביא עולתו לעזרה ומקדישה וכמ"ש ויקרא רבה ר"פ ל"ז:

**מהולתך חרשא.**שנסתמו נקבי הנפה כמו החרש שנסתמו נקבי אזנו תקיש עליה ויפתחו נקביה. ועי' בתנחומא שמאריך עד אמר הקב"ה עד מתי יהיה הצדיק לוקה ואינו מרגיש הריני מודיעו וכו' ועי' ויק"ר ר"פ ל"ז מש"ש:

**שכחת נדרך קום עלה בית אל.**וזה היה נדרו כמ"ש והאבן הזאת וגו' יהיה בית אלהים:

**לביתו של אל.**שלא יתכן כפשוטו על שנקרא שם המקום בית אל מכבר שהרי לקמן פסוק ז' ויקרא למקום אל בית אל. וכן עוד שם פט"ו ויקרא יעקב וגו' בית אל. א"כ מ"ש כאן תחלה בית אל אין פי' שם העיר אלא פי' ביתו של אל וכן מ"ש בריש ויצא ויקרא את שם המקום ההוא בית אל הכוונה מ"ש כאן פט"ו שכאן קראו שם זה. וג' פעמים כתיב שקראו בית אל הכל הכוונה על פעם האחרון שאז קרא השם כאן אך מ"ש תחלה בית אל פי' ביתו של אל:

צורת חמהכו'. עי' במ"ר פי"ב רס"ד מרכבו ארגמן וש"נ ומבואר:

**ר' ישמעאל בר"י.**לעיל פל"ג ס"י ריש המעשה וש"נ ומבואר. אך סופה בא"א ושם איתא ר' יונתן. ואפשר הם שני מעשים. וכמ"ש כאן כ"ה ג"כ בירושלמי ע"ג פ"ה ה"ד אך ליתא שם ריש המעשה ועוד שם בא"א:

**והיכן נתכנסו לחצור.**כמ"ש יהושע י"א ויהי כשמוע יבין מלך חצור וגו' ויצאו הם וכל מחניהם וגו' ויועדו וגו' ויבאו ויחנו וגו'. והנה אצל ויחנו יחדו מפורש אל מי מרום. אך מ"ש תחלה ויועדו לא פי' להיכן. וזהו ששואל והיכן נתכנסו. ומ"ש לחצור אע"פ שאינו מפורש כן למוד הוא מענינו שתחלה כתיב ויהי כשמוע יבין מלך חצור וישלח וגו' בודאי שאספם אליו לחצור. וממ"ש כי חצור לפנים ראש כל הממלכות האלה. וע"כ שרפה יהושע כי שם נתכנסו. ומ"ש דכתיב רק הערים העומדות על תלם הוא ראיה על עיקר המאמר שבקשו לרדוף ולא הניחם הקב"ה. ונ"ל דדייק המדרש מ"ש הערים העומדות על תלם לא שרפם ומשמע שהערים שאינם עומדות על תלם שרפם והדבר בהפך שאשר שרפם אינם עומדות על תלם ואשר לא שרפם עומדות על תלם. ועוד דמשמע שהרבה ערים שאינם עומדות על תלם שרפם ואח"כ אמר זולתי חצור לבדה שרף יהושע. והם בכ"מ. והכריע שמ"ש העומדות על תלם פירושו שישבו ולא רדפו גם לא באו לחצור. ולמוד מכאן שהיה חתת ה' עליהם. אך חצור שרף על שנתוועדו שם:

**ומשה אמר ליהושע.**שמתחלה אמר לא שרפם ישראל ואח"כ אמר את חצור לבדה שרפה יהושע ע"כ דרש שבמסורת שרפה יהושע כי ישראל לא רצו לשרוף גם את חצור:

**הרטיב כו'.**לעיל פס"ט ס"ח:

**ותמת כו' ל"י.**קה"ר פסוק טוב ללכת. תנחומא תצא סימן ד'. פסיקתא רבתי פי"ב סס"ד:

**בשורתא.**כמ"ש בתנחומא שם וילקוט כאן ז"ל את מוצא כשמתה רבקה כו' הוציאוה בלילה כו' לפיכך לא פי' הכתובים מיתתה אלא מן הצד שנאמר ותמת דבורה מינקת רבקה ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות עד שיעקב משמר אבל מניקתה בתה לו בשורת אמו וכו' וכמ"ש כאן והרמז מן הצד שמאחר שכתוב אלון בכות בכיה אחרת ולא פי' הבכיה ע"כ שמפורש כאן על מי הבכיה השנית והיינו רבקה שנזכרת בפסוק זה מינקת רבקה. וע"כ לא נזכרה עוד. וענין דבורה לכאן לבית אל יתכן כפי הפשט על שרבקה אמרה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם ע"כ שלחה רבקה את דבורה ליעקב להביאו ומתה בדרך בבית אל. וכ"ה מפורש בספר הישר. ועמש"ל פ"ק ס"י כמה שנותיה:

**ברכת אבלים.**לעיל ספ"ח לקמן פפ"ב ס"א וס"ג. ודייק מ"ש בסמוך וירא אלהים וגו' ויברך אותו ואח"כ ויאמר לו אלהים שמך יעקב. ודורש סמוכין שמ"ש ויברך אותו שייך למעלה אלון בכות ויברך אותו על בכית רבקה ברכת אבלים. ומ"ש ויאמר כו' שמך יעקב הוא ענין בפ"ע: