**עשה עמי אות.**מדרש תהלים פ"ו. ומ"ש מדבר בדוד כמ"ש בריש המזמור תפלה לדוד. ומתקיים ביעקב כי אצל דוד לא מצינו כל ענינים אלו שניחמו על אבילו ושיהיה הניחום אחר העזר וכ"כ ביפ"ת. ואצל יעקב מצינו ע"פ מדה י"ז. לבד מש"ל פע"ד סי"א שיעקב אמר כל ס' תהלים. ובקש שיהיה האות לטובתו כפי שיאמר לבן בעת הלידה. כמש"ל שם סימן ג'. ואח"כ כשיצא מבית לבן בקש ויראו שונאי ויבושו לעיל פע"ח ס"ס ט"ו. וע"ע לקמן פר' זו סי"ג מפני הבושה. ואח"כ עזרו בצרה של שכם ויהי חתת וגו' ולא רדפו אחרי ב"י. ונחמתני וכמ"ש ס"פ הקודמת. והניחום מיוחד אצל אבלים:

**כתיב מי יעלה.**כאן קיצר המדרש וסמך עצמו על מ"ש במדרש תהלים מזמור זה הובא שם בילקוט וז"ל מי יעלה זה יעקב קום עלה בית אל ושב שם. ומי יקום במקום קדשו ויפגע במקום נקי כפים אנכי אחטנה מידי תבקשנה. ובר לבב כי מששת את כל כלי (מה מצאת כו') אשר לא נשא לשוא נפשי זה נפשו של לבן (שנתברך בשבילו) ולא נשבע למרמה וישבע יעקב בפחד יצחק אביו. ישא ברכה מאת ה' וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו עכ"ל:

**כתיב איש אמונות.**לפרש מ"ש ויברך אותו שברכו בעושר עי' שמ"ר ר"פ נ"א וכאן פי' על שעבד באמונה נתברך בית לבן בשבילו ונתברך הוא עצמו בעושר וזהו רב ברכות וכמ"ש ברכת ה' היא תעשיר. וס"ד ואץ להעשיר בלא אמונה ואף אם יעשיר יוסיף עצב ולא ינקה לעולם שלא יצליח:

**מזבח אדמה.**ע"ל פמ"ח ס"ד דרשו ג"כ ר"י ור"ל על אברהם עמש"ש ותבין כאן:

**ברוך אתה בבואך.**הוקשה לו שהיל"ל בהפך שתחלה יוצאים ואח"כ באים ע"כ דורש על יעקב שתחלה בבואו לבית חמיו נטען ברכות מיצחק ורבקה ומהקב"ה. ובשובו לבית אביו ברכו אלהים. והנמשל כמ"ש בריש הסימן יברכך ה' נוה צדק וכו':

**מקים דבר עבדו.**לעיל פע"ח ס"ג וש"נ ומבואר:

**לקיים דבר המלאך.**היינו נבואה זו שא"ל שמך יעקב וכו':

**מה ראשונה ע"י מלאך.**כי ממ"ש וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם משמע שכבר נראה לו בבואו מפדן ועכשיו נראה עוד. כי מ"ש בפסוק א' ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל לא היה אלא אמירה בלא מראה. וכמ"ש הנראה אליך בברחך כו' ולא כאן. וכ"ה בפסוק ז' כי שם נגלו אליו האלהים בברחו כו' ולא כאן. ע"כ דורש שהכוונה במ"ש עוד כמ"ש בס"ס הקודם שהמלאך א"ל כבר נבואה זו שיגלה עליו הקב"ה ויקרא שמו ישראל בבית אל. ושגם המלאך עתיד לעמוד שם ושם היה ראשונה וכאן קיים לו וזהו עוד. אך המראה והברכה ע"י הקב"ה בעצמו:

**עוד איני מיחד שמי.**וזהו אל יעקב עוד. שעוד אליו היה המראה ולא על אחר עוד. שאין אבות אלא שלשה:

**וארא וגו' אל יעקב.**והלא נראה גם אל אדם ואל נח. אלא ג' אלו מיוחדים שייחד שמו עליהם שנקרא אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכמש"ל פס"ח סי"א שלשה אבנים והראיה ע"פ מדה י"ז שצרפו ויחד שמו עליו. ור' יודן סובר שתיבת עוד לרבות שיראה אליו עוד הפעם וזהו בסדר ויגש בבאר שבע שכתוב שם במראות הלילה:

**ברכת אבלים.**לעיל ס"פ פ"א וריש פר' זו. והברכה מפורשת בדברי חז"ל:

**זה ירבעם ויהוא.**ירבעם תחלה מאפרים ואח"כ יהוא ממנשה. פסיקתא שם. כי כמו שמ"ש קהל גוים על מנשה ואפרים כן מ"ש מחלציך יצאו ג"כ על מנשה ואפרים:

**והוא חולק.**שהמליכו שמואל ע"פ ה':

**זה שאול ואיש בושת.**שאבנר היה סובר שמ"ש מחלציך יצאו היינו בנימין שעדיין לא יצא לאויר העולם. אך לא כוון יפה וכמ"ש המדרש ובנימין כבר יצא מחלציו:

**לרחק ולקרב.**תחלה רחקו ארור נותן לבנימין אשה. ואחר כך קרבו ויאמרו ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל:

**כקהל עמים.**עיין ויקרא רבה פרשה כ"ב ס"ג ומש"ש:

**לאמר ישראל יהיה שמך.**וזה מיותר שהרי כבר כתיב בתורה אלא פי' שבשעה שקרא שמו ישראל רמז לו על הענין הזה:

**אשר יולד לישראל.**והרי כבר ידוע שדן בנו הוא ועוד שדן נולד כשהיה שמו יעקב לא ישראל ע"כ דורש שהענין מדבר בפסל מיכה שהקימו בדן ובשעה שנקרא יעקב ישראל נאמר לו קהל וגו' שרמז שיקריבו לה' בשעת איסור במות ע"פ נביא לשעה. והם טעו בזה שהכוונה גם על פסל מיכה:

**ר' יוחנן מייתי לה מהכא.**כבר דרש בשם ר' יוחנן מפ' קהל עמים. אך בילקוט הגירסא אית דמייתי לה מהכא. ומ"ש צדקה אני עושה עמהם היינו מה שקבל תפלת אליהו וירדה אש מן השמים וגו':

**אלא גוי וקהל גוים.**תיבת אלא צ"ע שאינו שייך ולא נמשך מדרשה הקודמת. ובילקוט ליתא. ונכון לגרוס ד"א גוי כו'. ומ"ש לחייב על כל שבט או על כל קהל. עי' פירושו הוריות דף ה' ובירושלמי ריש הוריות:

**הן הן המרכבה.**כמו שיושב כביכול על כסא כבודו בשמים על שרפים וחיות הקדש. כן יושב בארץ על ידי המאמינים בו ובזכותם המשכינים שכינתו בארץ. וכ"ה לעיל פמ"ז ס"ו ע"פ ויעל מעליו אלהים:

**ויצק שמן וגו'.**בפסוק הוא בהפך ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן וכצ"ל. ועי' לעיל פס"ט ס"ח שיפע לו מן השמים כמלא פי פך כי אז לא הי"ל כלום עמו אך כאן היה בעיר בישוב בעושר וכבוד והי"ל שמן ג"כ אלא דורש ויצק כמלא פי פך כמש"ש:

**כברת הארץ.**תיבת כברת זרה ודורש כברה בר. שהארץ חלולה ככברה היינו בעת הקציר שהוא עת שרב ויובש הארץ וגם אז הבר מצוי והם החטים בארץ אזיא. ובזה אנו יודעין זמן שמתה רחל (ע"פ מדת ממעל). ורבנן פי' מל' בשכבר הימים הבאים. פי' בעוד כבר הבר זמן שעבר לפני הבר שעבר זמן הגשמים והתבואה קרובה להתבשל. ומ"ש ועדיין השרב לא בא היינו מתיבא לבא. ונמצא בר בין תיבת כבר לתיבת לבא היינו שהגשמים כבר קודם הבר והשרב לבא אחר הבר. וכוונת ידיעת הזמן מפורש בפסיקתא רבתי פ"ג ס"ד וז"ל א"ל (יוסף ליעקב) שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת הגשמים היתה. א"ל לאו בעוד כברת ארץ כו' בין פסח לעצרת בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים לילך. והובא ברש"י ויחי והכוונה אלא שעשה ע"פ הדבור:

**וכלתו אשת פנחס.**וס"ד ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה:

**לעגלה אשתו.**דורש מדה ט"ו. כאן כתיב ולא הי"ל ולד עד יום מותה. וכתיב הששי יתרעם לעגלה אשת דוד (שמואל ב ג׳:ה׳) כי בדה"ב ג'. ועל שהיתה בת המלך שאול היתה חביבה מכולן וע"כ קוראה אשת דוד ואשתו והרי היא מיכל וכתיב שהי"ל בן. וההכרעה ע"פ מדה ט'. ומ"ש שפעת כעגלה שנענשה על שהתרעמה על דוד כהגלות נגלות כאחד הריקים. וע"ש כך קראו לבנה יתרעם ולה עגלה. ועי' במ"ר ספ"ד כל הענין וש"נ. והקשו ע"ז בסנהדרין כ"א והובא בילקוט שמואל. ולפי מ"ש שם ילדה את יתרעם בחברון ומיום שדברה נגד דוד לא ילדה עד יום מותה וביום מותה הי"ל עוד ולד ואינו דורש יתרעם על התרעומות:

**אנטידיקוס.**פי' הערוך בעל דין ומטה כלפי חובה וזהו נצב לריב וכמ"ש ויק"ר פל"ג ס"ב על חומת אנך כבע"ח שעומד ושטרו בידו:

**עובד אדמתו.**וס"ד ומרדף ריקים וגו'. שלשון עבודה נופל בעבד לאדון והאדם לאלהים ע"כ דורש עובד אלהים שע"פ מדה י"ז שמפורש בהרבה מקומות שהעבודה סתם לאלהים פי' כאן מדה ט' (וכמ"ש איוב ל"ו י"א) כאלו כתיב עובד אלהים וא"כ מ"ש אדמתו בהכרח לדרוש ע"פ נוטריקון וגימטריא חלוף אותיות עד מותו. ומ"ש מלחמו של עוה"ב כמ"ש במשנה והכל מתוקן לסעודה וכמ"ש לכו לחמו בלחמי:

**ויהי בהקשותה.**וס"ד אל תיראי כי גם זה לך בן. ודורש ר"י שתי' גם בא לרבות התאומה שנולדה עמו וא"כ יקשה שהרי כל השבטים נולדו עם תאומותיהם וכמ"ש פר"א פל"ו ול"ט שבנותיו של יעקב נשי בניו היו וכ"ה לקמן פרשה פ"ד סכ"א דעת ר' יהודה. ובהכרח לדרוש על תאומה יתירה:

**בר צערי בל"א.**מל' לא אכלתי באוני ות"א באבלי וכאן תרגם בר דוי. ודעת המדרש שאוני על הצער הוא ל' ארמי ולפ"ז קראתו בל' צער ובארמית. ויעקב תקן בן ימין ובל' הקודש:

**ר' ינאי ור"י.**במד"ש פסוק זה בא"א. ועי' ילקוט שמואל פסוק זה בשם תוספתא בא"א:

**בלכתך היום מעמדי.**וס"ד ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח. והוקשה לו שקבורת רחל בדרך אפרת בבית לחם בגבול יהודה כמ"ש ודוד בן איש אפרתי הזה מבל"י (ובית לחם לזבולן יהושע י"ט לא נקראת אפרתה) ואיך אמר בגבול בנימין ודורש ע"פ מדה ל"א שעבר לארץ בנימין עד הגבול של צוף שסמוך לגבול בנימין:

**למדנו שנקראו כו' עד אפרים.**מאמר זה נלקה בחסר וחילוף מקום שמקומו בסוף סימן זה וחסר כמ"ש בסמוך:

**ד"א מה ראה.**תיבת ד"א צ"ע ובילקוט ליתא אלא גורס מה ראה כו':

**צפה יעקב.**לעיל פ"ע ס"י ושם מבואר:

**מבכה על בניה.**אין פי' על בניה ממש אלא על כל השבטים וכאן מקום מאמר למדנו שנקראו ע"ש רחל שנאמר רחל מבכה על בניה ולא סוף דבר לשמה אלא לשם בנה שנאמר אולי יחנן ה' צבאות את שארית יוסף ולא סוף דבר לשם בנה אלא לשם בן בנה שנאמר הבן יקיר לי אפרים. כ"ה לעיל פע"א סס"ב וכ"ה במדרש רות פ' ויאמרו כל העם אשר בשער ילקוט רמיה ל"א:

**בני ראובן בכור ישראל.**פסוק בדה"א ה' ג' הרי שקראו סתם בכור ישראל כמ"ש כאן בני לאה בכור יעקב ראובן. ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. והם בכ"מ. ובא הכתוב הג' והכריע היינו סוף פר' א' ולא להתיחס לבכורה פי' ליוסף לא להתיחס לבכורה. וז"ש כאן בכורת ממון נטלה ממנו מראובן ולא בכורת יוחסין:

**לא לראובן להתיחס.**שמ"ש ולא להתיחס לבכורה קאי על ראובן. וצ"ע איך יפרש פסוק ג' בני ראובן בכור ישראל. ואפשר בדקדוק לשון המדרש שראובן עצמו לא יתיחס לבכורה אבל אחרים יחסוהו וצ"ע:

**ר' יודן בשם ר"א.**חושב ששה מיני מעלות של בכורה כנגד ו' פעמים שנזכר בכורת ראובן בתורה וזה ע"פ מדה יו"ד מדבר שהוא שנוי. והם. א' כאן בני לאה בכור יעקב ראובן. ב' בראשית מ"ו ח' בכור יעקב ראובן. ג' שם מ"ט ג' ראובן בכורי אתה. ד' שמות ו' י"ד בנו ראובן בכור ישראל. ה' במדבר א' ב' כנ"ל שם ו' כ"ו ה' כנ"ל. ור"ע חושב עוד דבר א' כנגד פסוק וישבו לפניו הבכור כבכורתו ור"י לא חשיב ליה שלא נזכר כאן ראובן בפירוש ובזה פליגי:

**בכור לבכורה.**שלאה בכורה היתה כמ"ש לתת הצעירה לפני הבכירה. וליעקב ד' בכורים מד' אמהות כמש"ל פ"ע סס"ז. וראובן בכור לבכורה ולא יתכן לפרש שהוא הראשון בתורה שנקרא בכור שהרי הכתוב מפורש וימכור את בכורתו:

**בכור לנחלה.**פי' שכך היה ראוי לו אם לא בלבל יצועי אביו:

**לעבודה.**היינו בימי יעקב בבית אל ט' שנים כמש"ל ס"פ ע"ח וראובן עזר ליעקב ולא שבט אחר:

**בכור לתשובה.**לקמן פפ"ד סימן י"ט אתה פתחת בתשובה תחלה:

**תחלת דבר ה' בהושע.**ב"ב ד' י"ד ובס"ע ר"פ כ' שהתנבא תחלה לד' נביאים שבימיו ישעיה עמוס מיכה והושע בן בארי ובארי מראובן דה"א ה' ו' בארה בנו הוא נשיא לראובני. וס' הושע הראשון בתרי עשר:

**גליתי מסתריו.**ע' בבמ"ר רפ"ט:

**רב אמר שלשה.**כמ"ש ב"ב דקט"ו ובתנחומא ריש וישב ולקמן ר"ס ט"ו על ענה. וכן אהליבמה בת ענה בת צבעון:

**לב חכם.**לעיל פע"ד ס"ה וש"נ ועי' פר"א פל"ח באורך:

**מפני שט"ח.**לקמן פפ"ד סימן ב':

**מפני הבושה.**לעיל בריש הפרשה:

**תני רשכ"י.**סנהדרין צ"ט ב' וילקוט האזינו כי לא דבר ריק וילקוט תהלים רמז תשס"א:

**וכתיב ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פילגש.**וכ"ה בסנהדרין שם והם ב' פסוקים. ובא לדרוש מ"ש ותמנע היתה פילגש והרי בפרשה זו עדיין לא נזכרה מי היא ע"כ סדר המדרש ע"פ מדה ל"א ול"ב כאלו כתיב אלוף לוטן. וגם בזה כוונתו לפסוק כ' שם בפר' ולפסוק כ"ב אלה כו' לוטן וכו' ויהיו בני לוטן וכו' ואחות לוטן תמנע. אלא שהמדרש תפס בקיצור פכ"ט אלוף לוטן שהיה אלוף שר וגדול ואחות לוטן תמנע. וע"ז אמר בפר' הקודמת ע"פ מדה ל"ב ותמנע הזאת אחות האלוף היתה פילגש לאליפז:

**לשפחה.**שהפלגשים נקראו שפחות כמו הגר שפחת שרה וכן נשי יעקב בלהה וזלפה היו פלגשים ונקראו שפחות כ"פ ואנו דורשים ק"ו סתום על יעקב שהיו כולם רוצים לדבק בו:

**ואלה בני צבעון.**עי' הגירסא הנכונה ב"ב ד' קט"ו ובתנחומא ריש וישב ועי' לעיל סי' י"ב:

**האש והכלאים.**ירושל' ברכות פ"ח על המשנה בש"א נר ומזון כו' כל הענין עד סוף הפ' היא משם ופי' שנתן בכח הבריאה ולא נבראו בפועל ממש:

**את הימים.**על שתיבה זו זרה דרשה עפ"מ ממעל מל"י המיונס פרד והמיסו פי' חצי וכ"ה במ"ע:

**דאודנייהו דקיקין.**עי' חולין דע"ט ושם אי' דלהוון דמיין להדדי ועיקר הכוונה שיקח תמיד מין א' ונתן סימן לקחת מין שאזניהם קטנים:

**דבר של היזק.**פי' מין של היזק:

**האש.**דאמר לעיל שלא נבראו אלא עלה במחשבה ופי' שנתן בכח הברואים. ואימתי יצא אל הפועל כו' במוצ"ש והמאמר בירושלמי שם ולעיל פי"א בס"ב וש"נ ומבואר: