**ואת יהורה שלח.**אל יוסף עי' כ"ז תנחומא כאן ס"ח:

**זאב וטלה.**כל ענין הפרשה מדבר לעתיד וס"ד לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה'. ובישעיה ל"ה כתוב ג"כ לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה לא תמצא שם והלכו גאולים וכתוב שם אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה אז דלג כאיל פסח ותרון לשון אלם והמדרש הביא על פ' זאב וטלה העורים מתרפאים כו' היינו מ"ש בישעיה ל"ה וכן פ' לפני לא נוצר אל שם מ"ג ורישא דקרא הוציא עם עור ועיניהם יש וחרשים ואזנים למו וגו' כי אני הוא לפני לא נוצר וגו'. ופי' תחלה הוצא מן הארץ עם עור ואח"כ עינים יש וחרשים ואח"כ ואזנים. וכן הפסחים והאלמים ובכן ידעו וישכילו שה' אחד. ועל הקורא להתבונן בשלשה מקומות אלו בישעיה ל"ה ומ"ג וס"ה שדרשם המדרש כאלו כתובים יחד ע"פ מדה י"ז. והעיקר השייך כאן הוא הדרשה הב':

**וכשם שהאדם.**סנהדרין צ"א ב' וע"ל ס"פ צ"ו. ובתנחומא דורש מפסוק תתהפך וגו'. וכ"ה בילקוט שמואל א' כ"ח כמ"ש במ"כ:

**משמואל.**דורש בנין אב משמואל שהיה סבור שמעמידים אותו בתחיית המתים ליום הדין ועלה במעיל כמו בחייו:

**ומעיל קטן.**וס"ד והעלתה מימים ימימה משמע אפילו אחר שנתגדל ועי' יפ"ת ועי' ירושלמי סוף כלאים וירושלמי כתובות פ' י"ב ה"ג פלוגתא דר' ור"נ וכאן ובמקומות שציינתי כר' נתן:

**אלו אחרים הם.**ובתנחומא הגירסא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה:

**ואף החיות.**בא לחתום על הפסוק שהתחיל זאב וטלה וגו' וס"ד ונחש עפר לחמו וכמ"ש בקללת הנחש בתורה ועפר תאכל כל ימי חייך (כמ"ש חז"ל להביא לימות המשיח) שהכל יתרפאו ולא אתה. ע"ל פ"י ס"ד פי"ב ס"ו ופ"כ ס"ה:

**ד"א זאב וטלה.**גם זה בתנחומא הנ"ל ואג"ב פע"ח ודורש ע"פ מדה כ"ו ממשל וע"פ גז"ש זאב זה בנימין כמ"ש בנימין זאב יטרף. ועי' יחזקאל ל"ז הפטרת סדר זה לכוונה זו:

**אימתי כשירד.**צ"ע שהפסוק מדבר לעתיד ואיך אומר שנתקיים לשעבר. והענין בזה כמ"ש ויק"ר פכ"ו ס"ד קה"ר פסוק מה שהיה כבר הוא שכל מה שיהיה לעתיד כבר היה מקצת מזה בעוה"ז בעבר. ומעשה אבות ושבטים בעבר סימן לבנים לעתיד ועל זה שואל אימתי היה מקצת מזה בעוה"ז. (וגירסת הילקוט שהובא במ"כ אין בו תיקון שהרי המדרש מפרש והולך והיה יעקב וכו' וגירסת המדרש עיקר ודו"ק). שיעקב אמר לא ירד בני עמכם שזה סימן על פירוד השבטים וכשנתאחד בנימין עם השבטים ואח"כ עם יוסף זה סימן על התאחדות השבטים לעתיד ואז יתקיים גם פשט הכתוב:

**וסרה קנאת אפרים.**תנחומא כאן ס"ט. גם בסימן זה בא לרמוז על הענין המבואר בסימן א'. וחסר כאן כל הדרשה שסמך המדרש על המבואר בתנחומא באריכות וז"ל שם בסוף המאמר וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ לאביו היה בלבו של יעקב שיהודה הרגו כו' כיון שנתן נפשו על בנימין ונתוודע יוסף נמצא יהודה נקי מכל אותן הדברים הוי וסרה קנאת אפרים לפיכך כתיב ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וכשם שסרה קנאת יהודה ויוסף אז כך לעתיד יסור קנאת י' השבטים שנקראו יוסף ואפרים ושבט יהודה ויתאחדו יחד עכ"ל. וכמ"ש עוד לעיל פ' צ"ג ס"ה:

**ואת יהודה.**וגו' להורות לפניו גושנה. וכל הענין בתנחומא כאן סי' י"א:

**בית וועד.**שלפי פשוטו יקשה שעדיין אין ידוע שיהודה היה יודע הדרך יותר מכולם שהוא יורה הדרך לפניו לגושן גם אין זה עבודת איש גדול כיהודה ע"כ דורש שיורה בגושן בית דירה או בית ועד על שיהודה גבר מאחיו בכל דבר מן הסתם שגם בתורה וחכמה גבר מהם ועליו היה להתקין לו בית תלמודו. ופירוש הפסוק ע"פ מדת ממעל ואת יהודה שלח לתקן לו מקום לפניו להורות או להורות ליושבים לפניו:

**באיזה פרק.**ע"ל פצ"ד ס"ג ומש"ש:

**וכתיב באברהם.**עי' כל הענין לעיל פס"ד ס"ד וש"נ ומבואר:

**אף לילות יסרוני.**ור"ד אברך את ה' אשר יעצני ואיתא במ"ת מזמור י"ו שדורש הכל על אברהם שהוא אמר אברך את ה' וגו':

**מדרכיו ישבע סוג לב.**עי' במ"ר פר' י"ד ס"ב שעיקר הלמוד מס"ד ממ"ש ומעליו איש טוב שמעצמו למד איש הטוב זה אברהם ולא מר"ד:

**עירובי תבשילין.**לעיל פס"ד הנ"ל הגירסא עירובי חצירות. ודורש תורותי שתי תורות שבכתב ושבעל פה:

**בן מ"ה.**לעיל פ"ל ס"ד דעת ר"י וש"נ ומבואר:

**דקדוקי תורה.**מדכתיב תורותי כנ"ל וכמ"ש בת"כ סדר בחוקותי בראשו וסופו. מכאן שנתן להם כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. וכמ"ש סוף מסכת קדושין:

**כי ידעתיו.**למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט:

**ומקצה אחיו.**לקח חמשה אנשים ומ"ש מקצה אחיו מיותר. ע"כ דורש שבכל דבר יש ראש וסוף וראש הוא המובחר והסוף הוא החלק השפל. ועיין במד"ר פט"ו סכ"ד בקצה המחנה ב' דעות כמו כאן ע"ש בפי'. אך בספרי ברכה ובגמרא בבא קמא דף צ"ב איתא בהיפך שאותם שהוכפל שמותם העמיד ובספרי הוכפל המאמר ה' פעמים אצל הה' פסוקים שהוכפלו ואת יהודה לא חשב אע"ג שהוכפל שמו. ובגמרא הקשו והאיכא נמי יהודה דאיכפל והוא פלאי מנלן דלא חשב יהודה שהקשו ולחשוב אלא שכוונת הגמרא על הספרי שלא חשב יהודה וזה חדש הוא: