**חושך שבטו.**בא לדרוש מ"ש את יעקב וכמ"ש בסוף הסימן ועיין כל זה בתנחומא כאן ובמדרש משלי וילקוט פסוק זה בקיצור:

**יורד עמו לחייו.**לקפח פרנסתו:

**בן ט"ו שנה.**עי' מ"ש בזה בפר"א פרק ל' ג' שיטות בחשבון זה ודעת המדרש כאן שיטה רביעית וכן הוא בתנחומא כאן וחשבון ט"ו עמ"ש בב"ר פר' נ"ג סימן י"א על פסוק ויעש אברהם וגו' ביום הגמל:

**התחיל להביא.**תיבת התחיל הוא רגיל במדרש הרבה עי' לקמן פר' כ' ס"ס א' ה' פעמים התחיל בענין אחד ואינו בדווקא עי' ב"ר פנ"ג שם דעת ר' ישמעאל שאין מצחק האמור כאן אלא עבודת כוכבים ע"פ גז"ש ועי' לקמן ריש פ' מ"ב:

**מיד וירע הדבר.**לא יתכן לפרש שמ"ש וירע וגו' על שיצא לתרבות רעה שהרי כתוב אחריו ויאמר אלהים אל ירע בעיניך על הנער וגו' ובהכרח שפי' שהרע בעיניו על שאמרה שרה לגרשו הרי שאהבו. אך כוונת המדרש על פסוק שאחריו ויקח לחם וחמת מים וכמ"ש בסמוך ללמדך שהיה שונאו ויתכן שמ"ש וירע וגו' כטבע איש על אשתו ואב על בנו וכמ"ש אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך הרי שהרע לו על שניהם אך עוד הרע לו מאד על שיצא לתרבות רעה וזהו מ"ש וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ושלא לגרשו ברשעתו אולי בביתו יחזור למוטב עי' ד"ר פר' ד' ס"ס ה' ותוספתא סוטה פ"ה ופ"ז:

**לחם וחמת מים.**ולא כסות ולא מחיה כדלקמן:

**כמו ששנינו.**עי' ב"ב ט"ז ב' תנחומא סוף תצא ב"ר פס"ג סימן י"א וי"ב ובפסיקתא פרשת זכור וגירסת התנחומא כאן וכולו מן המקרא ומגז"ש וכמפורש במקומות שציינתי:

**ועוד שתאב.**בעת הברכה מדכתיב יקרבו ימי אבל אבי שכך היה רצונו שיקרבו ועיין מ"ש בזה בב"ר פס"ז ס"ס ח' ששייך כאן ומ"ש וביקש להרוג וכו' כמפורש בס"ד ואהרגה את יעקב:

**ולהוסיף על נשיו.**כמ"ש בב"ר ס"פ ס"ז ומ"ש ללמוד ממנו ע"ש סס"ח:

**שלא יסר לאבשלום.**כל הענין בשמואל ב' פ"ו ט"ז י"ז:

**מזמור לדוד.**ברכות דף ז':

**אחרי אבשלום.**משמע שהיו מאם אחת שילדה זה אחר זה עי' מדרש תהלים מזמור ב' פסוק אסכרה:

**מתוך שיצא.**היינו אבשלום וכ"ה בתנחומא ומ"ש ילדה פי' שגדלה כמ"ש אשר ילדה לעדריאל ומ"ש אחרי אבשלום פי' בדרכי אבשלום וכמ"ש בדרך טובה אחרי ה' אלהיכם תלכו ובדרך רעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכדומה ובמ"ש ילדה אחרי אבשלום בא אבשלום ללמד על אדוניה ובאדוניה מפורש ולא עצבו וגו' ונמצא אבשלום למוד ממנו מדה י"ב:

**ואוהבו וכו' זה הקב"ה.**ובתנחומא הגירסא זה אברהם וכמו שהתחיל כאן בר"ד מאברהם כך בס"ד וע"ש הגי' בשינוי הסדר:

**שהוא מרבה.**אולי צ"ל מרדה כמ"ש בכל הענין בלשון רידוי:

**ג' מתנות טובות.**ברכות דף ה' ובתנחומא כאן בשם רשב"י ועי' ב"ר פ"ט ס"ח מדרש תהלים צ"ד:

**אשרי הגבר.**ב"ר ר"פ צ"ב וש"נ ומבואר:

**וידעת עם לבבך.**וס"ד כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:

**כי נר מצוה.**וס"ד ודרך חיים תוכחות מוסר דרך חיים עוה"ב ע"י תוכחות מוסר:

**וכל המיסר את בנו.**פי' שני על פסוק ואוהבו שחרו מוסר:

**יסר בנך.**וס"ד ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:

**ואומר יסר בנך.**חוזר לפי' הראשון ועי' ב"ר ר"פ ס"ג:

**אשר שמע.**וס"ד וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי:

**תולדות יצחק.**הראיה מס"ד אברהם הוליד את יצחק וכ"ה בתנחומא וכמ"ש רש"י בחומש שהרי ראיה יש שהולידו שהיה דומה לו בחכמה ובמע"ט:

**ואברהם זקן.**פי' חלש מהזקנה:

**איש תם.**יושב אהלים אהלי תורה של שם ועבר וכן מה טובו אהליך יעקב:

**זכה לברכה.**בלא דעתו ובלא דעת יצחק אלא בזכות מאת ה':

**הבאים מצרימה.**את יעקב מיותר שכבר מפורש בסדר ויגש אלא לדרוש שהושוו לו וזהו עיקר הדרשה ששייך כאן וע"כ סיים ואף יעקב שזהו דרך המדרש שהמאמר העיקרי מביאו בסוף בלשון ואף זה הקדמה לכל המבואר בס' שמות כמ"ש לקמן ס"ה:

**אלה פסל הראשונים.**ב"ר פי"ב ס"ג ופ"ל ס"ג שמ"ר פ"ל ס"ג באריכות וביאור במ"ר פ"ג ס"י ותנחומא כאן ירושלמי יבמות פרק הבא על יבמתו ועיקר תיבת אלה פי' שבח והתפארות כמ"ש ב"ר שם סס"א אלה וכו' בוראן משבחם וכו' וגם לדייק אלה ולא שנזכרו תחלה ואלה הוי"ו מוסיף על ענין ראשון ושניהם בשבח ועיין במכילתא ריש משפטים:

**השמים והארץ.**בהבראם שקודם שנבראו התולדות היה תוהו ובוהו ופסל אותם כמ"ש לא תוהו בראה ובתנחומא גורס ובענין הזה אתה פותר את כולם פי' כל המקומות שכתוב בתנ"ך אלה ואלה:

**שנאמרו למעלה.**בסדר ויגש שהזכיר השבטים בתוך השבעים נפש וכאן חשבם בעצמם ובא להוסיף שהם חשובים יותר משאר השבעים נפש ויותר נראה פירושו שמוסיף שבח על אותם שכתובים למעלה לשבחם עוד הפעם וגם בסדר ויגש כתוב תחלה דרך כלל בניו ובני בניו ואח"כ ואלה להוסיף להם שבח. ובזוהר שמות וז"ל והשתא דכתיב ואלה שמות משמע דעל הראשונים מוסיף מה הראשונים בני יעקב אף כאן בני יעקב ובתנחומא משפטים סי' ג' א"ר אבהו וכו' ואלה מוסיף על האחרונים ועל הראשונים:

**נאמר כאן שמות.**והוא מיותר שכבר המה ידועים אלא בא להודיע חביבותם ע"פ גז"ש:

**ואף הקב"ה.**כלומר ואף כשירדו למצרים מנאם הקב"ה וכוונתו שעל ענין השמות היה לו להביא מכל התנ"ך שמזכיר שמות הצדיקים אלא שקיצר וחתם ובחתימת המאמר אומר אף ויתכן שהעתיק המאמר ממקום שכתוב שם הרבה מעניני שמות ומסיים בתיבת אף ועי' לעיל ס"ס א':

**וכי היום באים.**כי בסוף ויחי סיים במיתת יוסף ואח"כ ואלה שמות וגו' וזה לשון התנחומא הבאים מצרימה וכי היום באו והלא ימים רבים היה משבאו עכ"ל כי כשבאו למצרים היה יוסף בן ל"ט שנה וכשמת היה בן מאה ועשר הרי ע"א שנה משבאו ודורש סמוכין. ולקמן בס"ח תלה באחרון מהע' נפש והענין שכל זמן שהיה יוסף קיים היו חשובים ונכבדים בעבור יוסף ולא היה עליהם אפילו משא של שאר אנשי מצרים וכשמת יוסף ירדו מכבודם וניתן עליהם משא של אנשי מצרים אך אח"כ במות כל אחד מאחיו והע' נפש נתוסף עליהם מעט מעט עד שבמות האחרון החזיקום לעבדים. ובסדר עולם פ' ג' איתא שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ע"ש:

**איש וביתו באו.**הגי' הנכונה כמ"ש בתנחומא כאן איש וביתו באו אמר רב הונא מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שמנה לפרץ ולחצרון לזה שנה ולזה ב' שנים וזיווג להם נשים ומ"ש לפרץ ולחצרון לא יתכן ובהכרח שהוא ט"ס וצ"ל לחצרון ולחמול שני בני פרץ שגם עליהם אמר איש וביתו כנ"ל וכדאיתא בסדר עולם הובא בילקוט וישב פסוק וירא שם יהודה שנה אחת לחצרון שנה אחת לחמול וירדו עמו למצרים:

**על שם גאולתם.**הוקשה לו שכל פסוקים אלו מיותרים שהרי שמותם כבר מפורשים בסדר ויצא ויגש ודורש שלכך הוזכרו בריש ספר זה שמדבר בגאולת ישראל ממצרים וקריעת הים והמן והבאר ומתן תורה והמשכן שעל כל דברים אלו מורים שמות השבטים שבזכותם זכינו להם ומ"ש גאולת ישראל לאו דווקא שהרי גד מורה על המן וזבולן למשכן ונפתלי לתורה אלא הכוונה על גאולתם וכל טובתם הנ"ל וע' במ"ר פי"ד ר"ס י' וכל זה ע"פ מדה ט"ז וי"ז ומדה כ' וממעל ולמוד מענינו:

**ראובן וכו' עני עמי.**דורש בכולם מעין קריאת לאה ורחל לכל השבטים ראובן קראתו לאה על שראה ה' בעניה וכן כאן על שראה ה' בעני ישראל. שמעון ששמע ה' שהיתה שנואה וכאן ששמע נאקתם משנאת המצרים. לוי ע"ש הפעם ילוה אישי וכאן על שנלוה להם הש"י כמ"ש לקמן פר' ב' סי' ה' שנלוה להם בסנה כי עמו אנכי בצרה. יהודה ע"ש הפעם אודה ה' וכאן על שיר הפסח והשירה על הים. יששכר על שילום שכרה וכאן על שילום שכר עבודתם. זבולון ע"ש יזבלני אישי וכאן על דיבוק השכינה במשכן ובמקדש ואינו דומה לשם לוי שהוא על החיבור בצרה: בנימין קראתו רחל בן אוני על צערה ואבלה ויעקב תיקן שקראו בנימין ע"ש ישועת ימין ה' כמבואר בזוהר ויצא באריכות. דן על שדן אותה וכאן דן אנכי. נפתלי על שנפתלה עם אחותה ויכלה לה והעיקר הוא מה שיכלה לה ואינו מרומז בשם נפתלי ולפי מ"ש כאן גם זה מרומז בנוטריקון נופת לי וזהו וגם יכולתי ונצחתי וערב לי וכאן מ"ש נפתולי אלהים מורה על מ"ש עלית למרום שבית שבי כמ"ש לקמן ריש פכ"ח ונופת לי ע"ש לקחת מתנות. גד ע"ש בא גד והוא מזל טוב וכאן על המן כזרע גד שניתן במאור פנים של חסד כמ"ש במכילתא בפ' המן הובא ברש"י. אשר ע"ש אשרוני בנות וכאן שיאשרו אותם לעתיד. יוסף ע"ש יוסף ה' לי בן וכאן על הוספת גאולה וישועה:

**שנית ידו.**וס"ד לקנות את שאר עמו וגו' כאשר וגו' ביום עליתו מארץ מצרים:

**זה מקדים לזה.**שהיה לו לחשוב כמו שחשבם בראשית ל"ה כ"ג בני הגבירות תחלה וזהו שהשיב שלא יאמרו וכו' שמצד צדקתם וחכמתם כולם שקולים ושוים גם מצד שמורים על גאולת ישראל כנ"ל בסימן הקודם אין שייך בהם עיקר וטפל שכולם עקרים. ובאופן זה יש לקיים הגירסא הה"ד אר"י דסכנין שהוא שייך למעלה:

**שאינה שוה.**צד העב הסמוך לשורש בצד הדק שכלפי ראשו:

**מקוראי.**שלפי פשוטו שפירש שאני קוראו היל"ל מקראי כמ"ש ישעיה סוף ד' ועל מקראיה ע"כ דורש מלשון קורה גם כן ופירש שאני קורא בשמו על שהוא כקורה:

**ויהי כל נפש.**וס"ד שבעים נכש ויוסף היה במצרים וזה מיותר שכבר מפורש שהיה במצרים ופירש תחלה כפשוטו עם יוסף שהיה כבר במצרים היה שבעים ובהכרח שפי' יוסף ובניו שהם גם כן בכלל כל יוצאי ירך יעקב:

**כשם שהיה קטן.**כמ"ש ב"ר פר' ל' סימן ח' כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו וכן בתנחומא סדר זה על פסוק ומשה היה רועה:

**וכל הדור ההוא.**ואח"כ ויקם מלך חדש שעבדם בפרך:

**לא שעבדו.**עיין לעיל סימן ד' מ"ש כפירושו:

**לא מת.**פירוש ההבטחה שהבטיח לאבות שירבה זרעם לא בטלה אלא קיים אמונתו לישני עפר ובתנחומא הגירסא וימת יוסף וגו' אף על פי כן ובני ישראל פרו וגו':

**ד"א.**בתנחומא ליתא וגם כאן הוא מיותר וגורס רבי ינאי אומר כל אחת ילדה ששה וזה ע"פ מדה י':

**ויעצמו י"א ס' עד שבעים.**בשיבוש וכצ"ל וישרצו י"א ס' שהרי עקרב מן השרצים יולדת ששים וכ"ה בויק"ר פי"ג ס"ה מה עקרב משרצת ששים ששים ובילקוט כאן ובני ישראל פרו וישרצו וגו' אם לגדול שבשרצים את מדמה אותם הדא עכברא יולד שית אם לקטן וכו' הדא עקרבא יולדת שיתין ובפר"א פכ"ב וכ"ד כמין שרץ גדול ששה בכרס אחד כדברי הילקוט:

**ר' נתן אומר.**עיין ב"ב דף קס"ג על פסוק ובני דן חושים כחושים של קנים ופירש רש"י הרבה יוצאין ממקום אחד וכן פי' הרבה מכרס אחד ולשון התנחומא כאן רבי יונתן אומר ותמלא הארץ אותם מלאו את הארץ כחורשים של קנים פי' כיער שגדלים זה אצל זה הרבה מאד ואולי צ"ל גם כאן כן:

**כיון שראו כו' הה"ד ויקם.**כאן יש חסרון ובלבול גירסאות כי עד כאן מהתנחומא והגיר' שם הה"ד ויקם מלך חדש וכי חדש היה אלא שחידש גזירות פורעניות עליהם ומ"ש רב ושמואל הוא מגמרא סוטה י"א ומ"ש וחד אמר שחידש גזירות וכו' הוא מהתנחומא ולא מהגמרא:

**וימת וימלוך.**כמ"ש בסוף וישלח ז"פ ולדעת זו האריך פרעה הרבה שנים שהרי היה יוסף במצרים שמונים שנה:

**רבנן אמרין.**בתנחומא הני' ד"א ויקם מלך חדש והלא פרעה עצמו היה היינו אותו שהיה בימי יוסף:

**רבנן פתחין.**כשבאו לדרוש פסוק ויקם מלך חדש היו פותחים מפסוק זה:

**הפרו ברית.**לקמן פי"ט סימן ה' ומ"ש שמשה מלן פי' מדהוצרך משה למלן כולם הרי שעד עתה לא מלו ובפר"א פכ"ט איתא עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה וע' תד"א ס"פ כ"ג וריש פכ"ד שחולק על זה:

**הפך לבם.**ובפסוק הקודם שם ויפר את עמו וגו' היל"ל וירב כמ"ש כאן וירב העם ויעצמו ע"כ דורש ויפר לשון הפר ברית ואז הפך לבם לשנוא ופי' שאותו פרעה ועמו שאהבם נהפכה אהבתם לשנאה שאם פרעה אחר אין זה הפיכה ומ"ש את חלקיהם סיים בילקוט הושע שנחלקו על הקב"ה:

**וכי לא היה.**למ"ד שאינו חדש ממש וע' תנחומא:

**שרגם אוהבו.**בתנחומא וילקוט כאן הגי' שרגם איקונין של דוכס:

**הוא התחיל בעצה.**סוטה י"א לקמן פ"י ס"ג ופ' י"א ס"ג:

**נתחכמה לאלהיהם.**בתנחומא הגי' למושיען וכו' וכאן חסר וה"ג בגמרא שם נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט. וכתיב כי ה' באש יבא נדונם בחרב כתיב ובחרבו וכו' סיפא דקרא הנ"ל והנה חז"ל סדרו הענין כמ"ש בפסוקים ושמו בפי המצריים שלא ידעו הפסוקים שאמרו הנביאים בדורות האחרונים אך המצריים ידעו שמדתו לשלם מדה כנגד מדה וכמ"ש בהדיא לקמן פכ"ב ס"א ובשי"ר פסוק אחזו לנו. וכן לקמן בפרק זו סי"ח בהדיא:

**ועליהם אינו מביא.**ושם בגמרא הגירסא אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים וכו':

**יגירוהו על ידי חרב.**יגיר וימשוך את מצרים שנקראו שועלים כמ"ש בשי"ר שם ולקמן פכ"ב הנ"ל. ומ"ש ע"י חרב מלשון חרבה ויבשה על ידי שהפך הים לחרבה ובילקוט תהלים ס"ג הגירסא מנת שועלים שעל ים מלשון משעול ודרך. או כמ"ש מי מדד בשעלו מים:

**בה נתבשלו.**בגמרא שם מסיים מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדרה היא דכתיב ויזד יעקב נזיד היינו בקדרה ע"פ מדה ט' שעל שהשליכו ילדי ישראל לתוך היאור להמיתם ע"כ השליכם לתוך הים ומתו שם וזהו דמיון הקדרה וכמ"ש ביחזקאל כ"ד ונדרש בפתיחה ה' דאיכה רבתי ע"ש אך בשאר מקומות אין הכרח לפרש תיבת זדון מלשון קדרה ובישול:

**א"ר מימון.**בגמרא שם הגי' אמר ר"ח ב"ר אבא אמר ר' סימאי ועי' סנהדרין ק"ו:

**משפחות סופרים.**מ"ש במ"כ בשם רש"י הוא בספרי סדר בהעלותך פסוק ויאמר משה לחובב המה הקינים וכו' המה בני יתרו שנקראו קינים כמ"ש ובני קיני חותן משה ומ"ש ג' היו באותה עצה על יתרו דייק ממ"ש עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו משמע שידע מה שחטאו ומה שדברו מזה. ועל איוב כמ"ש ב"ר פנ"ז ס"ד שהיה איוב במצרים אז והיה יועץ שם כמ"ש איוב ריש כ"ט בהדיא ועל זה נאמר באיוב כ"א ט"ז י"ז עצת רשעים רחקה מני וגו' יבוא עלימו אידם חבלים יחלק באפו יהיו כתבן כמ"ש אצל מצרים יאכלמו כקש. אך על בלעם צ"ע שהרי ענין בלעם ובלק היה בסוף ארבעים שנה במדבר ובמ"ר פ"כ ס"י איתא שלא היה זקן וכמ"ש סנהדרין ק"ה שנהרג בן ל"ג שנה וכאן חולק על זה וסובר שהיה זקן גדול ומצאתי בפ' תוספות על התורה בסוף סדר בלק פסוק לך איעצך ג' היו באותה עצה וכו' ע"ש וצ"ע:

**ועלה מן הארץ.**שמאחר שאמר ונוסף גם הוא על שונאינו שנתירא שיגרשו את המצריים א"כ היל"ל ועלינו אלא כאדם כו':

**הם עולים.**ופיהם של מצרים הכשילם שבסוף היה כן וע' לקמן פכ"ה ס"ח ועיין רש"י שם בסוטה:

**עליהם לא נאמר.**וכן הדקדוק שמבואר בגמרא שם ענותם מבעי ליה:

**של פרעה.**ויהי כל המאמר נמשך אלמה שכתב ויקם וכו' וישימו וגו' למען ענותו וגו' עיין רש"י בגמרא:

**דבר שמשים עליו.**תיבת עליו ליתא בגמרא ותיבת לבנים איתא ומסוגרת בב' חצאי לבנה. וכן משמע ברש"י שם שאינו גורס ב' תיבות אלו. ובילקוט גורס כמו במדרש כאן שכתוב וישימו עליו שרי מסים שפי' כנ"ל ששרי המסים שמו על פרעה ולא פי' מה שמו ודורש ע"פ מדת ממעל וד"ק וישימו עליו דבר שמשים. ומ"ש עליו לבנים למוד מענינו וסופו שעיקר הכל הם הלבנים והיינו המלבן שמשים לבנים ושעל ידי כן ישראל ג"כ ירבו לעשות לו לבנים. גם יתכן שדורש תיבת מסים ע"פ מדות הנ"ל דבר שמשים:

**שמסכנות את בעליהן.**שלפעמים נופל מן הבנין ומת. ממסכנות שמביא את האדם לידי עניות לשון רש"י בגמרא. ושניהם ע"פ מדת ממעל ובגמרא הגי' בשניהם בעליהן:

**הסוכן הזה.**וס"ד על שבנא אשר על הבית שהיה ממונה על אוצרות בהמ"ק כמ"ש ויק"ר פ"ה ס"ג:

**את פיתום ואת רעמסס.**שניהם סוברים שהב' שמות הם של מדינה אחת אלא דפליגי איזה הוא שם העצם ואיזה הוא הכינוי. דהנה שם רעמסס מפורש בסוף ויגש בארץ רעמסס הרי שהוא שם ארץ שכולל ערים הרבה. וכאן כתוב ערי מסכנות את פיתום ואת רעמסס הרי שרעמסס שם עיר והם שני כתובים מכחישים מדה ט"ו והכריעו שבאמת הוא מדינה וארץ שיש לה שני שמות אלו. ופי' שבנו בארץ רעמסס ופיתום ערי מסכנות הרבה:

**רעמסס.**נוטריקון ראשון מתרוסס. ופירש רש"י בגמרא כשהיו בונים קצת היה מתרוסס ונופל וכו' וגי' הערוך ראשון מתמסמס:

**פי תהום בולעו.**נבלע בארץ. שכוונת פרעה היתה רק להרבות עליהם העבודה ע"כ בחר במקומות לחים אלו שבנין כבד נבלע בארץ ויצטרכו לבנות לעולם. ובזה חולקים זה סובר שיותר טוב לקרא שם על דבר שנראה היינו הרסיסה אך פי התהום אינו נראה. וזה סובר שיותר טוב לקרא שם על דבר שישנו תמיד בעולם אך הרסיסה אינו אלא סבה מקרית. ובמכילתא פר' בשלח פסוק לפני פי החירות לשעבר היתה נקראת פיתום שנאמר ערי מסכנות לפרעה את פיתום כו' חזרו להקראות פי החירות שהיא מאחרת לעובדיה. ונ"ל שדורש כן ממ"ש וישובו ויחנו לפני פי החירות משמע שכבר חנו שם ועתה ישבו לחנות שם והלא מקומם היה ברעמסס ופיתום ע"כ דורש שפי החירות הוא פיתום ורעמסס:

**רוה"ק מבשרתן.**אומר למצרים אין מועיל לכם. כן ירבה תמיד וכן יפרוץ. רש"י בגמרא:

**ישראל בעיניהם כקוצים.**תיבת ישראל אינו בגמרא ולא בילקוט. וכן נראה מלשון רש"י שפי' כאלו עיניהם וגופם מלא קוצים בראותם ישראל פרים ורבים וכמ"ש במ"ר פ"כ ס"ג ויקץ מואב. שהיו רואים עצמן כקוצים בפניהם וכן כאן:

**בפה רך.**ע' לקמן פ"ה סי"ח ועי' במ"ר פ' ט"ו ס"כ ובתנחומא בהעלותך ותבין דברי ר"א:

**ולבסוף את כל עבודתם.**תיבות אלו ליתא בגמרא ובילקוט והגירסא בגמרא את כל עבודתם וגו' אמר רשב"נ אר"י שהיו מחליפין:

**ד' גזירות.**מפסוק ט' עד פסוק ט"ו גזירה א' של עבודת פרך ומפסוק ט"ו עד פסוק כ"ב גזירה ב' להרוג הזכרים ע"י המילדות ומבואר בסימן הסמיך ופסוק כ"ב ויצו פרעה. גזירה ג' להשליך הבנים ליאור ומבואר בסי' י"ח. ובסוף סדר שמות ויצו פרעה. גזירה ד' שלא לתת תבן וכמ"ש לקמן פ"ה ר"ס י"ח זו גזירה רביעית ועי' לקמן ספ"ו וריש פ' כ"ו ושם מפורשים ג' גזירות הראשונות:

**והנוגשים אצים.**כלו מעשיכם וגו' כאשר בהיות התבן ומה בא ללמד במ"ש כאשר בהיות התבן והרי זה בא ללמד ונמצא למד שבהיות התבן היו ג"כ אומרים כלו מעשיכם מדה י"ב:

**והרבה ארבה.**וס"ד את זרעך ככוכבי השמים:

**וכאשר יענו אותו.**היינו מהעונה כמ"ש אם תענה את בנותי כפי' רש"י שם כמ"ש וירא את ענינו זו פרישות ד"א:

**דרש ר' עקיבא.**בסוטה י"א הגי' ר' עוירא. ונ"ב ס"א רבי עקיבא ועי' פר"א פרק מ"ב מאמר רבי שילא בא"א:

**ומוליכות אצל בעליהן.**כי מחמת שהיו משוקעים בצרתם בעבודתם לא היו פונים כלל לנשותיהם ע"כ תחלה היו מרחיצות וסכות אותן ואח"כ מאכילות ומשקות ומקרבים לבבם לפנות אליהם. ובגמרא הגי' ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן. וכאן בשיבוש ובגמרא בגי' מתוקנת:

**בין שפתים.**בין מצרי השדות מקומות צנועים מצר גבולי השדה גבוהה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע לשון רש"י בגמרא. אך אמיתת כוונת הגמרא והמדרש לדרוש שפתים על שפיתת הקדרות ג"כ כדלקמן:

**כנפי יונה.**שנאמר יונתי תמתי רש"י. ובמכילתא סדר בא פסוק וישא העם את בצקו כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים. ואברותיה בירקרק חרוץ ביזת הים תורי זהב נעשה לך ביזת הים עם נקודת הכסף ביזת מצרים. וכן הוא בשי"ר פסוק תורי זהב:

**זמן מולדיהם.**שתלדנה וולדותיהן:

**תחת התפוח.**וס"ד שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך הרי דשם היו מולידים והיינו בהכרח במצרים דשם היו צריכין לכך כמ"ש לקמן ריש פכ"ב ע"ש ומסיים לקמן פכ"ג ס"ח שהיו אומרות רבש"ע עשינו את שלנו עשה את שלך:

**שולח מלאך.**עיין לקמן פ' כ"ג שם הגי' מיד הקדוש ברוך הוא יורד בכבודו וכו' ומנקה וכו' וכמ"ש ביחזקאל ט"ו ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך ואעבור עליך וגו' כל הענין מפורש כדברי המדרש. ואעבור פי' הקדוש ברוך הוא בעצמו כ"י:

**ומנקט להם.**נותן ביד התינוק לאחוז שני עגולין. ובגמרא וילקוט הגירסא ומלקט להם היה מלקט מאבני השדה וזהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור וכמו שכתוב בפסוקים הקודמים. ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו וגו' ויניקהו וגו' בעת שצריכים יניקה והיינו התינוקות וזהו מ"ש ביחזקאל שם שמן וסולת ודבש אכלת:

**חרשו חורשים.**כמ"ש בפסוק הקודם רבת צררוני מנעורי כו' היינו במצרים שהם ימי נעורי ישראל כמ"ש יחזקאל ט"ז שם ולא זכרת את ימי נעוריך בהיותך ערום ועריה וזהו מנעורי:

**רבבה כצמה השדה.**מה שהפריתיך והרביתיך היה באופן של צמח השדה שמציץ מן הארץ וס"ד ותרבי ותגדלי וזהו מה שכתב המדרש וכיון שמתגדלים:

**א"ת בערי עדיים.**שמשמע שהיה עליהם עדיים רבים ויקשה שהרי כתוב בס"ד ואת ערום ועריה והם בכ"מ. ועוד מהו ותבואי מאין באה עם עדיים. ועוד שהרי אח"כ כתיב ואעדך עדי וגו' ותעדי זהב וגו' אחר הלבישה ולא בהיותה ערום ע"כ דרש והכריע אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. ע"פ מדה כ' ומדת ממעל:

**וכשנגלה הקב"ה.**וכמ"ש לקמן פכ"ג ס"ח ולפי מ"ש לעיל שולח מלאך צ"ע:

**כשראה שהם פרים.**שלא הועיל לו העצה של גזירה הא' שמבואר בסימן הקודם וכאן בא לפרש הגזירה הב':

**מי הם המילדות.**סוטה י"א לקמן פ"מ ס"ס א'. וה"ג בגמרא שם רב ושמואל חד אמר אשה ובתה וחד אמר כלה וחמותה מ"ד אשה ובתה יוכבד ומרים ומ"ד כלה וחמותה יוכבד ואלישבע בת עמינדב אשת אהרן כמ"ש בסדר וארא. ולמדו כן כמ"ש לקמן פר' זו סימן י"ז ושם נאמר ויעש להם בתים וע"פ גז"ש בית אהרן ובית לוי מיוכבד בית לוי ממשה ובית אהרן מאלישבע. ובתי מלכות ממרים. וזה צ"ע שהרי אהרן לא היה גדול ממשה רק ג' שנים כמפורש בסדר וארא ואיך יתכן שקודם הריון של משה שהיה לאהרן שתי שנים איך היה לו אשה שהיתה מילדת לכל ישראל וגם מרים לא היתה אז רק שש שנים. ויתכן הענין בקירוב כמ"ש לעיל פר' זו ס"ס ד'. ועוד צ"ע איך יתכן שיסתפקו ישראל בשתי מילדות לבד. ויתכן שבאמת היו מילדות רבות אך התחכם פרעה למנות בראש כולן שתים אלו שהן ישגיחו על כולן שלא יצטרך לדבר עם כולן רק עם שתים אלו שבראשן שהיו הגדולות שבישראל שעמרם היה ראש הדור:

**אלא ה' שנים.**שנקראת מרים ע"ש המירור של קושי השעבוד כמ"ש וימררו את חייהם וגו' שהיה פ"ו שנה קודם הגאולה כמ"ש בסדר עולם פ"ג ובשי"ר פסוק כי הנה הסתיו עבר ובעת הגאולה היה משה פ' שנה ואהרן פ"ג ומרים פ"ו וקודם לדת משה היתה בת ה' שנה וכן הוא בפסיקתא רבתי פט"ו סימן י"א:

**גם במעלליו.**וס"ד אם זך ואם ישר פעלו ועי' ילקוט בשלח בשם מדרש אבכיר טעות עוזא שר של ים. וע' לקמן ריש פכ"ז ומש"ש ועי' ב"ר פ"א סי"א ומש"ש:

**משפרת.**מנקה ומיפה. נופעת מלשון נפיחה ובעבוע שנוטלת יין בפיה ומנפחת על התינוק ויוצא כמין אבעבועות של יין ועי' ערוך ערך פע ב':

**ישראל עליה.**בזכותה ותפלתה כמ"ש וייטב אלהים למילדות וירב העם וגו' ועוד כשהחזירה החזירו כל ישראל נשותיהם. ובגמרא הגירסא שפרו ורבו ישראל בימיה:

**מפיעה את התינוק.**מאירה באור החיים בתפלתה כדלקמן סימן ט"ו. ובגמרא הגירסא פועה שהיתה פועה לולד פי' רש"י משעשעת אותו כדרך שמשחקין לתינוק ועיין ערוך ערך פע א' בא"א:

**ד"א פועה.**תיבות ד"א מיותים וכצ"ל פועה שהופיעה כו' ד"א פועה וכו':

**זקפה חוטמה.**העמידה פניה משיחה וכעסה והכעס ניכר בחוטם:

**ברוחו שמים שפרה.**איוב כ"ו י"ב י"ג. בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב. ברוחו שמים שפרה חוללה ידו נחש בריח בכחו רגע הים להשקיע מצרים. בתבונתו מחץ רהב מצרים כמ"ש ומצרים רהב הם. חוללה ידו נחש בריח ג"כ מצרים כמ"ש ישעיה כ"ב על לויתן נחש בריח וגו' וכן התנים הגדול ביחזקאל כ"ט ועי' לקמן פ"ג ס"ס י"ב מבואר ולמה מחץ כי ברוחו שמים שפרה והם בקשו לכלותם ע"פ מדה י"ז ומדה ט':

**שהיה עמרם.**לקמן פר' זו סימן י"ט עיין סוטה י"ב א' כל הענין:

**וגרש את אשתו.**שהרי בשמות ו' ובבמדבר כ"ו כתוב ושם אשת עמרם יוכבד וגו' ותלד לו את משה ואת אהן ומרים. ומרים ואהרן ילדה קודם משה ואיך אמר כאן אצל לידת משה ויקח וגו' והם בכ"מ וע"כ דרש שקודם לידת משה גרשה וחזר ולקחה ואף שכבר היתה מעוברת עשה כן שילמדו ממנו ישראל ויחזירו נשותיהם. ועי' ב"ר פצ"ז בס"ג ששייך כאן. ומ"ש ג' ירחים מדכתיב ותצפנו ג' ירחים ולא יכלה עוד הצפינו. ואיך יכלה תחלה אלא שמנן מלקוחים שניים ובגמרא גורס עוד שפרעה לא גזר אלא בעוה"ז וכו' עי' רש"י שם שראוים למי שאמרם:

**שלא יתבע.**כמ"ש ה' לנח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ומ"ש ויפרע מהן עי' מ"כ:

**נפנה בו.**צ"ל נבנה בו. ודורש אבנים מלשון בנין ע"פ מדת ממעל:

**קשים כאבנים.**ואמר להן לסימן שכאשר יתקשו אברים כאבנים אז עת הלידה וישמרו להרוג הבנים:

**א"ר חנן.**בסוטה י"א הגירסא אמר ר' חנן סימן גדול מסר להם אשה בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר כדכתיב וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים מה יוצר זה וכו' וכאן בשיבוש:

**המיתן אותו.**וס"ד ואם בת היא וחיה משמע מעצמה עי' לקמן ס"ס י"ח (ועי' רש"י בגמרא שם שהרגיש שדבריו אינם כדברי המדרש וע"כ הראה מקום לנדה ל"א וצ"ע ודו"ק):

וכשהוא פניולמעלה היא נקבה וולד הוא לשון זכר:

**שרי צוען וגו'.**וכ"ד חכמי יועצי פרעה עצה נבערה ולא פי' איזה עצה נבערה. וע"כ דורש ע"פ מדה י"ז על העבר כמפורש בתורה ועיין לקמן פר' ה' סוף סימן י"ד:

**והן מחיות.**שע"י שהיה להן לאכול היה להן חלב להניק להחיות הילדים:

**את הקלה.**בפי' תיבת ותחיין על מזון או רפואה אמור החמורה ותחיין ממש ממות לחיים:

**אלו האמהות.**שאחר שכתוב ולא עשו וגו' א"כ מ"ש ותחיין את הילדים מיותר ודורש ותחיין את לרבות האמהות. או את כמו עם שעם הילדים החיו האמהות מדה ט':

**קשטו עצמן.**ובזה שהביאו את עצמן לסכנה של מות בעבור יראת אלהים כמו אברהם באור כשדים ובעקידת יצחק:

**שאין לנו להאכילן.**משל עצמנו אלא גובות מאחרים כדלעיל:

**ועל שאר כתיב.**שאר שבטים שלא פירש שנקראו בשם חיות בתורה והם ראובן שמעון לוי גד ואשר הרי כנסת ישראל בכלל נקראו בשם לביאה והנה לקמן פ' כ"ט ס"ט מביא ראיה מפסוק זה על מלכי בית דוד. אך כוונת המדרש כאן על ס"ד מה אמך לביאה בין אריות רבצה. לביאה על בית דוד כמ"ש בר"ד נשיאי ישראל. בין אריות רבצה הם שבטי ישראל. והנה יותר היה לו להמדרש להביא פסוק מפורש בתורה הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. ועי' ב"ר פצ"ט ס"ד ותמצא נחת:

**הה"ד הן יראת.**לקמן פ"מ סימן א' וסובר כמאן דאמר לעיל סימן י"ג אשה ובתה ועיין לקמן פרשה מ"ח ס"ד בביאור:

**בתי כהונה ולויה.**כמ"ש ספרי בהעלותך פסוק ויאמר משה לחובב בתים אלה איני יודע מה הם ע"ש בא"א עד זכתה יוכבד לכהונה ומרים וכו' וכאן דורש גז"ש בית אהרן בית דוד:

**עזובה זו מרים.**ממ"ש בפסוק הב' ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת משמע שעזובה היתה אשתו. וכשמתה לקח את אפרת. וא"כ מהו הוליד משמע שהיתה בתו והם ב"מ. גם מ"ש ואלה בניה אינו מפורש אם בני עזובה ואם בני יריעות ולא ניתן ד"ה אלא להדרש כמ"ש ויק"ר פ"א ס"ג מגילה י"ג ע"כ דרש והכריע שעזובה היתה אשתו ולא בתו וזהו עזובה אשה:

**שנשאה לש"ש.**להוליד ממנה בנים וכמ"ש רש"י בגמרא על שבדק באחיה משה ואהרן ורוב בנים הולכים אחר אחי האם:

**כאלו ילדה.**כמ"ש לקחה לו לבת:

**פניה דומים ליריעות.**לשבח כמו יריעות המשכן מרוקמים בצבעים יפים בארגמן ותולעת שני שהם אדומים ובשש שהוא לבן שזהו עיקר היופי כמ"ש צח ואדום וע' רש"י בגמרא:

**ואלה בניה ישר ושובב וכו'.**וכתוב אחריו ותלד לו את חור וגו' והם בכ"מ. והכריע ע"פ מדה כ' וממעל א"ת בניה אלא בוניה וכמ"ש חז"ל א"ת בניך אלא בוניך וכמ"ש ב"ר פע"ו ס"ז ובניהם שלשים ובנאיהם ע"ש שכל אלו ישר ושובב וכו' שמותיו של בעלה לראיה שלקחה לש"ש ולא לשם יופי:

**שיישר את עצמו.**מעקמומית שבלב הוא היצה"ר כמעלות האבות שנקראו ישרים:

**ששיבש את עצמו.**ובגמרא הגי' ששיבב יצרו והכוונה שהיה תמיד לבו נשבר וכמ"ש הושע ח' ו' כי שבבים יהיה וגו' וע' רש"י בגמרא:

**ותמת עזובה.**ויקח לו כלב את אפרת וסובר שעזובה היא מרים ואפרת. ואיך אמר שמתה:

**אפרת זו מרים.**פר"א פר' מ"ה ולמה נקרא שמה של מרים אפרת בת פלטוני בת מלכים ע"ש עוד וכמ"ש ויק"ר פ"ב סי' א' ע"ש ותבין כאן:

**מהו ויקח.**הרי כבר לקחה כמ"ש בפסוק הקודם הוליד כדלעיל:

**אשחור בן חצרון.**כמ"ש בדה"א ב' פסוק כ"ד ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור אבי תקוע ור"ד ואחר מות חצרון בכלב אפרתה ודרשו לקמן פ"מ ס"ד שאחרי מות חצרון בא כלב בנו אל אפרת. הרי שכלב בן חצרון ואשחור בן חצרון הכל אחד ועל זה כתוב ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים שאפרתה הנ"ל בפסוק הקודם נחשבת לו לשתי נשים:

**שנעשת לה כאב.**כמ"ש לעיל הוליד את עזובה:

**ובני חלאה צרת וגו'.**שאף בעת חליה נעשית צרה לחברותיה מהוד יפיה כצהרים:

**צחר כצהרים.**שה' וח' מתחלפין באחה"ע גמטריא וענין תמורת אותיות. וע"פ מדת ממעל צהר כצהרים ומזה הטעם אתנן וכו' וכמ"ש לעיל יריעות. ולכך כתיב ויקח לו כלב את אפרת זו מרים שנקראת עזובה. יריעות. חלאה נערה צרת צחר אתנן אשת כלב שנקרא אשחור ישר שובב ארדון קוץ וענוב וכדמפרש ואזיל עוד כל הפסוקים הסמוכים וקוץ הוליד את ענוב ואת הצובבה הכל על כלב. ומאחר שהוכיח שמרים היא אפרתה היתה אשת כלב בן חצרון מזה נדע פי' הפסוק ויעש להם בתי מלכות בית דוד מיהודה היינו כלב בן חצרון ממרים:

**וקוץ זה כלב.**וקוץ משמע שכבר נזכר למעלה ולא נזכר כלל. ע"כ דורש שכבר נזכר בפסוק ולאשחור הנ"ל שהוא נקרא קוץ שקצץ מרגלים. והנה בתורה מפורש שענין מרגלים היה כלב בן יפונה. ודעת חז"ל בגמרא ומדרש שכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון ונקרא בן יפונה על שפנה מעצת מרגלים ולבד כל השמות שדרש עליו המדרש נקרא עוד הקנזי גמרא שם וראיה פשוטה לדברי חז"ל שבאותה פרשה של וכלב בן חצרון בד"ה ב' כתוב שם בפסוק מ"ט ובת כלב עכסה ומפורש ביהושע ט"ו ובשופטים א' שעכסה היתה בת כלב בן יפונה. ושם בד"ה א' ד' פסוק ט"ו שמדבר מכלב בן יפונה לא זכר את בתו ושמה הרי שהם אחד. אמת ונכון:

**שקצץ מרגלים.**שסתר דבריהם והכריחם בחרבו ליקח אשכול ענבים וכמ"ש במ"ר פי"ד סי"ד:

**שעשה צביונו.**כמ"ש וימלא אחרי:

**אחרחל זו מרים.**ע"פ מדת נוטריקון אחר חל והחי"ת הב' מתחלף בא' באחה"ע וע"פ גז"ש מתיבת אחריה:

**שרימם הקב"ה.**כמ"ש כסאו כשמש נגדי וכמ"ש וישב שלמה על כסא ה' ולעתיד כתיב ובית דוד כאלהים:

**ויתן עוז למלכו.**וירם קרן משיחו. ודרשת אחרחל הוא בספרי בהעלותך. ודורש כמה פסוקים שהם אחד על כלב. וכן כמה פסוקים שהם אחד על מרים. וכמ"ש מגילה י"ג כל דבריך אחד הם ואנו יודעים לדורשם:

**אף על עמו גזר.**זו גזירה ג' כנ"ל בסי' י"ב וע' סוטה י"ב:

**אלא מדה כנגד מדה.**ע' לעיל ס"ט ומש"ש:

**ונקח הנקבות.**לעיל סי' י"ד כשצוה למילדות להרוג הזכרים כתוב ואם בת היא וחיה אבל כאן אמר תחיון שבני עמו יחיו אותן לטובתן:

**שהלך בעצת.**סוטה י"ב א' ב"ב ק"כ. ולשון הליכה שייך בעצה כמ"ש לכה איעצך וכמ"ש אשר לא הלך בעצת וכדומה:

**כדאמר לעיל.**פ' זו סי' י"ג:

**אם הבנים שמחה.**כמ"ש בר"ד מושיבי עקרת הבית שדורשו מלשון השבה וחזרה שהחזירה ומלשון ישיבה שהושיבה באפריון ומ"ש הבית כמ"ש ויעש להם בתים. ויוכבד היתה העיקר ע' ב"ר פע"א סס"ב:

**את בת לוי.**ואם הכוונה ממשפחת לוי היל"ל מבית לוי כמ"ש איש מבית לוי ע"כ בהכרח לדרוש שהיתה בת לוי ממש וכן הוא ברשב"ם בב"ב שם וא"כ היל"ל את יוכבד דודתו כמפורש בוארא ובפנחס ועיד דבת משמע קטנה בבית אביה. ובמדרש רות פסוק ותאמר רות המואביה איתא שאין קורין בת אלא עד ארבעים שנה וזהו שאמר בת ק"ל שנה וכו' והחשבון כמ"ש במ"כ והוא במ"ר פי"ג ס"כ:

**הורתה בדרך.**ובב"ר פצ"ד ס"ט הלשון עיבורה בארץ כנען ולידתה בארץ מצרים. ע' במ"ר פי"ג ס"כ דשם איתא ר' לוי בשם רשב"ן אך בסוף מדרש שמואל ג"כ ר"ל בשם רשב"ן והלשון כמו כאן ודעת רש"י בסוטה כמ"ש בב"ר צ"ד ודעת רשב"ם בב"ב שם כמ"ש כאן וצ"ע איך שימש לוי בשני רעבון וגם לפי מה שכתב בדרך יקשה שהרי אכסנאי אסור וההכרח לומר שעשה ע"פ הדיבור להשלים ע' נפש:

**אשר ילדה אותה.**ור"ד ושם אשת עמרם יוכבד אשר ילדה אותה וגו' במדבר כ"ו נ"ט: ראיתי בספר תולדות אדם. בשם איזה ספר שהיה שם אשת לוי. אותה. שילדה את יוכבד וזהו אשר ילדה אותה שלפי הפשט אותה במפיק על יוכבד אך א"כ יקשה שלא פי' מי ילדה ולא בא לסתום ובהכרח שמפורש ע"פ מדת ממעל וד"ק אשר ילדה אותה. אותה. וכמ"ש ב"ר ס"פ צ"ז שכם וכן בכמה מקומות. ובזה מיושב קושיתו שם:

**סימני נערות.**כמ"ש בשרה אחרי בלותי היתה לי עדנה. ובהכרח לומר שזה היה קודם לידת מרים ואהרן שהרי במדבר כ"ו כתוב בת לוי קודם שילדה למרים ולאהרן ואז היתה בת קכ"ד שנה:

**ותהר האשה ותלד.**לשון הגמרא והא הות מיעברא תלתא ירחא מעיקרא וכדלעיל סי"ג. והפשטנים הקשו על נס זה שא"כ היה נס זה גדול מנס שהיה אצל שרה שהיתה בת תשעים שנה והיה ראוי להיות נס זה מפורש בתורה יותר מנס שרה אך הענין האמתי בזה שעיקר הנס היה אצל שרה. שאצל האבות והאמהות חידש הקב"ה נסים ונפלאות לסימן לכל הנסים שיעשה לבניהם. ואצל האבות היה כבריאה חדשה ושינהג כן תמיד אצל הבנים מי שיזכה וע"כ לא פירש נס זה רק אצל שרה:

**פתקה של חוה.**לשון משנה בשבת אף מקבלי פתקין ופי' חוק וגזירה. ופתקה של חוה הוא מ"ש בעצב תלדי בנים ודורש מדה כ"ה ללמד על אחרים שכל הנשים בכלל קללת חוה ויוכבד יצתה מכלל זה במ"ש ותהר ותלד לא על עצמה יצאה אלא ללמד גם על צדקניות אחרות שלא יתכן לומר שיצאה ללמד על הכלל כולו והלא אנו רואים שאינו כן כי בהכרח לקיים קללת חוה אלא כנ"ל ויתכן שזהו ההבדל בין מ"ש במדה כ"ה ללמד על אחרים ולא על הכלל כולו ובין מ"ש בי"ג מדות על הכלל כולו ודו"ק בזה:

**טוביה שמו.**בסוטה י"ב הגי' ר' יהודה אומר טוביה שמו ר"נ אומר הגון לנביאות (וכמ"ש ד"ר פי"א סי' י"ג שהתנבא כשהיה בן ג' חדשים) כי יקשה שמצינו אצל האבות והשבטים שנקראו בשם ביום הולדם וכאן לא פורש שמו ע"כ דרשו שמרומז במ"ש כי טוב הוא ור"מ סובר שנקרא שמו טוב כמ"ש בפר"א פרק מ"ח רש"א טוב קראו אותו ור"י סובר טוביה נוטריקון טוב יה. ור"נ בא לפרש דברי ר"נ על שהיה הגון לנביאות נקרא טוב ליה וכמ"ש אצל שלמה שנתן הנביא קרא שמו ידידיה בעבור ה'. ודעת אחרים על שנולד בשלמותו ולא הוצרך לתיקון וכמ"ש אצל הבריאה כי טוב וכמ"ש ד"ר פי"א סי"א:

**הבית כולו אורה.**כמ"ש בזהר פסוק האור כי טוב ויהיב יתיה למשה ואשתמיש ביה תלתא ירחין דאשתארי מעיבורא דיליה ודורש שם מפסוק מה רב טובך אשר צפנת וכאן כתיב כי טוב הוא ותצפנהו ע"ש באריכות. וכמ"ש ב"ר פ"ד ס"ו ע"ש וע' ויק"ר פ"א ס"ג:

**הצפינו למה.**לשון הגמרא אמאי תצפנו ותזיל:

**אחזו לנו שועלים.**תד"א פ"ז. לקמן ריש פכ"ב. שיר פסוק זה. ומצרים נקראו שועלים ע' לעיל פ' זו ס"ט והשועלים גדולים אחזו לנו שועלים קטנים והם בניהם שעי"כ מחבלים כרם ה' ע' במקומות הנ"ל ורש"י בגמרא:

**תיבת גומא.**הוא עץ רך וניקח בזול כי עיקר סמיכתה על הש"י שיצילהו וישמרהו ע"כ אין קפידא בסיבת התיבה שיהיה מעץ טוב ורשב"נ חולק שאם היה עץ יקר וחזק יותר טוב לשמירה אף שאין סומכין על הסיבות היה לה לבחור בעץ טוב אלא שעץ רך טוב יותר לשמירה שנכפף ולא נשבר:

**ותשם בה.**וס"ד ותשם בסוף על שפת היאור וסובר שמ"ש בסוף פי' ים סוף לרמוז אתה מטביע את משה בים סוף מיראת המצרים. סוף להיות משה מטביע את המצרים בים סוף כמ"ש לקמן פ' זו סי' כ"ד:

**ולמה וכו' ביאור.**היה לה להשליכו בשדה כשאר הנשים כדלעיל סי"ב אלא השליכתו ליאור כדלקמן סי' כ"ד:

**למה עמדה מרחוק.**שאם כפשוטו רחוק מהילד הרי כתוב ותאמר אל בת פרעה היל"ל ותקרב ותאמר אלא שעמדה בקרוב אצלה ואמרה. ותיבת מרחוק מיותר וסותר. ודורש שמ"ש מרחוק. פירוש רחוק מאביה על שנזף בה על כן הלכה לראות מה יהיה מנבואתה וכמ"ש סוף בהעלותך ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ע' רש"י שם שע"פ מדה י"ז זה כלל גדול בתורה שכל דבר שכתוב בתורה בדרך אם היה כך באמת שכך היה המעשה כמש"ל פט"ו סט"ו חיאל שנטמן ולעיל סי"ב והרי זה בא ללמד ונמצא למד שאביה ירק בפניה ונער בה וכמ"ש במסכתא מ"ק ד' ט"ז שלמדו מפסוק זה ענין נידוי. ומה מתוקנים הדברים לפי התרגום שתרגם ואביה מנזף נזף בה וכמפורש במכילתא פסוק ותקח מרים הנביאה שאמרה לאביה שעתיד לילד בן וכו' עד ולא יכלה עוד הצפינו נזף בה אביה אמר לה בתי היכן נבואתך ע"ש באריכות וכן במדרש משלי י"ד וראיה לדבר במ"ר פ"ג ס"ב שדרש על פסוק ויעמוד בית המרחק שנדוהו הרי שריחוק פי' נידוי ואח"כ הראו לי בתוספות על התורה על פסוק ואביה ירוק כו' בשם איזה מדרש מה שכתבתי וברכתי ברוך ה' שהנחני בדרך אמת ואחרון חביב שהראני הרב וכו' מוה' אליה פרץ מ"ץ מווילנא במדרש משלי ל"א פסוק חגרה בעוז מתניה זו מרים שקודם שנולד אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו' וכיון שנולד וכבד עליהם עול שעבוד עמד אביה וטפח לה על ראשה ועומד ומרקק בפניה ועכ"ז מתאמצת בנבואתה עכ"ל וזהו ירוק ירק ועל זה ששתי כעל כל הון כי פלאי הוא לאמתה של תורה ובקונטרס נתיב חדש הדפסתי חידוש זה ביתר ביאור. ומ"ש כאן עמדה אמה ט"ס וצ"ל עמד אביה כלשון הגמרא בסוטה שם ובכל המקומות שציינתי וכמו שהתחיל עמד אביה ונשקה:

**לדעת מה יהיה.**לפרש מ"ש לדעה מה יעשה לו:

**על שם רוה"ק.**על שם נבואתה ועל נבואת משה וכמ"ש בנמ' שם ובמכילתא וכל המקומות הנ"ל שציינתי דרשו כל התיבות על רוה"ק וכאן קצרו:

**לרחוץ מגלולי.**שתיבת לרחוץ מיותר מה לנו בזה אם הלכה לרחוץ או לטייל ע"כ דורש עפ"י מדה ז' וי"ז על רחיצה מעוונות כמ"ש רחצו הזכו וכדומה שע"כ זכתה שיתגלגל ע"י זכות גדול בזה וכל ענין הנערות לא פירש בפסוק ולמה הוזכרו ע"כ דרש עפ"י גז"ש שמתו ולמה אלא בהכרח שרצו למנעה שלא תציל אלא תטביע אותו ביאור ע"כ נהרגו וכמ"ש בגמרא כיון דחזו דבעי לאצולי אמרו לה וכו':

**בא גבריאל.**אולי יליף ממ"ש דניאל י"ב ו' לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור ולבוש הבדים הוא גבריאל כמ"ש ויק"ר פר' כ"ו ס"ה בהדיא ובב"ר פרשה כ"א ס"ה ע"ש ומ"ש ממעל למימי היאור פי' אצל וסמוך כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו וכמ"ש כאן על יד היאור. וע' איכה רבתי פסוק ולא זכר שהוא האספקליטור רב טבחים וזהו מ"ש שחבטן בקרקע:

**דכתיב אמתה.**כמ"ש באמת איש שהיל"ל ותשלח נערה כמ"ש ונערותיה:

**דאשתרבובי.**בערך שתוכל להשיג התיבה כמה אמות ומרומז בתיבת אמתה על האמות ולא כן בתיבת ידה:

**ותנינן.**ברכות נ"ד מגילה י"ט:

**מצורעת היתה.**בפר"א פרק מ"ח ז"ל והיתה בת פרעה מנוגעת בנגעים גדולים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין וירדה לרחוץ ביאור וראתה נער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאת ואמרה הנער הזה צדיק הוא וקימתו לחיים. ודורש רחיצתה ביאור מענין רחיצת נעמן בירדן:

**עם הילד.**סוטה י"ב ב'. כי מ"ש ותראהו את הילד הוא כפל לשון ע"כ דורש נוטריקון ותרא ה"ו את הילד עם הילד שאותיות ה"ו מן השם הוא כמ"ש אני והו הושיעה נא. ולא דרש תיבת את לרבות השכינה כי זה כלל גדול שתיבות הריבוי באים לרבות דבר קטן מדבר המפורש. את אביך לרבות אחיך הגדול. את אמך לרבות אשת אביך את בשרו את הטפל לבשרו את ה' לרבות ת"ח ולא בהיפך לרבות דבר גדול מהמפורש. ואם ימצא איזה מקום בהיפך הוא למוד מכאן בגז"ש כנ"ל:

**וקרי ליה נער.**נער גדול הרבה מילד כמ"ש והנער שמואל משרת את ה' תנחומא. ותיבת נער מכחיש לתיבת ילד (ד"ר פי"א ס"ה שביום שנולד דבר עם אביו ואמו והלך ברגליו):

**בעל מום.**וח"ו שיספר הכתוב בגנות צדיקים כמ"ש ב"ר פר' ע' סי' ט"ז וע' לקמן פי"ג בסי' י"ג:

**חופת נעורים.**לשון הגמ' שמא לא אזכה לחופתו ע"כ עשתה לו חופה בתיבה לקינה ואבל ובילקוט בשם מדרש אבכיר והנה נער בוכה זה אהרן שאהרן עמד שם ובכה עליו. עוד שם והנה נער זה המלאך כמ"ש רוץ דבר אל הנער הלז זכריה ב' ז':

**בא גבריאל.**כנ"ל בשם מדרש אבכיר שהיה שם מלאך וע' לעיל סי' כ"ג ומש"ש:

**מנהגו כנער.**שיש בו דעת כנער וזה לשבח ולא לגנאי:

**מנין הכירה בו.**הרי אף על עמו גזר כדלעיל סי' י"ח וא"כ אולי מצרי הוא:

**מהו זה.**משמע ולא אחר ולשון הגמרא אמר ר' יוחנן מלמד שהתנבאה שלא מדעתה זה נופל ליאור וכו':

**צופים ואינם יודעים מה צופים.**שלפי פשוטו שמצפצפים כצפור ומהגים כיונה משמע שאינם מדברים כב"א והלא גם האובות והידעונים מדברים מעט כב"א ע"כ דרשו מצפצפים נוטריקון ובהיפך אותיות צופים מה צופים הוגים מה הוגים:

**רגלי העם.**וס"ד אשר אנכי בקרבו ע' ב"ר פצ"ז סוף סי' ג' וש"נ ומבואר הדרשה כולה באר היטב:

**כ"א בניסן.**ז' של פסח שבו נקרע הים והחשבון מבואר ברש"י בגמרא בשם סדר עולם וע' לעיל ס"ס כ"א. כי להנצל מטביעת היאור ולהציל כל ישראל צריך זכות גדול וע"כ שיום זה מוכן להצלת כל ישראל מטביעת ים סוף על ידו:

**בז' באדר.**ע' רש"י בגמרא:

**ותאמר אחותו.**האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות:

**וכי אסור.**וע' ע"א דף כ"ו:

**על כל המצריות.**לשון גוזמא הוא והכוונה על הרבה מיניקות מהן או על כל העומדות שם ונסו ונודע להן שלא ינק מכולן:

**את מי יורה דעה.**וס"ד ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים ויקשה איזה דעה ושמועה יורה ויבין לקטנים כאלו ע"כ דורש על שכתוב בכתובים הקודמים כהן ונביא שגו בשכר ועל זה אמר לנביאים כאלו אין ללמד דעת כ"א לקדושים מתולדתם כמו משה שלא ינק מהמצריות:

**עלמה שהלכה בזריזות.**שהיל"ל אחותו כמ"ש ותאמר אחותו ע"כ דורש ע"פ מדה ט"ז מיוחד במקומו דכאן שייך שם עלמה בזריזות אף שלא היתה אז אלא בת ו' שנה וכמ"ש לעיל פ' זו סי"ג וע"ש מענין זריזותה ועי' ויק"ר סוף פי"א בעלמות בזריזות ועי' שי"ר פסוק על כן עלמות:

**ר' שמואל אמר.**בגמרא הגירסא ר' שמואל בר נחמני אמר שהעלימה דבריה שלא אמרה שהיא אמו וכל זה עפ"י מדה ט"ז וממעל וע' ילקוט כאן:

**שליכי הוא.**שהיל"ל היניקי את הילד הזה ותיבת היליכי מיותר:

**נתן לה הקב"ה שכרה.**דורש ואני אתן שכרך שתיבת ואני מיותר ודורש על הקב"ה שנקרא ואני כמ"ש אני והו הושיעה נא וזהו שכרך שמגיע לך מכבר:

**כ"ד חודש.**שלא נתנתו לה אלא שתניקהו ולא לגדלו וכמ"ש והניקהו לי ותניקהו ימי יניקה כ"ד חודש ולא יותר ומהו ויגדל הילד ותביאהו ע"כ דרש שבימי היניקה נתגדל:

**ותביאהו וגו'.**ויהי לה לבן שנהגה בו אהבה כמו לבן:

**כמו שעתיד לעשות.**פי' מה שעשתה לו עתה הוא לסימן ורמז נבואה על שעתיד לעשות ביציאת מצרים ועי' לקמן פי"א סי"ו וע' ד"ר פי"א:

**ליפרע מאביה.**דעת מדרש זה שפרעה חיה כל הרד"ו שנה של ימי הגלות לבד מה שחיה תחלה וכמ"ש לעיל חדש שנתחדשו גזירותיו ומ"ש וימת פי' שנצטרע וכמ"ש בריש ס"ט הוא התחיל בעצה תחלה הוא לקה תחלה. ובספר הישר מבואר כמה מלכים במצרים במשך זה וצ"ע:

**ואוציא אש מתוכך.**וס"ד היא אבלתך וכמ"ש ויק"ר פ' י"ח סי"ב שחירם בעל אמו של נבוכדנצר וגדל בביתו ובסוף הרגו כמבואר ביחזקאל כ"ח:

**שם ירעה עגל.**ור"ד כי עיר בצורה בדד היינו בצרה. וכמ"ש סנהדרין צ"ח במעשה דריב"ל וכאן מפורש דלא כפירש"י שם שהיה שם יתרו כדלעיל ס"ט וע"כ ברח משה אצל יתרו וזכה שהיה חתנו וע' בילקוט בשם ד"ה של משה והוא בספר הישר:

**שהרבה שמות.**וע' ויק"ר פ"א ס"ג כל הענין שם משמותיו:

**בן כ' שנה.**ע' לקמן פ' זו ס"ל וע' בב"ר סוף פר' ק' ובתנחומא סדר זה שינוי דעות בזה:

**שלא כדרך.**כמ"ש ברכות פרק הרואה שבת דף צ' שהיה עשר אמות גבהו:

**בסבלותם ובוכה.**שבכלל וירא בסבלותם נכלל שהשתתף בצערם ובוכה ובתנחומא מסיים ולכך כתיב וירא בסבלותם למוד מענינו עפ"י מדה ט':

**משאוי גדול על קטן.**ע' בויק"ר פל"ז סי' ב' ומ"ש משאוי קטן על גדול ומשא אשה על איש ומשא זקן על בחור ליתא שם וכאן בשיבוש כי להכביד נתכוון ולא להקל:

**דרגין.**פי' במ"ע בל"י נושאי כלי מלחמה לפני השרים ע' במ"ר פ"ד ס"כ וקדשן שיהיו עושין דרגין לפניו וע' עוד בערוך שם:

**הנחת עסקיך.**פי' שררותך וגדולתך ומ"ש כאלו מסייע פי' שלמצרים נראה כאילו מסייע שלא ידעו שהוא עברי כדלקמן ס"ל ובאמת שהשתתף בצערם והדרשה עפ"י מדת מנגד:

**שסר מעסקיו.**שמ"ש כי סר לראות מיותר שכבר כתוב אסורה נא ואא"ע לכאן תנהו ענין למ"ש וירא בסבלותם. וע"ל פ"ב ס"ו בא"א:

**את יום השבת.**ע' לקמן פ"ה סי"ח שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם בשבת וכו' ע' מש"ש:

**מה ראה.**כמ"ש ולקמן סימן זה שראה מה שעשה לו בבית ובשדה. וכאן חסר המאמר והגי' בתנחומא. וירא איש מצרי מי היה המצרי אביו של מנדף שנאמר ויקרא כ"ד והוא בן איש מצרי מכה איש עברי בעלה של שלומית בן דברי וכו' עיין בשיר פסוק גן נעול. תד"א סוף פרק כ"ג ושם בריש פרק כ"ד ובמכילתא בא פסוק והיה לכם למשמרת מדרש תהלים קכ"ב ויק"ר פר' ל"ב ס"ד ובמ"ר פי"ג ס"כ ע"ש השינוים:

**וסבורה אני שאתה הוא.**לפי מה שכתב כאן והיתה סבורה שהוא בעלה א"כ גם היא לא נחשדה ואיך אמר אחת היא ופרסמה הכתוב אך בויק"ר ל"ב שם איתא שהיא רמזה למצרי שיבא עליה ניחא גם לפי מה שכתב כאן יש ליישב שאם לא היתה חשודה לא בא לידה מכשול גדול כזה:

**מה שעתיד לעשות לו בשדה.**שהבין שכוונת הכאתו אותו להרגו אם היה מניחו:

**שבא על אשתו של דתן.**שמ"ש וירא כי אין איש היינו שלא היה שם איש אחר רק המוכה לבדו שראה וידע מה שעשה משה למצרי ולמחר בהכרח שהוא אמר למשה הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי כי לא היה שם אדם אחר והוא דתן שהכה לאבירם כדלקמן סי' זה התבונן בדברים וע' יד"מ:

**וירא כי אין איש.**והלא המכה והמוכה בוודאי היו שם על כן דורש על המכה שלא נחשב עוד לאיש חי:

**שיקנא להקב"ה.**כמ"ש ישעיה נ"ט ט"ז וירא כי אין איש וגו' שפי' לקנא להקב"ה ודורש גז"ש. ע"כ במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וא"כ היו שם הרבה מישראל:

**עומדת הימנו.**וזהו כי אין איש חשוב מזרעו שיהיה ראוי שבזכותו ירוחם ויחיה ע"ד שאמרו ב"ק ל"ח שלכך כתוב אל תצר את מואב על שרות עתידה לצאת מהם:

**שראה משה כך.**חוזר לתחלת דבריו שראה מה עשה לו בבית ובשדה ובא לפרש סירוס אחר על מ"ש וירא כי אין איש:

**נמלך במלאכים.**כמ"ש מלכים א' כ"ב כ'. ויאמר זה בכה וזה אומר בכה ובפסוק הקודם וכל צבא השמים עומד עליו וגו'. אחר זמן רב מצאתי כן בילקוט בשם מדרש אבכיר וז"ל ד"א למלאכים המקיפים אותו שאל שנאמר זה בכה וזה אומר בכה:

**הכהו באגרוף.**כמ"ש ולהכות באגרוף רשע כן הוא בויק"ר פל"ב ס"ד. ומ"ד במגריפה של טיט הדבר למוד מענינו שעמדו במקום עבודתם בטיט ולבנים:

**הלהרגני אתה אומר.**כאשר הרגת את המצרי. הרי המצרי בא ללמד ונמצא המצרי למד ממנו כמ"ש אתה אומר שבאמירה הרגו מדה י"ב ועיין לקמן פר' זו ס"ל ועי' פר"א פמ"ח:

**ויטמנהו בחול.**היל"ל ויקברהו ומה לנו לידע אם בחול ואם בעפר בארץ. ע"כ דורש שטמן סוד זה בין ישראל שנדמו לחול כמ"ש בראשית כ"ב י"ז וכחול וגו' ועי' במ"ר פ"ב בסי"ב:

**זה דתן ואבירם.**פר"א פמ"ח הנ"ל לקמן פ"ה ס"ד ד"ר פ"ב סכ"ט תד"א פרק י"ח קרוב לסופו כל הענין עד שכל מה שאתה יכול לתלות ברשעים תלה עכ"ל וזה כלל גדול בתורה וע' לקמן פכ"ה ס"י ופ"ל ס"י:

**נצים על שם סופן.**כמ"ש במדבר כ"ו דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו וגו' בהצותם וגו' ודורש גז"ש משם גם דורש נצים בהווה שתמיד הם נצים. ובתנחומא מסיים כאן הוא דתן ואבירם הם שעמדו ברשעתם מתחלתם ועד סופם. ובילקוט בשם מדרש אבכיר מפיק לה מדכתיב הלהרגני אתה אומר נתנבא על עצמו שבאמירה הוא מבליען. ואם בריאה יברא ה':

**זה את זה.**גז"ש כאן נצים ושם ינצו מה שם מריבה של מיתה אף כאן של מיתה. עי' סנהדרין ע"ד ילקוט משפטים ולקמן פ"ל סי' י"ז וע' במ"ר פי"ח סי' י"ב שסובר דכאן לא היו דתן ואבירם ומדרשים חלוקים הם:

**בן כ' שנה וכו'.**לעיל סכ"ז ובתנחומא כאן ולקמן פ"ה סי' י"ב איתא בן י"ב שנה וכך נוטים דברי התנחומא על פסוק מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש ועודך נער וע' ב"ר סוף פ"ק מ' שנה היה בפלטרין של פרעה כר' נחמיה כאן:

**עלינו.**שאנו אנשים חשובים וגדולים כ"א על אנשים קטנים:

**בנה של יוכבד.**משמע שפרעה היה סבור שהוא בנה של בתיה בתו ולא ידע שהוא מן העברים וכמ"ש ויהי לה לבן שאם ידע פרעה היה מקיים בו גזירתו. וע"כ כתוב לבן ולא כבן וכמ"ש בילקוט בשם מדרש אבכיר הלכו ואמרו לפרעה מבזה הוא על פורפירא וכו' עד שאמרו אינו בן בתך וכו' ועי' בד"ר פ"ב סכ"ט:

**נודיע עליך.**שזהו כוונתם במ"ש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת וכו' וא"כ אתה חייב הריגה וכתוב מיד וישמע פרעה כי הם הודיעו:

**שם המפורש.**כמ"ש לעיל סכ"ט ע"פ מדה י"ב:

**אכן נודע הדבר.**שאם כפשוטו על דבר המצרי עדיין לא נודע עד שהלכו ואמרו והיל"ל עתה יוָדע הדבר ע"כ דורש מדה כ' אא"ע לדבר המצרי ת"ע לדבר משה שעד עתה לא ידע ועתה נודע לו:

**והלשינו עליו.**כמ"ש בסימן הקודם בשם מדרש אבכיר וד"ר:

**שלח פרעה.**דייק מ"ש ויבקש להרוג והיל"ל ויצו להרוג אלא כמ"ש ויצילני מחרב פרעה הרי שרצה להרגו בחרב ועל שהיה משה גבוה יו"ד אמה וכן מדת עביו ע"כ ביקש חרב שאין כמותה וזהו ויבקש להרוג שביקש חרב שיהיה ראוי להרגו בו ע"פ מדה ט' וי"ז:

**יו"ד פעמים.**צ"ע מנין לו ואולי דורש ויבקש להרוג נוטריקון י' ביקש להרוג ויש רמז לזה כפי דברי הפייטן בשם המדרש נחרתו בו מיתות עשר שי' פעמים כתוב מיתתו בתורה ע"פ מדה י' שבעת שהיה עומד להריגה היה י' פעמים:

**צוארך כמגדל השן.**ע' שי"ר פסוק זה כל הענין ד"ר פ"ב סכ"ט ובשי"ר פסוק שני שדיך הא' וכמ"ש לקמן סל"ה שמ"ש בפסוק הקודם שני שדיך על משה ואהרן ומ"ש צוארך הכוונה על משה:

**אלא בשעה שתפסו.**כאן חסר דברי ר' ינאי והגי' בד"ר שם ובשי"ר שם א"ר ינאי בא הקוסטינער ליתן החרב על צוארו וכו' אמר ב"ק מלאך ירד בדמות משה וכו' כמ"ש כאן ובמדרש תהלים מזמור ד' הגי' וקהת החרב מעל צוארו ונשברה וכו' והיא נהפכה על צוארו של קוסטינר. ובירושלמי ריש פ' הרואה הגי' ניתז החרב וכו':

**דרך אבות.**יצחק ויעקב וזה לסימן טוב כמו המקור והמעין הנמשך ואינו פוסק כך ימשוך זרעו ולא יפסוק וכמו שמשחו את שלמה על גיחון לסימן זה:

**ויצחק בא.**וס"ד וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק:

**ועוד שנזדווגה.**פי' אם תאמר שאין מכאן ראיה שהרי כשראה את רבקה לא היו אצל באר אלא שבא לבדו מהבאר הרי אליעזר השיג את רבקה אצל הבאר בשביל יצחק:

**יעקב והנה באר.**וכל הענין עד והנה רחל באה וגו'. ובזוהר מאריך בזה:

**שונא עובד גלולים.**ובתנחומא ביתר באור וז"ל כל שבחו של אותו צדיק להיות הולך אצל עובד כוכבים אלא יתרו כומר היה לעבודת כוכבים ולעולם עבודת כוכבים בסורה על עובדיה וכו' עי"ש וע' מ"כ וביסר:

**ותבאנה ותדלנה.**ואח"כ כתיב ויבואו הרועים ויגרשום. שאחר שרחקוהו היו מקדימות לבא קודם שיבאו הרועים שיוכלו להשקות מעט מקודם שיבואו והשאר אחר שילכו ועל כן היו תמיד מאחרות לבא לביתם. וכמ"ש יתרו מדוע מהרתם בא היום:

**ויגרשום.**היל"ל וידיחום ויהדפום אלא רומז על גרושי אשה כמ"ש ואשה גרושה מאישה ופי' שהסכימו שלא ישאו נשים מהם:

**ויגרש את האדם.**ע' ב"ר פכ"א ס"ח פלוגתא דר"י ור"ל ויתכן גם כאן דלר"י כאשת כהן שלא ישאו מהן לעולם ולר"ל על איזה זמן ועי' בריש תד"א:

**שישב עליהי בדין.**שמ"ש ויקם מיותר שהיל"ל ויושיען משה אלא לדרוש שתחלה ישב וכמ"ש וישב על הבאר וכמ"ש ב"ר פ"נ ס"ג ולוט ישב עי' מש"ש ותבין כאן וכשהסכים על הדין קם והושיע אותן ולענין הישועה שייך הקימה כמ"ש קומה ה' הושיעני:

**ויצילן לא נאמר.**וכמ"ש אח"כ איש מצרי הצילנו שלפי הפשט יקשה שלא עשו רק מה שגרשום שלא ישקו הצאן ואיזה ישועה היו צריכים ואיזה הצלה אלא להשקות הצאן אלא שע"פ גז"ש אנו יודעים מתיבת ויושיען איזה ישועה היו צריכין:

**ריע לאל.**ע"ד שאמרו חז"ל שהדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה ויתרו תיקן שופטים בישראל אנשי אמת:

**ליתן רגליו במים.**כמ"ש ברכות (דף ל"ג) ברש"י:

**איש מצרי שהרג.**וכמ"ש איש מצרי מכה איש עברי וגו':

**דליה אחת דלה.**שכתוב דלה דלה לנו וישק את הצאן ע"פ מדה י' שני דליות אחת לצאן ואחת להבנות עצמן וע"פ מדה ל"א כאלו כתוב וגם דלה וישק את הצאן ודלה לנו שהשליכון הרועים למים והעלן עם הדלי:

**והבאר מתברכת בשבילו.**לשון התנחומא שהבאר מכרת אדוניה וכמ"ש פר"א פרק ל"ה ר"ע אומר כ"מ שהיו אבותינו הולכים היתה הבאר מהלכת לפניהם וכו' ע"ש עוד. והיינו הבאר שנברא בה"ש והיא בארה של מרים במדבר ועתידה לצאת מירושלים וזהו מכרת אדוניה ראשי דורות ישראל:

**עזבתן את האיש.**קראן לו ויאכל לחם לפי הפשט שיסעוד אצלו וע"פ מדה ט' כאלו מפורש ויקראו לו ויאכל לחם ומ"ש ויואל משה לשבת את האיש ע"פ מדה הנ"ל כאלו מפורש ויבקש מאתו שישב אתו ויואל משה וכו' אך חז"ל דורשים שיתישב הפסוק גם כפי מה שכתוב קראן לו ויאכל לחם על נשיאת בתו ועל זה אמר ויואל משה לשבת את האיש ויתן לו את צפורה בתו לאשה וזהו מ"ש חז"ל הפך בה והפך בה ודו"ק:

**כי אם הלחם.**עי' ב"ר פ"ע ס"ה ומש"ש וכמ"ש נתן הנביא לדוד מפתו תאכל וגו'. ובתנחומא וכן הוא אומר ולחם סתרים ינעם. וכה"א עד ככר לחם. (ויתכן פי' שעל האשה נקראת לחם ע"כ מדה כנגד מדה עד ככר לחם ודו"ק):

**שטהרה הבית כצפור.**שמלקט כל פירור אפילו קטן מאד עד שנשאר המקום נקי וגי' הילקוט בשם מדרש אבכיר מיד יצתה צפורה כצפור והביאתו וי"א שטהרה כל בית אביה בדם הצפור עכ"ל. (וע' מ"כ שכוון לשני פירושים אלו). והכוונה בפי' הב' כמו שמטהרים בית מצורע והמצורע בדם צפור כך טיהרה בית אביה מכל טומאה ועבודת כוכבים ומ"ש לבן לאליעזר ואנכי פניתי הבית וע' ב"ר פ"ס ס"ס ז':

**ויואל שאול את העם.**וס"ד לאמר ארור האיש וגו' והוא השבועה כמ"ש שם בפסוק הסמוך כי ירא העם את השבועה וגו' ויהונתן לא שמע בהשביע אביו וכאן היתה השבועה מ"ש לשבת את האיש שלא ילך מאתו בלא רשותו. ובמכילתא ריש יתרו מביא עוד ראיה מפסוק הואל וקח ככרים. וכן הוא בערכין (דף טו) שאמר נעמן לגיחזי השבע וקח ככרים. וע' לקמן פ"ה ס"ס א' להתיר שבועתו:

**ללון עמו.**שתיבת ויואל פי' רצון וקבלה ולא פי' מה שקבל ודורש ע"פ גז"ש על הלינה והכוונה שלא ינהג פרישות מעונת בתו וכמ"ש לבן ליעקב אם תענה את בנותי שדרשו ביומא פר' ח' ובתנחומא מהעונה וע' לעיל ריש סי' י"ב:

**לרעות את צאנו.**דורש סמוכין שכתוב מיד ומשה היה רועה את צאן יתרו ולדעת כולם למד מיעקב עם לבן:

**התתיל וקיבל עליו.**עי' ספרי דברים פסוק הואיל משה אין הואל אלא התחלה ע"ש הראיות ובמדרש שמואל פט"ז ר"י אומר אין הואל אלא תחלה וכו' ר"נ אומר אין הואיל אלא לינה כו' וכמ"ש ר"נ כאן ורבנן אמרי אין הואל אלא שבועה ומ"ש וקיבל עליו בתיבת ויואל נכלל קבלה וכנ"ל:

**יקרא את שמו גרשום.**כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. משמע שקובל על צרתו וגירותו וא"כ היה כפוי טובה חלילה שהרי כאן מצא הצלה ומנוחה אשה טובה ובנים ע"כ דורש ע"פ מדה ט' אע"פ שהייתי כאן גר ועכ"ז הצליחני כאן שע"פ מדה י"ז ביוסף וכדומה דורש כאן מדה ט'. אך לשיטת המכילתא ריש יתרו שהתנה יתרו עמו שהבן הראשון יהיה לעבודת גלולים ע"ש יתכן שקראו משה גרשום על גירותו שהוכרח להתרצות וע"כ זכר הנס על בן השני ולא על הראשון:

**בימים הרבים.**הוקשה לו מ"ש בימים הרבים ההם וימת וכו' וכי בימים רבים מת ועוד איך גרם במיתתו מ"ש ויאנחו וכו' יותר מאשר מקודם ע"כ דורש מ"ש ימים רבים על הצער של שחיטת הבנים שנתחדש ע"י וימת שנצטרע וכמ"ש בספר הישר:

**בשנת מות המלך עוזיהו.**כמ"ש בתרגום יונתן שם ובתנחומא סדר צו סי' י"ג. ודורש כאן שהרי פסוק זה הוא תחלת הספר כמ"ש מכילתא בשלח פסוק אמר אויב. ובמדרש קהלת פסוק אני קהלת הייתי מלך. וכתיב חזון ישעיה בימי עוזיה. ואם נאמר שמ"ש בשנת מות כפשוטו אחר שמת אם כן לא נתנבא בימיו. והם בכ"מ ע"כ בהכרח לדרוש ולהכריע שמצורע חשוב כמת כמ"ש אל נא תהי כמת:

**אלא לשון קינה.**וקינה שייך במתים כמ"ש זעק והילל בן אדם וכו' ובפסוק הקודם לתת אותה (החרב) ביד הורג וכן שועתם ונאקתם ע"פ גז"ש על המתים:

**מעיר מתים ינאקו.**וס"ד ונפש חללים תשוע שהאנקה ג"כ על החללים. וגזירה זו אינה בכלל הד' גזירות שהד' גזירות כולן מפורשות בקרא וכמ"ש לעיל פ' זו ריש סי' י"ב:

**אלא בזכות אבות.**שועתם ונאקתם הועיל להם שיזכור להם ברית אבות לגאולה. ומ"ש שרשעים היו כמ"ש בסל"ו מרומז לעיל ס"ס ל' וגם הועיל להם שיתרפא מצרעתו:

**וירא אלהים את בני ישראל.**כאן אינו מפורש מה שראה בהם ומפורש לקמן בענין שראה בענים וכן וידע אלהים וכו':

**רבבה כצמח השדה.**וסיפא דקרא ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' כל הפרשה ע"ש. והשדים רמז על משה ואהרן כמ"ש לעיל סל"ב והשער שבסוף הגוף משל על הקץ ועי' עוד במ"כ ועי' תנחומא ובתד"א פרק כ"ז:

**את בריתי.**את אברהם את יצחק ואת יעקב. וזה ואעש למען שמי שנשבע להם בשמו. ועי' לקמן פ' י"ג ס"ס א' וסי' ב' והפרשה של יחזקאל כ' מדברת מסוף גלות מצרים ומגאולתם. ופי' הפסוק וירא אלהים את בני ישראל שאינם ראוים מצד עצמן וידע אלהים מצד אלהותו ית"ש וכבוד עצמו וע"פ מדה י"ז מיחזקאל דורש כאן מדה ט':

**שעשו תשובה הבינונים.**הדבר למוד מענינו דכאן מדבר ברחמים לזכותם וחולק על הנ"ל וכמ"שי ותעל שועתם וישמע נאקתם שמלבד שהיה בם הרבה צדיקים גמורים כיהושע וכלב והנשיאים וע' זקנים אלא אפילו סתם בני ישראל כולם הם הבינונים ואפילו אותם שהיו תחלה רשעים וכמ"ש לקמן ריש פט"ו בגירסאות שונות ועי' מכילתא יתרו פסוק בחודש השלישי:

**ויקח משה את הדם.**ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם. ובזכות התשובה זכר להם זכות התורה וזכות אבות במ"ש המשקוף ושתי המזוזות ועי' לקמן פי"ז ס"ג:

**פרישות שביניהם.**כמ"ש באגדת פסח וירא את ענינו זו פרישות ד"א כמ"ש וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ולעיל בסל"ה הביא על פסוק וירא אלהים את בני ישראל כמ"ש וירא את ענינו וכו' היפך מ"ש באגדת פסח ודברי המדרש כאן כמ"ש באגדת פסח:

**שאמר לאברהם.**ידוע תדע כי גר וכו' עד ואחרי כן יצאו וכו' ומשנולד יצחק כבר עבר הזמן. וכמ"ש תהלים כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוצא עמו בששון. וכאן דורש גז"ש וידע ידוע תדע וע' ד"ר פ"ב סכ"ב מתוך הקץ וידע אלהים:

**כשהיה רועה.**דורש סמוכין שסמוך לו מיד ומשה היה רועה וגם מרומז במ"ש ומשה בוי"ו המוסיף על ענין ראשון ולחברו: