הפאה נתנת במחובר לקרקע וכו' לשון הירושלמי שהביא הר"ש התנו ביניהן וכו' ופירוש הר"ש סתום קצת ולפי ששמעתי מהנדזין ומגיהין אמרתי לפרשו בקצור דברים כהוייתן. והכי פירוש הירושלמי בעל הבית שקרא שם לפאה וכילה וכו' או שלא קרא שם וכילה. אני קורא עליו לא תכלה וכו' תעזוב דהיינו לבוז. התנו ביניהן אפילו כן. כלומר התנו עניים עפ"י ב"ד אפילו כן שהדין הוא דגם בשכילה והוו עומרין דינא הוא לבוז כמו שאמרנו מכל מקום לפי התנאי אין שומעין לו למי שאומר לבוז אף שאמר כהלכה לפי שיש לחוש שהבעל הבית ישליך עומר לאהובו עני כיון שהוא בתלוש ומשו"ה התנו דכשהוא בתלוש אף שהדין הוא לבוז אין שומעין לזה שאומר כהלכה לבוז אלא בעה"ב בחלקו"ת ישית למו בשוה שלא ישליך לאהובו כדמפרש. ר' שמואל בר אבדימא בעי כילה השדה כלומר מה דינו אם לבוז אם לחלק דאסתפק ליה. ופשטו ליה אתמר וכו' דהיינו כדאמרי ברישא וכדתרגמא הר"ש. וזה פירוש דברי הר"ש. התנו ביניהן ושמא ע"פ ב"ד עשו תנאי זה לחלק. דאי בעל הבית הוא מתנה בכך אין שומעין לו לבעה"ב שאומר לחלק. לעוות עני האומר לבוז כלומר שבעה"ב יהביל ויעות דברי עני שאמר לבוז כהלכה ודאי אין לו כח על זה. אמנם התנו בית דין לחלק מחשש האמור שלא ישליך וכו' זה נראה פשוט ואין צורך לשום הגהה. וכן נראה מפירוש הרא"ש כאשר יראה הרואה. וקשה על מהר"ר אליהו והרב שדה יהושע שהיה להם גירסא אחרת בירושלמי ופירשו פירוש אחר. ולא זכרו דברי הר"ש והרא"ש ובשלמא דברי הרא"ש לא שלטו מאור עיניהם דבזמנם לא עלה בדפוס אבל מדברי רבינו שמשון קשיא:

נטל מקצת פאה וזרקה על השאר וכו' עמ"ש התוס' בקדושין ריש פ' האומר והרב מהרימ"ט בחידושיו שם ובספר משכנות יעקב דף ק"ן עש"ב:

ראש היד וראש המגל וכו' תמה מהר"ש חסיד בתוספות חדשים (סביב התי"ט דפוס חדש) על הרמב"ם דהשמיט חלוקה זו. וכבר קדמו הרב פר"ח בנימוקיו על הרמב"ם. אמנם הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' צ"ב ובביאורו להרמב"ם תריץ יתיב דעת הרמב"ם ע"ש ודבריו דחוקים:

ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. כתבו התוס' פרק הזרוע דף דק"ל סוף ע"א דגם רבנן מודו דספק לקט לקט אלא דסברי רבנן דתחתונים ודאי נמלים כנסום ע"ש והרדב"ז בביאורו להרמב"ם פ"ד כתב דממשנתנו משמע דהא דקתני ספק לקט לקט לר"מ דוקא היא ע"ש ואין הוכחה כלל מלשון המשנה ואדרבא יותר נראה דהא דספק לקט הוא מוסכם אלא דרבנן סברי דליכא ספק בתחתונים ור"מ מספקא ליה. דאי לאו הכי אלא דרבנן סברי דתחתונים ספק וספיקא לקולא והוו לבעל הבית ור"מ סבר דספק לקט לקט. הכי הול"ל והתחתונים לבעל הבית ור"מ אומר ספק לקט לקט. ותו דבת"כ וספרי ותוספתא שנינו סתם ספק לקט לקט ומסתברא לפרש משנתנו הכי דכ"ע מודו דס' לקט לקט וכן העלה הרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב"ם:

ודע דבסוגיין פ' הזרוע התם מוכח דספק לקט ממונא הוא ולקולא אלא דקמה בחזקת חיובה קיימא ומהכא הקשה הר"ן בנדרים דף ז' ע"א על הרמב"ן והרשב"א דכתבו דיד לצדקה ופאה לחומרא דהוו ספק דאסורא ע"ש באורך וראיתי להרדב"ז בתשובות חדשות הנדפסות בפירדא סי' תכ"ו שכתב וז"ל ואע"ג דהוכיח הר"ן דספיקא דממון עניים לא מקרי ספק אסורא אלא ספקא דממונא ולקולא מ"מ אפשר לומר דאע"ג דיש יד לפאה ולצדקה משום דאסורא נינהו היינו לענין שיחול עלייהו שם פאה או שם צדקה ולא יהנה בו אבל אם באו עניים להוציא ממנו יאמר להם הביאו ראיה דיד צדקה כצדקה וטולו והיינו דספק ממון עניים לא מקרי ספק אסורא לענין להוציא ממנו בעל כרחו עכ"ל:

ומה שתפס בדעת הר"ן דיד לצדקה ספקא דממונא לקולא ק"ק דלכאורה ממ"ש הר"ן בפירושו להרי"ף פ"ק דקדושין בשילהי שמעתא דכל הנעשה דמים משמע דהר"ן מסכים הולך למאי דפסקו הראשונים כאת"ל דיש יד לצדקה וכפ"ז מוכרח דמ"ש הר"ן בנדרים דאין יד היינו לפאה:

והנה בהוכחת הר"ן מפ' הזרוע להקשות על הרמב"ן והרשב"א שקלי וטרו טובא האחרונים ואני בעניי עמדתי קצת על ענין זה בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח אות ג' ע"ש ובהשמטות אשר בסוף ודוק: