ומותרים בגיורת ומשוחררת דכתיב לא יבא פצוע דכא בקהל ה' יצא גיורת ומשוחררת שאינם קהל דקהל גרים אינם קהל:

ואפי' כהן פצוע דכא דלאו בקדושתיה קאי וקמ"ל דמותר בגיורת אף דכהן אסור בה משום זונה כמ"ש בסי' מ"ד:

וכן מותרים בנתינה פי' פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בנתינה:

אלא בנתינה ובספיקו' וכ"ש בגיורת ומשוחררת כ"פ) דהואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתיני' ולא על הספיקו' אבל אסור בממזרת ודאי' שהרי איסור מן התורה עכ"ל הרמב"ם ז"ל (וכ' ה"ה דמה שאסור בממזרת משום דלאו דממזר מפורש בתורה וגם איסורו שוה בכל ולכן אפי' פצוע דכא בקדושתיה קאי ואע"ג דגיורת אסורה לכהן משום לאו דזונה ואפ"ה מותר פצוע כהן בגיורת מ"מ אינו מפורש הלאו בהדיא בקרא וגם און איסורו שוה בכל כ"פ).

ואינו נראה דהא דשרי בנתינה כו' עד"ר:

כל שנפצע הגיד כו' זהו פי' של פצוע שנקט הפסוק:

וכן אם נתמעך כו' זהו לשון של דכא הכתוב בפסוק:

או שנכרת הגיד זהו לשון של כרות שפכה:

או אפילו ניקב פי' (נקב מפולש ב"י בשם נ"י כ"פ) בלא חסרון דאל"כ היינו חסרה כ"ש:

או שנעשה בידי שמים התם בהערל יליף לה מקרא דבידי שמים כשר דכתיב פ"ד ולא כתב הפצוע (דאז הוי משמע הפצוע מעיקרא ממעי אמו רש"י כ"פ) ע"ש [ע"ה:] במתניתא תני נאמר לא יבא פצוע ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם כ"פ:

ור"ת מכשיר כו' פי' וא"ל דהא אפילו נפצעה או נתמעך פסול וכ"ש כשניטל כולה די"ל דמכאיב טפי בנפצע או בנתמעך מבניטל וכעין זה מצינו בטחול דניטל כולה כשר ובניקב בסומכי' טריפה וכן בכולה ותו' וב"י הביאו:

ובלבד שהיתה שלימה קודם שנטלה דאל"כ איך תשכח נפצע בביצה דפסול ועיין בי"ד ס"ס נ"ו דכתב רבינו בשם הרמב"ן דאם נטלו צומות הגידין ונטרפה וחתך אח"כ הרגל למעלה מהן דכשר ע"ש ולפ"ז אפשר דה"נ כשר אבל מסיק וכ' שם דהרא"ש תמה עליו ע"ש והשתא א"ש דסיים רבינו וכ' אבל אם נפצע ואח"כ ניטל פסול ולא כתב נמי אבל אם היא שלימה כו' משום דבא ללמדינו בזה דאע"ג דאח"כ ניטל והו"א דפסול החוזר להכשירו הוא קמ"ל. ועוד דנקט דבר והפוכו זה דבור אינו מיושב היכן מצינו פצוע דכא לר"ת ולא רצה לכתוב דמיירי בניטל של ימין דמדסתם התורה וכ' פצוע דכא אינו משמע דבשלימין איירי דוקא. ועוד י"ל פצוע משמע דנפצע ולא שניטל:

יש בשר ז"ל המשנה ר"פ הערל כרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר פירש"י שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה עכ"ל ומפרש בגמרא מלא חוט שאמרו ע"פ רובא וכלפי רישא ופרש"י וכלפי רישא לצד גופו נשתייר מלא שערה ע"פ רוב הקיפה אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט של העטרה על פני היקף כל הגיד כלפי הקרקע פסול וכן פי' ג"כ רבינו ולזה כ' ולא נשאר אלא חוט על פני רוב העטרה לצד הגוף וצריכין לומר שהעטרה היא רוחב קצת אלא שלא נתבאר שיעור רחבה (ועבי"ד שם מבואר כל דברי רבינו יפה ע"פ סוגית הגמרא ורש"י ותוס' ע"ש שמצאתי אותו פשוט כ' בקונטרס מיוחד והעתקתי לתוך הספר לדרישה כ"פ):

לפיכך ניקב למטה מעטרה פי' בעליונו של גיד קודם שמתחיל גובה הבשר שהוא התחלת עטרה וניקב עד החלל ואע"ג דאם היה הנקב מפולש מב' צדדים היה הנקב בתחתיתו למעלה מהעטרה אפ"ה השתא דלא ניקב נקב מפולש כשר דלא גרע משאם היה נחתך כקולמס דמכשירינן בסמוך:

לצד הקרקע ר"ל למטה מהעטרה וזהו לצד הקרקע:

ניקב נקב בעטרה עצמה כו' פי' אפי' מצא באיזה צד שיהיה בעליונו או בתחתיתו פסול משום שהוא שותת מחמימות התאוה דרך הנקב יציאתו ואין יורה כחץ וקי"ל זרע שאינו יורה כחץ אינו מזריע:

ניקב נקב מפולש בראש הגיד כו' פסול הואיל שבתחתיתו של גיד הוא למעלה מהעטרה וכבר נתבאר שאם נקב עם החלל בין בעליונו או בתחתיתו הוא פסול. ולא הוי צריך רבינו למימר האי דינא אלא ללמדינו הדיוק הא אם הנקב הוא ג"כ לצד מטה בריש הגיד למטה מהעטרה דכשר אע"פ שהוא נקב מפולש וק"ל:

נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשיפוע כקולמס פרש"י כשיתוך קולמס שמחתכין את חודו באלכסון. ומ"ש למעלה מהעטרה ר"ל שחתך בעליונו של גיד בשפוע ומתחיל בהתחלת העטרה ומשפע ויורד לצד הקרקע וחותך כל הבשר בעומק עד שנוגע חתוכו תמיד בעטרה שהרי העטרה עולה מלמטה למעלה כשפוע אבל לא חותך כלום בעטרה עצמה:

כשר דלא שליט אוירא בתוך הגיד ומתבשל הזרע בחמום כהלכתו משא"כ כמרזב דאויר נכנס בתוך הגיד ואין הזרע מתבשל בו:

כמרזב שנחקק כסילון ויש לו דפנות משני צדדין והחקק באמצע כמין צנור:

אם הוא ממעי אמו ממילא כשר דלא גרע מפצוע דכא גמור דכשר ממעי אמו:

ואם הוא ע"י חולי כו' זהו לדעת רש"י והרא"ש אבל לדעת הרמב"ם שמכשיר לעיל פצוע דכא ע"י חולי ה"ה דמכשיר ג"כ כאן:

וכן בנסתם מקום הזרע פי' ויוצא במקום יציאת מי רגלים דבסמוך:

הנולד לו פי' מאשתו:

דלאו כרות שפכה ואינו אלא עקר בעלמא.

ובארצכם לא תעשו ע' בדרישה:

ואפי' המסרס אחר המסרס לוקה כו' מדכתיב לא תעשון ל' רבים קדריש:

אפי' אין מכוון אלא לרפואה אע"ג דדבר שאין מתכוין מותר הכא פסיק רישא הוא דודאי מעקר אסור ואפי' לדברי הערוך דמפרש דבפסיק רישא דלא ניחא ליה מודה ר"ש דמותר א"ל ה"מ לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל באיסורא דעלמא לא:

וכן אסור להשקותו לבהמה פי' אפי' אין מכוין אלא לרפואה אסור כמו באדם אבל אינו חייב מלקות בין באדם בין בבהמה הואיל דאינו מסרס ועושה מעשה בידים וכ"ה במיימוני:

ואשה מותרת לשתותה וה"ה נקבה של בהמה מותר להשקותה דאיסור של סרוס אין שייך אלא בזכרים (דאשה אינה מצווה על פו"ר אינה מצוה ג"כ על הסרוס אבל איסור מיהא איכא דהא לא לתוהו בראה ודוקא סירוס אבל להשקות כוס של עיקרין מותר לנקבה לכתחלה כיון דבזכרים אינו אלא איסור ועד"ר כ"פ) וכן ברמב"ם ע"ש.

הרי שכפה לשון אליהו כופתו:

אסור לומר לכותי לסרס כו' דב"נ מצווין על הסירוס וקעבר על לפני עור לא תתן מכשול (ובהג"א פי"ו כ' דלא קיי"ל ב"נ מצווה על הסירום והכא הטעם משום אמירה לעכו"ם כמו גבי שבת שאסור משום שבות כ"פ):

וקונסין אותו למכרו לאחר וא"ת מ"ש מהרבעת בהמה דאסור לומר לכותי שירבע מין על שא"מ ואם עבר לא קנסינן אותו למוכרו והנולד מהן מותר לקיימה י"ל דדוקא בסרוס דבהמה המסורסת הולכת לפנינו ויהי' נהנה במה שאסרה עליו התורה לכך קנסוהו משא"כ בהמה הנרבעת דלאחר ההרבעה אין ניכר בה שום איסור ואי משום הולד י"ל כיון דנתגדל במעי אמו מאליו ויש לו חיות בפ"ע לא קנסוהו כו':

לבנו קטן רבותא הוא אפי' לבנו קטן דברשותו הוא (והרמב"ם כ' אפילו לבנו גדול אבל לבנו קטן אינו מוכרהולא נותנה לו כ"פ):

אף לחרישה אע"ג שיש לו הנאה מסירוס שעכשיו הוא יפה לחרישה מקודם הסירוס: