האליל אסורה בהנאה היא ותשמישיה ונויה. נויה נפקא לן מדכתיב כסף וזהב אשר עמהם:

אלא דשל נכרי אסורה מיד דכתיב פסילי אלהיהן תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה לאפוקי גבי ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עליה עד שיעשה דברים שבסתר:

ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר פי' שהניח לפניה לשם תקרובת וכמ"ש רבינו בסמוך אלא נתנו לפניה לתקרובת כו' דבנתינה נאסר:

ותקרובותיה אין להם ביטול הטעם שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת כן גמ' (וכתב רש"ל בביאורי סמ"ג הטעם דתקרובת הוא מקריב לאלוהות עצמו לאפוקי ע"א כגון פסילין אינן אלא דמיונות ואין ממשות בהן ואפשר ע"ד קבלה שהתקרובת קולטת מיד רוח אחרת עכ"ל עכ"ה:

ואליל של ישראל אין לה ביטול וגם נוי שלה כדלקמן:

ותקרובת כו' עד כמו כל מיני מאכל כגון בשר כו' נראה דאפילו בשר עופות וחיות נמי מקרי תערובת ואסור הואיל ומין בשר בהמה:

כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת מבואר בדרישה:

והיא דרך לעובדה בכך כצ"ל:

כיצד כו' שמקשקשין לפניה במקל או בענין אחר רש"י.

ששבירת המקל כו' ששובר צואר הבהמה וקרי זבח לפניה דבר שרגילה בו רש"י:

אבל אם אין עובדין פו' ושובר המקל לפניה לא נאסר וגם אינו חייב ב"י:

ואם עבדה בקשקוש מקל שהיא דרך עבודתה חייב ולא נאסר הטעם כתב הר"ן דלענין חיובא בחדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכא יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פניה דנפקא לן מאשר חלב זבחימו יאכלו:

אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר הטעם מבואר ממ"ש בסמוך ר"ס זה בדרישה בשם רב נחמן דאליל שעבודתה במקל זרקו לפניה חייב ואינה נאסרת והיינו דוקא כדרך עבודתה בכך אבל באין זה דרך עבודתה אינו חייב.

שחט לפניה חגב כו' שאינו נקרב בפנים וגם אינו בר שחיטה אפ"ה נאסר כמ"ש (ואיירי בע"א שדרכה לעובדה בזביחת בהמה דאל"ה אינו נאסר החגב בשחיטה דלא עדיפא מבהמת בעלת מום ששחטה לע"א שאין דרך לעובדה בזביחה שהבהמה מותרת וכמ"ש בגמ' דע"א דף כ"א ע"א עכ"ה):

כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצאין אותו בפני אליל זה מיירי באין שם מחיצה שלא נאסר אא"כ מצאו בפניה ממש אבל אם יש שם מחיצה כל מה שלפנים מהמחיצה אפי' רחוק ומן הצד נאסר וכמו שיתבאר בסמוך בדברי רבינו שכתב סתם או שמצא אותו לפניה ממהחיצה כו' דמשמע כשהוא לפנים מהמחיצה בכל ענין אסור:

שאנו תולין שעשה ממנו תקרובת נ"ל דה"ק שעשה ממנו כלומר שהכניסו לשם תקרובת דהכניסתו לפנים זו היא תקרובתו כו' ב"י ע"ש: (ואפי' מלח ומים כו' דפשיטא דאין מלח לבד או מים לבד קרב ע"ג המזבח דניסוך המים היינו דוקא עם היין ב"י עכ"ה):

ופטור ומרקוליס אפי' דרך בזיון בחוץ הכל אסור הטעם שהרי כל עבודתם הוא דרך בזיון וקלקלין הוא דרך כבוד וצניעות הילכך לא שייכי ביה ולא מפסקי רש"י: פי' המחיצה הפריסה נקרא קלקלין וכיון שהיא פרוסה משום צניעות וכבוד שהוא היפך עבודתם היא דרך בזיון ולכך לא מפסקי וכאילו אינה ואין חילוק גבה בין נמצא בפנים או בחוץ:

והרמב"ם כתב דלפנים מן המחיצה כו' (ואינן ראוין למזבח הכל אסור בזה הוא פליג על רבינו דרבינו סובר דצריך להיות כיוצא בו קרב לפנים והיינו הראוי למזבח והרמב"ם סובר דאפילו אינו ראוי למזבח כלל ואין כיוצא בו קרב לפנים אסור עכ"ה) עיין בב"י שהוא ביאר דברי הרמב"ם באופן אחר לא כמו שהבינם רבינו:

וכלי כפוי על ראשו מותרין מדברי רש"י משמע דוקא משיכלא שהיא עריבה שמכבסין בה בגדים שהיא אינה עשויה כמין כובע ועוד שמשתמשין בה תשמיש של בזיון אבל כוס על ראשה אסור ב"י.

והככרות שנותנין לכומרים אע"פ שכיוצא בו לפנים פי' לחם הפנים להבדיל בין קודש לחול:

ונרות של שעוה כו' אם ממשכנן כו' מותרין כתב המרדכי מ"מ לדבר מצוה כגון בב"ה או לנרות של שבת אסור: (דכיון דכבו לצורך עצמו כו' מלשון זה משמע דצריכין כיבוי ומכירה או משכון אבל מכירה או משכון לבדה אינו מועיל לבטל וכיבוי לצורך עצמו ר"ל שכיבן כדי למכרן. והרר"י פליג ואמר דכיבוי לבד מועיל לבטל אפילו אין הכיבוי לצורך עצמו רק שעשה כדי לחזור ולהדליקו אפ"ה מועיל אפי' בלא מכירה או משכון רק שנפלה מן הנכרי ומצאן ישראל או שנתנן לו ומכירה או משכון מועיל אפי' בלא כיבוי עכ"ה):

והר"ר יונה כתב כו' אבל כבו מעצמן לא הוי ביטול פי' ונפלו מהכומר ומצאן ישראל או שנתנן לישראל לא הוי ביטול אבל משכן כו' ב"י:

ואם מכרן או משכנן פי' ר"י דאסירי כרבנן כו' וכמ"ש בסימן קמ"ו:

אע"ג דגוף ע"א לא בטלה במכירה (טעמא הואיל ודמיה יקרים מימר אמר מזבן לה לעכו"ם ופלח לה ב"י עכ"ה).