עיקר לשון שבועה כו' ר"ל מ"ש כאן הוא עיקר לשון שבועה ואח"כ יכתוב מה שמקרי ידות שבועה ולא עיקר. ודומה לזה כתב לעיל בסימן ר"ד עיקר לשון נדר ובסימן ר"ו כתב ידות נדרים ע"ש:

וי"א שאינה שבועה כו' לענין מלקות:

שאומר אני נשבע בשם פי' וצריך לפרש השם ולומר אני נשבע באדני או הכינוי אני נשבע בשמו רחום וחנון וכדמסיק:

אבל הרמב"ן כתב דהוי שבועה כצ"ל ב"י:

אפשר דלא גרע מידות שבועות שהם כשבועות ר"ל דהוא נותן טעם לדברי הרמב"ן למה אית לה דין שבועה וכן הוא בהדיא ברא"ש פרק שבועת העדות וז"ל מ"ו על הרמב"ן שכתב דהוי שבועה אפי' בלא הזכרת כו' פירוש ונאסרה אף בלא שם וכינוי וכמ"ש לקמן בשם רבינו תם דבשבועת ביטוי נאסר אף בלא שם וכינוי ודלא כמו שפי' מהר"י קאר"ו והארכתי בביאורי הסמ"ג בהלכות נדרים עכ"ל ועד"ר:

ואפי' השביעו נכרי או קטן וראיה משבועת משה ליתרו וצדקיהו לנבוכדנצר וקטן לא גרע מנכרי:

ואם אמר באלה כו' שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב בנ"נ מרד אשר השביעו באלהים משמע שצריך שם או כינוי וארור יליף ג"כ בגמרא מקראי:

ובלבד שיזכור השם בגמרא ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה וכ"פ בטור ח"מ בסימן ר"ז וצ"ע למה דימו אותם סתם דלכאורה נראה דבנידוי ובקללה א"צ שיזכיר בו השם: (או מושבע בשמים ובארץ ר"ל בשניהן יחד אבל שמים לבד מקרי כינוי והיינו דר"ל רוכב שמים ואז לא נצטרך להגיה אהא לשם אבל רש"ל הגיה במקום לשמים לשם כמו שהגיה א"א ז"ל מכ"ה):

כגון שאמר אהא באלה כו' או בארור אהא לה' או כו' כצ"ל:

בין שבועה גמורה ר"ל בלשון שבועה:

האוסר מבטא כו' לשון דקרא הוא בהתחלת הפרשה דקרבן עולה ויורד כי יבטא בשפתיים:

ואם אמר פעמיים על דבר אחד כו' דכתיב לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה:

אבל אם מבקשין אותו עליו כו' לשון אבל אינו מדוקדק וכך הול"ל בד"א כשאמרם זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשין אותו עליו כו' וכ"כ הרא"ש ב"י. והול"ל דמ"ש והוא שמכוין לשם שבועה אינו מדוקדק דהא גם לפי כוונת רבינו כמ"ש הב"י לשון אבל אם כו' במקומו עומדת:

והאיסור השם כו' כגון איסור לה' שאעשה כו' וכ"כ הרמב"ם (ועד"ר):

וניחא לי בימין כו' זהו לשון רבינו שהשיג על הראב"ד ור"ל דבשלמא דבימין דאם לא אמר של הבורא הו"א שנשבע בסתם בימין של עצמו אבל בהן הן הא קי"ל כל הן הן הוי שבועה ולמה ליה לכוין למ"ש הבורא. וז"ל מ"ו ונראה דעתו כלומר שכפל דבריו ומכוון לכפול כדרך שכפל הש"י לנח שאמר שני פעמים לא אוסיף ועליו דרשו מ"ש אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' וכן פי' ב"י דבריו:

כנדר רשעים שלא אוכל כו' דכיון דרשעים רגילין לישבע הוי כמוציא שבועה מפיו במה שקיבל עליו כנדר רשעים מ"ו וב"י:

כגון שבותה או שקוקה כו' או מומי כו' ז"ל בית יוסף ונראה דלשונות אלו שאמרו חכמים הם לשונות שבזמן שלהם היה משמעות לשון שבועה אצל קצת בני אדם שלא היו בקיאין בלשון הקודש והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינוים אלו או לגרוע מהם וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דהלכות שבועות ופ"א מהלכות נדרים ופ"א מהלכות נזיר. ונראה דשבותה ושקוקה מסתעף מל' שבועה שמי שאינו בקי משנה מלשון שבועות ללשון שבותה כו' ואומי הוא תרגם של שבועה דבסוף פרשת ויחי אמ"ש וישבע יוסף את בני ישראל ת"א ואומי יוסף כו' ומלשון אומי מסתעף ואומרים לשון מומי וכיוצא בזה כתבתי לעיל בסימן ר"ז גבי קונם קונח כו' ע"ש:

או לשבועה לא אוכל לך כן הוא גירסת הרא"ש בנדרים ופי' לשבועה כמו לא שבועה וכן פי' הר"ן ואף דקי"ל כר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדלעיל סימן ר"ד כמו כאן שנפרש דבריו לא יהא בשבועה מה שאיני אוכל הא מה שאני אוכל יהא בשבועה היינו דוקא בנדרים אבל בשבועה אית ליה וכ"פ רש"י להדיא בפ"ב דנדרים במשנה שם ע"ש:

בין אם הפציר בו תחילה כו' פי' אפי' אם השיב תחילה לא אוכל והפציר בו ואומר השבועה שאוכל לך אפ"ה שאוכל משמע ועיין בב"י:

והרמב"ם כתב אם הפציר תחילה כו' שהוא פסק כאביי שאמר הכי והרא"ש פסק כרב אשי ועיין בב"י: