למנצח. המזמור הזה נאמר על לשון הגלות והוא מדבר לשון יחיד דרך כלל. או כל אחד מבני הגלות מתפלל ובוכה על צרותיו ואומר:

עד נפש. עד עת יציאת הנפש כלומר קרוב למיתה, ודימה צרת הגלות למים כשהאדם בהם עד צוווארו שהוא קרוב למות:

טבעתי. בצרה תוך צרה לפיכך ואין מעמד, פירוש המצולה היא ממעמקי הים ויטבע אדם בהם עד צווארו במים, וכן יטבע ביון אעפ"י שאין מצולה. ומעמד פועל מבנין הפעיל, ופירושו ואין אחד מאברי שהוא מעמד:

באתי במעמקי מים. יטבע אדם בהם ולא ישטף:

ושבולת. הנהר אעפ"י שאינו מעמקים ישטף האדם, וכל זה רמז לצרות החזקות:

יגעתי. הטובע צועק לעזרה ואני יגעתי בקראי עד שנחר גרוני, ונחר נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים שהוא מקום היובש:

כלו עיני מיחל לאלהי. כי הטובע ישא עיניו למעלה ומיחל אם יבוא אדם ויושיעהו ואני מיחל לאלהי עד שכלו עיני מהביט למעלה וזה רמז לאורך הגלות:

רבו. במספר:

עצמו בכח:

שקר. כמו חנם והוא כולו סגול באתנח:

אשר לא גזלתי. אומרים גזלתי ומתחייבים אותי בטענות הבל להשיב כאילו גזלתי:

לאולתי, בדברים שאני סכל בהם:

ואשמותי. שאני אשם בשגגה:

ממך לא נכחדו. ואתה ידעת שהם מאשמים אותי בחנם:

אל יבושו. אני מקוה בגלות ואע"פ שארך ואם תאבד תקותי תאבד תקות כל המקוים אליך ויבושו כי יאמרו אלה היו מקוים בגלותם ואין מושיע:

אל יכלמו. הוא כפל ענין במלות שונות כמנהג: וזכר צבאות. כי הוא אדון צבאות שמים שהגזירות יוצאות משם ברצונו והוא אדון צבאות ישראל והוא נתנם בגלות והוא יוציאם משם. ובקריאה הוא אלהים צבאות והוא כמו אלהי צבאות ויבא במ"ם בסמיכות, ובכתיבה הוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א והוא שם תואר והתואר נסמך אבל שם העצם אינו נסמך, כי יש בזה השם שם העצם ושם התואר:

כי. בעבורך אני סובל החרפה בגלות כי אילו הייתי רוצה לצאת מדתך לשוב לדתם הייתי גדול כאחד מהם:

מוזר. מופעל מן זר רוצה לומר כי הם יחשבו אותי זר:

לאחי. הם בני ישמעאל:

לבני אמי. הם בני עשו:

כי קנאת ביתך. שהם מושלים בני ואני בחוץ:

חורפיך. חורפי הם חורפיך כי אומרם אין לי תקוה ולא נצא לעולם מהגלות ואתה אמרת להוציאנו ולגאלינו בקרוב או ברחוק:

ואבכה בצום נפשי. חסר וי"ו כאילו אמר ואבכה ובצום נפי כלומר אני בוכה ומתענה תמיד:

ותהי לחרפות לי. אתה לי לחרפות שיחרפוני עליך:

ואהי להם למשל. כי על כל דבר גרוע יזכירוני:

ישיחו. כשיאספו לשבת בשער או לשתות כי היא שיחתם ללעג וקלון:

ואני. הם משיחים בי ומלעיגים לי ואני אין לי אלא תפלתי לך שתושיעני מידם:

עת רצון. כלומר אני תפלתי לך תמיד אולי יהיה באחת עת רצון שתקבלנה להוציאני מן הגלות:

ענני באמת ישעך. ברוב חסדך ואמתך ענני שתאמת הבטחתך לי, והמענה הוא ישעך שתתן לנו, והאמת הוא הישועה והחסד להחיש הישועה, לפיכך אמר ברב כי רב חסד צריך להחיש הגאולה ולא יפנה למעשינו הרעים:

הצילני. וזאת היא תפלתי. אל אטבעה וכו'. ומה שאמר למעלה טבעתי שטפתני הוא על דרך הצרה הגדולה הקרובה למות כי הקרוב למות יאמרו עליו מת. ומה שאמר עתה אמר על המיתה הגמורה שלא אהיה בגלות כל ימי עולם:

משונאי וממעמקי מים. זכר המשל והנמשל. וי"ו וממעמקי וי"ו ההשואה, כלומר אנצלה משונאי, כמו אם אנצלה ממעמקי מים:

תאטר. תסגור, ואם יסגור פי הבאר אין לי מוציא ממנו והבאר הוא הגלות:

חסדך. טוב לי ואעפ"י שאני חוטא פנה אלי כרוב רחמיך, לא כמעשי:

ואל תסתר. הוא על דרך משל שמי שאינו חפץ באדם מסתיר פניו ממנו, ולפי שצר לי מאוד צריך שתענני במהרה:

קרבה. כאילו הוא רחוק ממנה בעודה בגלות:

גאלה. גאל אותה:

למען אויבי. שלא יאמרו כי אין היכולת בידך לפדותה:

אתה. זכר החרפה בשלש לשונות כלומר בכל מיני חרפה:

נגדך. כי אין נסתר ממך: ופי' כל צוררי. שאתה רואה אותם כנגדך והם חושבים שלא תראה:

ואנושה. משפטו ואנושה והאל"ף פ"א הפועל נעלמת ואל"ף אית"ן הוא מענין כאב והשור"ק הוא במקום חול"ם:

ואקוה לנוד ואין. קויתי שיהיה אחד מהם מי שירחם עלי ויבא לנוד לי ולנחמני על שברי ואין. ואקוה הוי"ו קמוצה ועניינו עבר:

ולמנחמים. הלמ"ד פתוחה מורה על הידיעה ר"ל לאותם שהיו נראים לי כאוהבים:

ויתנו בברותי. במאכלי ר"ל אפילו בעת הגלות שארצה לשמוח הם ממרים לי בריבם עמדי כמו מי שיהיה רעב וירצה לאכול ויתנו ראש ולענה במאכלו או כמו מי שהוא צמא וישקוהו חומץ:

יהי וגו'. כנגד בברותי:

ולשלומים למוקש. ומה שיקוו הם לשלומים יהי להם למוקש:

המעד. צווי מבנין הפעיל ובא בפת"ח בהפסק, כאשר לא יראו ימעדו רגליהם ויפלו, רוצה לומר שיפלו ממעלתם ומגאותם. וזכר המעדה במתנים כי עיקר היות כח האדם בקומה ובכח הוא המתנים:

ישיגם. שלא יכלו להמלט מזעמך ומחרון אפך:

תהי טירתם. ארמנותם:

כי אתה. רוצה לומר כי אתה עשיתה כל זה הרע שהם עושים כי אם היית חפץ לא הי' בם כח להרע לי אלא מה ש'הכית אתה רדפי הם:

ואל מכאוב חלליך. כמו ועל מכאוב ופירושו להכאיב חלליך יספרו זה לזה חללו אל הם נכה אותם. וחלליך אינו רוצה לומר שמת לגמרי שלא יכאיב אדם המת אלא קרוב למיתה:

תנה. להם עונש של עונם שעוו בנו:

ואל יבואו בצדקתיך. בצדקה ובטובה שאתה עושה עם כל ישראל. או פירושו לאחר מיתה לעולם הבא, והפסוק הבא אחריו מפרש זה:

ימחו. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ור"ל שלא יכתבו בספר החיים שהוא חיי העולם הבא:

ואני. להם לא תתן ישועתך אבל לי תתן שאני עני וכאוב בגלות:

תשגבני. מהשפלות שאני בו:

אהללה. כשתוציאני מן הגלות:

בתודה. שאודה חסדו ואקריב לפניו קרבן תודה:

ותיטב. התהילה שאהללנו בשיר תיטב לו משור פר. ופירוש משור פר. משור ומפר ומ"ם במקום שנים עומדת, והשור הוא הגדול והפר קטן ממנו:

מקרין מפריס. טעמו על הפר שהוא בעל קרנים ופרסותיו חזקות כי קודם שיהיו לו קרנים פרסותיו רכות, ואמר זה לפי שפחות מזה לא יכשר לקרבן, ופר הנזכר לקרבן בתורה הוא בן ג' שנים:

ראו. יראו ענוים הישועה וישמחו לה, כי הענוים דוקא יראו כי אותם שלא ישובו אל ה' בעת הגאולה יכלו ויאבדו:

דורשי אלהים. הם הענוים והוא כפל דבר במלות שונות: ואמר לבבכם. כמנהג המקרא לדבר פעם לנוכח ופעם לנסתר ופי' ויחי. כמו וישמח שהאדם הדואג והכואב לבו כמו מת, ובבוא השמחה יחיה הלב:

אביונים. הם בני הגלות והם אסיריו אע"פ שהם אסירי הגלות, שכאשר ירצה הוא לא יהיו אסורים, ויאמרו אז הגוים כי ה' שומע אל האביונים ולא בזה אותם בגלותם:

יהללוהו שמים וארץ. על דרך משל שתרבה השמחה והתהלה בעולם:

כי אלהים וגו'. זכר ציון וערי יהודה כי הם העיקר והוא הדין לשאר ערי ישראל:

וישבו שם. אסיריו שזכר:

וירשוה. בציר"י מגזרת פועל יורש כמו כי חפץ בבת יעקב וכנוי וירשוה על ציון או על ארץ ישראל כולה, אעפ"י שלא זכרה הנה זכר ציון שהיא ראש הממלוכה, כלומר הם ובניהם ינחלוה: