**המכנס חלות.**מלשון (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה והיא חלה שהופרשה מן העיסה וטבול יום פוסלה ואם יש לכהן כמה חלות שאינן אפויות ונתנם זו על זו ואין דעתו להניחם כך לעשותם ככר אחד אלא ע"מ להפרישם ולהבדילם זו מזו ואחרי כן הניחן:

**ונשכו.**שדבקו זו בזו כדתניא בתוספתא דטהרות אי זהו הנושך התולש ממנו משהו:

ב"שאומרים חיבור בטבול יום. ואם נגע באחת מהן כנוגע בכולן:

**מקרצות.**מלשון (ירמיהו מ״ו:כ׳) קרץ מצפון חתיכת עיסה קטנה שנחתכה מעיסה גדולה כדתניא בתוספתא דטהרות (פ"א) הקורץ מקרצת מן העיסה וכל הני שחשיב הכא אפלוגתא דב"ש וב"ה דסיפא קיימי והא דלא כייל חלות בהדייהו משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות אבל הני דוקא בטבול יום פליגי אבל בשאר טומאות מודו כדקתני סיפא:

**חמיטה.**עוגה דקה:

וקוליתשלמים. עצם של ירך ושלמים נפסלים בטבול יום ומשום דלא משכח בשר בתרומה נקט שלמים ונקט עצם הקולית משום דיש בו מוח יותר מבשאר עצמות:

**המחולחלת.**שהמוח מתקשקש בתוכו דגרע כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה.) גבי קולית המת ומיהו קשה דהוה ליה למימר קולית של שלמי' ונראה דשתי תיבות הן של מים ורתיחת המים קולית שמה ואם נגע ברתיחתן לא הוי חיבור [ולא] נפסלו המים בזמן שחלולין מלשון ארעא חלחולי מחלחלא דפ' חומר בקודש (חגיגה דף כב.):

**ראשונה.**שברתיחה ראשונה אינה נדבקת על הגריסין וכן רתיחת התירוש וכן רתיחה של אורז לרבי יהודה בכל הני פליגי אי הוו חיבור לטבול יום ואם נוגע בעצם כנוגע *במת ואם נוגע ברתיחה כנוגע בגריסין וביין ובאורז:

ביןקלות. ראשון:

ביןחמורות. אב:

כלהני דחשיב קיימי אטמאים בטבול יום דסיפא דהוו חבור:

**לעולם.**בין חדש בין ישן:

**טופח.**מין קטנית כדתנן בריש כלאים הפול והטופח ובסוף מכשירין גריסין של פול ושל טופח:

תניאבתוספת' (רפ"א) המכנס חלות בין להפריש [א] בין שלא להפריש נשכו [ב] נפסלות במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שאין קלופין רבן שמעון בן גמליאל אומר אף פולין הגמלנין כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים טהורין בטבול יום וטמאין בכל הטומאות מוסף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שהן קלופין. [ג] פירוש נפסלות במנין דמונין בהן ראשון ושני ופליגא אמתני'. שאינן קלופין קאי נמי אאורז וברתיחתם איירי דלא הוי חיבור:

מסמרשאחר הככר. בצק היוצא מן הככר כמין מסמר ויש שעושין אותו סימן ללחם:

גרגירמלח. שנדבק בככר ונתבשל עמו:

**חרחור.**כשנשרף הלחם פחות מכאצבע סביב מלשון (תהילים ס״ט:ד׳) נחר גרוני כל הני חיבור לככר:

תניאבתוספתא (שם) התבלין והשנונית חיבור בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות רשב"ג אומר ר' מאיר היה אומר במה דברים אמורים בככרות של בעל הבית אבל בככרות של נחתום אינו טמא [ד] אלא הקצח והשום והשנונית בלבד. פירוש בעל הבית לא קפיד למשקלינהו כמו נחתום. קצח ושום עושין על הלחם בארץ יון. שנונית מין בושם:

התיאהוהחלתית והאלום והאפונים. כולהו מיני זרעים ואשאינן קלופין קיימי וקסבר רבי מאיר דאין קליפתם חיבור דאפילו כשומר לא חשיבא לאב הטומאה וכל שכן לטבול יום ודבר תימה הוא דשומר לזרעים נפקא לן בריש העור והרוטב (חולין דף קיט.) מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורין בקליפתן ומוכחא סוגיא דליכא מאן דפליג והכא קתני שעורה ולרבנן נמי קשה מאי שנא טבול יום משאר טומאות הא שומר דאורייתא וטבול יום דאורייתא ועוד קשה מאידך בבא דקתני השעורה והכוסמת בזמן (שאינן) א) קלופין מה חבור שייך בהו ועוד אי תימא חלתית ואלום אשאינן קלופין קיימי הוה ליה למיהדר למחשבינהו בהדי קלופין לכך צריך לפרש דהך בבא לא איירי לענין חיבור וסבר ר' מאיר דכל הני לא מקבלי טומאה כלל שאין תורת אוכל עליהן ורבנן סברי דבטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות גזור אע"ג דלא חזו לאכילה כולי האי וקרא דעל כל זרע מיתוקם בחטה בקליפתה דיש בה תורת אוכל ושעור' בקליפתה נקט משום שאר טומאות לרבנן דמיטמו מדרבנן ופשוט הוא: