**גמרא ואין אומרים שמועה כו'.**וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהל' אבל והטוש"ע. ולכאורה ה"ל לפסוק כרחב"ג דהל' כדברי המיקל באבל וגם מעשה רב. וכ"נ דעת הרי"ף והרא"ש שהביאו הא דאמרו עליו כו'. וכ"נ מפסקי התוס' סי' קכ"א. וכמדומני שכן נוהגין. ובתה"א מצאתי שמפרש דקאי ארישא אחכם ואב"ד ונשיא דבמ"ד בטל וקאמר עוד דא"א שמועה כו' ור"ל בבית מדרשו של אבל ע"ש ובזה מיושב המנהג אפילו לת"ק:

**רש"י ד"ה בגרדא וד"ה כרבי.**מדבריו נ"ל שלא היה גורס בדברי ראב"ש חדשים:

**תד"ה ואמר. שפי' למעלה בשם הר' יונה כו'.**הוא לעיל (יט ב) ושם הביאו זה הפי' בשם הרי"ט:

**תד"ה כל. והדתניא בתוספתא כל אלו כו' מותר לספר בתוך ל"י של אבל כל אלו כו' לכבס במועד מותר בתוך ל"י כו'.**כצ"ל וכ"ה בתוספתא (ועי' לעיל יז ב). ולהמדפיסים הביא שבוש הא' שלא העתיקו מלת של וקראו אבל להשבוש הב' לגרוס אסור דאל"כ מאי אבל:

**בא"ד והא דאמרי' בפ' החולץ כו' היינו דוקא בהני דהתירו כו' ומה שאסור שם בט"ב לכבס היינו טעמא כו'.**כצ"ל. ובס' שלפנינו הוצג מלת דוקא שלא במקומו:

**בא"ד כמו שהחמירו לענין אכילות דבשר מלוח כו'.**כצ"ל:

**בסה"ד מניין לו להקל בט"ב יותר מימי אבלו דאדרבה.**נ"ל דכאן הוא סיום ענין ור"ל דאדרבה מהא דהחולץ שהביאו לעיל מוכח דלענין כיבוס חמיר ט"ב מאבל. ובפ"ב דתענית כו' הוא ענין בפ"ע להוכיח דלענין כיבוס החמירו באבל יותר מבמועד ור"ל דאמרו שם כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ משמע דמשום כבוס יש בהן. ובמועד אמרינן לעיל (יח) דכ"פ מותר לכבסן: