גמרא מ"ד בשבעה בז' נתנה ובז' עלה דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי. זו היא הגי' שהתיישב בה המהרש"א. ולי גם זו קשה דלר"ע האי ויקרא אל משה ביום הז' הוא לקבל עה"ד. ולריה"ג הוא שביעי לפרישה. וי"ל דלעולם כר"ע דויקרא היינו לקבולי עה"ד אולם מקראי דבתריה משמע דבו ביום עלה ג"כ לקבולי הלוחות עי' בפרשה. ועי' בתענית בפרש"י:

גמ' שם דבר"י תנא כו' אף כאן שביל. נראה דהוא בא ג"כ לתרוצי הרומיא דלעולם לא יוכל לבוא דרך הענן אלא דעשה לו הקב"ה שביל:

גמ' שם ויקרא אל משה וידבר למה הקדים כו'. נ"ל דזהו סיומא דתנא דבר"י וא"ש בזה מאי דקאמר מסייעא ליה לר"ח:

רש"י ד"ה ויכסהו. ולמחר כו' לך אל העם וקדשתם. ל"ד לפרש כפי האמור בשבת (ר"ד פז) דמצות הגבלה נאמרה קודם. ע"ש ובפירושו. ומש"כ עוד ולמחר רד כו'. אינו מדוייק כלל דזה נאמר לו ביום מ"ת גופיה וכדפי' שם בנימוקיו והוא מהמכילתא:

**רש"י ד"ה שהוא בבל יאמר. לא אמור הדברים כו'.**נ"ל דכוון על הא דפסחים (ר"ד מב) לאמר לא נאמר בדברים ב"ר אמרי לאו אמור ע"ש ובתוספות ונצרך כאן להג"ה קצת: