ולית הלכתא כוותיה אלא כרב יהודה ומדהתם במוצאי שבת ליום טוב חתמינן בין קדש לקדש הכא במוצאי שבת לחול חתמינן בין קדש לחול כך נראה בעיני דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן ואנן היכי קיימינן כוותיה כדלקמן:

ולית הלכתא כותיה - כר' יהושע בן חנניה לפי שאין חותמין בשתים בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מט -) אלא כשמואל דהא לייטי עלה דרב:

א"ל - רב יהודה לרב יצחק בריה

זיל אמטי ליה - לעולא ובעלילה זו תראה היאך מבדיל:

המבדיל בין קדש לחול - הוא דאמר ותו לא:

סררותיה דמר - כעס עליו על שלא הלך הוא בעצמו:

דלא תיגמר שמעתיה מפומיה - דרב יצחק אלא מפומיה דאביי ואמרינן (יבמות דף צז.) כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר:

ברכת המצות - כגון להתעטף בציצית ועל נטילת לולב וטעמו של דבר לפי שאין בהן ריבוי דברים:

וברכה הסמוכה לחבירתה - כגון אותן של שמונה עשרה ברכות:

וברכה אחרונה שבקרית שמע - אע"פ שאין ברכה אחרת למעלה הימנה שהתחיל בה בברוך שהרי הפסיק קרית שמע אעפ"כ אינו מתחיל בה בברוך וחשבינן לה ברכה הסמוכה לחבירתה לאותה שלפני ק"ש שהרי מחובר אמת ויציב על סופו של ק"ש וכדאמרינן בברכות (דף יד:) שצריך לסמוך אמת ויציב אחר אני ה' אלהיכם כדכתיב וה' אלהים אמת הלכך כחדא ברכתא אריכתא דמיא:

יש - מאלו שהזכרנו שפותח בהן בברוך ואינו חותם כגון ברכת פירות ומצות:

יש מהן - שחותמין ואינו פותח כגון ברכה הסמוכה לחבירתה שהרי פוטרתה הראשונה שנפתחה בברוך:

וברכת הטוב והמטיב דברכת המזון אע"ג דסמוכה לחבירתה שהרי התחיל בברכת המזון אף על פי כן פותח בה בברוך משום דברכה באנפי נפשה איתקן משום הרוגי ביתר שניתנו לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה אבל אנו מאריכין בה קצת כדי לומר בה שלש מלכיות כדמפרש בפ' שלשה שאכלו (שם דך מט -) הלכך כולה חדא הודאה היא כברכת הפירות וכברכת המצות ולא בעיא חתימה