מיד נתכרכמו פניו ¹. כיון שראה שנתכרכמו פניו א"ל ארונו הוא אמר ליה רבי פוק חמי מאן בעי לך לברא נפק ולא אשכח בר נש:

footnotes: ¹ {*) דברי רש"י זה עד וישלח את העורב שייך לדף סט.}

כיון דאתי רבי חייא רבה לגבי רבינו א"ל מה עבדא ההיא שינך א"ל מן עונתא דיהבת ידך עלה אתנשמת וכו':

ס"א ר' הוה מתניה שבחיה דרבי חייא רבה קמיה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי א"ל אדם גדול הוא אדם קדוש הוא חד זמן חזייה בי בני ולא אתכנע מיניה א"ל הדין גברא דאת מתני שבחיה חמיתיה בי בני ולא אתכנע מינאי א"ל ולמה לא איתכנעתא א"ל ייתו עלאי דאין סחית ביה. כך וכך יבא עלי אם רחצתי עמו במרחץ היום באותה שעה מסתכל הייתי באגדת תהלים כיון ששמע רבי כן מסר ליה תרין תלמידין דהויין עיילין עימיה לאשונא בכל עת דלא לישיה ולא לזעיר נפשיה:

ס"א. משל את הצדיקים בדירתן בבית דירה הראויה להן לעתיד ואת הרשעים בדירתן הראויה להן דכתיב ביום רדתו שאולה האבלתי הובלתי כתיב כמו יובל שי:

כסיתי עליו את התהום. הראוי לו:

בטפיטין. טפיט בלע"ז:

דמחית. גזית מכלה אותו:

מלכא קציא. בקץ העולם:

גידמי דדהב. לחם של זהב בפסיקתא כתיב דבר זה עיגול דדהב ובתרגום ירושלמי כתוב וככר לחם אחד ועיגול דלחם חד וגידומי דבר אחד הוא:

דיסקוס דדהב. לוחות של זהב:

קביל על חבריה. צעק על חבירו:

קלקלתא. אשפה:

לא עשיתי עמו. אלא עד הררי אל כלומר לא נראה הצדקה שעשיתי עמו עד שנחה התיבה בהרי אררט שכל זמן שצפה על פני המים ונח גר בתיבה לא היה מאמין בחייו אבל כשראה שנתמעטו המים ונחת התיבה אז נודע לו שלצדקה הכניסו הקב"ה להעמיד העולם ממנו:

העולם שהוא קטן בעיני הקב"ה שהוא גדול כענין שנאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך:

עיקמן. עקם עליהם כדי לתפסם וכמון ארב תרגום ואשר לא צדה ודלא כמן:

מנהרין. זוכרין:

ומרחמיו הוא נותן לבריותיו. שנותן בלב הבריות שירחמו אלו על אלו:

בתר יומין. כשהגיע זמן שרצה הקב"ה לרפאתו עבר חד שרץ קמי ברתיה וכו' ובאותו זכות נתרפא כיצד נתרפא ר' הוה ענותן סגי וכו':

והוא מן דוכרין ואנא מן נקבתא. כלומר ובאותו צד שאני מן יהודה ולכך אני נשיא הוא מן נוקבתא אבל רב הונא מן הזכרים:

מאן בעי לך לברא. לא רצה להסירו מעל פניו בנזיפה לפי שאדם קדוש היה אלא בלשון הגון:

אלין הלכתא דבבלאי. תלמוד בבלי:

שרי נהיג ביה יקר. שהבין שאליהו זכור לטוב ריפא אותו בדמות רבי חייא כדי שיתפייס עמו:

ומעייל ליה מלגאו. שצוה להכניסו לפנים מן התלמידים וכשצוה כן א"ל ר' ישמעאל בר יוסי ולפנים ממני א"ל רבי לא יעשה כן בישראל:

חמתיה בי בני. חמי' רבי חייא רבה לרבי ישמעאל בר יוסי ולא איתכנע רבי חייא מקמי רבי ישמעאל א"ל רבי ישמעאל לרבי וכו':

דהוו עיילין עמיה לאשונא. שהיו נכנסין ויוצאין עמו בכל שעה אשונא הוא עת תרגום ירושלמי ויהי בעת לדתה והוה באשונה דמילדה:

דלא ישהי ותזער נפשיה. שלא ישהה על הגדת תהלים ויחשוב ביותר ויצטער בעצמו:

י"ב של חדש חמה. היה דור המבול והתחילו בי"ז במרחשוון והיה לו לומר כשנשלמה שנת המבול בי"ו בחדש השני יבשה הארץ ומהו בכ"ז יום אלא אלו י"א יום שימות התמה יתרים על ימות הלבנה:

א"ר יוחנן לא שמשו המזלות כל י"ב חדש. וכל זמן שלא שמשו אף הרוח לא נשבה והארץ לא יבשה שאלמלא שמשו היתה הארץ יבשה קודם לכן:

לא שמשו המזלות. לא הלך גלגל עולם כל י"ב חדש של מבול דדריש רבי יוחנן ויעבר אלהים רוח על הארץ ואין רוח בלא מזל:

לא שבתו. לא נחו משמושן מעולם אפי' בימי המבול:

מכאן ששבתו. כלומר לא ישבותו משמע מכאן ולהבא לא ינוחו משמושן דהאי קרא נאמר אחר המבול ומכאן אתה למד דכבר היו ימים ששבתו והן ימי המבול:

הה"ד שלח חשך ויחשיך. היינו העורב שהוא חשך ששלח בעולם שהוא חשך:

ויצא יצא ושוב. התחיל העורב משיב תשובות לנח ואומר לו מכל בהמה וכו':

ושמה ערבו. ואנשים הדרים בה נקראו עורבים על שם מקומם הדא הוא דכתיב והעורבים מביאים:

ולא בכו. כשדרש שהביא עליהם מבול לפי שהיו אכזרים על הבריות ואף הבריות לא נשמו על שברם אבל כשדרש להם מעשה איוב שנעשה רחמן על הבריות בכו וכיון שראה שבכו במעשה איוב ולא בכו במעשה דור המבול קרא עליהם על דור המבול המקרא הזה ישכחהו רחם הם שכחו רחמים מן הבריות אף הקב"ה שכח רחמיו שנותן בלב הבריות שמרחמים אלו על אלו:

מתקו רמה. שמתק רמה מהם שהטעים תולעת ורמה מבשרם:

וישלח את העורב. הדא הוא דכתיב שלח חשך ויחשך וגו'. וזה מרה את דברו:

אמר רבי איבו תעקר אין כתיב אלא ותשבר. ככד הזה שהוא נשבר ואינו מעלה חליפין:

נעשים כמקפא. וזרעו אותה ולא צמחה שהיה סימן קללה שמימי המבול קללה הן ואין קללה בכלל ברכה:

שלשה שבועים ימים. מדכתיב שבעת ימים אחרים מכלל דאיכא שבעת ימים קודם. שהוחיל לו בין עורב ליונה. ושוב כתוב שבעת ימים הרי שלשה:

קטיל. ענף אחד שבור מן האילן:

משבטוטין שבארץ ישראל. שנשמט ענף אחד מארץ ישראל וצפה על פני המים ומצאה:

הדא מסייעא לההיא דרבי יוסי בר חנינא. דאמר שלשה שבועים שבתחלה הוחיל שבעת ימים בין עורב ליונה וישלח את היונה וכתיב וייחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה ואלו אמר וייחל עוד שבעת ימים ושתק הייתי אומר אינן אלא שני שבועות כשהוא אומר אחרים אני אלמד שהמתין בין שליחות שני לשליחות שלישי שתי שבועות ושבעת ימים בין עורב ליונה הרי ג' שבועות:

בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש. זה מרחשון שהוא שני לדין ומשבעה עשר בו עד סוף החדש שלשה עשר יום שמרחשון חסר וכתיב ויהי הגשם על הארץ מ' יום נמצאת אומר שכלו מ' יום בשבעה ועשרים בכסליו ונשתייר מכסליו שלשה ימים וכתיב ויגברו המים חמשים ומאת יום שהם חמשה חדשים שלמים נמצינו למדים שכלו תגבורת המים בראש חדש סיון שאותן ג' ימים שנשארו מכסליו הוסף אותן על טבת שבט אדר אדר ניסן ואייר שהם אחד מלא וא' חסר נמצאת למד שמשבעה ועשרים בכסליו עד ר"ח סיון מאה וחמשים יום:

ותנח התיבה בחדש השביעי וגו'. זה סיון שהוא שביעי להפסקת גשמים שמי המבול פסקו מלירד בכ"ז בכסליו ומכסליו עד סיון ז' חדשים לט"ז יום חסרו ד' אמות אמה לד' יום טפח ומחצה בכל יום שהאמה ו' טפחים נמצאת אתה למד כשנחה התיבה בחדש השביעי בי"ז יום על הרי אררט עדיין היתה התיבה משוקעת במים י"א אמה הא כיצד כולן לששים יום חסרו והם התחילו לחסור מר"ח סיון והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים וכשאתה מחסר ט"ו אמה שגברו המים מר"ח סיון עד ר"ח אב שהם ששים יום נמצאת מחסר לד' יום אמה לששה עשר יום ד' אמות נמצא כשנחה התיבה בי"ז לחדש השביעי שלא חסרו המים אלא ד' אמות ועדיין היתה משוקעת במים י"א אמה:

נעשית כמין טפיח. כמו ועדיין משקה טופח עליהם כלומר שהיה כאלו הארץ שרויה במים עדיין:

נעשית כגריד. כארץ יבשה שאינה צומחת זרעים כמו גריד של מנחות שהוא ל' יובש:

שהיה סימן קללה. המבול היה סימן קללה ואין סימן קללה חוזר לברכה כלומר אינו דין שיהו צומחין להם על מי מבול שבא: