כי יהיה ריב בין אנשים, הפרשה באה ללמד דיני המלקות, ולפי הפשט יתלה הכתוב הדינים האלו בריב שיהיה בין אנשים, כי על הרוב יתחייבו מלקות על כיוצא בזה, כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה, או שקלל חבירו בשם, וכיוצא בהם, אולם על דרך קבלת רבותינו שהמלקות הוא בכל חייבי לאוין, מה ענין לריב אשר בין אנשים, והלא האוכל נבילה בביתו לוקה וכן הזורע שדהו כלאים וכן כל שאר הלאוין, ואין בזה שום ריבה ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק? לפיכך דרשוהו בעדים זוממין, כגון שהעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה והוזמו, ולא נוכל לקיים ועשיתם לו כאשר זמם, לימד הכתוב שילקו:

ושפטים, השופטים:

את הצדיק, על שם סופו:

והיה אם בן הכות הרשע, שנתחייב מלקות ע"פ ב"ד, וחז"ל למדו מכאן שפעמים לוקה ופעמים אינו לוקה, ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין לא תחסום שור בדישו, לאו שלא ניתן לעשה, והוכיחו בתלמוד שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממיר ומקלל את אביו בשם, וזולתם שזכרו שם:

והפילו השפט, בצווי, וכן והכהו, והעד מלת לפניו, ומלשון והפילו למדנו שלא ילקה יושב ולא מושכב ולא עומד על קימתו, אלא מוטה:

כדי רשעתו במספר, ואח"כ יפרש שהמספר הוא ארבעים, ואמר כדי רשעתו, כי כך קצבה החכמה העליונה שהמספר הזה הוא נערך אל שיעור רשעתו, ואולם כבר אחז"ל שאם יראה השופט שהלוקה חלוש ולא יוכל לסבול רק פחות מזה, כגון עשרים או פחות שלא ילקהו יותר:

ארבעים יכנו, ממה שדקדק הכתוב לומר לא יוסיף למדנו שעיקר האיסור הוא ההוספה כי עליה יקפיד, אבל כבר יהיה אפשר לפחות מהם, כמו שכתבנו למעלה, ולפי שהזהיר מאד פן יוסיף להכותו וכו', לכן בא בקבלתם ז"ל שהמלקות יהיה ל"ט מכות, כדי שעל כל פנים יחסר מהארבעים, ולא יבא אפי' בשוגג לעבור על מספר הארבעים:

ונקלה, שיתבזה אחיך כשתכנו מכה רבה יותר על אלה הארבעים, כי אז יחשבו הרואים שהוא נקל ובזוי כ"כ עד שאינך צריך לחמול עליו, ותכנו כפי רצונך, והנה תכלית העונש הוא להשיב הנענש אל הדרך הישרה, והרואה את עצמו בזוי ושפל בעיני כל יושבי שער עירו לא ישוב אל הטוב לעולם:

לא תחסם שור בדישו, כן דרך הדישה בארצות ההם שדש הבהמה את התבואה ברגליה, ואמר שלא יבלום פי השור בשעה שהוא דש, וה"ה ליתר הבהמות במלאכתן שעושין בקרקע:

כי ישבו אחים, אחים ממש, כי אין מצות היבום נוהגת בשאר הקרובים אלא באחים דוקא, ובועז שנשא רות לא היה מטעם יבום אלא משום גאולה:

יחדו, שיהיו יחדו בעולם, אבל אם נולד האח השני אחרי מות אחיו הראשון, לא ינהג בו זה הדין:

ובן אין לו, קבלו רבותינו שלא הותרה אשת אח ליבם כי אם כשמת ולא הניח בנים כלל, אפילו מאשה אחרת:

אשת המת, ואפילו היתה ארוסה דינה בכך, כי גם הארוסה נקראת אשתו שנאמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו:

החוצה, דהיינו לאיש זר, שהוא חוץ ממשפחתה:

יבמה יבא עליה, מישראוי לבא עליה, פרט לסריס:

ויבמה, וע"י נשואין הללו יקיים מצות יבוס:

יקום על שם אחיו, לפי הפשט אחיו מוסב על היבם, שהבן אשר תלד היבמה יקום על שם אחי היבם, לא שינתן לו שם כשם דודו המת, אלא לענין הנחלה, שיהיה כאילו הוא זרעו היורש אותו, ויקרא תמיד על שמו, וכמו שהבן אף שאין שמו כשם אביו הוא נקרא על שמו, ומקים שם לאביו, שאומרים זהו בן פלוני, כן יהיה בבן היבמה, ולכונה זאת אמר הכתוב יקום ולא אמר יקרא, וכן בבועז נאמר ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, ולא קראו אותו מחלון, אבל היה זה להקים שם המת על נחלתו, אף כאן מדבר בענין הנחלה, אמנם בעבור שמלת אחיו רחוקה ממלת יבמה, אמרו חז"ל שהיא מוסבה על מלת הבכור הקרובה, ודרשו בו שיהיה גדול האחים מייבם, והוא יטול חלק המת בנכסי אביו, ושהאילונית אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס ששמו מחוי:

ואם לא יחפץ האיש, למדנו שהרשות באיש ליבם או לחלוץ, לא ביבמה:

מאן יבמי, כל לשון מיאון הוא בעבור איזו סבה שתמנעהו, אע"פי שלבו חפץ בדבר, אבל לשון לא אבה הונח על המואס בדבר, כמו שרמזנו על זה פעמים רבים, וכאן באו שתי הלשונות יחד, כי היבמה תתן שתי טעמים במיאון היבם, או לאיזו סבה נעלמת ממני שבעבורה מאן להקים שם המת, ואילולי סבה זו שתמנעהו היה חפץ בי, ועל זה אמרה מאן יבמי וכו', או שלא מצאתי חן בעיניו והוא מואס בי, ועל זה אמרה לא אבה יבמי:

ודברו אליו, אילי ישוב ונחם:

ועמד ואמר, ואם בכל זאת יעמוד בדעתו הראשונה ויאמר:

לא חפצתי, איננו חפץ, עבר במקום הווה:

וחלצה, שלשה לשונות באו בענין הנעל, של, שלף, חלץ, והענין כי יש מנעל של עור קשה שאינו קשור על הרגל, וכאשר ירצו לעזוב המנעל ינענעו הרגל ויפול המנעל מאליו, ועל זה נופל לשון של, מגזרת שול תשולו, ויש מנעלים אחרים אינם כל כך קשים ורחבים, אבל הם יותר דבקם ברגלים, וצריך להסירם בידים, ועל זה נאמר לשון שליפה, מלשון שולף חרב, שמוציאין החרב מתערה בידים, אבל אם המנעל קשור ברצועות על הרגל וצריך להתיר הקשרים להסירו, נופל בו לשון חליצה, מלשון וחלצו את האבנים, וכן היה נעל היבם ברצועות וקשרים שתתירם האשה בידיה:

נעלו מעל רגלו, בכל מקום שזכר הכתוב שם נעל בא אצלו שם רגל, זולתי במגילת רות ששם אמר תמיד נעל סתם, ולכן תרגם שם יב"ע נרתק יד ימיניה, שהוא בית היד, ונקרא גם הוא נעל לפי שסוגר בעד היד:

וירקה בפניו, לפני היבם על גבי קרקע, והוא דרך בזיון:

אשר לא יבנה, כמו ואבנה גם אנכי ממנה, ושם מבואר:

שמו, שם כנויו דרך בזיון:

בית חלוץ הנעל, אין לחשוב שהיבם עצמו היה נקרא בית חלוץ הנעל, כי מה טעם לקרוא לו בית, ובפירוש שנינו ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל, ולא בית חלוץ הנעל, לכן יראה שכינוי ונקרא שמו מוסב על בית אחיו שבסוף הפסוק הקודם, יצוה שלעתיד תקרא המשפחה ההיא בישראל בית חלוץ הנעל, כלומר משפאה אשר איש מאנשיה היה חלוץ הנעל, אולם היבם עצמו היה נקרא חלוץ הנעל, וכך היו קוראים בפניו כל העומדים שם בשעת החליצה:

והחזיקה במבשיו, והוא עזות מצח לגלות דבר הנסתר, גם הוא מקום מסוכן:

וקצתה את כפה, כפי קבלת חז"ל הוא כמו עין תחת עין, וטעמו עונש ממון, והנה בכונת הצווי הזה כבר נאמר בדרך כלל לא תעמוד על דם רעיך, (ויקרא י"ט), וביארנו שם שאל יעמוד אדם שקט ושאנן בהיות דם רעהו קרוב להשפך, אלא ירוץ להצילו כי מצוה להציל את הנרדף מיד רודפו, ולפי זה אולי נחשוב שהאשה ההיא עשתה כהוגן להחזיק במבושיו, כי כונתה להציל את בעלה מיד מכהו, לכן ביאר כאן כי נבלה עשתה וחייבת עונש, והטעם כי היה לה להציל את בעלה בדרכים אחרים, אם בקריאת אנשים אחדים שיבואו לעזרתו, או תיעצהו לברוח משם, או תחזיק בשערות האיש או בזרועו, ולא תעשה המעשה המגונה הזה שלא יאות אל בנות ישראל הצנועות:

לא יהיה לך, בפ' קדושים הזהיר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, והוא צווי שלא ישקול ולא ימדוד בתרמית, וכאן הוסיף שאפילו לא ישקול ולא ימדוד עמהם, אסור לו לאדם לעשות מדה או משקל משוקרים, או לשמרם בבית:

בכיסך, מקום למאזנים:

גדולה וקטנה, שלא יהיה נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה, אלא נוטל כמו שמחזיר ומחזיר כמו שנוטל:

אבן שלמה, שתהיה גדולה כאבן השוק ולא יהיה בה שום חסרון:

וצדק, שלא יהיו בה חלולים יותר מבאבן השוק, שאז אינה כבדה כאבן השוק אף שהיא גדולה כמותה, וכן איפה שלמה על הקפה מבחוץ, וצדק על חללה מבפנים, והנה אבן הוא למשקל ואיפה למדידה, ובדרך כלל יזהיר לכל מין ממיני המדידה, ויכלול גם מדידת האורך כמו האמה, שהרי כבר אמר במדה במשקל ובמשורה שכולל הכל:

למען יאריכו ימיך על האדמה, כי ארץ ישראל קדושה, ואם תעשו עול בהיותכם עליה, תקיא הארץ אתכם:

כל עשה אלה, אבן ואבן איפה ואיפה, והכלל כל עושה עול בפה או במעשה בסתר או בגלוי:

זכור, הוא הענין הנזכר בפ' בשלח ויבא עמלק וכו', ושם פירשנוהו:

אשר עשה לך, ולא אמר אשר נלחם בך, כי לא עשה עמך מלחמה כדרך המלכים היוצאים על שכניהם לקחת ארצם מידם או לשלול שללם, שהרי אתה לא היית הולך נגדו, ולא היה לך עמו דבר, אבל בא בעבור שהכחיש בנפלאות ה' ונהג עמך מעשה נבלה, וזהו אשר עשה לך:

בדרך, שלא היה לכם עיר מושב או ארץ אחוזה אבל הייתם הולכי דרכים, ומה טעם להלחם עם עוברי אורח, שהיום הם כאן ולמחר יתרחקו מגבולו:

בצאתכם ממצרים, ביד רמה, וענן ה' הולך לפניכם, הוא לא פחד ולאחת מפניו:

אשר קרך בדרך, לא שלח לך מלאכים לקרוא מלחמה כדרך המלכים, אבל בא עליכם פתאום:

ויזנב בך, כרת זנבך, הם הנחשלים אחריך, שלא היה בהם כח ללכת, ומלת נחשלים כמו נחלשים, וכל זה עשה לבזותך ולהתפאר שהייתם לשחוק בעיניו:

ואתה עיף, צמא למים, כי ברפידים בא עמלק, ושם כתוב ויצמא העם למים:

רגע, מן הדרך, ואין רשעות גדולה מזו לבא להלחם עם אוהבי שלום שלא עשו עמו רעה, ורק הולכים לדרכם, וביותר בהיותם עיפים ויגעים:

ולא ירא אלהים, שב אל עמלק, וזהו נתינת טעם לכל מה שעשה, כי רק בכן בא להלחם בעבור שאין יראת אלהים בקרבו, כדרך אויבי ה' ומשנאיו:

בהניח, הטעם כי זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ, ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם, אינם חייבים להלחם בעמלק:

תמחה, שורש מחה הונח על מחיקת הכתב מן הספר, כמו מחני נא מספרך, והושאל על הכליון וההשמדה, והנה כאן צוה לישראל להשמיד את זכר עמלק כאילו הדבר תלוי בם, אבל בפרשת בשלח נאמר מלחמה לה' בעמלק מדור דור, הרי שאין ישראל להחרימו, אולם הענין כך, שתים רעות עשה עמלק, הא' נגד ישראל שלא חטאו לו, והב' נגד ה' לחלל כבודו לעיני העמים, והנה נגד מה שהרע לישראל צוה תמחה את זכר עמלק, כלומר הנקם ממנו כאשר לאל ידך, אבל ידוע תדע שלא יהיה בכחך להשלים הנקמה הזאת עד השמידך אותו, כי אני אקנא לכבודי ואמחה את שמו מתחת השמים, ויהיה זה מן הנפלאות שיעשה ה' באחרית הימים, כאשר ישיב נקם לצריו וכפר אדמתו עמו:

את זכר עמלק, זהו והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (ש"א ט"ו ג'), שלא יאמר זה היה משלל עמלק, ודברי התורה כלל, ודברי שמואל הנביא פרט:

לא תשכח, וכבר אמר בתחילת הענין זכור, והענין זכור מה שעשה לך, ואל תשכח להאביד שמו וזכרו: