ויאמר, בר"ח ניסן נאמרה הפרשה הזאת, והיא המצוה הראשונה שצוה הקב"ה את ישראל ע"י משה ואהרן:

בארץ מצרים, כי שאר המצות יש מהן בהר סיני ויש מהן באהל מועד ויש מהן בערבות מואב, והמצות שבפרשה זו נאמרו בארץ מצרים:

החדש, זמן חדוש הלבנה מחדושה לחדושה כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים של תתר"ף בשעה יקרא חדש ימים או חודש, כלומר יום חדוש אור הלבנה, והיום הראשון ממנו יקרא ראש חודש או חודש לבדו כמו חדשיכם ומועדיכם (ישעיה א' י"ד) וזמן תקופת השמש מנקודה אחת בגלגלו עד שובו שנית אל הנקודה ההיא יקרא שנה, ובשנה פעמים י"ב חדשי לבנה ופעמים י"ג כידוע, כי שנת החמה שס"ה יום וקרוב מרביעית היום:

לכם, אמרו במכילתא לכם ולא לאד"הר, והטעם כי הקדמונים היו מונים מתשרי לפי שבחדש זה נבראו שמים וארץ כדברי רבי אליעזר וכמו שהוכחתי בפרשת נח, ולפי שאנו מונים תמיד השנים מבריאת העולם, לכן אנו מתחילין ג"כ השנה מתשרי, ומה שנתן הכתוב כאן קדימה לחודש ניסן אינו להתחלת השנה אלא להתחלת מנין החדשים כמו שנבאר:

ראש חדשים, ראש חדש הוא היום הראשון של החודש, וראש חדשים הוא החודש הראשון מחדשי השנה:

ראשון הוא לכם לחדשי השנה, לפי שקראו ראש חדשים ואולי טעינו לעשות בו התחלת השנה, לכן פירש הכתוב יותר ואמר, זה שקראתיו ראש הוא לפי שיהיה לכם ראשון כשתרצו למנות י"ב חדשי השנה על הסדר, לא שיהיה ראשון בשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי דכתיב וחג האסיף תקופת השנה (לקמן ל"ד כ"ב) וכתיב בצאת השנה (שם כ"ג י"ו), אבל הוא ראשון לחדשים, ולו משפט הבכורה בין שאר חדשי השנה לזכר גאולתנו, וממנו תמנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר או שלשה עשר חדשים, כדי שבכל עת שנזכור החדשים יהיה נזכר הנס הגדול של יציאת מצרים, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים הם, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר, אבל בתורה יאמר בחדש השלישי (לקמן י"ט א') ויהי בשנה השנית בחדש השני (במדבר י' י"א), ובחדש השביעי (שם כ"ט א'), וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת שני בשבת, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו חדשי השנה לגאולה ההיא:

בעשר לחדש הזה, דברו היום בר"ח שיקחו בעשור לחודש, ומלת הזה באתנח אע"פי שהוא מוסב אל ויקחו להם, לפי שהוא מוסב גם על הפסוקים הבאים עד והיה לכם למשמרת וכו', וכך ענינו, בעשור לחדש הזה יעשו כזאת, יקחו להם וכו':

שה לבית אבת, למשפחה אחת, ואם היו בני המשפחה מרובין, שה לבית:

ואם ימעט הבית, ואם היו אנשי הבית מועטין:

מהיות משה, שלא יוכלו לאכלו כלו:

במכסת, כל לשון מכס שבמקרא ענינו חלק מן הכל, וכן תכסו הנאמר כאן, ופירוש הכתוב כפי החלק המגיע למאכל הנפשות אשר בחבורה תתחלקו על השה:

תמים, בלא מום:

בן שנה, כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנהזו:

מן הכבשים ומן העזים, מזה או מזה שאף עז קרוי שה, שנאמר ושה עזים (דברים י"ד ד'):

למשמרת, שישמרנו כל אחד בביתו:

בין הערבים, חצי היום משיתחיל להאיר עד תחילת שעה שביעית נקרא בל"הק בוקר, ומתחילת שבע עד שקיעת החמה נקרא ערב, והנה זמן הערב נקרא עוד בשם בין הערבים, ואין הפרש בין לשון ערב ללשון בין הערבים, רק שערב יורה לפעמים גם על שעה אחת מן השעות של אחר חצות אבל בין הערבים הוא על אחר חצות היום כלו, מהלך ו' שעות של שמש, ולכן במשנה תורה אמר שם תזבח את הפסח בערב, וכאן אמר בין הערבים, והכל אחד, כי זמן שחיטת הפסח הוא משש שעות ולמעלה עד שקיעת החמה וכן במנורה נאמר פעם בין הערבים ופעם בערב:

המזוזת, הם העמודים הזקופים מצדי הפתח, ואפשר שנקראו כן מלשון תנועה, לפי שהדלת מתנועע סביבותיהן, והמזוזות שסובלות אותו הן גורמות שיוכל להתנועע, והן מזיזות אותו:

המשקוף, הוא המפתן העליון המונח על המזוזות, ונקרא כן לפי שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, ושקיפה הוא לשון חבטה, כי תרגום של חבורה (שמות כ"א כ"ה) משקופי:

צלי אש ומצות, מלת ומצות מוטעמת בזקף, שאינה מחוברת עם על מרורים, כי אם צוה תחלה שיאכל הפסח צלי ויאכל מצות עמו, וחזר ואמר על מרורים יאכלוהו, מוסב על הבשר הנזכר למעלה, צוה באכילת המצות ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו את הבשר עם מרורים, שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ואם אין בשר אין מרורים:

על מרורים, כמו עם:

נא, שאינו צלוי כל צרכו:

ובשל, ולא בשל מבושל, כי מלת אל שאמר בתחילת הפסוק מושכת עצמה ואחרת עמה:

מבשל במים, למדנו שיש מבושל שאינו במים, כי ענין הבשול הוא התיקון לצורך האכילה ע"י האש, בין במים בין בלא מים, וכן על גמר הפרי ע"י חום השמש יאמר בשל קציר (יואל ד'), ולפי שגם הצלי נקרא מבושל, הוצרך הכתוב לפרש שדוקא במים אסור, וכן מצינו בענין הפסח ובשלת ואכלת (דברים ט"ז ז'), ויבשלו הפסח באש כמשפט (ד"ה ב' ל"ה י"ג):

ראשו על כרעיו, צולהו כלו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ונותן בני מעיו לתוכו אחר הדחתן:

מתניכם הגרים, מזומנים לדרך:

בחפזון, לשון מהירות, והיה זה בפסח מצרים לבד, והכלל שכל מצוה שהיא בגוף הפסח כגון נותר ושבירת עצם וצלי ודומיהם, מצוה לדורות, אבל כל מצוה שהיא באוכלים כגון חגירת המתנים ונתינת הדם על המשקוף ודומיהם, איננה רק בפסח מצרים:

פסח, לשון דילוג וקפיצה ממקום למקום בעזיבת המקום שביניהם, ונקרא כן לפי שהקב"ה דילג כביכול ופסח את בתי ישראל להכות את הבכורים שבבתי המצרים, ולפי שענין הפסיחה הזאת עדיין עתידה בזמן שנאמרה פרשהזו, וכבר קראו הכתוב פסח על שם העתיד, לכן הוצרך לפרש להם בשני הפסוקים הסמוכים, מה היא הפסיחה הזאת שבעבורה נקרא הקרבן פסח:

ועברתי, ענין העברה הזאת אצל הקב"ה פירשנו למעלה (י"א ד'):

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, לפי שהמצרים היו עובדים את הבקר ואת הצאן כמו אלוהות שכן כתוב הן נזבח את תועבת מצרים (לעיל ח' כ"ב), לכן אמר כאן שגם בכורי הבקר והצאן ימותו מיתה פתאומית עם שאר בכורי מצרים, כדי שיבינו שאין באליליהם כח להנצל מידו ית', ובמעשה לא הוצרך לספר כי עשה ה' שפטים באלהי מצרים, כי במיתת הבכורים כתוב וכל בכור בהמה (לקמן פסוק כ"ט):

והיה הדם לכם לאת, שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצרים במות בכוריהם ע"י המשחית, כי בעבור הדם שאני רואה אפסח עליכם:

ולא יהיה בכם נגף למשחית, שיעורו ולא יהיה למשחית (רשות לתת) נגף בכם:

והיה, אחר שהשלים לבאר ענין הפסיחה חזר להשלים המצות השייכות לחג המצות:

לזכרון, לדורות:

תשביתו, תבטלו, והענין שכאשר יכנס היום הראשון, כבר יהיה השאור נשבת מהבתים, ולא פירש הכתוב מאיזה שעה בעי"ט ישביתו, וחז"ל למדו ממלת אך שתהיה ההשבתה בשעה הששית בעי"ט:

כי כל אכל, שיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה וכו', ומלת חמץ מלשון חומץ, שכל דבר המחמץ טעמו כמו חומץ:

מקרא קדש, מענין וקראתם דרור (ויקרא כ"ה י') שיודיעו ויפרסמו ברבים ע"י שלוחי ב"ד ושאר מיני ההכרזה והפרסום שיום זה קדוש לה', ולזה קרא לכל מועדי ה' מקראי קדש (שם כ"ג ב'), והתכלית הוא שישבתו העם ממלאכתם ויתקבצו לשמוע דבר ה' מפי ראשי העם וחכמיו, ויתענגו במשמנים וממתקים כי קדוש הוא משאר הימים, והם מועדי ה':

כל מלאכה, שם מלאכה אינו נופל אלא על מעשה אומן שמשנה בו טבעי הדברים לאיזה תועלת, כמו החורש משנה האדמה, וכן הזורע ומכסהו בעפר, או כותב שמשנה מראה הנייר, וכן כל אבות מלאכות ותולדותיהן יש בהן שינוי להועיל, כי המקלקלין פטורין, אבל העובד פעמים שעושה מלאכה כמו חורש וזורע ופעמים שאינו עושה מלאכה כגון נושא משאות ממקום למקום או רץ בעסקי רבו, וזהו ההבדל שבין מלאכה ובין עבודה:

אך אשר, לפי שהבישול ג"כ בכלל מלאכה כי הוא מתקן ומשנה המאכל, לכן הוצרך הכתוב להוציאו מן הכלל ולהתירו:

ושמרתם את המצות, לפי פשוטו לאכלם ביום הזה לזכרון הנס שיצאו ממצרים בחפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ:

הוצאתי את צבאותיכם, הטעם שתאמרו כן לדורותיכם, כי הנבואה הזאת היתה בר"ח ניסן, ועדיין לא יצאו:

ושמרתם את היום הזה, ממלאכה:

לדרתיכם חקת עולם, לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן לאסור המלאכה לדורות:

בראשן, בחודש הראשון:

בגר ובאזרח הארץ, שם גר הוא משורש גרר, ונקרא כן לפי שהוא מתגורר ממקום למקום, ויש ג' מיני גרים כמו שנכתוב להלן (פסוק מ"ח) והאזרח נקרא כן מלשון זריחה, כי התושב הקדמון בעיר, הוא מפורסם ומגולה לכל כמו השמש הזורח, ולא מצאנו בכל המקרא תואר אזרח רק על ישראל:

בכל מושבתיכם, אפילו בגבולין שאין שם פסחים נשחטים:

לכל זקני ישראל, והם יאמרו לקהל:

ויאמר אליהם, אע"פי שקצר הכתוב כאן בדיני הפסח, כי לא הזכיר לקיחתו בעשור, ובשילתו צלי, ומצות ומרורים, והאכילה בחפזון עם שאר הפרטים הנזכרים למעלה, אין ספק כי מרע"ה הודיעם כל מה שנצטוה וביאר להם כל פרטי דיני הפסח, שהרי לבסוף כתוב כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו (לקמן פסוק כ"ח), שזה יורה שלא חסרו דבר, אלא שהכתוב דבר כאן בקצרה כדרכו בכמה מקומות, וכלל הכל במלת הפסח שאמר להם משה ושחטו הפסח, כי זולת זה אין טעם לה"א הידיעה ועדיין לא ידעו על מה יורה שם פסח, אלא מלמד שהודיעם משה כל פרט ופרט בביאור גדול ואח"כ אמר להם, שחטו הפסח הזה שביארתי לכם:

משכו, מי שיש לו צאן יקח משלו:

וקחו, מי שאין לו יקח מן השוק:

למשפחתיכם, שה לבית אבות:

אזוב, מין ירק שיש לו גבעולים, ונשאר לו השם הזה גם בלשונות העמים:

כסף, בכלי:

ואתם לא תצאו, כי סימני הדם אשר על המזוזות יגן עליכם:

ולא יתן, לא יניח:

ושמרתם את הדבר הזה, הוא דבר הפסח הנזכר למעלה, לא מתן הדמים, כי בפסח מצרים לבד נצטוו על זה:

והיה כי תבאו, עתה פירש כי שחיטת הפסח תלוייה בארץ, ולא עשו כ"א פסח אחד במדבר:

את העבדה הזאת, גם זה מוסב על דבר שחיטת הפסח, לא על מתן הדמים:

מה העבדה הזאת, המשונה משאר הימים הטובים בכמה דברים, והנה מלת הזאת בטפחא, כי שיעור הכתוב מה לכם העבודה הזאת:

על בתי בני ישראל, ולא אמר על בתינו כי על הדורות הבאים ידבר, שאם באחד הזמנים ישאלו הבנים על ככה, אבותיהם ישיבו כי זה לזכר הפסיחה אשר פסח ה' זה כמה שנים על בתי בני ישראל במצרים:

ואת בתינו הציל, כאן לא אמר את בתי בני ישראל, כי בענין ההצלה האבות והבנים שוין, שאם לא היה מציל את האבות הרי גם הבנים משועבדים לפרעה במצרים, לפיכך נס הפסיחה מתייחס רק אל הדור ההוא, אבל ההצלה מיד המצרים שהיא היציאה מכור הברזל הוא נס מסתעף לכל הדורות:

ויקד העם, על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם:

וילכו ויעשו, שיצאו מלפני משה, והלכו אל הצאן ועשו את הפסח כמשפטו, וכפל הכתוב לאמר כאשר צוה וכו' כן עשו, לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו:

הישב על כסאו, הראוי ועתיד לישב על כסאו אילו היה חי:

ותהי צעקה גדלה, זהו הטעם למה קם פרעה לילה כי מתוך הצעקה הגדולה נאספו רבים בארמון המלך להתחנן לו שיתן את ישראל להלוך ויצילם מרדת שחת, ואז הוכרח פרעה לקום:

ויקרא, משה ואהרן לא היו בליל ט"ו בארץ רעמסס עם ישראל, רק במצרים שהיתה מקום המלוכה, ופרעה הלך לביתם כי ירא שלא יבואו אליו אם ישלח לקרוא אותם, מאחר שאמר למשה אל תוסף ראות פני, ועתה שנגעה הצרה עד לבו הלך בעצמו אליהם, אבל הם לא יצאו מביתם עד בוקר כמצות ה', ורק הודיעו לו שלמחרת יצאו כלם משם, וכן עשו למחרת שנתאספו כלם ברעמסס, והיה יום גדול ומשם יצאו ביד רמה ומשה בראשם, שנאמר ויסעו מרעמסס וכו' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה (במדבר ל"ג ג'), ומה שכתוב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, הכונה כי מעת שפטרם פרעה יקראו יוצאים, כי היו מאז בני חורין וברשותם לצאת כאשר ירצו, ועל הדרך הזה היתה הגאולה בלילה והיציאה ביום שלאחריו:

גם בני ישראל, התבונן שעד עתה לא קראם פרעה בשם בני ישראל, אלא בשם עם, כי לא היה מאמין שהם בחירי ה' וסגולה מכל העמים, כמו שיורה שם ישראל מטעם כי שרית עם אלהים (בראשית ל"ב כ"ט), ומה שאמר בתחילה וגם את ישראל לא אשלח, הוא דרך לעג, כלומר העם הנבזה הזה שאתה מתארו בשם ישראל לא אשלחנו, והדעת נותנת שהיה אז בוזה את ישראל כי היה גם כופר בה' וכאמרו מי ה', אבל עתה אחרי שהודה במכות שעברו על כל מה שהיה מכחיש בתחילה, הוכרח ג"כ להודות בפיו שהעם הזה הם נחלת אלוה, וקראם בשם הנכבד בני ישראל:

וברכתם גם אתי, בזה נתקיימה הכונה העליונה להודיע לפרעה ולמצרים ע"י הסדר הרביעי הזה גדולת ישראל, כי ידוע שהברכה שאדם מברך לרעהו אין יתרון בה, כי לא ברוח פיו ובמאמרו יוכל להיטיב או להרע, זולתי בהיות המברך דבק באלהיו ואהוב לו, אז כשיברך לזולתו, רצון הצדיק יעשה ה', ועל כן נאמר ואברככה לפני ה' (בראשית כ"ז ז'), ובפירוש נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו' כ"ז), שהברכה מיד ה' היא, ולפי ששאל פרעה מאת ישראל שיברכוהו, נבין מזה שעתה האמין כי הם בני אלהים ודבקים בו, ואשר יברכו יבורך מן השמים, אלא שפרעה לא אמר זה אלא מרוב אימה ובעוד מכאובו לנגדו, כמו שנפרש לקמן, והנה עתה נתקיים ג"כ מה שאמר האל בתחילה ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך (לעיל ד' כ"ג), כלומר אז תודה כי הוא בני בכורי, וכמו שאמרנו:

ותחזק מצרים, לשון נקבה, כלומר מדינת מצרים, והענין כי תחת אשר עד הנה החזיקו בישראל לרדות בם בפרך, עתה נתעוררו מעצמם למהר לשלחם, אבל השינוי הזה לא היה בעבור ששבו ממעשיהם הרעים, רק מיראת העונש, כי אמרו כלנו מתים:

וישא העם את בצקו, אמר בצקו בכנוי ועדיין לא שמענו שהיה להם בצק, ועוד מה טעם להזכיר שנשאו את בצקם במשארות, ושהיו המשארות צרורות בשמלה, ושהיו על שכמם, שכל הסיפור הזה יראה ללא צורך, אמנם כונת הכתוב יתבאר בסמוך (פסוק ל"ט), כי שם מקומו:

ויסעו, למחרתו כאור הבוקר, ובעת ההיא מצרים מקברים את בכוריהם:

מרעמסס, בפת"ח תחת הרי"ש ושו"א תחת העי"ן והוא שם מחוז, ושם העיר רעמסס בפתח תחת העין:

הגברים לבד מטף, ולא הזכיר הנשים, כי לא הקפיד כאן רק על הראוים למלחמה, שעל כונה זו קראם בסמוך צבאות ה', וגם הטף ראוים כשיגדלו:

וגם ערב רב, יתכן כי שם ערב הונח בל"הק על משפחות האנשים השוכנים באהלים כל ימיהם ונוסעים עם עדריהם ממדבר אל מדבר לתור להם מקום מרעה, כמו שהיה המנהג בימים ההם, ומצאנו משפחות כאלה נזכרות בין המצרים שנאמר את פרעה מלך מצרים וכו' את כל עמו ואת כל הערב (ירמיה כ"ה), וכן יחזקאל בנבואתו על מצרים אמר כוש ופוט ולוד וכל הערב (יחזקאל ל'), ונקראו כן לפי שיתערבו בגוים ולאומים שונים, ומן המשפחות האלה עלו עם בני ישראל ממצרים והביאו עמם צאן ובקר מקנה כבד מאד כמנהגם, ושקראם הכתוב ערב רב, אפשר שהוא כמו מלה אחת, כי כן מלת והאספסוף (במדבר י"א) מתורגם וערברבין, ומלשון הזה ג"כ ויבדילו כל ערב מישראל (נחמיה י"ג):

ויאפו, אין לחשוב שבעבור כן אפו את בצקם עגות מצות לפי שלא יכלו להתמהמה, אבל אם היה להם פנאי להתעכב שם היו אופין אותם חמץ, אלא הענין כך, ישראל נזדרזו במצרים ללוש עסותיהם כדי להכין להם צידה לדרך, כי ידעו שלמחר יצאו משם, וחשבו לאפותם מצות במצרים, אבל קודם האפייה בא פרעה ועבדיו והכריחם לצאת בחפזון, לכן הוצרכו לשאת בצקם עמהם, והנה דקדק הכתוב שם לומר טרם יחמץ להודיענו שהיה בדעתם לאפותם מצות במצרים, ולכן לא הניחו עסותיהם להחמיץ, אבל עתה בהיות העסות צרורות בשמלותם לא גלויות באויר, גם נתונות על שכמם והם יוצאים בחפזון, היה ראוי שיחמיצו ע"י חום האנשים הממהרים לצאת ובעבור שמכוסין בשמלה, לכך סיפר הכתוב שהגדיל ה' לעשות עמהם נס שלא הספיק בצקם להחמיץ, וכשהגיעו למקום נאות לאפות שם בצקם, בדקו אחריהם ומצאו שלא החמיצו, והודיע הכתוב טעם הנס הזה והוא לפי שגורשו ממצרים ולא היה להם פנאי לאפות מצות שם, ואילו עתה החמיץ בצקם היו צריכין לשורפה ולא היה להם מה לאכול כי הכתוב העיד וגם צידה לא עשו להם כלומר לא הכינו להם צידה אחרת לדרך כ"א בצקם שהוציאו עמם, ולזכר הנס הזה צוה ה' לאכול מצה לדורות כדי שנזכור שיציאתם ממצרים היתה בחפזון כי גורשו וכו', ובמשנה תורה פירש הדבר ואמר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת וכו' (דברים ט"ז ג') הרי שטעם אכילת מצה הוא בעבור היציאה בחפזון, שהמהירות הזאת סבבה להם נס בשכר הזדרזותם ללוש להם עסות בלילה, כי האמינו שלמחרת יגאלו, וכן שנה ר"ג בהגדה מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שום שלא הספיק וכו', וכן נראה מדברי המכילתא על פסוק זה, גם יוב"ע על פסוק מלוש בצק עד חמצתו (הושע ז' ד') נתן רמז לזה הנס:

אשר ישבו במצרים, אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם, שלשים שנה וארבע מאות שנה, והנה הגזירה היתה על ד' מאות שנה כמו שנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וכו' ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו ג'), והשלשים שנה האלה הם תוספת עליהם בעבור חטאות הדור ההוא, כי אם נגזר על האדם גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף פשע, יוסיפו עליו גלות ויסורין, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש עוד אם יוסיף סרה, והנה, היה על אברהם אבינו גזירה שבניו לא ישובו הנה עד דור רביעי ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם, ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד ובטלו גם המילה, דכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וכו' ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים (יחזקאל כ' ה'), ועל כן נתארך גלותם שלשים שנה והיה ראוי שיתארך יותר אלא שצעקו והרבו בתפילה, וזה טעם ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו וגו' וישמע אלהים וגו', הרי שלא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם:

בעצם היום הזה, כבר כתבנו שענין מליצה זו להודיע שלא היה מעת לעת, ד"מ מצהרים זה עד צהרים שלאחריו, אלא הכל בעיצומו של יום אחד, והוצרך הכתוב למליצה זו ביציאת מצרים, כי לפעמים תולה הכתוב היציאה בלילה, כגון הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה (דברים ט"ז א'), ולפעמים בבין הערבים, כמו כבוא השמש מועד צאתך ממצרים (שם ו'), ואולי נטעה לחשוב שהיתה היציאה בשני ימים, בקצת יום י"ד ובט"ו, ויהיה לפ"ז גם יום י"ד קודש לה', כענין שכתוב אלה מועדי ה' וגו' חדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' (ויקרא כ"ג ד'), לכן אמר כאן שיצאו כל צבאות ה' בעצם היום הזה, כלומר בגוף היום בעצמו, כמו שביארנו (בראשית ז' י"ג), והוא יום ט"ו בניסן:

ליל שמרים, שהיה הקב"ה כביכול שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:

הוא הלילה הזה לה', שכל בני ישראל ישמרו הלילה הזה לעבוד בו לפניו ית' באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו:

זאת חקת הפסח, בי"ד בניסן נאמרה פרשה זו שהרי כתוב בסופה ויעשו כל בני ישראל וגו', ללמד שנמולו הם ועבדיהם, וא"כ היה בדין להקדימה קודם ויהיבחצי הלילה, אלא בעבור שאמר שם ויקד העם וישתחוו, שהאמינו בהבטחת הגאולה סמך הכתוב לזה פרשת ויהי בחצי הלילה, לומר שקיים להם הבטחתו, וכשהשלים ענין הגאולה חזר להשלים חקת הפסח ודיניו:

בן נכר, שהתנכר לעמו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא מומר שהזכירו חז"ל בכל מקום, ואחד גוי ואחד ישראל מומר במשמע:

ומלתה אותו, שישוב לדת ישראל אם ירצה בכך:

תושב, זה גר תושב:

ושכיר, זה הגוי, ויאסרם הכתוב לאכול הפסח אם לא מלו ולא טבלו:

בבית אחד, בחבורה אחת, וכן פירש להם משה כשצוה אותם על הפסח משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם (לעיל כ"א), הרי שצווי שה לבית ענינו שה למשפחה:

וכי יגור אתך גר, יש שלשה מיני גרים, הא' שגר בעיר איזה ימים והולך לו, והב' שהתישב בעיר אבל נוהג במנהגיו הראשונים, וזהו גר תושב, ועליו אמר כאן וכי יגור אתך גר, והג' שהתישב וקבל עליו תורה ומצוה, והיה כאחד מאזרח הארץ, וזהו גר צדק:

ועשה פסח, והוא רוצה לעשות פסח, ימול בתחלה:

וכל ערל, ישראל שלא נימול מפני שמתו אחיו מחמת המילה, או הילודים במדבר בדרך:

ולגר, הוא גר צדק, ולכן הוסיף הגר בתוככם להבדילו מגר המאגורר לאיזה ימים ומגר תושב: