לא תשא שמע שוא, כמו שהעד מוזהר לא תענה ברעך עד שקר (לעיל כ' ט"ז), כן הדיינים מוזהרים שלא לקבל עדות שוא ולשמוע שקר, אלא ודרשת וחקרת:

אל תשת, אפילו אם יש שני עדי שקר אל תצטרף עמהם להעיד כמותם, ואע"פי שיוגמר הדין על פיהם כי אין מכחישם:

לא תהיה אחרי רבים לרעת, אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם אני נוטה אחריהם:

ולא תענה, כשישאלך הנידון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי רבים להטות את המשפט מאמתתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהיה תלוי בצואר הרבים, והנה מדלא אסר להיות אחרי רבים כי אם לרעות, וכן לא הזהיר מלנטות אחריהם כי אם שלא להטות משפט, מכלל לאו אתה שומע הן, שאם הדבר בספק, יש לך לנטות אחרי הרוב, ולכן דרשו חז"ל מפסוק זה שהלכה כרבים:

ודל לא תהדר ברבו, מלת הדר נופלת על סגולה שיש בדבר שהיא יתרון על אותה הסגולה עצמה בדבר אחר, כמו חכם שבחכמים, עשיר שבעשירים, ועל זה נאמר שלא תהדר את הדל, שלא תתן לו יתרון במשפט נגד בעל ריבו, כי מדרך בני אדם לחמול על הדלים, אבל הדיין לא יעשה כן, כי בזה יצא משפט מעוקל:

שור איבך, אע"פי שתדע שהוא אויבך, וכן שונאך:

וחדלת, כמו חדל לך מעשות הדבר, והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו, רק תתיר עמו הקשרים, ותעזוב המשא, ויפול מזה הצד ומזה הצד, ויקום החמור, וכן אמרו חז"ל בפריקה הכתוב מדבר:

לא תטה, עם הדיין ידבר, שלא יטה משפט האביונים לא לזכותם ולא לחייבם, אלא יהיו העשיר והעני בעיניו שוין:

אבינך, לשון אובה, שהוא מדולדל יתאב לכל טובה:

מדבר שקר תרחק, אם נראה בעיניך הדין מרומה, ועדים רמאים, ואין אתה יכול להכחישם, התרחק מאותו הדין, ואל תדין בו כלל:

ונקי וצדיק אל תהרג, אם יצא אחד נקי וצדיק לאחר שנגמר הדין ונידון זכאי, אל תלמד עליו חובה להרגהו עוד:

כי לא אצידיק רשע, כי אף אם אתה הצדקתו אני לא אצדיקנו, וימות בידי שמים, כי יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה:

יעור, כמו שהושאלה הראיה מן העין על הלב ומשפט השכל, כן הושאל הפכו, שהוא העורון, על העדר השכלת הדברים הברורים וגלויים לעין, והכונה כי השוחד יטה את לב האדם מדרך הצדק, ויכהה מאור השכל, עד שהאדם הפקח שהוא הפך העור, לא יראה הדברים לאמתתם, ודברי הצדיקים בדין, שהם ישרים, יהיו בעיניו עקומים ומסולפים:

ויסלף, מהפך ומעוות דברי יושר שהם דברי צדיקים:

ואספת, לשון הכנסה לבית:

תשמטנה, תשמט את ארצך שלא תזרענה בשנה ההיא:

ונטשתה, את תבואתה שזרעת בה בשנה הששית, תעזוב אותה לאכול לאביוני עמך:

לכרמך לזיתך, כמו מן תבואת הדגן, והנה דרך התורה להזכיר דגן תירוש ויצהר, והוא הדין לכל אוכלים שהן גידולי קרקע:

וביום השביעי תשבת, אצל המצוה לבני אדם אמר תמיד לשון שביתה, ולבד אצל שור וחמור ועבד ואמה אמר בלשון מנוחה ונפישה, ויש הפרש בין הלשונות הללו, כי שביתה הוא על דבר שפוסק ממצב שהיה בו, ובא הציווי עלינו שנפסוק ברצון מכל עניני חול ונעשה היום קודש לה', אבל העבד והאמה הכנענים אשר לא ידעו את ה' איך ישבתו ואיך יתענגו על ה' ? וכ"ש השור והחמור, לכן הזכיר אצלם לשון מנוחה שנופל על דבר הנח אחר הטלטול, ולשון נפישה שנופל על הרצון ועל שמחת הנפש, כי אם לא יניחם האדון לעשות מלאכה ביום השבת, הנה ינוחו מטלטול הגוף מחרישה וזריעה ונשיאת המשא וכדומה, וגם ינפשו, כי בימי החול מורא רבם עליהם, אבל ביום זה ישמחו על מנוחתם:

בן אמתך, בעבד ערל הכתוב מדבר:

והגר, גר תושב:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, הוא כלל שאחר הפרט, ואמר בכל האזהרות שאמרתי צריך להשמר שלא לעבור עליהן, אבל בעון ע"ז לא יספיק להשמר מעבור עליה, אבל צריך להשמר אפילו מהזכיר שמה:

לא תזכירו, לא תזכיר אותו לעובדיו, ולא תשביעהו באלהי הנכר:

לא ישמע על פיך, שלא יהיה לשמו זכר בפיך כלל, וזה שנאמר (ביהושע כ"ג ז'), ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום, הוסיף שם לאוין, לבאר כי האזהרה שלא יזכיר ולא ישביע שום אדם בשם ע"ז:

רגלים, מגזרת רגל, כמו פעמים מן פעם, ושניהם לשון אחד:

תחג, תעשה חג, ונקרא הי"ט חג על שם התנועה לפי שמרקדים ומטפחים בשמחת יום טוב, ולכן הונח שם חג סתם על סוכות בדברי חז"ל, כי בו היתה שמחת בית השואבה, והיו מרקדים בה חסידים ואנשי מעשה:

לי, לשמי לבדי, כי יש ימים ידועים הולכים עובדי האלילים להבליהם, על כן כתוב תחוג לי לבדי:

את חג המצות, התחיל ממנו, כי הוא בראשון לחדשי השנה: כאשר צויתיך, הוא כמו מאמר מסוגר, שבעת ימים תאכל מצות (כאשר צויתיך) למועד חדש האביב:

למועד, לזמן המוגבל ומוקבע:

ולא יראו פני ריקם, אין זה כמו ופני לא יראו (לקמן ל"ג כ"ג) כי שם הפנים הם הנראים, ופה הכוונה לא תתראו לפני, כי הבאים אל בית השם הם הנראים, כמו ונראה את פני ה' (שמואל א' א' כ"ב), וכן יראה כל זכורך (לקמן י"ז):

ריקם, בלא קרבן:

וחג הקציר, הוא חג שבועות, והוא מוסב על תשמור שבפסוק הקודם, והכוונה ותשמור גם את חג הקציר:

בכורי מעשיך, זמן הבאת הביכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת, היו מתירין החדש למנחות ולהביא ביכורים למקדש, ויהיה מלת חג מושך עצמו ואחר עמו, כאילו אמר וחג הקציר חג ביכורי מעשיך, כי חג השבועות נקרא יום הביכורים שנאמר וביום הביכורים וגו' (במדבר כ"ח כ"ו):

וחג האסף, הוא חג הסוכות, בשעת האסיף, אשר מלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, צוה הכתוב לחוג את חג הסוכות, הרי ששלשה רגלים תלויים כולם בפירות הארץ, אביב וקציר ואסיף:

בצאת השנה, אחרי שתצא השנה ותתחיל השנה האחרת:

זכורך, הזכרים שבך:

האדן ה', שהוא אדון הארץ, וממנו באה אליך הברכה, על כן תבוא לפניו כעבד המתראה אל אדוניו למועדים ידועים, ומביא אליו דורון לאות על הכניעה והעבדות:

לא תזבח על חמץ, לא תזבח את הפסח בי"ד בניסן, על החמץ, בהיות לאחד מבני החבורה הנמנין על הפסח, חמץ ברשותו:

דם זבחי, לפי שבא לשון זביחה על הדם באמרו לא תזבח דם זבחי, לכך אחז"ל שהוא אזהרה לזורק את הדם על החמץ, כי כל עבודות הקרבן נקראות ע"ש הזביחה:

ולא ילין חלב חגי, חוץ למזבח, שעל המערכה אינו נפסל בלינה שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה (ויקרא ו' ב'):

ראשית בכורי אדמתך, משבעת המינים שעליהם אמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כ"ו ב'):

גדי, הוא הדין לכל בשר בחלב, ובשלשה מקומות נכתב בתורה, ודרשו בו חז"ל א' לאיסור אכילה, וא' לאיסור הנאה, וא' לאיסור הבישול:

הנה אנכי שלח מלאך לפניך, הודיע השם ב"ה למשה בדרך כלל שכאשר יחטא ישראל (כמו שאמר אח"כ כי לא ישא לפשעכם, מכלל שמדבר על זמן שיחטאו) לא יעלה בקרבם, דהיינו לא ינהגם בכבודו ובעצמו בהנהגה נפלאה למעלה מן הטבע שעליה דברנו (לעיל כ' ב'), אלא ישלח מלאך לפניהם להנהיגם בהנהגה פחותה מן הראשונה, דהיינו ע"י אמצעי, ודבר זה נתקיים במעשה העגל, שאז אמר השם ושלחתי לפניך מלאך וכו', כי לא אעלה בקרבך (לקמן ל"ג ב' וג'), ומשה בקש רחמים על זה באמרו ובמה יודע איפה וגו', הלא בלכתך עמנו (שם ט"ז) וכשהודיעו השם דרכי טובו, אז התחנן לפניו וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו (שם ל"ד ט') ומלת ונחלתנו כוללת כל הענין כמו שנפרש שם, ונתרצה לו הקב"ה וכרת ברית על זה ככתוב הנה אנכי כורת ברית וכו'(שם י'), והברית הזה קיים לעולמי עד:

אל תמר בו, כמו כי מרו בך (תהלים ה' י"א), אע"פי שהם שני שרשים הענין אחד, והוא לשון המראה וסרבנות:

כי שמי בקרבו, ובשמי הוא מצוה אתכם, כמו שאמר אח"כ כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית את אשר אדבר, משמע שקולו הוא הדבר אשר אני אדבר:

ואיבתי, וי"ו ההמשך לתשובת התנאי, אם תשמע בקולו אני אהיה כמו אויב לאויביך וצר לצורריך:

וצרתי, מלשון צרה, ולא מלשון וצרת הכסף (דברים י"ד כ"ה):

לא תשתחוה, זהו שהזכיר בתחילה אתם ראיתם וכו' (לעיל כ' כ"ב), שהזהיר על ע"ז, ושם מתחיל ספר הברית הנזכר (לקמן כ"ד ז'), וכן כאן הזהיר על ע"ז והוסיף הצווי להכרית האלילים הנמצאים בארץ כנען, ונתן הטעם בסוף הענין, כי יהיה לך למוקש, ושם הוא סוף ספר הברית:

ולא תעשה כמעשיהם, כי היו מעשי ארץ כנען מקולקלים מאד, תועבות גדולות ומכוערות ביותר והזהיר לבני ישראל שלא יעשו כמעשיהם הרעים, ובכלל זה היא האזהרה מדרכי האמורי שמנו חכמים:

הרס תהרסם, לאותן האלילים:

מצבתיהם, אבנים מפוסלות בצורות ידועות להם, ומוצבות לכבודן להשתחוות להם:

ועבדתם, כונת הכתוב הזה, בעבור שרוב עובדי ע"ז יכירו וידעו כי השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואין כונתם בע"ז רק שיחשבו שבעבודות ההם תהיה להם הצלחה במעשי ידיהם, כי לדעתם תבא להם תוספת טובה בעבודת המלאכים משרתי עליון, ע"כ אמר הכתוב שבעבודת הקב"ה לבד תהיה הצלחה לישראל, ועקירת ע"ז מארצם לא לבד שלא תזיק להם, אבל תוסיף להם טובה וברכה, כי השם יברך את לחמם, שהוא כלל לכל מאכל אשר יאכל, ואת מימיהם, שהוא אבל כל משקה אשר ישתה, ויסיר כל מחלה, שיהיו המאכלים והמשקים טובים ובריאים לא יולידו מחלה אבל ירפאו ממנה:

לא תהיה משכלה, אם תעשו רצוני, והתנאי נזכר בפסוק הקודם ועבדתם את ה' אלהיכם:

משכלה, מפלת נפלים או קוברת את בניה קרויה משכלה, והזכיר הנקבות כי בהן ימצא השיכול והעיקור יותר מן הזכרים, ואמר בארצך לכלול גם הבהמות:

את מספר ימיך אמלא, שלא ימות אדם במלחמה או במגפה בשינוי האויר רק בזקנה, שימלא ימיו כמספר אשר הם חיי האדם בדורותיו:

את אימתי אשלח לפניך, כמו שאעשה עמכם אות לטובה, כן אעשה בשונאיכם לרעה, ואטיל אימה בהם טרם תבואו שמה:

והמתי את כל העם, לשון מהומה, ועי"כ ירגזו מפניך:

ערף, שינוסו מפניך ויהפכו לך ערפם:

הצרעה, מין שרץ העוף שהיה מכה אותם בעיניהם ומטיל בהם ארס והם מתים, והזכיר הכתוב שלפני בואם אל הארץ ישלח המכה הזו בארצות אויביהם וזה לסבות הרבה, האחת לגרש את הנסתרים במערות ובנקיקים והנשגבים במבצרים והוא מ"ש במשנה תורה עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך (ז' כ'), ועוד להתרות בם שאם יוסיפו להרע יבואו לידי כליה, ועי"כ יתנו אל לבם לשוב מדרכם הרעה, כי כן מדתו של הקב"ה טרם יכלה אומה גדולה יתרה בהם תחלה, כמו שעשה במצרים ובנינוה, ואע"פי שהשם ידע שלא ישובו לעולם, כך היא מדת חנינתו, ומנהג טובו הולך ואור כל ימי הארץ, אע"פי שרואה שאין בריותיו משתמשים בטובו, ועוד טעם אחר שבראותם המכה הזאת יפול עליהם אימת ישראל ויחידים שבהם יעזבו את הארץ וינצלו, ועל זה נופל לשון גירוש הנאמר תמיד אצל הצרעה, כגון כאן ובמשנה תורה (וביהושע כ"ד י"ב), כי לא נגזרה גזירת לא תחיה כל נשמה אלא לאותם היושבים בארץ הנבחרת ולא רצו לעזבה, אבל חוץ לנחלתם לא נתחייבו ישראל להמיתם, וכן אחז"ל גרגשי פנה והלך לו, ואמרו בירושלמי שלש איגרות שלח יהושע לארץ קודם שעברו את הירדן, אחת להודיעם מי שרוצה לילך מן הארץ ילך, ועוד אמרו ושבית שביו, אפילו כנענים שבתוכה, וזהו במלחמת הרשות חוצה לארץ:

אתה החוי, קצר הכתוב ולא הזכיר רק ג' אומות, והכונה בכל הנזכרים למעלה:

שממה, ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט, ואין בכם כדי למלאות אותה בזמן קצר כזה:

ורבה, ותרבה:

מעט מעט, מן הטעם שאמר פן תהיה הארץ שממה, ועוד לתת להם מועד לשוב מפשעיהם:

תפרה, תרבה, מלשון פרו ורבו:

ונחלת את הארץ, שתוכל לישבה כלה:

ושתי את גבלך, אבל בפ' מסעי ששם פרט גבולי הארץ בצמצום לא נזכר לא ים סוף ולא נהר פרת, ועוד אילו היה גבול א"י מתחיל דוקא מים סוף, הנה כשנסעו מעציון גבר (שהוא בקצה ים סוף) היו נכנסין לא"י מיד, וכן תאמר מנהר פרת שהוא עובר באמצע בבל והוא רחוק מגבולי א"י, אולם הגבולים הנזכרים כאן הם בתנאי שכתוב סוף פ' עקב אם שמור תשמרון את כל המצוה וכו' שאז ירחיב ה"ית את גבולי א"י וינחילם כל עשר עממין אשר הבטיח ה' לאברהם:

מים סוף, מלשון ים סוף שהוא נגד קרן מזרחית דרומית של א"י:

ועד ים פלשתים, הוא הים הגדול הנמשך עד קרן מערבית צפונית של א"י, באופן ששני הגבולים האלה הם אלכסון א"י מקרן מזרחית דרומית לקרן מערבית צפונית:

וממדבר, שהלכו בו בני ישראל שהוא למערב דרום א"י:

עד הנהר, הוא נהר פרת ההולך מול קרן מזרחית צפונית של א"י, ושני הגבולים האלה הם אלכסון א"י מקרן מערבית דרומית לקרן מזרחית צפונית, והטעם שסמן הגבולים מן הקרנות, כי אם תמשוך שתי האלכסונות שזכרנו, תמצא עיר ירושלים באמצע האלכסונות במקום שחותכים זה את זה:

וגרשתמו, ותגרשם:

ולאלהיהם, להניח ע"ז שלהם, אלא יהרסם וישבר מצבותיהם כנזכר במקום אחר:

לא ישבו בארצך, לפי שאסר בפסוק שלמעלה כריתת הברית עם ז' עממין ועם אלהיהם, בא עתה לתת טעם לשתיהן, לא תכרות להם ברית, דהיינו לא תתרצה שישבו בארצך, פן יחטיאו אותך לי בדרכיהם הנשחתות, ולא תכרות ברית לאלהיהם לקיימם בארצך מבלי הכריתם, כי אם תעשה כן לבסוף תעבוד גם אתה את אלהיהם:

כי יהיה לך למוקש, הוסיף לתת טעם לדבר מדוע החששא ההיא יותר ראויה אם יקיימו את העצבים המתים, אף אם יאבדו את עובדיהם, ואפשר שיחשבו בלבבם שאין רע בקיום הפסילים והמצבות, אם לנוי או לזכר לבד ואמר כי יהיה לך למוקש, כלומר כמו המוקש הנתון על דרך בני אדם שקשה להשמר ממנו, כן תועבת הע"ז המצויה תמיד לנגד עינינו, תדיח נפש יקרה להטותה אחריה, ורגליה יורדות אל חדרי מות, והנה עד כה ספר הברית: