אחר הדברים האלה, כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, והיה זה מיד אחר שובו מהכות את המלכים,

במחזה, בנבואה, כי הנביא יחזה מראות אלהים בראיה רוחנית כאשר יראה האדם בעינים פקוחות את התמונות העומדות לנגדו:

אל תירא אברם, יראה שהיה מתירא מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו להנקם ממנו, אך עכ"פ יקשה מאד איך כרגע נהפך לבו בקרבו, כי תמול היה לבו כלב האריה ורדף כגבור אחרי המלכים, ועתה שנצחם מה הגיע לו שהיה מתירא? אולם יש לדעת כי השם ב"ה נותן לפעמים בנפש בחיריו כח גדול לעשרת מעשים נפלאים נגד שקול הדעת, ובהיותם מלובשים בכח העליון הזה לא יראו ולא יפחדו וגוברים על כל מונע, כמו יונתן בן שאול שהלך למחנה פלשתים, ודוד שנלחם עם הענק והציל שה מפי ארי, ומשה שהרג את המצרי, וכמו שהיה אברם במלחמת המלכים, אולם לעתות אחרות מונע השם הכח הזה מן הקדושים האלה כדי לנסותם ולהוציא יראת ה' שבנפשם מן הכח אל הפועל, ואז יפעלו הגדולים האלה ככל שאר בני אדם, דואגים איך יפול דבר ומכינים הכנות טבעיות להצליח בהן, כמו שקרה ליעקב כשבא עשו לקראתו, ולמשה רבינו כשנגלה אליו השם בסנה, ולשמואל כשהלך למשוח את דוד, וכזה קרה עתה לאברם שאחרי הנצחון לא הרגיש עוד בנפשו הכבוד וההדר ההוא שבו עטרהו השם לפני זה, ולכן היה דואג כן יבאו אויביו עליו כדרך כל בני אדם הדואגים על העתיד, כי חלילה לו לסמוך על צדקתו שיפליא השם לעשות עמו, אלא היה קטן בעיניו, ולזה היה ירא, והבטיחו השם שלא ירא עוד, ואמר הטעם:

אנכי מגן לך, כמו שהצלתיך עד כה, אהיה מגן לך לעתיד:

שכרך הרבה מאד, עקב לכתך עם ה' ונדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי:

ויאמר אברם, לא שמח לבו על השמועה הזאת לומר גם עושר גם כבוד יתן לי אלהים כי לא חפץ באלה, לפי שנפשו היתה שפלה בקרבו והסתפק במועט ומאס בכל קניני העולם ומחמדיו, ולכן השיב:

מה תתן לי, מה תרצה לתת לאיש כמוני שתחשב בעיני לשכר, אם תתן לי עושר וכבוד וסגולות מלכים אינו נחשב בעיני לכלום, כי לא מצאתי בכל המתנות שתחת השמש דבר עומד וקיים זולתי מתת הזרע, שכל המניח בן ממלא מקומו בחכמה וביראת ה' כאילו לא מת, ועל זה אמר השם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו' (לקמן י"ח י"ט):

ערירי, חסר בנים:

ובן משק ביתי, מלשון שקק בו (ישעיה ל"ג ד'), והכונה שכל עניני הבית הולכים ומתנהגים על ידו:

דמשק אליעזר, שיעורו איש דמשק, והוא מקום ידוע, והענין מה יהיה שכרי אחרי שאין לי בנים, אין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי אשר לקחתי לי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי, ואותו הפקדתי על כל אשר לי:

ויאמר אברם, כפל הכתוב לשון אמירה שני פעמים להודיענו שבעוד דברו בפיו בא אליו פתאום דבר ה' להבטיחו שזרעו יירשנו, כאילו אמר ואברם עודנו עומד ואומר הן לי לא נתתה זרע והנה דבר ה' אליו וכו', וזה טעם שאמר והנה, כי בלא זה היה די לומר ויהי דבר ה' אליו כמנהג בכל מקום:

הנה דבר ה' אליו, הטעם שבא אליו הדיבור פתאום, להורות לו שכוונת השם באמרו שכרך הרבה מאד לא היתה אלא על הבטחת הזרע, אלא שבחר הש"ית להסתיר כוונתו מה יהיה השכר ההוא כדי לנסותו אם יתאוה לעושר וגדולה או למתנות אחרות, כדרך שאמר השם לשלמה בגבעון שאל מה אתן צך והשם ידע מה ישאל, ורק אמר לו כן להרבות שכרו אח"כ, וכן כאן נתן מקום לאברם לחפש במצפוני לבבו איזה דבר יחמוד ביותר, וכששמע ממנו שהוא מואס בכל ורק נכסף להוליד בן, אז הודיעו לא יירשך זה:

זה, מוסב אל אליעזר הנזכר לעיל:

ויוצא אותו החוצה, לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הככבים, וגם רמז לו השם בזה שיצא מגדר ההתחכמות האנושי כדרך שאחז"ל צא מאיצטגנינות שלך וכו', כי אין מנהגי השם עם בחיריו כפי התולדות וחקי הטבע כי אם למעלה מהם, ומעתה יהיה לבך בטוח שיתקיימו לך הבטחותי, ושיהיה זרעך רב כעפר הארץ אע"פי שזקנת בלי בנים:

והאמין בה', כל מקום שבא לשון אמונה ואחריו בי"ת ענינו שהאמונה נשענת על דברת המדבר שלא יכזב, אע"פי שהדבר סותר לסברתו ולשכלו, וכן כאן ידע אברהם שהשם ית' אל אמונה וכל הבטחותיו יתאמתו בפועל, לכן עם היות שהדבר זר בעיניו שזקן כמוהו יוליד בנים, האמין באל הנאמן ולא שאל לו אות על זה, ואין כן אמונה שאחריה למ"ד שהיא נוסדת על סברת השכל, כלומר שמאמין לפי שהדבר נצטייר כן בלבו, יהיה המגיד מי שיהיה:

ויחשבה לו צדקה, הקב"ה חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על שהאמין בו ולא שאל לו אות ברית על דבר יוצא ממנהג התולדות, וצדקה כמו וצדקה תהיה לנו (דברים ו' כ"ה):

אני ה', אחרי שהבטיחו על הזרע בא לגלות לו סוד אחר, ואמר לו אל תחשוב שמה שאמרתי לך אשר יצא ממעיך הוא יירשך, הוא ענין שנתחדש ברצוני אחר ששאלת לך בן, ואילו לא התאוית לבנים היית הולך ערירי, כי דע לך שאני ה' לא שניתי, ולפי שאני קורא הדורות מראש ומצאתי מאז לבבך נאמן לפני, לכן טרם תצא מרחם הקדשתיך לעבד לי ובחרתי בך ובזרעך, ובעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך את הארץ הזאת, ועל דעת כן הוצאתיך, אלא שרציתי לנסותך פעם אחר פעם כדי שתצטייר יראתי ואהבתי בלבך בשיעור נפלא, וכדי להרבות שכרך:

במה אדע כי אירשנה, לא שאל אות על ההבטחה הזאת, וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו דבר נפלא, אבל בקש אברם לידע ידיעה אמתית שיירשנה, כי חשש פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים שיעשת הוא או בניו, ופן יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים יושבי הארץ תשובה, ויקוים בהם מה שכתוב על ידי (ירמיה י"ח ז') רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ וכו' ושב הגוי ההוא מרעתו וכו' ונחמתי על דעה, לכן כרת הקב"ה עמו ברית שיירשנה על כל פנים מבלי שום תנאי, ועוד היה אברם מסופק אם יירש הוא עצמו את הארץ או אחד מבניו או מבני בניו, ואם יהיה דור שלישי או רביעי או לאלף דור כי בהבטחות שקדמו פעם אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ופעם כי לך אתננה, ופעם לך אתננה ולזרעך, ועכשיו חזר ואמר לו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, לכן נתעורר אברם לשאול באיזה דור תקויים ההבטחה הזאת, וגם על זה השיבו האל שדוקא זרעו יירשנה ולא הוא, כי הוא יבוא אל אבותיו בשלום, ושדוקא דור רביעי ישובו הנה, וגילה לו אורך הגלות וקץ הישועה:

עגלה משלשת, בת שלש שנים:

ואיל, הוא הכבש הגדול:

וגוזל, בן יונה ודוקא קטן, והנה רמז לו השם בזה לקרבנות שיקריבו ישראל לפניו, כי מאלה לבדם הנזכרים בבהמה ובעוף יביאו קרבנותיהם:

ויבתר, חתכם כל אחד לשני חלקים, שכן דרך כורתי ברית בימים ההם לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, ובחרו בזה המעשה להורות על ההסכמה שעשו ביניהם, הכריתה מורה על היות הדבר נגזר ונפסק כאילו כבר עשוי, וההעברה בין הגזרים מורה על אחדות הכונה והרצון בכורתי הברית, וכמו שאין החצי האחד שלם בלתי צרוף עם החצי שכנגדו, כן אין רצון אחד מהם שלם בלי רצון חבירו, והשם יתעלה ברצותו לעשות ברית עם אברם בחר במעשה ההוא הנהוג אז, ונתן לו בזה הבטחה וקיום על דבריו, וזולת זה בהיות מדרך החכמה העליונה לרמוז במעשה אחר לענינים רבים, כן היה בזה רמז לקרבנות והעבודה שיעבדו בניו בארץ אשר ינחילם, כי בתר הבהמות בתוך לרמוז לכל קרבן בהמה שצריך לנתחו לנתחים או ירימו ממנו החזה והשוק או החלבים, אבל הצפור לא בתר כי כן בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל, ועוד בא המעשה הזה לרמוז אל אומות העולם הנמשלים לפרים ואילים ושעירים שנאמר סבבוני פרים רבים (תהלים כ"ב י"ג), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס (דניאל ח' כ'), ואומר והצפיר השעיר מלך יון (שם כ"א), וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע (ש"ה ב' י"ד), לפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו האומות כלים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימים לעולם:

ואת הצפור לא בתר, אלא נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו:

העיט, הוא מין עוף הדורס:

על הפגרים, על הגופות לאכול אותם כמנהג העופות:

וישב, אברם גרש אותם משם, ונרמז לו בזה כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחם:

לבא, שהיה נוטה לבא, כלומר סמוך לשקיעת החמה, ונמשכה הנבואה עד אחר שקיעת החמה:

ותרדמה, כבר אמרנו (לעיל ב' כ"א) שתרדמה היא יותר חזקה מן השינה הטבעית, והשם הפיל תרדמה על אברם לרמוז לו על הגלות:

אימה חשכה גדולה, תיבות חשכה וגדולה הם שמות התואר לתיבת אימה, והשם הביא פתאום בנפש הנביא אימה והיתה האימה הזאת חשכה וגדולה, ואח"כ פירש לו ענינה ואמר כי גר יהיה זרעך, כלומר האימה שהרגשת היא רמז לגלות קשה שיבא לזרעך בארץ לא להם:

כי גר יהיה זרעך, לפי שאברם שאל מתי יירשו בניו את הארץ, הודיעו עתה שזרעו יהיה גר בארצות אחרות ד' מאות שנה ואח"כ הדור הרביעי ישובו הנה לרשתה, ואע"פי שאין לבא בסוד ה' לידע למה גזר גלות כזה לזרעו של אברהם, הנה לפי הפשט יראה שהיה זה בעון בני יעקב שמכרו את יוסף אחיהם על לא חמס בכפיו, והודיע ה' לאברם שעתידים בניו לחטוא ויתחייבו גלות, ואמר זרעך סתם, כי הת' שנה של גלות וגרות התחילו משנולד יצחק:

בארץ לא להם, ולא אמר בארץ מצרים אלא לא להם, כי משנולד יצחק גרו אבותינו פעם כה ופעם כה, ויגר אברהם וכו' (לקמן כ"א ל"ד), וישב יצחק בגרר (שם כ"ו ו'), ויעקב גר בארץ חם (תהלים ק"ה כ"ג), לגור בארץ באנו (בראשית מ"ז ד'):

ועבדום, כמו ועבדו בהם, כלומר אנשי הארץ ההיא שזכר יעבידו את זרעך בפרך:

וענו אותם ארבע מאות שנה, הרי המקרא מסורס, ושעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם:

וגם את הגוי אשר יעבודו, אע"פי שאני גזרתי על בניך להיות גרים ועבדים בארץ לא להם, אעפי"כ אשפוט את הגוי אשר יעבודו, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי, והטעם כי הם לא ידעו מגזרת ה' ולא כיונו לעשות רצונו כי אם להרע לישראל, ולזה לא זכר ה' בברית הזה שם המצריים כלל, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר שעשו רצון הבורא ואמר סתם שגוי אחד ירדה בישראל בפרך, לכן לב' טעמים נתחייבו המצריים עונש גדול, האחד הוא מה שאמרנו שכוונתם היתה לרעה, ולא לעשות רצון השם, וראיה לזה כי כאשר צוה אותם השם השכם והערב לשלח את ישראל מארצם הקשו ערפם לבלתי שלחם, וכדרך מה שכתוב בסנחריב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו (ישעיה י' ז'), ושנית שהוסיפו להרע לישראל יותר ממה שנגזר עליהם בהשליך בניהם ליאור וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזהו שאמר דן אנכי, שאביא אותם במשפט אם עשו כמו שנגזר עליהם או הוסיפו רעה, כדרך שאמר הכתוב קנאתי לירושלים וכו' וקצף גדול אני קצף על הגוים וכו' אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א' י"ד):

ואתה, פי' ואולם אתה, כלומר אף שגזרתי על בניך להיות עבדים בארץ לא להם, אתה לא תראה דבר העבדות והענוי בימיך:

תבוא אל אבותיך, כנוי למיתה כדרך כל הארץ, והנה מן המליצה הזאת לכנות המיתה בשם ביאה אל אבותיו נדע ונשכיל שהשארת הנפש אחר המות היתה ידיעה מפורסמת באומתנו גם בימים ההם ולא הסתפק בה אדם, ולכן הורגלו לומר שהמת בא אל אבותיו והשומעים הבינו שהוא כנוי צמיתה טבעית, ואילו כדעת המתעקשים הממאנים להאמין זאת, תהיה המליצה זרה ובלתי מובנת כלל לשומעים, כי היכן הם האבות אם ככלות הגוף תכלה הנפש ח"ו, ולא תמצא בשום לשון מליצה מיוסדת על מושכל בלתי מפורסם ומקובל באומה שהשתמשה בה, ומליצות הלשון הם מופתים נאמנים על דעות העם המדבר בו:

ודור רביעי ישובו הנה, כמו בדור רביעי, כלומר לא ישוב זרעך בארץ הזאת אשר אני נותן לך כ"א בדור רביעי, שיאריך השם לאמורי עוד ד' דורות עד שתתמלא סאתו, והשם ידע מאז שלא ייטיבו הכנענים מעשיהם לעולם, ולבסוף יתחייבו כליה, אלא כך היא מדת טובו ית' להאריך אפו אף לרשעים:

הנה, כל הנה בלי מלת עד מורה על המקום כלומר אל המקום הזה, ועם מלת עד יורה על הזמן, וכן הענין במלת אנה:

האמורי, כל הז' אומות בכלל, והזכיר האמורי שהוא הגדול שבהם, כמו שאמר הנביא אשר כגובה ארזים גבהו:

ויהי השמש באה, זמן עבר, ופי' כבר באה ולכן הוא מלעיל:

ועלטה, הוא חשך אפלה:

תנור עשן ולפיד אש, אמר שראה דמות תנור מעלה עשן ובתוכו לפיד אש, והיה זה כעין מראה דמות כבוד ה' הנגלה בהר סיני לעיני כל העם, כי גם שם כתוב ויעל עשנו כעשן הכבשן (שמות י"ט י"ח) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת (שם כ"ד י"ז), והמראה הזאת עברה בין הגזרים לאות על כריתת הברית שהיא השבועה שנשבע השם לאברהם על ירושת הארץ, ועליה רמז ליצחק באמרו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (לקמן כ"ו ג'):

לאמר, באמרו לו את הדברים האלה:

נתתי, כמו אני נותן:

מנהר מצרים, אינו היאור, כי אם נהר ששמו נחל מצרים, והוא למערב א"י בגבול חלק שמעון:

נהר פרת, לצד מזרחית צפונית של א"י, אבל אינו מגבולי א"י כי לא נזכר בפ' מסעי, והטעם לפי שהבטחת הארץ האמורה כאן כוללת גם הרחבת גבוליה לעתיד לבא אם ישמרו בני ישראל מצות ה' כמבואר (דברים י"ט ח'), ולכן הזכיר כאן גם עממין שלא באו עדיין תחת ממשלת ישראל, ועתידין להכבש לעתיד לבא, כי כולם נכללו בהבטחה זאת, אשר על זה סובב כונת הכתוב ושתי את גבולך וכו' (שמות כ"ג ל"א) כמו שאפרש שם:

את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני, שלשה עממין אלו לא נזכרו עוד בתורה, והם עמון ומואב ואדום שעתידין להיות ירושה לישראל שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה י"א י"ד), ועיקר ישיבת הארצות האלה היתה ע"י בני כנען אשר פשטו בכל עבר מזרחי של הירדן, והראיה כי גם סיחון ועוג שהיו ממזרח הירדן נקראו אמוריים שהוא לפעמים שם כללי לכל בני כנען מן הטעם שכתבתי (לעיל י' ט"ז), ואלה בני כנען שהיו למזרח הירדן נקראו ג"כ רפאים לגדלם וגבורתם, ולפי שהרפאים האלה היו בארץ עמון ומואב וגם בגלעד ובשן, לכן זכר כאן במתנה קני וקניזי כנגד עמון ומואב שלא הורשו ישראל לכבשם אלא לעתיד לבא ואח"כ הזכיר בפרט ואת הרפחים כנגד ארץ סיחון ועוג שהורשו לכבשם מיד:

ואת הפרזי, זה לא נזכר למעלה בבני כנען, ולעומת זה נזכר שם (י' ט"ז) החוי שלא נזכר כאן, ואחשוב כי נתחדש שם פריזי לאחד מבני כנען בבחינת היותם יושבים בערי הפרזות, וכאן הוא רומז אל החוי הנקרא ג"כ עוי לדעת הרמב"ן (דברים ב' כ"א), כי הכתוב העיד שהיו העוים יושבים בחצרים דהיינו בערי הפרזות, אלא שלאחר זמן כשנהיו לעם רב נחשבו לשני עממין החוי לחוד והפריזי לחוד, ולכן נזכרו חוי ופריזי פעמים רבות בתורה כשתי אומות: