ותצא דינה, כי חוץ לעיר נטה יעקב אהלו, ויצאה משם ונכנסה לעיר:

בת לאה אשר ילדה ליעקב, הטעם לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה, והזכיר אשר ילדה ליעקב כי כל האחים קנאו לה:

לראות בבנות הארץ, לראות אנה ואנה בין בנות הארץ כי לא היה בבית יעקב נערה אחרת בלתה להתענג בחברתה, וקרוב הדבר שיצאו אז בנות העיר לחוג את חגיהם במחולות או כדומה וטעתה דינה לצאת יחידה להתחבר עם בנות הערלים ההם, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ולכן נענשה:

נשיא הארץ, יתכן ששב אל שכם שגם הוא היה לראש על אנשי העיר כאביו, וכן משמע לקמן ששניהם דברו אל אנשי העיר, ושם כתוב וישמעו אל חמור ואל שכם בנו (פסוק כ"ד), מכאן ששניהם נשיאים היו:

ויקח אתה, בעל כרחה כי לא אמר הכתוב ויקח אותה לאשה, כמו שכתוב אח"כ קח לי וכו' לאשה:

ויענה לפי שהיתה הלקיחה באונס קראה הכתוב ענוי, וסיפר בשבחה שלא נתרצית לו אע"פי שהיה נשיא הארץ:

ויאהב את הנערה, החשק הגדול לשכם, כי היתה הנערה יפת תואר מאד, אבל לא ספר הכתוב ביפיה בהיותו אליה למכשול עון:

וידבר על לב הנערה, דברים המתיישבים על הלב, כי היתה מצטערת על חלול בתוליה ובוכה תמיד, ולא היתה מתרצת אליו:

קח לי, כבר היתה בביתו, אבל ראה שלא יכול לפייסה, ושאי אפשר לו לעשות הנישואין עד שתתרצה לו, לכן אמר לאביו שיעשה באופן שתסכים בדבר, וזה בדבר אל קרוביה שיחפצו לתתה לו:

ויעקב שמע, לפי ששכם וחמור בקשו להסתיר מיעקב את המעשה הרע שעשו, וכמו שנפרש בסמוך, לכן דקדק הכתוב להודיענו שיעקב ידע את כל אשר נעשה אע"פי ששכם לא הגיד לו כלום:

כי טמא, שכם:

ובניו היו את מקנהו בשדה, הוא כמו מאמר מסוגר, והקדמה למאמר והחריש יעקב עד בואם:

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, לפי הפשט היו בשדה כשהגיד להם המגיד כי נגזלה דינה וכשמעם זאת באו מן השדה, ובעת בואם היה חמור אצל יעקב לדבר אתו, וכשראם חמור דבר אל כולם שכם בני וכו' ואף כאן הקדים הכתוב מלת כשמעם להודיע שבני יעקב ידעו את הדבר כמו שקרה באמת ולא כמו שהגיד להם חמור, ולכן נועצו אח"כ לדבר במרמה, וכמו שנפרש במקומו:

כי נבלה עשה בישראל, בישראל שהם זרע קודש ונגדרים מן העריות, אבל אצל הכנענים השטופים בזמה לא נחשבה זאת לנבלה שכן כתוב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י"ח כ"ז):

לשכב את בת יעקב, ובפרט להיותה בת יעקב עצמו, והיה ראוי לשכם למנוע עצמו מלחלל כבוד הצדיק:

שכם בני חשקה נפשו בבתכם, בקש לרמותם ולא הגיד להם דבר מן הענוי והנבלה שעשה בנו, רק שאל את דינה מאתם כאילו אינו רוצה לעשות דבר שלא ברשותם, וכאילו דינה ברצונה נתעכבה בביתו, ועדיין לא נתחלל כבודה, אולם אם היתה כוונתו לטובה, היה לו לספר הדברים כמו שהיו ולבקש מהם מחילה על בנו, ואח"כ ישא ויתן עמהם על דבר הנישואין:

והתחתנו אתנו, עמנו, והיה חמור חפץ מאד בזה, כי משפחת יעקב חשובה ומיוחסת יותר מכל גדולי ארצם:

את בנותיכם תתנו וכו' תקחו לכם, אתם תתנו בנותיכם ליותר חשובים שבינינו, ותבחרו לכם בנותינו היותר חשובות ויפות, הכל כרצוניכם, ואמר כל זה לפתותם שיתנו לבנו את דינה, אבל כשדבר אל אנשי עירו הפך הלשון:

שבו וסחרוה, שבו בה וסחרו בה, וגם בזה היה חפץ מאד כי לתועלת יהיה לו ישיבת יעקב בארצו:

והאחזו בה, קחו לכם אחוזה בה עד שתהיו כגדולי העיר:

ויאמר שכם, יראה כי בתחלה הלך חמור לבדו לדבר אל יעקב, והוצרך להמתין שם עד יבואו בניו מן השדה, כי לא רצה יעקב לדבר כלל בענין זה אם מפני כבודו ואם בעבור העצבון הגדול שהיה לו על דבר בתו וכשראה שכם שאביו מתאחר לבוא לא יכול עוד להתאפק ויצא גם הוא לראות איך יפול דבר, והגיע אל בית יעקב ברגע שהשלים אביו לדבר, ולפי שבני יעקב לא ענו דבר לדברי חמור, חשב שכם להוסיף עוד דברי רצוי ופיוס כדי שיתרצו לו ואמר אמצא חן בעיניכם וכו':

מהר, כתובה שהוא הדבר הניתן לבתולה, כדכתיב כמוהר הבתולות (שמות כ"ב ט"ז), והם סבלונות שהבחורים שולחים לבתולות כאשר ישאו אותן:

ומתן, מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה:

ואתנה כאשר תאמרו אלי, המנוול הזה חשב שיעקב יהיה נבהל להון ובעבור בצע כסף יתרצה בחרפת בתו אבל מלבד שיעקב היה עשיר גדול בברכת ה' כדכתיב ויפרוץ האיש מאד מאד (לעיל ל' מ"ג), גם לא היה רודף אחר הממון כי היה די לו לחם לאכול ובגד ללבוש כמו ששאל מהשם בבית אל, ואדרבא היה נדיב לב לתת משלו לאחרים, כנראה מן המנחה ששלח לאחיו, ואיך יתן את בתו לאיש כנעני בעבור המוהר והמתן לפיכך בהיות דברי שכם נגד כבודם, לא הזכירו בני יעקב בתשובתם כלום לא מן המהר ולא מן המתן:

ויענו בני יעקב, הנה חמור ושכם אל אביה ואחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, שבעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל:

במרמה, בדין היה שידברו אתו במרמה כי אחרי הנבלה הגדולה שעשה שכם לאנשים צדיקים שלא עשו עמו רק טוב וקנו מאתו בכסף מלא מעט קרקע לנטיית אהלם, רצה גם כן לרמותם ולהראות עצמו כאילו אין עול בכפיו, ובא בחלקלקות לשאול את דינה אחרי אשר גזל אותה בחזקה וענה אותה, והיתה המרמה בזה שהראו את עצמם כאילו לא ידעו כלום ממה שענה שכם את אחותם מאחר שהוא בקש להעלים מהם מה שעשה ותיקנו תשובתם באופן שיחשוב שכם כאילו הם ימלאו את בקשתו, אבל הם לא אמרו בפירוש שיתנו לו את דינה, וכמו שנפרש בסמוך, ועוד חשבו בני יעקב שלא יעשו כן בני העיר להמול כולם בעבור שכם, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם בלי שפיכת דמים וילכו, ובעצה הזאת הסכים גם אביהם, כי בפניו דברו, אבל מה שהרגו אח"כ כל אנשי שכם היה לסבה אחרת ולא כיונו אליה עתה, כמו שנפרש שם:

אשר טמא את דינה אחתם, שב על במרמה, כי לזה דברו במרמה על אשר טמא את אחותם ורצה להעלים מהם דבר זה:

לא נוכל לעשות, הרי שבתחלת דבריהם אמרו בפירוש שא"א להם לעשות זאת והטעם כי חרפה היא לנו, פי' אם ירצה אדם ליקח את בתנו לאשה, צריך שימול תחלה את בשר ערלתו כדי שלא תגיע אלינו חרפה בהתחתן עם איש ערל בשר, ואח"כ ישאנה, אבל שכם עשה בהפך, כי תחלה בא עליה דרך זנות בהיותו ערל ואח"כ מל, ולפיה דין לא היה די מעשהו האחרון להסיר החרפה שעשה למשפחת יעקב במעשהו הראשון, אולם בני יעקב בראותם כי שכם בקש להעלים מהם את הנבלה שעשה, דברו גם הם במרמה כאילו לא ידעו מה שקרה, ורק אמרו בדרך כלל, אם תקדם המילה לבעילה נתרצה לך, ואם לאו ולקחנו את בתנו והלכנו, אבל שכם לא הבין כוונתם בחשבו שנעלם מהם אמתת הדבר ולזה מהר להמול:

אך בזאת נאות לכם, ולא פירשו במה יאותו להם, כי לא אמרו בפירוש לתת לו את דינה, אלא כונתם לומר נאות לכם במה שאמרתם להתחתן בכם מכאן ולהבא ולשבת אתכם, אבל לא לתת לכם את דינה אחרי אשר הוטמאה, כי לחרפה הזאת שוב אין תקנה, וכן משמע מלשון הכתוב כי מלת אך בא למעט, כלומר את אחותנו לא נוכל לתת לך כי כבר נבעלה לאיש אשר לו ערלה, אכן בזאת נאות לכם, ואין פירוש מלת בזאת, בתנאי הזה שנזכור אח"כ, אלא פירושו אך בדבר הזה ששאלתם להתחתן בנו נאות לכם, כי יש לתקן הדבר באופן שלא תהיה לנו לחרפה, וזה בהמול לכם וכו', והראיה על אמתת הפירוש הזה, מה שאמרו להמול לכם כל זכר, ואילו כוונתם על נתינת דינה לשכם היה די שישאלו להמול את שכם בלבד כי הוא העיקר:

ונתנו את בנתינו לכם, בזה גלו כוונתם שמעשה המילה לא יועיל אלא לעתיד להתחתן זה עם זה, אך לא לתקן מה שעבר:

ואת בנתיכם נקח לנו, תפשו הלשון שאמר חמור להם בנתינה ולקיחה, אבל להלן חמור הפך הדברים לאנשי עירו:

והיינו לעם אחד, בעלי הברית שכרת ה' עם אבותינו ומוכנים לקבל תורתו, והנה בני יעקב כוונו בזה לטובת אנשי שכם כדי לגיירם אם היה אפשר, אבל כשבא חמור לדבר אל אנשי עירו ואמר אך בזאת יאותו וכו' להיות לעם אחד לא היתה כוונתו להמיר דתו ולהשליך גילולי ומפניו, אלא כיון לרמות את בני יעקב ולשלול אח"כ את כל אשר להם כמו שנפרש בסמוך:

ולקחנו את בתנו והלכנו, אין פירושו שאם ימולו תשאר דינה בבית שכם, אלא שאם ימולו, יתיישב יעקב עם משפחתו ביניהם והיו לעם אחד ויתנו אח"כ את בתם לאחד מהם לאשה, ואם לאו ילכו משם מיד עם בתם:

את בתנו, ולא אמרו את אחותנו כי היו מדברים בשם אביהם:

ולא אחר, לא התעכב ברצונו להמול, כי אם היה הדבר תלוי בו היה מל לאלתר, אלא שהוצרך לדבר תחלה אל אנשי עירו, ולזה יורה שורש אחר שהוא על העכבה ברצון:

כי חפץ בבת יעקב, וחשב שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה:

והוא נכבד מכל בית אביו, שכם היה הנכבד מכלם, לכן שמע אליו אביו לילך עמו לפייס אנשי עירו שיתרצו להמול, וגם אנשי העיר שמעו אליו לפי שהיה נכבד:

האנשים האלה, התבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים כן כדי שתנתן דינה לשכם, אלא כך אמרו להם, מה שאנו יועצים אתכם הוא לטובתכם, וטובתכם היא שתעשו באופן שיתרצו האנשים האלה לשבת אתנו, ואל תחשבו שהם אויבים לנו ומבקשים רעתנו, כי כבר ידענו שהם שלמים אתנו ורודפי שלומנו, וחפצים לשבת אתנו:

ויסחרו אתה, וגם יעשו סחורה בארצנו, ותגיע לכם תועלת ורוח מהם:

והארץ הנה רחבת ידים לפניהם, אין לכם לירוא כן לא תוכל הארץ לשאת אותם, כי יש מקום רחב בארצנו גם להם:

את בנתם נקח, הפך ממה שאמרו לבני יעקב, וכל זה לפתות את אנשי שכם:

אך בזאת יאתו לנו, טעם מלת בזאת כלומר בתנאי הזה שנהיה נמולים, וזה כפי מחשבת חמור ושכם בנו, ואינו דומה למה שאמרו בני יעקב אך בזאת נאית לכם, כי הם כיונו לומר שאם ימולו, יאותו להם רק בדבר ההוא ששאלו להתחתן זה עם זה, כמו שפירשנו שם:

מקניהם, ואח"כ אמר וכל בהמתם, כי רק הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מקנה בעבור שהם עיקר קנין האדם, ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה ויכנסו בכלל וכל בהמתם:

הלא לנו הם, כלומר הלא ידעתם שהם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים, בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו מעט מעט, קצת בהונאה קצת בגנבות או בגזל וכדומה, ולבסוף נקח לנו כל ממונם:

אך נאותה להם וישבו אתנו, כלומר הכל תלוי בישיבתם בארצנו, ורק אם נאות להם בדבר הזה ישבו אתנו:

וישמעו, זה דבר גדול שיתרצו כל יושבי העיר להמול ולהביא עצמם לידי חולי כי אין חביב לאדם יותר מגופו, אבל כל זה עשו בעבור בצע כסף כדי לעשות להם חיל ונכסים מאשר ליעקב כאשר הבטיחם חמור:

ויהי ביום השלישי, לפי המסופר בספר הישר אחר שנמולו התחרטו על זאת, כי יראו מאחיהם הכנענים פן יבאו עליהם למלחמה, והמתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יתאספו כלם על בני יעקב להרגם בחרב, ודינה שמעה זאת כי היתה עדיין בבית שכם ושלחה להודיע זאת לאביה ולאחיה ביד נערה אחת מנערותיה אשר שלח יעקב לשמרה בבית שכם ועל זה נתמלאו חימה שמעון ולוי ועשו מה שעשו, ויש רמז מזה בפסוק ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ולא רדפו אחרי בני יעקב, שנראה שהיה בדעתם לרדוף אחריהם לולי חתת אלהים נפלה עליהם, אולם זולת זה אין ספק שבמשך שלשת הימים האלה נודע לבני יעקב מה שדברו שכם וחמור אביו אל יושבי עירם וכוונתם לשלול את בית יעקב, ובראותם שנמולו כל אנשי העיר לכוונה הרעה ההוא, עלה עשן באפם, ותחת אשר חשבו בתחלה ליקח את דינה מבית שכם בלי שפיכת דמים, עתה נועצו יחד להרוג את כלם בלי שידע יעקב כלום מזה, ועכ"פ חטאו במעשה הזה, כי היה להם לשכך חמתם ולא ללכת אחר כעסם, ולזה הוכיחם אביהם במאמר עכרתם אותי וכו', וגם לפני מותו שאמר ארור אפם כי עז וכו':

בהיותם כאבים, לפי פשוטו היו אז כואבים מיום ראשון ושני:

שני בני יעקב, בניו היו ואע"פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינן בניו שלא נטלו עצה הימנו, ב"ר:

אחי דינה, כלומר הנוקמים נקמתה:

בטח, שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם:

ויהרגו כל זכר, יתכן שהיתה עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולכן יכלו להרוג את כלם, ובספר הישר כתוב שמספר הנשים אשר הוליכו בשביה פ"ה נפש, והטף בזכר מ"ז נפש:

בני יעקב, שאר בני יעקב:

באו על החללים, לפשטם:

ויבזו העיר, לפי שהיה דעתם לשלול כל אשר ליעקב, עשו להם כאשר יזמו לעשות:

אשר טמאו אחותם, בעבור אשר טמאו, וממה שאמר טמאו בלשון רבים, יראה שכל בני העיר הסכימו במעשה שעשה שכם, והיה בעיניהם דבר טוב ורצוי שיהיה נשיא הארץ הראשון שיגזול נערה מבית יעקב כי אחריו יוכלו גם הם לעשות כן, וכן פתה אותם שכם בעצמו באמור להם את בנותם נקח לנו לנשים, ולכן חשבו בני יעקב שכל אנשי העיר בני מות הם:

חילם, ממונם:

שבו, לשון שביה, כי טעמו מלרע, והנה אמר כאן שני לשונות שבו ויבזו, כי לשון שביה נופל על הנפשות ולשון ביזה על הממון, והרי הוא כאילו כתוב וישבו את כל טפם ואת נשיהם ויבזו את כל חילם ואת כל אשר בבית:

כל אשר בבית, בבית של כל אחד מהחללים:

עכרתם אותי, לא אמר להם רוצחים אתם שהרגתם אנשים צדיקים על לא חמס בכפם, כי באמת רשעים היו, ונהגו עמו בתכלית הנבלה באשר זלזלו בכבוד משפחתו לעשות לו חרפה גדולה, והתנכלו עליו לקחת את אשר לו, אשר על כל אלה היו ראויים לאיזה עונש, אבל עכ"ז הוכיחם שלא היה להם להתאכזר עליהם ולעשות נקם בידם, כי לדעתו היה יותר טוב לברוח מפניהם אל ארץ אחרת מלהרגם, או להניח הדבר ביד השם, והוא יענישם כמו שהעניש את פרעה ואבימלך על דבר שרה, ולכן אמר להם עכרתם אותי, כמו המים שהיו צלולים ועתה הם עכורים, כן אני הייתי בשלום ובשלוה עם כל העמים אשר סביבותי, ואתם גרמתם שיתהפכו עלי לאויבים:

להבאישני, להבאיש את ריחי, והטעם לסבב שישנאו אותי וימאסו בי כמו שימאס אדם בדבר המבאיש, ולא אמר זה מפני יראת המלחמה, כי זה כתוב אח"כ ונאספו עלי והכוני, ולכן בא האתנח במלת והפריזי כי הם שני ענינים, הא' צר לו מאד להיות שנוא בעיני העמים, הגם כי אינו צריך להם ואף אם לא יבאו עליו למלחמה, כי הי' בטבעו רודף שלום וחפץ להיות אהוב בעיני כל העמים כדי שילמדו ממנו דרכי היושר והצדק, ולזה אמר להבאישני וכו', והב' היה ירא ג"כ פן יאספו עליו והכו אותו בהיותו במתי מעט:

מתי מספר, אנשים מועטים שיכולים לספרם בנקל:

ונאספו, ואם יתאספו עלי יכולים להכות אותי, ואז ונשמדתי אני וביתי:

ויאמרו, שמעון ולוי:

הכזונה יעשה את אחותנו, הנסבול הקלון והפגם הזה שאיש ערל ובזוי יעשה את אחותנו כזונה מופקרת לכל, ולא נשיב חרפתו שבעתים אל חיקו, כי אם נחריש אחרי מה שקרה, יאמרו שמופקרת היתה ולכן לא נקמנו נקמתה, ויהיה שכם הסבה שיאמרו כך, כי הוא במעשהו עשה אותה כזונה, כלומר סבב שיאמרו עליה שהיא זונה, וכדי שלא יאמרו כך מוכרחים היינו לעשות מה שעשינו: