ויקרא אל משה, השם האמור למטה והשיעור ויקרא ה' אל משה וידבר אליו, ולפי דעתי היתה הקריאה הזאת אחר ראיית הכבוד הנזכרת להלן (ט' כ"ג) וירא כבוד ה אל כל העם, כמובא במדרש חזית, וכבר כתבתי הטעם לעיל (שמות מ' ל"ה):

וידבר ה' אליו, אמרו חז"ל למעט את אהרן, וי"ג דברות בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן י"ג מעוטין למעט את אהרן, וכל זה לפי שמעקרי התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, שנבדל מכל הנביאים שקבל התורה בנבואה ואין בכח נביא אחר לקבל האור הגדול הזה בנבואתו, לכן אם יבא נביא לחדש מצוה או יאמר בנבואה הלכה כפלוני הרי הוא נביא שקר, ולכן הוצרכו י"ג מעוטין שלא נטעה שבי"ג דברות הללו הושוה אהרן למשה באור הנבואה:

מאהל מועד, הדביר וההיכל נקראים א"מ והעזרה נקראת פתח א"מ או חצר א"מ ולפי שהדבור היה מעל הכפורת מבין שני הכרובים וכאן אמר מאהל מועד, למדנו שלא היה משה שומע הקול עד שבא אל אהל מועד, ושהיה הדבור נפסק ולא יצא חוץ לא"מ כמו ששנו בת"כ:

אדם, ביארנו ששם אדם לא יונח כ"א על המין האנושי, ואין כן שם איש, ולכן נכתב אדם בראש פרשיות הקרבנות הבאים על כל חטא והרהורי לב, כי החטאים הן לאדם לבדו, בעבור שהוא אדם, וכן כתוב כי יעשו מכל חטאות האדם (במדבר ה' ו'):

כי יקריב, כשירצה להקריב, כי לא צונו השם על דברי עולה או זבח כמפורש בנבואת ירמיה:

יקריב, כל מעשי הקרבן שעל ידיהן יכשר לעלות לרצון נקראים בלשון הקרבה, כמו בספל אדירים הקריבה חמאה (שופטים ה' כ"ה), ויקריב שבפסוק זה על ההפרשה, אם יקדיש מעדרו בעל חי להיות קרבן לה', כי אסור להביא חולין לעזרה:

מכם, שיעור הכתוב אדם מכם כי יקריב קרבן לה' ורבותינו למדו מזה פרט לגזול ואולי ירמוז שנחשב הקרבן כאילו הקריב נפשו או נפש בנו, כאמרו האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ו' ז'):

קרבן, שם דבר נופל לבד על הקרב לגבוה:

לה', אחז"ל בכל הקרבנות נאמר לה' ביו"ד ה"א ולא אלהים וכיוצא שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, כלו' לפי שטועים להקריב לצבאות נכתב תמיד השם המיוחד שאין אחר נקרא בשם זה:

מן הבהמה, כמו אם מן הבהמה, וכן אמר בסמוך ואם מן הצאן ואם מן העוף, ולא הוצרך פה למלת אם, בעבור שנזכרת בראשונה, ולפי שבכלל בהמה כל מיני בהמות וחיות, פרט בקר וצאן:

תקריבו, בל' רבים, מלמד ששנים או יותר מביאין עולה בשותפות, ונקראת עולת השותפין:

קרבנכם, מלמד שהיא באה נדבת צבור, והיא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות, ולפי הפשט יאמר כדין היחיד המביא נדבה כן דין עולת חובה של צבור שבאה ממינים אלו, ונעשית כמשפט זה, ונאמרו ויקרב את העולה ויעשה כמשפט (להלן ט' ט"ז) כמשפט עולת נדבה האמור כאן:

אם עולה קרבנו, אם רוצה להקריב עולה, קרבן שכלו עולה לאישים, ואין ממנו חלק לכהנים ולבעלים, ואח"כ אמר ואם זבח שלמים קרבנו כי השמות הללו נודעים בתורה בכמה מקומות בספרים הראשונים:

תמים, בלי מום:

יקריבנו, יקדישנו, שהמקדיש בעל מום למזבח עובר בל"ת שנא' כל אשר בו מום לא תקריבו לקמ' (כ"ב כ'):

יקריב אתו, היא הבאתו מביתו לעזרה, וזה מוטל על הבעלים:

לרצנו, יביאנו בכוונה שיהיה לו לרצון לפני ה', להפיק רצונו של מקום ב"ה וכן כל רצון האמור בקרבנות כך ענינו:

וסמך, מצאנו כל לשון סמיכה סמוך לחלושים ולנופלים כי הם נשענים בכל כחם על עוזריהם, וגם המטה שהאדם נשען עליו בכל כחו, אמר אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה (מלכים ב' י"ח כ"א), וע"ד המשל סומך ה' לכל הנופלים (תהלים קמ"ה י"ד), למדנו מזה שהסמיכה על הקרבן בכל כח הסומך, ומזה הוציאו בגמרא (זבחים דף ל"ג ע"א) דבעינן כל כחו:

ידו, קדמונינו קבלו שהסמיכה בשתי ידים, ובנין אב לכל הסמיכות שעיר המשתלח שנא' וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר והתודה (להלן ט"ז כ"א) ודרך הכתוב לומר ידו לשתיהן כי מצינו שהשם אמר למשה, וסמכת את ידך עליו (במדבר כ"ז י"ח) ובמעשה נאמר ויסמוך את ידיו עליו (שם שם כ"ג), ואם יש דרשה שעשה בטובת עין, סוף סוף, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וגילה הכתוב זאת בשעיר המשתלח לפי שסמוך לו והתודה עליו וכו', ללמדנו שכל סומך מתודה על קרבנו וידוי דברים:

ונרצה לו, החטא שחטא יהיה מרוצה לו בקרבנו שהביא, כמו כי נרצה עונה (ישעיה מ'), כי כן הוראת שורש רצה בנפעל, ולא יתכן לפרשו ששב על השם, כי הש"ית הוא הרוצה, כדרך יעתר אל אלוה וירצהו (איוב ל"ג כ"ה), והחטא הוא הנרצה:

לכפר עליו, לפי שסמך והתודה לפני אלהיו, ישמע השם קולו ויכפר עליו, אבל עיקר הכפרה היא בדם, וסמיכה אינה מעכבתו ולשון כפרה כבר פירשנו שהוא לשון כסוי לפי שמכסה על החטא שלא יראה עוד:

ושחט, בעל הקרבן או הכהן, ששחיטה כשרה בזר, ולשון שחיטה ענינו משיכה לכי שצריכה הולכה והבאה, וכן חץ שחוט לשונם (ירמיה ט' ז'):

בן הבקר, בסמיכה קראו עולה, וכן הפשט ונתוח, לפי שמיוחדים בקרבן אבל בשחיטה שנוהגת גם בחולין קראו בן הבקר, וגם מכאן ראינו שחיטה בחולין מן התורה:

לפני ה', בעזרה ואם כבר אמר אל פתח א"מ יקריבנו, הייתי אומר אחר שסמך והתודה עליה בעזרה, יוציאנה וישחטנה בחוץ שלא ללכלך הקדש, שהרי נוהגת גם בחולין ת"ל לפני ה':

והקריבו, זה נאמר על קבלת הדם מצואר הבהמה במזרק, שממנו יזרוק על המזבח, ואין לפרש והקריבו על זריקת הדם שהוא עיקר הכפרה, לפי שנאמר אחריו וזרקו, גם אין פי' והקריבו והגישו כמו ופרעה הקריב (שמות י"ד י'), כי ההולכה אינה עבודה מחוייבת ואפשר לבטלה אם שוחט בצד המזבח, אבל קבלה עבודה גמורה היא בקרבן, וסוף סוף כולל והקריבו גם הולכה, שמצינו בקרבן והקריב הכהן את הכל (להלן א' י"ג), ואמרו זו הולכת איברים לכבש:

על המזבח סביב, זורק מן הכלי שני זריקות מחצי המזבח ולמטה אחת בקרן מזרחית צפונית, והשניה בקרן מערבית דרומית נתון על הזויות כמין גם, והרי הוא על מקצת ארבע כותלי המזבח, וזהו סביב, שאין פי' סביב כחוט המקיף שהרי נאמר כל עמודי החצר סביב (שמות כ"ז י"ז) ולא היו כ"א עשרים עמודים באורך מאה אמה, רק ענינו לארבע רוחות, אם רב ואם מעט:

פתח אהל מועד, מזבח הנחושת שבעזרה:

והפשיט, יפשיט עורה, כמו ופשט את בגדיו (להלן ו' ד'), כי העור והשער שעליו לבהמה כמו הבגד לאדם:

ינתח אותה, בעודה שלמה, כי תחלה פושט עור כולה, ואח"כ מנתח אותה:

לנתחיה, יחתכנה לנתיחות, וכינוי נתחיה על נתחים שקבל בעל פה שתנותח להן העולה, והן המפורשות במס' תמיד, לא שינתח נתחיה לנתחים:

והפשיט, בעל הקרבן וכן ונתח, ושב על אדם כי יקריב, כמו ושחט, כי הפשט ונתוח כשר בזר:

ונתנו בני אהרן, אש הדיוט מן המערכה, שמסדר גחלי אש על המזבח:

וערכו עצים, יסדרו על הגחלים עצים כשירה, שלא יפלו הנתחים שיתנו עליהם, ונאמר בלשון רבים, לפי שהמצוה על הכהנים כולם שבהיות העולות רבים, פעם יעבוד כהן זה ופעם זה, ולכן כל המעשים הכשרים בזר, יזכור בלשון יחיד וסמך ושחט והפשיט ונתח ירחץ, כרומז על בעל הקרבן שהחל בו:

וערכו, את הנתחים כסדר על העצים כעורך את השלחן:

את הראש, שאינו בכלל הנתחים, שכבר הותז בשחיטה:

הפדר, יראה שהוא שם לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים, ולכך אמרו ז"ל שיהיה פורס הפדר על בית השחיטה:

וקרבו וכרעיו ירחץ במים, שב על בעל הקרבן, שגם היא כשרה בזר, ומסדר הכתובים אני רואה שתחלה מקבל הכהן את הדם וזורקו על המזבח, ואח"כ הבעלים מפשיטים ומנתחים ובאותו הזמן הולכים הכהנים ומסדרים את המערכה, וכשגמרו שניהן, הולכים הבעלים לרחוץ הקרב והכרעים, ובאותו זמן לוקחים הכהנים את הנתחים ועורכים אותם על העצים, וכשגמרו שניהן, חוזרים הכהנים ולוקחים גם הקרב והכרעים ועורכים אותם על הנתחים, וא"כ מתחלה ועד סוף הכהנים והבעלים עוסקים בעבודת ה':

ירחץ, אין רחיצת הכרעים בעבור שנדבק בהן אשפה כשכורעת עליהן, שהרי הופשט עורן אבל גזירת הכתוב הוא, ואפשר לפי שהעולה בא על הרהור הלב, שמהרהר מחשבות עברות חמורות, כמו והעלה עולות וכו' כי אמר אולי וכו' וברכו אלהים בלבבם וכו' (איוב א' ה') רמז ברחיצת הכרעים לטהרה ממחשבת ע"ז, כדרך כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א' י"ט י"ח), וממחשבות ג"ע כמו תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרים (איוב ל"א י'), וממחשבות ש"ד, וכמו וכלכם לטבח תכרעו (ישעיה ס"ה י"ב), והקרב בעבור הגזל והחמס ומאכל תאוה של איסור, והרחיצה כמו רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וכו' (ישעיה א' ט"ז):

והקטיר, לשון קטורת והעלאת עשן, וכן קיטור הארץ כקיטור הכבשן (בראשית י"ט כ"ח), שתאכל האש הכל ויכלה בעשן, ולא ישאר ממנו כי אם הדשן:

את הכל, בשביל הקרב והכרעים שלא נזכרו עדיין בכלל עריכת הנתחים:

עלה, חזר וקראה עלה, בעבור שאמר והקטיר הכהן את הכל, כי עולה היא כלה לאישים:

ואם מן הצאן, מעשה עולת בקר וצאן שוין, ומאד עמקו דרכי התורה, ואין בידינו לדעת למה נאמרו בשתי פרשיות, ובפרט בבן בקר מה שקצר בצאן, ופרט בצאן מה שקצר בבן בקר סמיכה וקבלה והפשט נאמרו בבקר ולא בצאן, וצפון נאמר בצאן ולא בבקר ואמרו בגמרא אמר קרא ואם מן הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון וכ"ש תחתון מעליון:

מן הכשבים או מן העזים, לפי שיש חלוק ביניהם בשלמים, פרט בעולה ששוין בעבודתם:

זכר תמים, דרשו רבותינו פרט לטומטום ואנדרוגינוס:

יקריבנו, יקדישנו:

על ירך המזבח, לצד צפון המזבח למטה בעזרה, ועל כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב' כ') סמוך לו, וזה פי' ירך, כמו ירך האדם שהוא בצדו וכן ולירכתי המשכן (שמות כ"ו כ"ב):

צפונה, מקיר הצפוני של מזבח עד הכותל הצפוני של העזרה:

הוא, למעלה אמר בלשון נקבה ונתח אותה לנתחיה (ויקרא א' ו') כי שב על עולה שבכתוב שהיא לשון נקבה, וכאן אמר הוא, שמוסב על הכשב או על העז שהוא זכר, כאומר הכשב הזה עולה הוא

ואם מן העוף, בעוף לא נזכר זכר תמים, שאין תמות וזכרות בעופות:

עולה קרבנו, שינה מלשון הנאמר בבקר ובצאן, כאומר רק לעולה יהיה, שאין גוף בא שלמים:

והקריב, יקדיש משני מינין אלו לבד, ובצאן אין בו כי אם כשבים ועזים:

התרים, גדולים ולא קטנים:

בני היונה, קטנים ולא גדולים, שזהו הוראת מלת בני:

והקריבו, אפילו תור אחד או בן יונה אחד:

אל המזבח, מלמד שנעשית בראשו של מזבח, לא כשחיטה שהיא על ירך, ולכן הכהן יקריבנו, שאין הבעלים רשאין לגשת אל המזבח, ומליקה עבודת קרבן היא לא כשחיטה ששחיטה אינה עבודה:

ומלק, אין חבר לתיבה זו במקרא וקבלו חכמים ענינה ואמרו שהיא נעשית בעצמו של כהן מול ערפו של עוף, מולק בבשר עד שמגיע לסימנין וקוצצן, ומבדיל את הראש מן הגוף, שהכתוב מצריכו להקטירו תחלה:

והקטיר המזבחה, את הראש לבדו, ואחר ששסע והסיר את המוראה, חוזר ומקטיר את הגוף:

ונמצה דמו, שרשו מצה כמו וימץ טל מן הגזה (שופטים ו' ל"ח), אך שמריה ימצו ישתו (תהלים ע"ה ט'):

ונמצה דמו, קודם לכן כשמולקו מוציא דם כלו, אוחז בראש ובגוף ומוציא דמו, ואין וי"ו ונמנה מהפך לעתיד, אלא וי"ו שמושית היא, והמלה עבר וענינה וכבר נמצה דמו קודם הקטרת הראש:

קיר המזבח, מוצה בראשו של מזבח מעל חוט הסובב והדם שותת למטה על קיר המזבח:

והסיר את מראתו, שם מראה הונח על מקום שמשליכים שם אשפתות ולכלוך, כמו וישימהו למחר אות עד היום (מלכים ב' י' כ"ז) הח"ית נוסף והמלה בלי ח"ית הוא מוראות, וכן הוי מוראה ונגאלה העיר היונה (צפניה ג' א'), וכן כאן את מראתו מקום שהגיאול בתוכו וזהו הזפק ובני מעים, ומוראה נקבה וכינוי הזכר על העוף, אבל כינוי בנוצתה על המוראה כלו' עם הנוצה אשר על המראה:

בנצתה, חותך מבחוץ נגד מקום הזפק הבשר והעור עם הנוצה שעליו ויטלנו עם הזפק, ונוצה הם אותם שעל עור הגוף:

והשליך, למרחוק:

קדמה, במזרחו של כבש ששם היו נותנים מוראת העוף ודשן מזבח הפנימי והמנורה, ועל זה אמר אל מקום הדשן, ולפי שגם במזרחו של מזבח יש מקום דשן, ששורפים שם פסולי המוקדשין ואימורי קדשים קלים, אמר אצל המזבח בסמוך לו, שהוא למזרחו של כבש:

ושסע, אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי (שופטים י"ד ו'):

בכנפיו, אילו אמר ושסע אותו סתם, לא ידענו אם יאחוז בשתי כנפיו וישסענו או יאחוז בשתי רגליו או במקום אחר בגוף, לכן אמר בכנפיו, שבהן יאחוז וישסע:

לא יבדיל, הכנף מן הגוף, ואם הבדיל כשר, והטעם לפי שהוא אחר שהרצה דמו:

והקטיר אתו, הגוף כי הקטרת הראש נאמר למעלה:

עלהעצים, כמו עולת בהמה, ושב גם על והקטיר הראשון:

עולה הוא, אף על פי שאין תמות וזכרות בעופות, נאמר לשון זכר, שהזכר חשוב יותר או ששב על העוף:

ריח ניחח לה', כך נאמר גם בעולת בהמה וגם במנחה, ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט, כשאין ידו משגת, ובלבד שיכוין לבו לשמים: