נקמת בני ישראל, ובפסוק הסמוך קראה נקמת ה', והטעם בזה כי המדינים שתים רעות עשו, האחת שהיו סבה שנפלו כ"ד אלף מישראל ובבחינה הזאת תקרא נקמת בני ישראל, כי היא נקמת המתים במגפה, והשנית שהסיתו אותם והכשילום בע"ז ובבחינה הזאת קראה הכתוב נקמת ה', כי נוקם ה' לצריו המבקשים להפר ברית עם ישראל:

אחר תאסף אל עמך, ואחרי כן תאסף:

החלצו, אמרו רז"ל בארבע לשונות נשתמשו בלשון הזה, ישלוף, ישזיב, יזיין, יניח, ישלוף וחלצה נעלו (דברים כ"ה ט'), ישזיב חלצני ה' (תהלים ק"מ ב'), יזיין חלוצים תעברו (דברים ג' י"ח), יניח ועצמותיך יחליץ (ישעיה נ"ח י"א), האיך מה דאת אמר רצה והחליצנו, והנה לכל הלשונות הללו הוראה משותפת, והיא ענין ההסרה והפרוד, וחלצה נעלו היא הסרתו מעל הרגל, וכן נקראות חליפות הבגדים מחלצות, או חליצות, לפי שלובש אלו בהסרת אלו, וכן חלצני ה' הכונה הפרידני מצרה, כענין צדיק מצרה נחלץ (משלי י"א ח'), ועל הגבורים הנבדלים מיתר העם לצאת לצבא יאמר שהם חלוצים, וזה ענין החלצו מאתכם, שיבדלו מהם הגבורים ויהיו על מדין, ואולי הושאל אח"כ שם חלצים על המתנים, ששם יחגרו ויאזרו חלוצי הצבא כמו אזור נא כגבר חלציך (איוב ל"ח ג'):

אנשים לצבא, כי להיות הנצחון הזה בדרך פלא כמו שיתבאר, אין צורך שילך כל העם למלחמה אלא די במעט מכם:

לתת את נקמת ה', לא תכונו לנקום נקמתכם, אלא תנו כבוד לה' ונקמו נקמת וכי הוא העיקר:

אלף למטה, שלא יתפאר שבט על שבט בנצחונו, והנה לא הלך עמהם איש משבט לוי לפי שהם לא היו יוצאים בצבא, ולא היה להם חלק בשלל המלחמה:

וימסרו נמסרו ע"י ראשי העם ושוטריו תחת יד פקודי החיל, כי הוראת השורש הזה על נתינת דבר מרשותו לרשות אחר בשיעור קצוב:

ואת פינחס, לא רצה משה לעשות המלחמה בעצמן והפקיד את פנחס כי הוא כבר התחיל לתת את נקמת ה' במדין במעשה כזבי, ולכן ראוי שהוא יגמור במצוה, ועוד כדי לחנכו בכהונה מאחר שהשם נתן לו ברית כהונת עולם והנה עשאו משה עתה כהן משוח מלחמה, ולפיכך אין ראוי שילך אלעזר כי הוא הכהן הגדול:

וכלי הקדש, הארון והציץ:

וחצצרת התרועה, שיזכרו לפני ה' להושיעם מאויביהם, כמ"ש וכי תבאו מלחמה וגו' והרעותם בחצוצרות (לעיל י' ט'):

בידו, ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (לעיל כ"א כ"ו):

ויצבאו, יצאו לקראתם לצבא, כי יתכן שהמדינים מעצמם נתעוררו לערוך מלחמה נגד ישראל, ואחרי שהכשילום בעון ע"ז וג"ע חשבו שעוד לא יהי' ה"ית בעזרתם, ובטחו כ"כ לנצחם עד שהביאו עמהם גם בלעם בן בעור למלחמה כדי שיראה בכליון שונאיהם ויקח שכרו משלם, אבל הקב"ה יעץ בהפך, כי תחלה הביא את ישראל במשפט על חטאותם והעניש קצתם במגפה, וקצתם בצווי והוקע אותם ולקצתם סלח בזכות פנחס, ואחרי אשר הטהרו מעונם צוה אותם להלחם עמהם והבטיחם בנצחון:

ויהרגו כל זכר, הגדולים ולא הטף, וענין זה היה פלא גדול ששנים עשר אלף איש יעצרו כח להלחם עם אומה גדולה ולהרוג כל הזכרים שבה, ולשבות את השבי הגדול ההוא אשר כפי המספר שבא בכתוב יגיע לכל איש ישראל בכמו ששה וחמשים צאן, ששה בקר חמשה חמורים, ושלשת נשים לשמור ולנהוג אותם מערי מדין עד ערבות מואב, וכל זה מלבד כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר שלא בא מספרם בכתוב, ובכל המלחמה הגדולה הזאת לא נפקד איש מבני ישראל אע"כ שהרגו מספר עצום מאויביהם, כי לערך הנערות הקטנות שהיו ל"ב אלף אין ספק שהיה מספר האנשים ההרוגים יותר ממאה אלף, אולם המאורע הזה הוא מן הנפלאות שעשה ה' לפרסם גבורתו בעולם כי נקמת ה' צבאות תעשה זאת כדרך שכתוב ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך (שמות כ"ג כ"ב):

על חלליהם, בתוך חלליהם, והולך ומבאר אותם על דרך פרט שהם את אוי ואת רקם וכו':

ואת צור, אבי כזבי:

ואת טפם, כולל זכרים ונקבות:

ואת כל חילם, כלל על בגדים וכלים:

את כל השלל ואת כל המלקוח, מצאנו שם שלל ושם מלקוח לפעמים כוללים כל דבר אשר ישלול המנצח במלחמה ויקחנו מאת המנוצח המשולל ממנו בחזקה, כמוזה שלל דוד (ש"א ל' כ') הנאמר על האדם והבהמה וכן וחצית את המלקוח, נאמר על האדם ועל הבהמה, אמנם אם יבאו שניהם יחד אזי יאמר שלל על בגדים וכלים, ומלקוח על האדם והבהמה, ואם תתחבר עמהם מלת שבי אזי שבי שם פרטי על האדם, ומלקוח על הבהמה, ושלל על בגדים וכלים:

ויבאו אל משה, להגיד שבחם שלא שלחו את ידם בבזה

אל המחנה, אין פירושו אל תוך המחנה דוקא כי משה יצא לקראתם אל מחוץ למחנה, אלא באו אל ערבות מואב סמוך אל מחנה ישראל, ושם בא משה לקראתם:

ויצאו, לכבדם מפני נצחון המלחמה שנתן ה' להם, ועוד להזהירם שלא יכנסו מיד למחנה, אלא יחנו שבעת ימים מחוץ למחנה בעבור טומאתם:

פקודי החיל, שנתמנו לראשי החיל:

החייתם כל נקבה, אף הגדולות היודעות איש, והנה השרים עשו כפי דין תורה שאמרה כי תקרב אל עיר וכו' והרגת את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה תבוז לך, אולם משה קלף עליהם באמרו שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות לענין הנשים, כי המדיניות ההמה עשו את כל הרעה וסבבו המגפה בעם ה' הכשילו אותם בבעל פעור, כמו שמפרש והולך בפסוק הסמוך:

בדבר בלעם, בעצתו:

החיו לכם, לצורך עבודתכם:

מחוץ למחנה, למחנה שכינה, כי אין טמא מת נשתלח חוץ לשנים האחרים:

שבעת ימים עד אשר יטהרו מטומאתם בהזאת שלישי ושביעי:

כל הרג נפש, בכלי המקבל טומאה, שהכלי מטמא אדם בחיבורי המת, כאילו נגע במת עצמו:

וכל נגע כחלל, בחלל עצמו:

אתם ושביכם, שיחטאו השבי בגדיהם הנוגעים בחלל, שלא יטמאו את העם בבגדיהם וכליהם:

וכל מעשה עזים, בגדים העשוים מצמר העזים:

תתחטאו, במי נדה, ואמר תתחטאו בבנין התפעל כי אינו מוסב על הכלים שהרי האתנח מפריד ביניהם, אלא פירושו אתם תחטאו עצמיכם, ועמכם כל בגד וכל כלי עור וכו', והווי"ן האלה משמשמים במקום עם, כמו ויוסף היה במצרים, פי' עם יוסף שהיה במצרים:

ויאמר אלעזר הכהן, כי חקת תורת הפרה לאלעזר נתנה, ומשה אמר להם תתחטאו על דרך כלל, ואלעזר פירש להם:

זאת חקת התורה, שלא יחשבו שהיתה זו מצוה מחודשת נאמרה לאהרן זולת משה הוצרך אלעזר לומר שכך צוה ה' אל משה

אך את הזהב, אף על פי שלא הזהיר להם משה אלא על הלכות טומאה עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול, ואך לשון מיעוט כלומר ממועטים אתם להשתמש בכלים אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות, ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלי קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך שלא יהיה שם חלודה אך המתכות יהיה כמות שהוא:

כל דבר אשר יבא באש, שתשמישו ע"י אש, אם ע"י חמין או ע"י אור עצמו:

תעבירו באש, אם תשמישו באור ממש כגון הזהב והכסף הנחושת והברזל מלבנו באור, ואם תשמישו ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין, הכל כדרך שהיה התשמיש בו באיסורין:

אך במי נדה זהו אפר הפרה לטהרן מטומאת מת, וחז"ל סמכו על מקרא זה ללמד על הטבילה במקוה שכל כלי מתכות צריכין עוד טהרה במקוה, ופירשו מי נדה במים שראוי שתטבול בהם הנדה, אולם פשוטו על מי אפר הפרה כת"א:

וכל אשר לא יבא באש שאין תשמישו ע"י אור רק בצונן ולא בלעו איסור:

תעבירו במים, לכבסם ולשפשפם במים יפה עד שתסור החלודה שנדבק בהן מן האיסור שזהו הכשרן מן האיסור, כי כדרך תשמישן הכשרן, וכך אמרו חכמים מדיחן ומטבילן והן טהורין, והנה הזהירם עתה על הגעלת כלי מדין, ולא הזהירם על כלי סיחון ועוג, הטעם כי ארץ סיחון ועוג מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב, ואמרו חז"ל כותלי דחזירי אשתרו להו, אבל מדין לא היה משלהם רק לנקום מהם הרגום ולקחו שללם, ולכן נהג איסור בכליהם, וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו וכו' כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בציבור, ועל דרך הפשט הזהירם שיהיו מחוץ למחנה ז' ימים ויתחטאו כדי שלא יטמאו את העם אבל שם כלם היו שוים בדבר:

וכבסתם, באורו וכאשר תכבסו בגדיכם ביום השביעי אז תטהרו:

ואחר תבאו אל המחנה, זה מחנה שכינה כמו שפירשתי:

שא את ראש, תקבל סכום מנין:

מלקוח השבי, באורו ראש המלקוח וראש השבי:

באדם ובבהמה, הוא ביאור על המלקוח והשבי:

וחצית, הפועל הזה יורה על החלוקה לשני חצאים שוים:

את המלקוח, כאן הוא שם כללי לאדם ולבהמה:

בין תפשי המלחמה, הם שנים עשר אלף:

ובין כל העדה, הנשארים, ואין הלוים בכלל:

והרמת, גם המכס הזה מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם אבל בארץ סיחון ועוג לא נתנו לכהנים וללוים מהם כלום, אבל הוזהרו מהם שנאמר וחלק לא יהיה לך בתוכם אפילו בבזה:

מכס, כל לשון מכס ענינו חלק קצוב, כמו תכוסו על השה (שמות י"ב ד') תתחלקו עליו במספר ידוע, ושם המספר הקצוב ההוא מכסה, כמו במכסת נפשות את מכסת הערכך, אף כאן החלק הקצוב מן השלל שהיה לה' מכס:

לה' לכבוד ה':

מאת אנשי המלחמה, מאת החלק המגיע לאנשי המלחמה:

אחד נפש, מלת נפש הוא לשון נקבה, וכאשר יורה על מספר בעלי חיים הנמנים יבא פעמים בלשון זכר, כמו נפש שנים (בראשית מ"ו כ"ז), כל נפש ארבעה עשר, וכן כאן ואולי ממה שאמר אחד נפש ולא אמר נפש אחד, יראה שהוא סמוך, וענינו עצם אחד בעל נפש, ולכן בא בלשון זכר:

מן האדם, הוא ביאור שהמכס אחד נפש מחמש המאות יהיה שוה באדם ובבהמה:

ממחציתם, מאותו המחצית שעלה על גורל אנשי הצבא:

לאלעזר הכהן תרומת ה', ואין ספק שהיתה התרומה הזאת נחלקת לכל הכהנים, והכתוב הזכיר אלעזר כי הוא הראש כדרך האמור במתנות כהונה ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (לעיל י"ח כ"ח):

וממחצת בני ישראל, ממחצית המלקוח שעלה על גורל בני ישראל:

אחד אחז, ענינו גוף אחד כפי אשר יאחזו המאחז כדמות גורל, והכונה שלא יבקר בין טוב לרע וכמוהו אחד אחז לאלעזר ואחד אחז לאיתמר (ד"ה א' כ"ד ו'), שיצא בגורל לאלעזר ולאיתמר:

מן החמשים, הנה אנשי הצבא שלקחו חלק מרובה כפי מספרם לא נתנו רק מכס מועט שהוא אחד מחמש מאות, ואנשי העדה שנטלו חלק מועט נתנו מתנה מרובה אחד מן החמשים, והטעם יראה לפי שהיה ראוי שילכו כל העם למלחמה אלא ששלחו תחתם הי"ב אלף איש שהם אחד מן החמשים של כל העדה כי מספר בני ישראל שש מאות אלף בקירוב, לכן היה מכסם אחד מחמשים, והמחנה הזאת נתנו ללוים לכבדם בעבור שהיה שומרי משכן ה', אמנם הכהנים לא נטלו אלא אחד מחמש מאות שהוא עשירית חלק הלוים, כי כן היה הדין בתרומת מעשר שהיו הלוים נותנים להם מעשר מן המעשר:

ויעש, תחלה אמר בדרך כלל שעשה כן, ואחר כך ביאר בפרטות והוצרך הכתוב להזכיר כמה המחצה וכמה המכס להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לכהנים וללוים, לא נחסר גם אחד מכל המקנה הגדול הזה, כי לא היה איש מישראל שיקח שה מהעדר בלי רשות:

יתר הבז, לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין לכן אמר ויהי המלקוח שבא לכלל חלוק ולכלל מכס, שהיה עודף על ביזת המטלטלין אשר בזזו אנשי הצבא איש צו שלא בא לכלל חלוקה, מספר הצאן וכו':

כל נפש, לפי שהפסיק לבאר איזה מנפש האדם, בין הנושא לנשוא, לכן חזר והזכיר הנושא:

שש מאות חמש ושבעים, לפי חשבון אחד מחמש מאות האמור למעלה:

ויקח משה וגו' ויתן אתם ללוים, לא הוצרך שוב לבאר מספד המכס של מחצת העדה אחרי שביאר קצב מכסם אחד מן החמשים, אם כן ידענו שהיה מכסם עשר פעמים יותר ממכס מחצת אנשי הצבא, דהיינו צאן ששת אלפים שבע מאות וחמשים, בקר שבע מאות ועשרים, וכן השאר:

הפקדים, מענין פקודי החיל, והוא לשון מנוי:

נשאו את ראש, קבלו סכום מנינם:

אשר בידינו, אשר נמסרו ברשותנו שיעשו כמצות פינו:

ולא נפקד, ולא נחסר וזהו אחת מהוראת השורש הזה, וכונתם בזה לפרסם הנס הגדול הנעשה להם:

ונקרב את קרבן ה', הקרבן הזה לא היה בעבור שלא ישלוט בהם נגף אחר שנמנו, ע"פי הצווי ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם, כי א"כ איך נתנו יותר ממחצית השקל לגלגולת והתורה אמרה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והם היו י"ב אלף איש ונתנו ט"ז אלף שבע מאות וחמשים שקלים, והיה ראו שמשה יחזיר להם העודף, אלא זה היה קרבן נדבה כי בראותם הנס הגדול שעשה להם ה"ית שלא נפקד מהם איש נדבה רוחם להביא קרבן לכבוד ה' המפליא עמהם ומה שקראו אותו כפרה הוא על דרך שאמרו חז"ל (שבת דף ס"ד ע"א) אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו:

אשר מצא, במלחמה:

אצעדה, תכשיט הרגל, שכן משמע לשון צעד, והאל"ף נוספת, וכן ת"י הפארים והצעדות (ישעיה ג' כ'), ושירי רגליא, ואולם מדכתיב ואצעדה אשר על זרועו (שמואל ב' א' י'), משמע שיש גם חלי הזרוע הנקרא כן, אולי בעבור שהוא עשוי על תכונת אותו של רגל:

צמיד, של יד:

עגיל, באזנים, שכן כתוב ועגילים על אזניך (יחזקאל ט"ז י"א), אולי נקרא כן בעבור היותו עגול:

וכומז, י"א תכשיט לזרוע וי"א לחזה:

כל כלי מעשה, באורו כל אלה היו כלי מעשה ולא היו שבורים:

בזזו איש לו, הזהב וכלי מעשה הנותרים וכל המטלטלין שבזזו כל אחד מהן, היה לו, ולא בא לכלל חלוקה ותרומת מכס וקרבן ה':

זכרון לבני ישראל, יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור לזכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה' לדורות, שאם באו הכלים האלה לאוצר בית ה' היה ראוי שיאמר זכרון לפני ה' כי בני ישראל לכלול את כל העם והזכרון בדבר קיים הוא: