וישלחו מן המחנה, אחר שנסדרו ונקבעו סדר המחנות וחנייתן, צוה לשלח הטמאים מן המחנות:

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שלשה מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה חנית הלוים סביב היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע רוחות הוא מחנה ישראל, הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן שתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה נלמד מלשון הכתוב עצמו, שהרי למעלה צוה על המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, (ויקרא י"ג מ"ו), וביארנו שם שהכונה לומר שלא יהיו טמאים אחרים יושבין עמו, אם כן הוא חמור מכלן, ואם תאמר שיהיו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם, (היו"ד שלפני הכנוי מורה שהנפרד מחנים לשון רבית) ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, ובטמא מת הקילה התורה שיבא תוך מחנה לויה מן ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות י"ג י"ט), עמו במחנה לויה, טומאת הזב חמורה ממנה לפי שהטומאה יוצאה עליו מגופו לכן נשתלח מן שני מחנות:

עד נקבה, שהיתה מצורעת או זבה או טומאת מת או נדה:

ולא יטמאו, שיהיה כל המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה:

ויעשו כן, והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות:

כי יעשו מכל חטאת האדם, בה"א הידיעה הן החטאות הכתובים סוף פרשת ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון וכו', שהם חטאים שבין אדם לחבירו ולא בא לחדש כאן אלא גזל הגר שמת שצריך ליתן הקרן והחומש לכהן מלבד אשם גזילות:

למעל מעל בה', ועי"ז הוא מעל גם בה', כמ"ש ונשבע על שקר:

ואשמה הנפש ההוא, הוא"ו של ואשמה היא וא"ו התנאי, וביאורו ואם אח"ז יתחרט החוטא ויכיר אשמו לה' ולאדם:

והתודו את חטאתם, הוא"ו הזאת היא לתשובת התנאי, ר"ל לא די במה שמתחרט בלבו אבל יתודה בפה לעין כל:

והתודו, לשון רבים, וכן כי יעשו, וביאורו איזה מהם שיהיה איש או אשה הנזכרים בתחלת הפרשה:

אשמו בראשו, הוא הקרן כמה היה בשעת הגזל:

וחמישתו, חלק אחד מחמשה יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, לאיש אשר הוא חטא כנגדו, ואם מת יחזיר ליורשיו, ולכן אמר בסמוך ואם אין לאיש גואל:

ואם אין לאיש גאל, אמרו חז"ל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל עד יעקב אלא זה גר שמת ואין לו יורשין:

האשם המושב לה', לכבוד ה' אשר מעל בו:

לכהן, יהיו לכהן ובמקום הנגזל:

מלבד איל הכפרים, האמור בפרשת ויקרא שיביא איל תמים מן הצאן:

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל, ביאורו כל תרומה זהו תרומת ראשית, וכן כל קדשי בני ישראל אחר שיקריבו אותם לכהן, אז לו יהיה ואין לכהן אחר רשות בהם, כי הוא ממון הכהן הזה אשר נתנום לו, לא ממון השבט בשתוף:

ואיש את קדשיו לו יהיו כל עוד שהקדשים ברשות ישראל שנקראים קדשיו, אז הם לו ובידו לתתם לאיזה כהן שירצה:

איש אשר יתן לכהן, אבל משנתנם לכהן אין עוד רשות הבעלים עליהם לתתם לכהן אחר, אלא:

לו יהיה, לכהן שזכה בהם:

כי תשטה, לשון נטיה והסרה כמו שטה מעליו (משלי ד' ט"ו), שתסור מדרך הצניעות אל דרך לא טוב המביאה לידי חשד בעיני בעלה:

ומעלה בו מעל, המעילה היא הפך האמונה, שלא יהיה לבבה תמים עמו:

ושכב איש אתה, הכתוב אומר כן כפי מחשבת וסברת בעלה, לא כפי האמת, שהרי אפשר שהיא לא נטמאה אלא שבעלה סובר כן:

ונעלם מעיני אישה, לא שהיה בעלה שם בעת שהיא נטמאה ולכן קנא אותה, אלא הוא לא ראה בעיניו אמתת הדבר ורק נולד חשד בלבו לפי שנתיחדה עם איש אחר:

ונסתרה, אע"פי שבעלה לא ידע בבירור, היה אפשר שהיא עצמה תודה על פשעיה ותגלה לבעלה את אשר עשתה, ואז לא היתה שותה, לכן הודיע הכתוב ונסתרה, כלומר שהיא לא גילתה הדבר, אלא תכחש בו ותסתיר מה שעשתה בסתר לבה:

ועד אין בה, וגם אין עד שזנתה כי אם היה אפילו עד אחד שנטמאה לא היתה שותה להבדק ע"י המים, אבל היתה אסורה לבעלה בהחלט, ומכל שכן אם היו שני עדי טומאה שאז היתה במיתה, כמ"ש מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ' י):

ועבר עליו, אמר על הרוח לשון זכר ולהלן, הוא אומר אשר תעבור עליו רוח קנאה לשון נקבה, כי מצאנוהו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, כמו ורוח גדולה וחזק:

ועבר עליו רוח קנאה, התלבשה רוחו במדת הקנאה לקנא לכבודו כי חושד את אשתו שבמסתרים חללה את כבודו, והנה עיקר הקנאה הזאת היא לכבוד עצמו המחולל כפי מחשבתו, וזו מדה טובה שראוי לכל אדם לקנא לכבודו, אולם לפי שאין די לו בזה, אלא שבקנאתו מבקש גם כן להרע להכי אמר לה שנחשדת בעיניו שעשתה נבלה, או שמוכנת לעשותה, לכן הוסיף הכתוב:

וקנא את אשתו, כבר פירשנו (בראשית כ"ו י"ד) על איזה ענין יפול לשק קנאה עם את, וענינו כאן שהוא מדבר אתה קשות ומכלים אותה בדבריו שחושד אותה שזינתה, עד שהוא מעורר בלבה קנאה גדולה על כבוד עצמה המחולל, ולזה בא מליצת וקנא את אשתו בפועל, כדרך הם קנאוני בלא אל (דברים ל"ב כ"א), ותבין מזה קבלת חז"ל שאמרו וקנא את אשתו ההקנאה הזאת היא שאומר לה אל תסתרי עם פלוני:

והיא בטמאה, זה מדבר כפי אמיתות הדברים, וכוונת הכתוב בין שקינא את אשתו והיא נטמאה באמת בין שקינא את אשתו והיא נקיה מן החשד ההוא כי באמת לא נטמאה, עכ"פ יעשה לה הבעל ככל הכתוב בפרשה:

והביא האיש את אשתו, לפי שהיא אסורה צו עד שתבדק במי המרים, לכן חייב האיש להביא אותה אל הכהן אפי' בעל כרחה, כדי שיבדוק אותה:

את קרבנה עליה, בעבורה, כי הוא אינו חוטא בדבר שיתחייב קרבן, אלא שעכ"ז יביא הוא במקומה:

קמח, שלא יהיה מסולת:

שערים, ולא חטים:

לא יצק עליו שמן, שלא יהיה קרבנה מהודר, ומפרש הטעם:

כי מנחת קנאת הוא, כנוי הוא מוסב על הקרבן שזכר למעלה, ואמר שצריך להיות בלא שמן ולבונה, לפי שהוא מנחת קנאות, ואמרו חז"ל שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל:

מזכרת עון, שאר המנחות נקראים גם כן מנחת זכרון לפי שמזכירים זכות המקריב לטובה לפני ה', אבל זו הפך מהם שהיא מזכרת עון המקריב אותה:

והקריב אותה וכו' והעמידה, אילו כונת הפסוק הזה על המנחה היה אומר והניחה לפני ה', לא והעמידה, כי לא תבא לשון העמדה בדבר שאין בו רוח חיים אבל על האשה מדבר שהכהן יקריב אותה ויעמידה לפני ה', ומה שחזר אח"כ לומר והעמיד הכהן את האשה וכו' אינו כפל לשון אלא סדר הכתובים הוא ע"ד כלל ואחריו מעשה, ולפי שהחל לומר שיביא את אשתו אל הכהן אמר והעמידה לפני ה' על דרך כלל, ולא פירש האיך תהיה העמידה ומה יעשה בה, ואחר כך יודיעו הכתובים פרטי העמידה, שתהיה אחר שיקח הכהן מים קדושים ושתהיה עומדת פרועת הראש ובידה תהיה המנחה וכל הסדר האמור בפרשה:

מים קדשים, שנתקדשו בכיור:

ומן העפר אשר יהיה, כי לפעמים לא היה שם והיו צריכין להביא:

ופרע את ראש האשה, יסתור קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:

מי המרים, כמו מים המרים, ובא סמוך במקום מוכרת וענין המרירות הזאת לפי הפשט לא שהמרים מרים בטבעם, אלא מתוקים הם כשאר המים כשהאשה שותה אותן, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד מרירות בפיה ובקרבה, וזהו שאמר בסמוך והיתה אם נטמאה וכו', ובאו בה המים המאררים למרים, כי אחרי השתיה בבואם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה וקרבה, כמנהג הדברים המקיאים שימררו השותתים אותה מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה:

המאררים, נקראו כן על שם המארה שמביאין בבטן האשה אם זנתה, כי המים עצמם קדושים קראן הכתוב:

אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה, שני התנאים האלה אחד הם, יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה וכו', והמאמר השני בא לבאר המאמר הראשון, להודיע שמלת איש פירושה איש אחר זולת בעלה, כי באמת אף אם היא טהורה אין ספק ששכב איש אותה דהיינו בעלה, אבל ישביעה שלא שכב אותה איש אחר:

הנקי, אינו לשון צווי, כי לא שייך לצוות על מה שאין ביד אדם לעשות, אלא הוא הודעה שתהיה נקייה ולא יזיקוה המים:

כי שטית, אם שטית:

והשביע הכהן, בעבור אריכות התנאים חזר ואמר פעם אחרת והשביע קודם מאמר יתן ה' אותך וכו' שהוא עיקר השבועה, וכל הענין נמשך למעלה, יאמר אם לא שכב וכו' הנקי וכו' אבל אם שטית וכו' אז יתן ה' אותך וכו':

בשבעת האלה, נקראת השבועה הזאת כן לפי שיש בה קללה כנזכר בסמוך:

לאלה ולשבעה בתוך עמך, כשישביע אדם את חבירו יאמר הנני משביעך על זה הדבר שאם תכזב בי תהיה מקולל כאשה פלונית שצבתה בטנה ונפלה ירכה:

בתת, לא זכר הכתוב רק הבטן והירך, אבל באמת כל גופה היה לוקה עד שתמות מחמת המים, כי נפיחת הבטן ונפילת הירך הם מכות הגורמות מיתה, וכן שנינו אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין, והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה:

לצבות וגו' ולנפל, כמו להצבות ולהנפיל:

ואמרה האשה אמן אמן, שני פעמים אמן לקיים שני התנאים שאמר לה הכהן, אמן שאמות אם נטמאתי, אמן שאנקה אם לא נטמאתי ואם לא רצתה לומר אמן אמן דינה כאילו הודה ולא ימחה השם במים:

וכתב וכו' הכהן בספר, שיעור הכתוב, וכתב הכהן את האלות האלה בספר:

והשקה את האשה, ולהלן אומר ואחר ישקה את האשה את המים, לכן נראה שאין זה סדר המעשה, רק לפי שהכתוב מדבר מענין המים שיכתוב את האלות ומחה אל המים, אמר שתכליתן להשקות בהם האשה ושיבאו בה למרים, כיצד? תחלה יקח הכהן את המנחה מידה ויקטירה, ואח"כ ישקה אותה, וככלותו להשקותה כך יהיה, אם נטמאה יהיה כך, ואם לא נטמאה וגו' זהו המשך הכתוב וסדור המאמרים, על נכון:

והשקה את המים, לא בא להודיע שישקה אותה, כי זה כבר נאמר בפסוק שלפניו, אלא ביאורו וכאשר יכלה להשקותה יהיה תכלית ההשקאה שאם נטמאה וצבתה וכו':

ובאו בה, ישובו המים להיות מרים, כמו שפירשנו לעיל (פסוק י"ח):

ונקתה, מבנין נפעל, וענינו שתנקה ממי המרים אשר שתתה ולא יזיקוה:

ונזרעה זרע, שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה, וחז"ל דרשו שאם היתה עקרה נפקדת, ואם היתה יולדת בצער תלד בריוח, ואם היתה יולדת שחורים תלד לבנים:

ונקה האיש, בין אם נמצאת טהורה בין אם נמצאת טמאה האיש נקי מכל עון והאשה תשא עונה, וענין העון הזה כי אם נמצאת טהורה אל ידאג בעלה על שחשד בכשרים, שהרי עשה מה שראוי לעשות לה אחרי אשר נסתרה, אבל היא תשא עונה אע"פי שלא זינתה, כי בסבת הסתרה עם איש זר הביאה חשד בלב בעלה וגרמה שימחק שמו ית' אל המים, וכן אם נמצאת טמאה יאמר שהאיש נקי מעון ולא יהיה בלבו חרטה על שגרם במיתתה, כי מחוייב הוא לעשות לה כזאת אלא היא תשא את עונה שהרי זנתה ולפיכך קבלה פורענותה, והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזאת כיתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם, ולפיכך פסק הענין הזה משנתקלקלו ישראל בעבירות כמ"ש משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם לא יבין ילבט (הושע ד' י"ד), ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מעון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם להיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה זאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר ועם לא יבין ילבט, כלומר ילכד בסכלותו, וזה טעם מה שאמרו ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה, והעולה מן ההלכה שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בהם לא היו בודקין, והכלל שהוא נס וכבוד לישראל: