Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 103a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה. הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי. בפשטות החיוב בשבוה"פ ללכת אחריו למדי הוא מטעם גזיה"כ "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" וכדאיתא בגמרא שלנו (דף קג:). אך עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' גזילה הל"ט) שכתב וז"ל הגוזל את חבירו אע"פ שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהא ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן. אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו עכ"ל. דברי הרמב"ם תמוהים, דל"ל ליתן טעם לקרא, הרי גזיה"כ מחייבת את הכופר ללכת אחרי הנגזל למדי כדי שיתכפר.
ונראה שהרמב"ם בא לחדש דההלכה המיוחדת של הליכה למדי בשבוה"פ אינה גזיה"כ בעלמא אלא הלכה בחומר הגזילה דשבוה"פ. בגזילה דעלמא בלי שבועה, חיוב ההשבה מחייב את הגזלן רק להודיע לנגזל שהגזלה אצלו כדי שיוכל הנגזל לבוא לקחתה. ואילו בשבוה"פ חיוב ההשבה חמורה יותר והגזלן עצמו חייב ללכת אפילו למדי לתת את הגזילה לנגזל, ולרמב"ם הוא משום שהגזילה בשבוה"פ חמורה יותר מגזילה דעלמא, ומשום שהגזילה יותר חמורה חיוב השבת הגזילה חמור יותר. והחומר בגזילת שבוה"פ הוא משום שיש יאוש בעלים, ומחמת היאוש הגזילה חמורה יותר מגזילה דעלמא שאין בה יאוש. ועיין בשיעורים לעיל¹ שביארנו באריכות שיאוש בעלים גומר את הגזילה. ומשום שבשבוה"פ יש יאוש בעלים הגזילה גמורה וחמורה יותר מגזילה דעלמא, ומשו"ה החמירה התורה בה יותר וחייבה את הנשבע בהשבה חמורה להוליך את הגזילה אחרי הבעלים אפילו למדי.
footnotes: ¹ בעניני יאוש בגזילה (דף סו.).
תוס' ד"ה הגוזל. יש שתי דיעות בתוס' אם שבוה"פ מחייבת דוקא כשנשבע על שתי כסף או אפילו כשנשבע על שו"פ. ונראה דפליגי בהבנת הדין שאין נשבעין שבועת מודה במקצת בפחות מטענת שתי כסף - האם הוא דין בחיוב שבועת הדיינים שחל מחמת תביעה, וא"כ לא חל בשבוה"פ המחייבת אפילו את מי שקפץ ונשבע בלי תביעה, או ששיעור שתי כסף דין הוא בחפצא של שבועת ממון, ולכן חל אף בשבוה"פ. ויתכן דתלוי במחלוקת הראשונים (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' טוען ונטען ובמגיד משנה) אם שבועת השומרים זקוקה לשיעור שתי כסף או לא. שהרי שומרים נשבעים בטענת ספק - ואם שתי כסף הוי דין בטענה לא חל דין שתי כסף בשבועת השומרים, ומאידך אם שתי כסף דין הוא בחפצא של שבועת ממון חל דין ב' כסף אף בשבועת השומרים. והנה הדין הוא דשבוה"פ חלה בלי תביעה (רמב"ם פ"ז מהל' שבועות הל"ה), ואי נימא דשתי כסף הוי דין בתביעה, בדין הוא דשבוה"פ שחלה בלי תביעה תחייב גם בפחות משתי כסף. ומאידך אם שתי כסף מהווה דין בחפצא של שבועת ממון אף שבוה"פ תחייב רק בשתי כסף.
והנה נחלקו הראשונים בדין כלים שיצאו למה שהן, שהכלים מחייבים שבועה בפחות מב' כסף, האם נשבעין שבועת הדיינים גם על כלי פחות משו"פ או"ד דצ"ל שו"פ (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' טוען הל"ה ובמגיד משנה). ויתכן דפליגי בדין שאין נשבעין על פחות משתי כסף - שאם הוא שיעור בחפצא של ממון י"ל דגזיה"כ דכלים חידשה דבכל אופן כלי הוי ממון, ולכן נשבעין שבועת הדיינים אפילו על כלי שוה פחות מפרוטה¹. מאידך אם דין שתי כסף אינו דין בחפצא של הממון דשבועה אלא בתביעה המחייבת שבועה אזי לכך יצאו כלים למה שהן לומר שבכלים לא צריכים תביעה בשיעור שתי כסף, ומ"מ צריכים שישבע על חפצא של ממון, ולפי' כלי צ"ל שוה עכ"פ שו"פ לישבע עליו.
footnotes: ¹ והרמב"ם אף פסק דכלי הוי ממון לפדות הקדש בפחות משו"פ (פ"ז ממעילה הל"ו).
תוס' ד"ה אבל. אליבא דרש"י התקנה דשליח ב"ד קובעת שיד השליח כיד הנגזל, ובנתינה לשליח ב"ד כאילו כבר הגיע ליד הנגזל, והשליח אינו חייב ללכת למדי אלא יהא מונח בב"ד עד שיבא הנגזל. מאידך תוס' סוברים ששליח ב"ד הוא כשליח שעשאו נגזל בעדים, ודינו דמשהגיע ליד השליח הגזלן פטור, אך עכ"ז השליח חייב להביא את הגזילה למדי.
תוס' ד"ה ואם מת. מתוס' משמע ששני התירוצים פליגי אם יש חיוב להוליך את הגזילה למדי כדי לתתה ליורשי הנגזל או לא. ונראה דפליגי אם החיוב להוליך למדי תלוי בממון הגזול ובכן חייב להוליכנו אף ליורשים שבמדי או"ד תלוי במעשה הגזילה, וא"כ אינו חייב להוליכנו ליורשים שבמדי שהרי מעשה הגזילה נעשה עם הנגזל ולא עם היורשין.