סוגית חצר השותפין. רבינא מסיק שחלוקין בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ובקושית ר' זירא ותשובת אביי. עיין בתוס' (דף יג: ד"ה חצר כו'). והנה בשיעורים למעלה (דף ב. ד"ה מ"ש קרן כו') הבאנו את המחלוקת בין הרי"ף והרא"ש (פ"ק סי' א') ביסוד הפטור של שן ורגל ברה"ר. אליבא דהרא"ש גזיה"כ בעלמא הוא ואילו אליבא דהרי"ף הסברא נותנת לפטור דהיינו "לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד", כי הרשות ללכת כדרכה פוטרת את הבעלים מאחריות שמירת בהמתו ברה"ר. נ"מ לבהמה המהלכת ברה"ר ודרסה על עץ ארוך שמונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ונשברו כלים ברה"י שלדעת הרי"ף הואיל ויש לה רשות ללכת ברה"ר פטור, ואילו אליבא דהרא"ש מכיון שקרה הנזק ברה"י גזיה"כ היא שחייב. ויעויין ברמב"ם (פ"א מהל' נ"מ הל"ח) שהביא את סברת הרי"ף ובכך הסביר את הפטור של שן ורגל ברה"ר.

ניתן לתלות את המחלוקת בין אביי לר' זירא כאן במחלוקת שבין הרי"ף לבין הרא"ש. אביי סובר שהפטור של שן ורגל ברה"ר סברא הוא משום רשות ההליכה, משום כך ברשות המיוחדת לשניהם לפירות אך לא לשוורים שן ורגל חייבים כי אין לשוורים הרשות ללכת שם. ואילו ר' זירא סובר שהפטור הוא גזיה"כ, ובכן מאחר שלשניהם רשות לפירות אין החצר נקראת בשם "שדה אחר" וגזיה"כ היא שפטור. והרא"ש יפרש את תשובת אביי שמאחר שאינה מיוחדת לשוורים "שדה אחר" קרינן ביה ואין כאן גזיה"כ הפוטרת, דהשם "שדה אחר" המחייב את שן ורגל בנזקין חל ע"פ דין רק בחצר שאין רשות לבהמת המזיק ללכת בה.

ויעויין בתוס' (דף יד. ד"ה לא לזה כו') שמביאים מחלוקת בין ר"ת לרש"י (לפי גירסתם השונות בסוגיין) בחצר המיוחדת לניזק לפירות אך המיוחדת לשניהם לשוורים. אליבא דרש"י שן ורגל חייבים בחצר זו. ואילו אליבא דהר"ת פטורים. ובפשטות שיטת הר"ת היא כסברת הרי"ף שמאחר שיש רשות לשור המזיק ללכת בחצר זו פטור מנזקי שן ורגל, ושיטת רש"י המחייב מוסברת כדעת הרא"ש שהפטור ברה"ר גזיה"כ, ומאחר שהחצר מיוחדת לניזק לבדו לפירות חל עליה השם "שדה אחר". ולכן שן ורגל חייבים לשלם. וכמו"כ פסק הרא"ש (סוף אות י"ז) וז"ל ושמעינן מינה כו' דחצר המיוחדת לא' לפירות ולזה ולזה לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל אע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינא ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות עכ"ל. הרא"ש לשיטתו קאי שלא כרי"ף וכפי שביאר במפורש בהלכותיו.

אמנם גם הרי"ף בהלכותיו פסק כרש"י ורא"ש כנגד הר"ת שבחצר המיוחדת לניזק לפירות ולזה ולזה לשוורים שן ורגל חייבים, וקשה טובא, שמאחר שיש רשות ללכת למה חייבים. וכנראה שקושיה זו הטרידה את בעל נמוקי יוסף ומשו"ה כ' וז"ל שאין רשות לשניהם לתת בה פירות אלא האחד ובעוד שפירותיו בתוכה אין הלה רשאי לתת בה פירות ולא שוורים עכ"ל, כלומר שאין רשות לשוורים ללכת שם כשיש שם פירות לפיכך חייבים. (ועיין בחדושי אנשי שם אות ב' א) ברם אף הרמב"ם פסק בנידון כהרי"ף והרא"ש ולא הביא את האוקימתא של הנ"י וז"ל בפ"א מהל' נ"מ (הל"ט) אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהם והיה רשות לאחד מהן בלבד להכניס לה פירות והזיקה פירותיו חייב על השן ועל הרגל עכ"ל. ותמוה שהרי הרמב"ם הסביר (בהל"ח) את הפטור של שן ורגל ברה"ר כסברת הרי"ף כנ"ל ולמה איפוא יחייב שן ורגל בחצר המיוחדת לא' לפירות ולשניהם לשוורים כמו רש"י והרא"ש ושלא כהר"ת, וצ"ע.

ב. ביארנו בשיעורים למעלה בסוגית כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אליבא דבעה"מ שיש נ"מ בין פטור כלים בבור לבין פטור של שור פסולי המוקדשין שהזיק. שור פסה"מ נחשב לחפצא של מזיק אלא שפטור מתשלומין. משום כך בשור הדיוט ושור פסה"מ שהזיקו ביחד אמרי' שכל א' וא' פלגא הזיקא עבד. ואילו לבור ליכא דין וחלות שם מזיק כלל בנוגע לכלים, ובהתאם לכך בשור שדחף כלים לבור אמרי' שכולה הזיקא עבד ומשלם נזק שלם. ובכך יישבנו שם את קושית המלחמות על בעה"מ.

ע"פ ההקדמה הזאת עלינו לעיין לפי בעה"מ בדין של שני שוורים שהזיקו בשן או רגל, ולאחד היתה רשות ללכת בחצר ופטור ולשני לא היתה רשות וחייב - האם נאמר כלפי זה שחייב דכולה הזיקא עבד או דפלגא הזיקא עבד, כלומר האם שן ורגל ברשות הרבים או עם רשות בחצר אינם בפרשת המזיקין כלל או דלמא נחשבין למזיקין אפילו ברה"ר אלא שחל בהם פטור תשלומין. אם אינם מזיקים כלל יוצא בנידון דידן שהשור השני שאינו ברשות כולה הזיקא עבד לפי שיטת בעה"מ. מאידך אם שן ורגל מהווים חפצא דמזיק אף ברה"ר, אלא שיש להן פטור תשלומין, יוצא בנידון דידן שכל א' וא' פלגא הזיקא עבד. ונראה שניתן לתלות את החקירה הזאת במחלוקת בין הרי"ף לבין הרא"ש ביסוד הפטור של שן ורגל ברה"ר. אליבא דהרא"ש שפטורים ע"פ גזיה"כ מסתבר שיש בקרא הפקעת שם מזיק כמו הפקעת השם של מזיק בנזקי כלים בבור. אולם לדעת הרי"ף שפטורים מדין מזיק ברשות מסתבר שחל בהם שם מזיק אך הרשות של הליכה פוטרתם מתשלומין, ודו"ק בזה.¹

footnotes: ¹ צ"ע הרי גם שור פסוה"מ נתמעט ע"פ גזיה"כ, עי' רש"י (נג ב ד"ה ה"ג) ובתוס' שם ד"ה שור כו' ועי' ברמב"ם (פ"ח מהל' נ"מ הל"א). ועיין עוד ברמב"ם (פ"א מהל' נ"מ הל"ז - ח') המשווה פטור שן ורגל ברה"ר לפטור מזיק ברשות המזיק. ורבינו זצ"ל אמר שמסתבר שברשות המזיק אינו מזיק כלל, וא"כ אף שן ורגל ברה"ר אינם מזיקים כלל. עוד יש לדקדק דבשלמא בור אינו מזיק בנוגע לכלים כי כלים אינם ראויים לבור (עיין ברש"י דף ה:), אך למה יפקע שם מזיק דבור בפסוה"מ. ואולי משום שאין בעלים לפסוה"מ דהוי הקדש ולכן פקע שם מזיק דבור בנוגע לפסה"מ. מאידך פסה"מ שהזיקו נחשבים למזיק עם פטור תשלומין, ודו"ק היטב בזה.

גמ' שתפס מחיים. הענין מתפרש לפי מה שביארנו כמה פעמים בשיעורים שהיסוד של שעבודא דאורייתא הוא שהנכסים ערבים עבור החוב ומבטיחים את גביית המלוה (עיין ברש"י במס' קידושין דף יג: ד"ה לאו דאורייתא וגם עיין בהשגת הראב"ד לרי"ף ריש פ' הניזקין). לכן דוקא נכסי דלא ניידי משתעבדי כי הם מבטיחים את החוב למלוה. אבל מטלטלין, שאפשר להטמינם ולהבריחם, אינם בני שעבוד כי אינם מבטיחים את החוב למלוה ולא יתכן להחשיבם לערבים עבור החוב. ולפיכך פסק ששעבודא דאורייתא (פ"א מהל' מלוה הל"ד) אבל ה"מ בקרקע אך לא במטלטלין (שם הל"ז). ובד"א במטלטלין הקיימים ברשות הלוה. ברם אם תפס המלוה (או הניזק) את המטלטלין מחיים, הרי המטלטלין שברשות המלוה שפיר מבטיחים את החוב, ולפיכך חלה השתעבדות עבור החוב, והניזק שתפסם גובה מהם. דומה הדבר למשכון שמשתעבד למלוה אע"פ שהוא מטלטלין כי הואיל והמשכון תפוס בידי המלוה שפיר נחשב לערב ולמבטיח של החוב ולכן משתעבד בדיני שעבודי משכון.¹ וזה ביאור הגמרא דידן "שתפס מחיים" כלומר שבכך המטלטלין מבטיחים את החוב ונתפסים בשעבודי נכסים ומשו"ה בי"ד גובין לו מהן.

footnotes: ¹ לכאורה רבינו זצ"ל אזיל כאן שלא אליבא דר' יצחק הסובר שבע"ח קונה משכון, ועיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק שני דף רי"ב - רכ"ג.

סמוכין לכך ממה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ערכין (הלי"א) ז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן שהערכין לאו כחובות הן שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה הקדש מאוחר שגבה גבה וכו' עכ"ל. פשטות הרמב"ם מורה שבערכין יש חלות שעבודין גם על מטלטלין.¹ וקשה מ"ש ערכין מחובות דעלמא שבהן לרמב"ם אין שעבודין חלים על מטלטלין מדאורייתא. אך לאור דברינו החילוק מוסבר כי דוקא בנוגע להדיוט אומרים שמטלטלין לאו בני שעבוד ואחריות כי הלוה יכול להבריחם ולהטמינם מהמלוה, משא"כ בהקדש כי א"א להעלים דבר מעיני הקב"ה שכביכול הוא הבעל - דבר בהקדש.

footnotes: ¹ עיי"ש ברדב"ז המפרש שהרמב"ם מיירי דוקא בקרקע, ושלא כרבינו זצ"ל.

אמנם הראייה מהקדש אינה מוכרחת כי י"ל שיסוד הדין שמטלטלין לאו בני שעבוד מן התורה הוא משום שאין במלוה דעלמא קנין שקונה מטלטלין. במלוה דעלמא פועלים שני קנינים - קנין כסף במלוה ע"פ ואף קנין שטר במלוה בשטר. קרקעות נקנים בכסף ובשטר, ולכן משתעבדים ע"פ קניני המלוה. מאידך כסף ושטר אינם קונים במטלטלין ומשום כך אין המטלטלין משתעבדים במלוה.¹ אמנם בהקדש פועל קנין אמירתו לגבוה לקנות מטלטלין כמו מסירה להדיוט, ובכן מטלטלין משתעבדין להקדש.² ברם נראה שזה דחוק³ ועיקר הביאור כדנ"ל.

footnotes: ¹ לכאורה אין פירוש זה הולם את שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' מכירה (הל"א) שמעות קונות במטלטלין מדאורייתא וכאן פסק שאין שעבודי נכסים חלים על מטלטלין מדאורייתא. ² לפי"ז יוצא דמטלטלין בני אחריות ושעבוד הם אלא שזקוקים לקנין. ובכן צ"ע בניזקין שהחיוב חל מן התורה בלי קנין אלא מחמת מעשה הנזק שלפי הסברה הזו בדין הוא שמטלטלין דמזיק ישתעבדו לניזק, ודין כזה לא שמענו. ואולי י"ל לפי השיטה שנזקין מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והיינו כאילו יש לניזק שטר שע"י זוכה בדמי הנזק. דו"ק היטב בתוס' ד"ה שמע מינה. ועי' להלן בדברי רבינו שלא כתב כן. ועי' לעיל תוס' (ח א ד"ה כולן כו') בתירוץ השני. ³ והרי מעות קונות מטלטלין דבר תורה, ועוד ששעבודים חלים בלי מעשה קנין וכדחזינן בנזקין. ולכן העיקר כדנ"ל.