Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 20b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. א"ל אם נהנית. ההשוואה בין מזיק המשלם מה שנהנה לדר בחצר חבירו טעונה ביאור. לדעת הרמב"ם שהמחייב בדר בחצר חבירו הוא גזילה ההשוואה קשה ביותר. ברם אליבא דהתוס' שהדר בחצר חבירו משלם מדין שכירות ושהשאלה היא אם זה שלא חסר נחשב לבעל - דין לתובעו לשלם, הדמיון מובן יותר שכן אף במזיק המשלם מה שנהנה צריך שהניזק יהיה בעל - דין. אמנם גם לתוס' המחייב בשור הוא דין מזיק ואילו בדר בחצר המחייב הוא שכירות ואינם אותו המחייב, וצ"ע.
גמ'. מקיף וניקף. לכאורה הדמיון למקיף וניקף תמוה מכמה טעמים. חיובי מקיף וניקף חלים מדיני שכנים ואין שום קשר לחיובי מה שנהנה שבסוגיין. ועוד הרי זה נהנה וזה לא חסר היינו כשנהנה מדעתו, ואילו הניקף לא עשה כלום כדי ליהנות מהגדר של המקיף ולא יתכן לחייבו מטעם מה שנהנה. גם יש לעיין בתשובת הגמ' "את גרמת לי הקיפא יתירה" דלכאורה אינה מובנת כי הניקף לא עשה את החסרון אך המקיף החליט על דעת עצמו לבנות הגדר והוא שהחסיר לעצמו ולמה ישלם הניקף עבור חסרון זה.
ונראה לבאר את הגמרא ע"פ דרך התוס' הנ"ל, והוא שזה נהנה וזה לא חסר פטור כי אין בעל - דין עם זכות תביעה לחייב מה שנהנה. מאידך המחייב במקיף וניקף יסודו בהלכות שכנים. אולם גם בזה צריך המקיף להיות בעל - דין לתבוע דמי הגדר מהניקף. והגמרא דימתה את חלות הדין של בעל - דין בשני הציורים. בכך מוסברת התשובה דאת גרמת לי כו' שכן טענה זו משוותו לבעל - דין ונותנת לו זכות תביעה כדי שהניקף ישלם עבור הגדר, והוא מחיובי הלכות שכנים.
תוס' ד"ה הא כו'. ז"ל שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו עכ"ל. ר"ל שקיים איסור גזילה להשתמש בדבר שאינו שלו בלי רשות הבעלים ולכן א"א לכוף אותו על מדת סדום. מאידך בבר מצרא ליכא איסור גזילה ומשו"ה ניתן לכוף אותו על מדת סדום.
גמ'. נטל אבן כו'. קשה למה נדחקה הסוגיא להקשות ממעילת גזבר של הקדש שמעל כשנהנה הרי היתה יכולה להקשות מכל מי שנהנה מהקדש ולא הוציאו לחולין שג"כ מעל אע"פ שהקדש לא חסר.
והנה הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' מעילה (הל"ד) שיש מועל אחר מועל דוקא בנהנה מהקדש דקדושת דמים, ברם כשמעל בהוצאה מהקדש כגון שנתנו לחבירו ההקדש יוצא לחולין ואין מועל אחר מועל. ואילו הראב"ד סובר שאף בנהנה מהקדש אין מועל אחר מועל. ונראה שלדעת הרמב"ם מצויים שני דיני מעילה: א) הנאה; ב) הוצאה. הוצאה מהווה גזלה מהקדש ומוציאה לחולין. אבל לא הנאה. ברם להראב"ד גם הנאה מוציאה לחולין כי מי שנהנה מהקדש נחשב לגזלן מדין שואל שלא מדעת גזלן, ומשו"ה ההקדש יוצא לחולין. בביאור שיטת הרמב"ם כבר הארכנו ברשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים חלק א'.¹ בין היתר הבאנו בשם הגר"ח זצ"ל ששואל שלא מדעת עשה מעשה גזילה אך אין לו קניני גזלה.² והרמב"ם סובר שדוקא קניני גזילה מוציאים הקדש לחולין ולא מעשה גזילה דעלמא. ולכן אין הנהנה מהקדש מועל מדין גזלן אלא מדין מעילה מיוחד של נהנה מהקדש. מאידך הראב"ד סובר שכל מעשה גזילה מהקדש מחללו ומוציאו לחולין ואפילו בלי קנין גזילה. ולפיכך גם הנאה מוציאה לחולין.
footnotes: ¹ עיי"ש בענין מעילה דף ר"א - ר"ה. ² עיין בש"מ לב"ק (צז.) בשם הראב"ד שאין בשואל שלא מדעת דין שינוי קונה לכ"ע, וביאור הגר"ח זצ"ל מפני שסובר שאין כאן קניני גזילה בחפצא אלא יש כאן מעשה גזילה.
ובכן אליבא דהראב"ד יתכן לומר שהגמרא לא הביאה ראייה לשאלת זה נהנה וזה לא חסר מכל נהנה מהקדש דעלמא שהרי חלות גזילה הוא. הגמרא הסתייעה רק מגזבר שנהנה מן ההקדש המסור לידו כי אפילו להראב"ד אין הנאת הגזבר גזילה וליכא בה חלות דין מעילה דהוצאה אלא מעילה דהנאה. הטעם לכך משום שלשיטת הראב"ד כל הנהנה מהקדש דעלמא מועל מדין גזילה על פי הדין דשואל שלא מדעת גזלן הוא. דאע"פ דבשואל שלא מדעת ליכא חלות קניני גזילה מ"מ יש בו מעשה גזילה. ולראב"ד אף מעשה גזילה מהקדש מוציאו לחולין - שלא כרמב"ם המצריך קניני גזילה. אמנם בגזבר שנהנה מהקדש חסר מעשה גזילה שכן ההקדש מסור לרשותו, ובכן חיוב המעילה שלו הוא מדין הנאה בלבד ובלי חלות גזילה. משו"ה ניתן לדמות את דינו לדין של הנאת הדיוט דעלמא כשזה נהנה וזה לא חסר.
ב. הגר"מ זצ"ל היה רגיל לומר שהלאוים דמעילה המובאים בראשונים (עיין ברמב"ם פ"א ממעילה הל"ג) משתייכים למעילה דהנאה. אולם המעילה דהוצאה מוזהרת מהלאו דגזילה דעלמא.
תוס' ד"ה נתנה. התוס' הקשו משליחות יד. ויש ליישב ששליחות יד מהווה גזילה מדין שומרים, אך מאחר שאין חלות שמירה להקדש לא חל דין שליחות יד.¹
footnotes: ¹ ויתכן שתוס' סוברים ששמירה חלה בהקדש אלא ששומר הקדש פטור מתשלומי שומר - ולכן שליחות יד חלה. ועיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' בענין צדקה וברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק שני בנוגע לפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ג).
תוס' ד"ה והוא. מסתבר ששינוי החוזר לברייתו אע"פ שאינו קונה בגזל דעלמא עכ"ז נחשב הוצאה לחיוב מעילה. ברם התוס' סוברים שאינו שינוי כלל ואינו אפילו הוצאה מהקדש, ולכן הקשו קושייתם.
גמ'. הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. מצויים כמה ביאורים בגמרא. עיין בתוס' (כא.) ד"ה כהדיוט מדעת דמי. אליבא דהתוס' אם הבעלים מוחים טרם ידור הדר בחצר נגד רצונם חייב לשלם. והקדש נחשב כבעלים שמחו לפני ההנאה. וכבר ביארנו שמחאה מקודם עושה אותו לבעל - דין עם זכות תביעה בבי"ד. עוד י"ל שהגמרא ר"ל שהקדש מחייב את הנהנה לשלם אפילו כשהקדש לא חסר משום שבהדיוט יש צורך לחסרון כדי להשוותו בעל - דין לתבוע את דמי מה שנהנית. ואילו הקדש תמיד יכול לתבוע ואע"פ שלא חסר כי הקדש נחשב לבעל - דין בכל אופן שנהנה ממנו ולעולם יש להקדש זכות תביעה. אך עיין ברש"י, ונראה שר"ל שהמחייב של מעילה הוא איסור המעילה, ובהתאם לכך אע"פ שאינו מחוייב מדין ממון עכ"ז מחוייב לשלם משום איסור המעילה.