רש"י ד"ה ויהא אדם חייב בכופר. ז"ל כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות עכ"ל. יש לעיין בפרש"י שאם היה קשה לו שיפטר משום קלבד"מ הרי אף השתא שפירש שמדובר במזיד ולא אתרו ביה עדיין צ"ל פטור מדין תנא דבי חזקיה.¹

footnotes: ¹ כן הקשה תלמיד הר"פ ועי' בפני יהושע ובפרש"י לקמן (דף מב.) ד"ה אשו.

ומסתבר שלא לדין קלבד"מ התכוון רש"י כי יתכן שדין קלבד"מ לא חל בכפרה (עיין בתוס' פסחים דף כט. ד"ה מאן ובתוס' כתובות דף לא: ד"ה זר), אלא שרש"י ר"ל שאין לחייב שתי כפרות על מעשה עבירה אחד. מיתת הרוצח במזיד מהווה חלות דין כפרה וכמבואר במס' סנהדרין (דף מג: ועיי"ש דף מז. - מז ב), ואף גלות מהווה כפרה כמבואר במס' מכות (דף יא:). לכן פשוט שאין לחייב כופר במזיד והתראה או בשוגג כי יש בהן כפרה אחרת - מיתה או גלות. הסוגיא דנה במזיד בלי התראה שאין כפרה אחרת מלבד הכופר.

ובגלות ניתן לדון אם בנוסף לדין כפרה שבה יש אף תלות דין עונש. נ"מ, אם יהיה חיוב גלות ע"פ עצמו - כי אין לחייב עונש ע"פ הודאת פיו אבל ניתן לחייב כפרה ע"פ הודאת פיו. ועיין בדברי התוס' במכות (דף ב. סוף ד"ה מעידין) מהם משמע שהודאת עצמו מחייבת גלות וסבורים שגלות אינה עונש. אך מסתימת הרמב"ם בדין זה נראה שחולק עליהם וסובר שאין הודאה מחייבת גלות כי גלות מהווה עונש. עוד נ"מ אם גמר דין של סנהדרין מעכב בדין גלות כי אם הוי' עונש אין עונש חל בלי גמר דין ואילו כפרה חלה אף בלי גמר דין.

גמ'. עליו ולא על אדם. יעויין לעיל ברש"י (דף ט: ד"ה מה שאין כן בבור ודף י. בד"ה מה שאין כן באש) שאינו מביא דרשת עליו לפטור בור ואש מכופר שלא כתוס' שם (ט ב ד"ה מה שאין כן בבור). וצ"ע למה נמנע רש"י מלהביא דרשה זו בנוגע לבור ואש.

ודומה שלדעת רש"י אין דרשת עליו מיעוט בעלמא אלא סברא דהיינו שאין הרוצח עצמו יכול להתכפר בתשלומי כופר. בשור שהמית אדם אין הבעלים עצמם הרוצח ולכן ניתן להם להתכפר בתשלומי כופר. וה"ה צ"ל בבור ואש. אמנם בשיעורים למעלה (דף ט: רש"י ד"ה מה שאין כן בבור) ביארנו את ההבדל בין שור לבין בור ואש אליבא דרש"י עיי"ש.

תוס' ד"ה ויהא אדם. ז"ל והכא איירי שיהרג וישלם כופר כו' ומדתנא דבי חזקיה לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין שזה כזה אבל כופר באדם כל זמן דלא אשכחן דפטור בשום מקום לא מצינן למילף מיניה כלל עכ"ל. דבריהם טעונים ביאור.¹ ונראה בכוונתם שבלי המיעוט עליו ולא על האדם היינו אומרים שרוצח במזיד גם יהרג וגם ישלם כופר שכן יתכן שהמיתה והכופר מצטרפין ביחד לעונש וכפרה אחד. דוקא כשיש שני עונשים נפרדים קובע קלבד"מ שמענישים את החוטא בעונש החמור ולא בעונש הקל. ברם העונש החמור צ"ל עונש שלם בפני עצמו. אך לפי הה"א שהרוצח יומת וישלם כופר מצטרפים שני הדברים לחלות עונש אחת, ואם יומת ולא ישלם כופר יהיה עונשו בלתי שלם, ולכן לא חל דין קלבד"מ.

footnotes: ¹ במהרש"א כ': "דברים מעורבבים חזינא הכא".

ואז הקשו התוס' משוגג כי ס"ד שבשוגג יש כופר בלי עונש אחר, וחזינן מכך דכופר עונש שלם הוא, וא"כ יפטר שוגג מכופר מדתנא דבי חזקיה. על זה תירצו שדין תנא דבי חזקיה בא רק להשוות שוגג למזיד - כי שוגג לא יכול להיות יותר חמור ממזיד. ובכן תנא דבי חזקיה לא חל וישלם כופר בשוגג בפני עצמו כי בכך שוגג אינו יותר חמור ממזיד שגם מזיד ישלם כופר יחד עם מיתה.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ד.) תוס' ד"ה כראי אדם.

גמ'. קרן כוונתו להזיק. י"ל שאין משלמים כופר אלא כשהיה מעשה רציחה. קרן שהמית הואיל ובכוונתו להזיק נגיחתו נחשבת למעשה רציחה ומחייבת בעליו בכופר. ואילו שן ורגל שאין כוונתם להזיק פטורים מכופר מאחר שלא המיתו ע"י מעשה רציחה, וכופר משתלם רק בעד מעשה רציחה.

גמ'. כריה"ג דאמר תם משלם חצי כופר ברה"ר. דין מיתת בעל השור בידי שמים כתוב בנוגע לשור מועד. ומהפסוקים יוצא שאין הבעלים חייבים מיתה בידי שמים בתם, ואעפ"כ סובר ריה"ג שתם משלם חצי כופר. צ"ל אליביה שאין כופר דין כפרה אלא חיוב ממון בעלמא. אילו היה לכופר דין כפרה היה הכופר בא לכפר בעד חיוב המיתה בידי שמים ואיננו בתם. ולפי"ז עולה שפיר הק"ו המלמד ששן ורגל חייבין בכופר כי מאחר שכופר אינו כפרה אין חלות שם רציחה מעכבת ויש דין כופר בשן ורגל אע"פ שאין בהם חלות של רציחה.

משנה. אדם מועד לעולם. בדין אדם מועד באונס, מצויות בראשונים שלש שיטות: א) שיטת התוס' (לקמן כז: בד"ה ושמואל אמר) שאדם המזיק חייב באנוס כעין אבידה ופטור באונס כעין גניבה ובאונס גמור; ב) שיטת נ"י שאדם המזיק פטור באונס גמור ובשאר האופנים חייב; ג) שיטת הרמב"ן (בחידושיו לב"מ דף פב:) שאדם המזיק חייב באונס גמור.

לשם ביאור המחלוקת עלינו לחקור אם המחייב של אדם המזיק הוא ביטול חובת השמירה המוטלת עליו כעין חובת השמירה המוטלת על בעליהם של ממון המזיק או שהמחייב באדם המזיק הוא מעשה הנזק שעשה.¹ לתוס' המחייב הוא ביטול חובת השמירה ולכן פוטר באונס כעין גניבה כי באופן הזה אין להאשימו בביטול חובת שמירה. מאידך הרמב"ן סובר שהמחייב הוא מעשה הנזק ולכן גם אדם המזיק באונס גמור חייב מאחר שעשה מעשה נזק.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לריש המסכת.

שיטת הנ"י מתבארת בא' משתי דרכים. י"ל שסובר שהמחייב באדם המזיק הוא ביטול חובת השמירה אך לנ"י יש שיעור אחר מתוס' ואף באונס כעין גניבה יש הפרת חובת השמירה המחייבת את אדם המזיק. אולם באונס גמור במקום שאין ביטול לחובת השמירה אדם המזיק פטור. א"נ לדעת הנ"י המחייב באדם המזיק הוא מעשה הנזק, אך באונס גמור פקעה חלות מעשה המזיק וכדכתיב ולנערה לא תעשה דבר. ומנ"י משמע כפירוש השני הזה.¹

footnotes: ¹ הנ"י מביא פסוק ולנערה לא תעשה דבר בנוגע לאדם המזיק כדי לפוטרו באנוס גמור.

מאידך לרמב"ן מעשה מזיק באונס נחשב למעשה מזיק ולכן הרמב"ן מחייב את המזיק באונס לשלם.

ב. עכשיו נעיין בדיונם של התוס' והרמב"ן. התוס' מביאים ראייה מהירושלמי ב"ק פ"ב בענין שנים שהלכו לישון והזיקו זה את זה שמבואר בירושלמי שאותו שישן תחילה והזיק לשני הבא אצלו לישון פטור. מוכח שמזיק באונס פטור. ע"ז השיב הרמב"ן שהניזק גרם שיוזק ולכן המזיק פטור, וז"ל דהתם משום דשני פשע בעצמו עכ"ל, ודומה למשסה כלב בעצמו שבעל הכלב פטור (למעלה כד ב). כמו"כ הביאו התוס' ראייה לשיטתם מבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון שאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה שפטור. גם זאת דוחה הרמב"ן שכן הניזק פשע ובעצמו גרם לנזק ולפיכך המזיק פטור. אותה מחלוקת מצויה גם בנוגע לדין אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים (כז:) שלתוס' פטור מפני שהוא אונס כעין גניבה ולרמב"ן פטור משום שהניזק גרם את הנזק לעצמו.

התוס' הביאו עוד שתי ראיות ממעביר חבית ממקום למקום ושברה שפטור (ב"מ דף פב:) ומטבח אומן שקלקל שפטור (לקמן צט ב). אשר לאלה השיב הרמב"ן וז"ל שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק עכ"ל. מסתבר שכוונתו שזכות האומן לעסוק במלאכתו מפקיעה את השם מזיק ממעשיו. וניתן להוסיף שהמחייב דמזיק לרמב"ן תלוי במעשה העבירה - כי המזיק עשה עוול לניזק. וסובר שעבירה באונס שמה עבירה,¹ אלא שאנוס פטור מעונשי גופו ולא מתשלומי ממון דמזיק. ברם כשעסק אומן במלאכתו והזיק ליכא עבירה ועוול כי התעסק ברשות והתכוון לטובת הניזק, וכשאין עבירה מזיק פטור מתשלומי נזק. ולפי"ז יתכן שאם קטן יזיק יהיה פטור מלשלם אפילו כשיגדל כי אין במעשיו חלות מעשה איסור.² (עיין בשיעורים לדף ב.).

footnotes: ¹ והנה בוודוי הארוך אנו מתוודים על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון. מוכח שמעשה אונס מעשה עבירה הוא. ² אך הגר"ח זצ"ל היה אומר שלקטן יש מעשה עבירה, והראייה ממ"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו.

לרמב"ן מעשה אונס נחשב למעשה גברא ולמעשה עבירה אלא שיש חלות פטור בנוגע לעונשי הגוף. לעומת זאת יתכן שלנ"י אונס גמור פטור מחיוב מזיק כי לדעתו מעשה אונס אינו מעשה גברא כלל, ולכן אנוס פטור מחיובי מזיק. אמנם שיטת הרמב"ן דרושה עיון שהרי קיי"ל (ריש מס' כתובות דף ג.) שיש טענת אונס בגיטין, ומסתמא היינו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ומוכח שמעשה אונס אינו מעשה גברא כלל וכפי שביארנו בנ"י, וצ"ע בזה. אך דברי הרמב"ן אינם סותרים את הגמרא דלהלן (דף כח:) הפוטרת מזיק באונס מולנערה לא תעשה דבר כי שם מדובר בנוגע לממון המזיק שהמחייב הוא ביטול חובת השמירה ובאונס ליכא מחייב זה כלל.

ראייה אחרת הביאו התוס' מהגמ' בב"ק (קיב א) בשהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה ואם מתה אין חייבין באונסיה, אבל כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, ולא משלמין בשביל מה שהזיקו דאנוסין הן. ומוכרח שמזיק באונס פטור. ועלינו לבאר את ההלכה שיורשי שואל פטורין מנזק אליבא דהרמב"ן.

יעויין במס' סנה' (דף עב.) בנוגע לבא במחתרת שרב אמר שאם נטל כלים ויצא פטור משום דקלבד"מ. ז"ל אמר רבה מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא, והאלקים אמר רב אפילו נטל, דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי ה"נ ברשותיה קיימי, ולא היא, כי אוקימנא רחמנא ברשותיה לענין אונסין, אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל עכ"ל. ועיין שם בבעה"מ שפסק כרבה, ואפילו שיבר את הכלים לאחר שיצא מהמחתרת פטור מלשלם נזק. וז"ל בעה"מ דשאני דין רודף מדין גזלן דרודף מכי אתו לידיה קננהו בדמי מההיא שעתא, דידיה קא תבר ופטור מלשלם, ואע"ג דכי איתנהו הדרי בעינייהו חומרא הוא דרמו רבנן עליה דליהדר ממונא למריה כיון דאיתיה בעיניה כו' עכ"ל. והשיג עליו הרמב"ן במלחמות ד' וז"ל מאי איכא בין נטל ולא שבר לשבר לאחר זמן כיון שלא קנאו משעה ראשונה ועל אותה שעה אתה פוטרו אם שבר לאחר זמן אמאי פטור, הרי על שבירה זו אתה מחייבו כו' ועכשיו הוא שובר כליו של חבירו אמאי פטור, ומה שאמר בעל המאור ז"ל דבדמיה קננהו וכי איתנהו דהדרי חומרא דרבנן הוא דברי הבאי הם שהרי מפורש בגמ' דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה ה"מ לענין אונסין, אלמא מדינא דאורייתא הדרי כו' עכ"ל. בעה"מ מחדש שמאחר שהבא במחתרת פטור מדיני אחריות של גזילה פטור אף ממזיק. ולכאורה דברי בעה"מ מרפסין איגרי כי למה יפטר הגזלן שהזיק מלשלם עבור הנזק.

ונראה שבעה"מ סובר שהבא במחתרת שהזיק דפטור מדין אחריות דגזילה גם פטור מתשלומי נזק, כי גזלן שהזיק החפצא הגזול משלם רק מדין האחריות דגזלן. ובמקום שאינו חייב מדין האחריות דגזילה אינו חייב משום מזיק. סברתו כי לגזלן יש קנינים בחפצא ולכן אם הזיק אינו חייב לשלם מדין מזיק, בדומה למי שהזיק את שלו שאינו נחשב למזיק ופטור, וכל חיוב דגזלן בנזק הוא מדין גזילה. סמוכין לשיטת בעה"מ בדין דגמרא (לקמן דף צז.) שגזלן אינו משלם עבור השתמשות בגזילתו, כי קניני הגזילה שיש לו בדבר הגזול פוטרים אותו מלשלם וה"ה לתשלומי מזיק. ואילו הרמב"ן מבחין בין חיובי ההשתמשות ותשלומי מה שנהנה אשר קניני הגזילה פוטרים את הגזלן מלשלם עבורם לבין חיוב מזיק, וסובר שגזלן אכן משלם נזק מדין מזיק.

והנה ניתן לחקור בדין השואל המשלם עבור אונסין - האם משלם מדין אחריות דשומרים או מחמת הקנין שיש לו בדבר השאול.¹

footnotes: ¹ נ"מ אם משלם משעת משיכה או משעת אונסין, עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק שני דף ר"א וברשימות למעלה (דף יא. לתוס' ד"ה אין כו').

ולכאורה הכרעת חקירה זו תלויה בסוגיא (למעלה דף יא.) הדנה אם שמין לשואל. עיי"ש שאין שמין לגנב ולגזלן. וכתבו התוס' (שם ד"ה אין וכו') וז"ל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים וכו' וה"ט דמ"ד אף לשואל, כיון דחייב באונסין, נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל. אליבא דתוס', למ"ד אין שמין לשואל השואל משלם בגלל קנינו בחפצא כמו גנב וגזלן, ואילו למ"ד שמין לשואל משלם השואל מדין אחריות דשומרים ולא מחמת קנין.

והנה יורשי השואל משתמשין בדבר השאול כל ימי שאלתה. חזינן שיש להם זכותי שאלה. ואם ננקוט שלשואל יש קנין בחפצא י"ל שה"ה שליורשי השואל יש קניני שאלה.¹ ובכן ניתן לומר אליבא דהרמב"ן שמשום כך אין יורשי השואל משלמים מדין מזיק שכן קניני השאלה שלהם פוטרים אותם מחיוב מזיק.

footnotes: ¹ אע"פ שיש ליורשי שואל קניני שאלה עכ"ז אין להם האחריות דשואל כי לא התחייבו ולא קיבלו על עצמם חיובי אחריות. ואילו קניני שאלה הגיעו אליהם מהירושה.

אמנם עדיין לא הונח לנו שהרי קיי"ל שמין לשואל. ויתכן שזה בנוגע לדין שינוי ובכך אין שואל כמו גזלן הקונה בשינוי, אך יש קניני שאלה לשואל הפוטרים אותו ממזיק.

ברם אליבא דהרמב"ן עדיין קשה למה קניני השואל פוטרים אותו מנזק ואילו קנין גזילה אינו פוטר את הגזלן הבא במחתרת מנזק שלא כבעה"מ. ויתכן שהרמב"ן סובר שאין לבא במחתרת קנין גזילה כי מאחר שחל דין קלבד"מ ופטור מלשלם ונמצא שאינו חייב בחיובי גזילה ואף אינו קונה קניני גזילה.¹ משום כך אם הזיק חייב. ואילו לשואל יש קנין שאלה, ולפי' פטור מחיובי מזיק.

footnotes: ¹ לכאורה זה תלוי בחקירה על טיב קלב"מ אם הוא פטור מן העונש הקל או שהעונש החמור כולל את העונש הקל ונמצא שחייב בחיובי גזילה (עיין בשיעורים לתוס' ד א ד"ה כראי). ואולי י"ל בדוחק שמכיון שבפועל אינו נענש בעונש הקל אינו קונה קניני גזילה, והדבר צריך תלמוד.

ג. שיטת הרמב"ם בנוגע לאדם המזיק באונס היא לכאורה כנ"י שאונס גמור פטור ובשאר האופנים אדם המזיק חייב. וז"ל בפ"ו מהל' חובל (הל"ד) היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה כו' היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. המלים "מכה בידי שמים" מורות על אונס גמור ובכה"ג פטור - והיא כשיטת נ"י. אך בפ"א מהל' חובל ומזיק (הלי"א) פסק הרמב"ם וז"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן כו' בד"א שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו, אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע עכ"ל. בנוגע לפטור הישן שהזיק לשני ששכב בצדו מבואר ברמב"ם שהוא משום שהשני "הוא המועד", כלומר, שהשני גרם לעצמו שיוזק. והיא דעת הרמב"ן שאפי' יזיק אדם באונס גמור חייב אבל לא כשהניזק יגרום לעצמו שיוזק. ותימה שהרי הרמב"ם בפ"ו פסק כמו הנ"י שאנוס גמור שהזיק פטור ולמה איפוא נימק את פטור הישן כהרמב"ן שפטור משום שהניזק גרם לעצמו, וצע"ג.¹

footnotes: ¹ עיין לקמן בשיעורים (דף כח: ד"ה אנוס הוא כו').

גמ'. נזק אין ד' דברים לא. כתב רש"י (בד"ה אף כו') ז"ל דלא מחייבי ארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת עכ"ל. לרש"י גזיה"כ משמיעה לנו שהשוגג שחבל פטור מריפוי ושבת. ובגמרא מבואר שקיימת גזיה"כ "פצע תחת פצע" המלמדת שהשוגג בחבלה חייב לשלם נזק. ובתוס' לקמן (דף כו: ד"ה ש"מ תרתי) הקשו מנ"ל שצער פטור בשוגג, וז"ל צער נמי ליחייב דבההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער וי"ל דכל מה דמצינן למיפטר שוגג פטרינן, ולכך מוקמינן דהאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער עכ"ל. דבריהם טעונים ביאור.

ונ"ל בכוונת התוס' דהנה החיוב לשלם שבת חיוב בפני עצמו הוא שהרי חל אפילו בלי חלות של חבלה וכגון דהדקיה באינדרוניא ובטליה (לקמן פה ב). וכן נראה שריפוי חיוב בפני עצמו הוא ולא חיוב חבלה (עיין שם). אמנם יל"ע בצער שלא במקום נזק שחייב וכגון דכוואו בשפוד ואפילו על צפורנו במקום שאינו עושה חבורה (עיי"ש) אם צער מחייב בפני עצמו הוא כמו שבת וריפוי או שצער בעצמו נחשב לחלות של חבלה ומחייב מדין חבלה. אם ננקוט כצד השני יתכן שמאחר ששבת וריפוי מחייבים בפני עצמם הם שלא מדין חבלה לפיכך סד"א שמחייבים גם בשוגג וכאדם המזיק דעלמא המחוייב לשלם בשוגג, וה"ה בשבת ובריפוי. ומשום כך זקוקים לגזיה"כ ד"כי יריבון" לפוטרם בשוגג (כדמובא ברש"י). מאידך נזק וצער חיובי חבלה הם ולא חיובי ממון דעלמא. וכבר ביארנו בשם הגר"ח זצ"ל (בשיעורים הראשונים לדף ב.) שחיוב החובל מהווה עונש. ומשו"ה סד"א שהשוגג בחבלה פטור כמו השוגג בכהת"כ שהוא פטור מעונשין דגופו כגון מעונשי מלקות ומיתה. על זה מגלה לנו גזיה"כ "פצע תחת פצע" שנזק חייב אפילו בשוגג. אבל בצער דליכא גילוי קרא, נקטינן שמאחר שתשלומי צער עונש הם ומדין חבלה, המצער בשוגג פטור מלשלם כי אין מענישים חוטא שחטא בשוגג.¹

footnotes: ¹ הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל (הל"ו) פסק שנזק וצער קנס הם ואילו שבת וריפוי חיובי ממון הם, חזינן בעליל שאינם חיובי חבלה אלא חיובי ממון לעצמם.