גמ'. בואו ונצא לקראת כלה מלכתא. פירש"י וז"ל כאדם המקבל פני מלך עכ"ל. וכך כתב הרמב"ם בפ"ל מהל' שבת (הל"ב - ו) ז"ל איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בע"ש ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך. ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת כו' ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד שבת. אסור לקבוע סעודה ומשתה בע"ש מפני כבוד השבת כו', מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכל כו', וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן. אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר כו' וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח עכ"ל.

בתחלת דבריו בהלכות כיבוד שבת הביא הרמב"ם את הדין שבגמרא דידן והוסיף עליו ע"פ הגמרא בשבת (דף כה:) שלפי מנהגו של ר"י בר אלעאי שבע"ש היו מביאין לו עריבה מלאה חמין והיה רוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, ובהתאם לכך כ' הרמב"ם שמצוה שיתרחץ ויתעטף בציצית יושב בכובד ראש מיחל קבלת פני שבת כמו שיוצא לקראת מלך. הדינים הללו דומים לדיני הכנה לתפלה דעלמא. הרמב"ם פסק בפ"ד מתפלה (הל"ג) ז"ל אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל עכ"ל, (עיין שם בראב"ד שהשיג עליו). וכן עטיפה בטלית הלכה היא בתפלה וכדפסק הרמב"ם בפ"ג מציצית (הלי"א) ז"ל לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר עכ"ל. ודין כובד ראש לתפלה נמצא בריש פ"ה ממס' ברכות (דף ל:) ז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש עכ"ל, ובפסקי הרמב"ם הובא בפ"ד מתפלה (הלט"ז) וז"ל כובד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים כו' עכ"ל.

לפיכך מסתבר שהצד השוה שבשני הענינים ר"ל תפלה וקבלת השבת הוא קבלת פני השכינה. גופה של תפלה הוא עמידה לפני ד' וכפי שכ' הרמב"ם הנ"ל בפ"ד מהל' תפלה (הלט"ז). עמידה לפני ד' וקבלת פניו בתפילה מחייבות את ההלכות של רחיצה, כובד ראש, ועטיפה בטלית. הוא הדין לגבי כבוד שבת שבעצם הוא קבלת פני השכינה בע"ש עם חשכה ולכן חלים בכבוד שבת מעין הדינים של הכנה לתפלה. וכך גם הביאור ברמב"ם וברש"י שכתבו שבע"ש יוצא לקבל פני מלך - והמלך הוא הקב"ה - מלך מלכי המלכים שיורד כביכול משמים ונכנס לבית של כל שומר שבת. משמעות קבלת שבת היא קבלת פני הקב"ה בשבת ע"י רחיצה, עטיפה, וכוונת הלב. ולפיכך מובן קיבוץ התלמידים עם רבם ע"ש כדי לקבל פני שבת - בבחינת משה רבינו שקיבץ את בנ"י לקראת האלקים לקבל פני הקב"ה בעת מתן תורה בסיני.

ועלינו להבין למה חילק הרמב"ם את ההלכות דכבוד שבת לשתים שמתחיל וז"ל איזהו כבוד כו' לרחוץ כו' ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש כו' עכ"ל, ומסיים וז"ל ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה כו' עכ"ל. ונראה שהדינים הראשונים ברמב"ם שבהל' כיבוד שבת משתייכים דוקא לבחינה זו של קבלת פני המלך. אך הדינים האחרונים דברמב"ם - כסות נקיה, כיבוס בגדים ביום חמישי, להכנס לסעודת שבת כשהוא רעב, תיקון ביתו, נר דלוק, שולחן ערוך, ומטה מוצעת וכו' - יש להם חלות אחרת דהיינו לתת כבוד ליום מקודש. ונ"מ לענין יו"ט. הרמב"ם הביא את המצוה של כיבוד אף בנוגע ליו"ט (פ"ו מהל' יו"ט הלט"ז) וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנא' לקדוש ד' מכובד וכל יו"ט נאמר בהן מקרא קדש כו' עכ"ל. ומובא בגמרא שבת (דף קיט ב) ז"ל א"ל ריש גלותא לרב הונא מאי דכתיב לקדוש ד' מכובד, א"ל זה יוה"כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה כו' עכ"ל, ויש לציין שלא אמרה הגמרא לכבד את יו"כ בעטיפת הראש ובכובד ראש ולייחל לבוא היום כמיחל לקראת המלך וכפי שנאמר בנוגע לכבוד שבת, ומוכח שבימים טובים אין חלות קבלת פני השכינה והמלך כבחינת קבלת פני המלך בשבת. ולכן הגבילה הגמרא את דיני כבוד יו"ט ויוה"כ לכסות נקיה וכו' שהוא דין בכבוד היום אך השמיטה את חלות הדין דקבלת פני השכינה הנוהגת בשבת בלבד.

ברם דבר זה טעון ביאור שכן גם ביו"ט מצויה חלות דלפני ד' וכדכתיב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם". הדין שיו"ט מבטל אבילות נובע מכח מצות השמחה שחלה בו. מוכח שיש ביו"ט חלות ד"לפני ד'", כי לפי התורה מצויה שמחה רק כשאדם הוא "לפני ד'" וכדכתיב "ואכלתם שם לפני ד' אלקיכם ושמחתם" וכן כתוב "והנחתו לפני ד' אלקיך והשתחוית ושמחת בכל הטוב" וכדומה. יוצא שביו"ט איכא חלות ד"לפני ד'". ובכן למה ביו"ט ליכא דין לצאת ולהקביל פני השכינה.

ונראה שאף שביו"ט, כמו בשבת, אדם מישראל נמצא לפני ד' - אלא שיש הבדל. ביו"ט האדם נכנס לביתו של הקב"ה והוא אורח של הרבש"ע. מאידך בשבת האדם הוא המארח של הקב"ה הבא כביכול לביתו. סמוכין לכך, המצוות ביו"ט דעלייה לרגל וביאה למקדש מחייבות את האדם להכנס למעונה של השכינה. ואילו בשבת אין מצוה מיוחדת דעלייה למקדש כי בשבת השכינה באה אלינו ונכנסת לביתינו. משום כך דוקא בשבת יש מצוה מיוחדת דכיבוד כדי להקביל פני המלך הבא אצלינו. ואילו ביו"ט אמנם חלה מצות כבוד היום אך בלי הדינים דקבלת פני המלך כי אדרבא ביו"ט אנחנו נכנסים אל בית המלך המארח אותנו.

כעין הבחנה זו נמצאת גם בהשוואה ממקדש לבית הכנסת. בשני המקומות האלו חלה השראת השכינה. אכן בית המקדש הוא בית ד' ומחייב ביראה וכפי שכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה הל"א) ז"ל מצות עשה ליראה מן המקדש שנא' ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו, ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו כו' עכ"ל. ואילו בבית הכנסת מותר להכנס במנעלים ברגליו אע"פ שנקרא מקדש מעט (עיין במס' מגילה דף כח.). אמנם ביהכ"נ אע"פ שמחייב בכבוד, אעפ"כ אינו מחייב ביראה שלא כמקדש.

ההסבר לכך עולה מהגמרא בברכות (דף סג.) וז"ל אמר רבא כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש, אף ביהכ"נ קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל שרי עכ"ל. ההפרש בין מקדש לביהכ"נ הוא שבהמ"ק הוא ביתו של הקב"ה "בית ד'" ומי שנכנס לשם מחוייב ביראתו. מאידך ביהכ"נ הוא ביתו של האדם. ביהכ"נ הוא בית גדול (עי' מגילה דף כז.) ומקדש מעט (עיי"ש דף כט.). הוא מעט שכן שייך הוא לאדם. בני העיר רשאים למוכרו ודיניו מעין צדקה השייכת לממון הציבור - משא"כ בית המקדש שבירושלים שדינו כממון הקדש וקדוש במקומו בקדושת בית הבחירה שא"א בשום אופן לבטלה.¹ וכן מצינו בגמרא בברכות (דף ו:) ז"ל בשעה שהקב"ה בא בביהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה עכ"ל, הקב"ה בא לביהכ"נ, אבל איננו בא לביהמ"ק. הוא נמצא בו תמיד כי ביהמ"ק הוא ביתו - "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" וכפי שהטעים הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה (הלט"ו) ז"ל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה עכ"ל.

footnotes: ¹ עיין בחדושי הגר"מ והגרי"ד דף כ"א וברשימות שיעורים לנדרים חלק א' בענין צדקה.

שבת ויו"ט ביחס לקדושת הזמן בבחינת ביהכ"נ וביהמ"ק ביחס לקדושת המקום. בשבת - בא הקב"ה אלינו, ואילו ביו"ט אנחנו האורחים של אבינו שבשמים. בביהכ"נ - הקדוש ברוך הוא בא אל ביתנו, ואילו במקדש אנחנו עולים לתוך ביתו.¹

footnotes: ¹ עיין בס' שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל דף נ'.

גמ'. דברשות עביד אימא לא. הובאה למעלה (דף לא: במשנת זה בא בחביתו וזה בא בקורתו) המחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד בפ"ו מהל' חובל ומזיק (הל"ג) שהרמב"ם פסק שבשניהם ברשות והזיק א' מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור ובכוונה חייב. ואילו הראב"ד פסק שאם הזיקו חייבין אך כשהוזקו זה בזה פטורין. אליבא דהראב"ד הביאור בגמרא דידן הוא סד"א שברשות פוטרת קמ"ל שחייב שהרי המבקע הזיק בקום ועשה ואע"פ שהוא ברשות חייב. אך אליבא דרמב"ם צ"ע למה חייב והרי הזיק בלא כוונה.

ונראה שלרמב"ם המבקע חייב מפני שנחשב הביקוע שלו לשלא ברשות, כי אע"פ שיש לו רשות לבקע בתוך רה"י שלו עכ"ז אין לו רשות לבקע ברה"י אחרת או ברה"ר. ומאחר שניתז מהביקוע שלו לרשות אחרת ששם אין לו רשות לבקע נחשב הביקוע ברה"י שלו לביקוע שלא ברשות, וחייב מדין הזיק שלא ברשות שחייב אף שלא בכוונה. לפי הרמב"ם חלות הדין של רשות נקבעת לא רק במקום שעשה את מעשה הנזק אלא אף לפי המקום שבו נעשה הנזק.

גמ'. דלא שכיחי רבים ומעיקרא ברשות אימא לא. יש לעיין בה"א, כי בשלמא אליבא דהרמב"ם י"ל דסד"א שמאחר שהמבקע ביקע ברשותו ברשות ולא שכיחי רבים ברה"י השניה ייחשב ביקוע שלו להיזק ברשות, שכן מעשה ההיזק נעשה ברשותו ואם נחשיב הביקוע למזיק ברשות דינו להיות פטור לפי שהזיק שלא בכוונה, קמ"ל שמכיון שניתז לרה"י אחרת הו"ל בכל אופן מזיק שלא ברשות, וחייב. אך לראב"ד צ"ע בה"א של הגמרא.

ונראה דסד"א שהצירוף בין רשות לבקע ברה"י שלו ובין מה דלא שכיחי רבים ברה"י השניה עושהו לאנוס שהזיק שפטור, קמ"ל שאינו אנוס כי היה לו להזהר יותר ולכן חייב.¹

footnotes: ¹ עיין בהשגות הראב"ד (פ"ו מחובל הל"ד) וצע"ק דמשמע שם דסובר שמזיק באונס חייב.

גמ'. שוגג קרוב למזיד. יעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' רוצח הל"א - ה') וז"ל ג' הם ההורגים בלא כונה. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו ואשר לא צדה ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו. ויש הורג ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור, ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם וכו' עכ"ל.

הלכה מיוחדת חלה ברוצח בשגגה שלכל אחד משלשת המינים דשגגה, שוגג קרוב לאונס, שוגג, ושוגג קרוב למזיד יש דין מיוחד שאינה מצויה בשאר איסורי תורה כי לענין קרבן חטאת בכהת"כ כל שלשת המינים של שוגג מחייבים קרבן¹. ועלינו לבאר דין הגלות שמצויים בה שלשת המינים האלה. מסתבר שהמחייב של קרבן חטאת חלוק מהמחייב של גלות ברציחה בשוגג. המחייב של קרבן חטאת בכהת"כ הוא העבירה. והתורה לא הבחינה בין עבירה בשוגג דעלמא לבין עבירה בשוגג קרוב לאונס או בשוגג לקרוב למזיד. כולן נחשבות לעבירה בשוגג המחייבת קרבן. מאידך המחייב דגלות ברוצח בשגגה אינו חלות העבירה שבהריגת הנהרג אלא עצם מעשה הרציחה בשוגג. ובנוגע למעשה הרציחה הבחינה התורה בין שלש המחלוקות - בין שוגג דעלמא, לבין שוגג קרוב לאונס, ולבין שוגג קרוב למזיד - שכל מחלקה ומחלקה מהווה מעשה רציחה לעצמה. חובת שמירה מיוחדת מוטלת על כל אדם ואדם שלא יהרוג אדם שני ואם לא קיים את חובת שמירתו והרג בשוגג חייב גלות. אמנם אין חיוב גלות זה תלוי בעבירה של הרציחה אלא בעצם מעשה הרציחה, בשיעור פשיעתו, ובמה שההורג לא היה זהיר בעצמו והרג את חבירו בשוגג. ומשום כך הבחינה התורה לענין גלות בין שלש המחלוקות האלה כי על ידן האחריות של ההריגה מתחלקת ובכך מתהוות מעשי רציחה שונים ודינים שונים חלים בהן לענין גלות.

footnotes: ¹ והביא רבינו זצ"ל ראייה לכך ממס' מכות (ו:) שחלוקים אביי ורבא בנוגע לאומר מותר שהרג שפטור מגלות אם נחשב לקרוב לאונס או לקרוב למזיד. מאידך בחיובי חטאות דכהת"כ קיי"ל שהאומר מותר חייב חטאת (שבת דף סז:) והיינו שגגת איסור המחייב חטאת. מזה מוכח שלענין חטאת ליכא נפקא - מינה בין שלש השגגות. כולן קרואות שוגג ומחייבות קרבן חטאת. לענין גלות דוקא מבחינים ביניהן. עיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק א' דף פ"ה.

ונראה להביא סמוכין ליסוד זה מהמבואר ברמב"ם בפ"ה מהל' רוצח (הל"ג) שגר תושב שהרג גר תושב גולה, והרי גר תושב אינו מוזהר באותו לאו דלא תרצח שמוזהר בו ישראל. ומוכח שחיוב גלות חל אפילו בלי עבירת רציחה של ישראל. עצם מעשה הרציחה מחייב - ולא אזהרת האיסור - ולכן אף גר תושב גולה.¹

footnotes: ¹ מצינו שקין גלה אחרי שהרג את הבל ואע"פ שבפשטות לא הוזהר על רציחה טרם שהוזהרו בני נח אחרי המבול. יוצא שרציחת הבל בעצמה חייבתו גלות ולא משום שעבר באזהרה. אך עי' ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הל"א) שכתב שעל ששה דברים נצטוה אדם הראשון כולל רציחה. בנוגע לחומרת רציחה שאינה תלויה באזהרה עיין ברמב"ם (פ"א מרוצח הלט"ו - ט"ז) שכ' וז"ל רואה רודף אחר חבירו להורגו כו' ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה כו' ועבר על שני לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך. אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהם חמורים הם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו עכ"ל. ועוד כ' בפ"א מרוצח (הל"ד) ז"ל ומוזהרין ב"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו שאין נפש של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה כו' ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים שנא' ולא תחניפו את הארץ וגו' כי הדם הוא החניף את הארץ וגו' עכ"ל. ועצם הסברא של מאי ראית דדמא דידך סומק טפי כו' המחייבת מסירת נפש ברציחה אינה מיוסדת בהאזהרה אלא בעצם מעשה הרציחה שהתורה הקפידה עליו ביותר.

וכן נראה להביא ראייה מהדין (למעלה דף כו:) שאם היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והרגה שחייב גלות דאמר קרא בשגגה מכלל דהוה ליה ידיעה והא הויא ליה ידיעה, והרי בכה"ג בכהת"כ נקרא מתעסק (עיי"ש דלענין שבת פטור וכתב רש"י דמלאכת מחשבת בעינן) ופטור מקרבן חטאת ומ"ש שגגת גלות משגגת קרבן חטאת. ונראה שמתעסק מפקיע חלות עבירה בכהת"כ אך עכ"ז מתעסק נקרא מעשה רציחה, ומעשה רציחה בשוגג מחייב למרות שאינה עבירה בכהת"כ.¹

footnotes: ¹ לדעת הגר"ח זצ"ל מתעסק בכהת"כ אינה עבירה כלל ואינה מחייבת אפילו תשובה שלא כדעת הגרע"א זצ"ל (בתשובותיו סי' ח') שסובר שמתעסק נקרא מעשה עבירה. ראיית רבינו זצ"ל אליבא דהגר"ח זצ"ל. עיין בשיעורים למעלה (דף כו:) ד"ה לענין שבת.

במה דברים אמורים בחיוב גלות להורג בשוגג כי בניגוד לחטאת אין העבירה המחייבת אלא המחייב הוא עצם מעשה הרציחה. מאידך חיוב הרוצח במזיד שנהרג בבי"ד שוה לשאר חיובי עונשין במזיד שבתורה שהעבירה היא המחייבת.

והנה אף בחיוב ד' דברים בחובל מצינו שחייבים לשלם רק בפשיעה שלא כדין שוגג דעלמא (עיין לעיל דף כו:). ולפי המהלך דידן יתכן שאף תשלומי חבלה אע"פ שהם בגדר עונש (וכדביאר הגר"ח זצ"ל, עיין למעלה בשיעור הראשון למסכת) עכ"ז אינם חלים מחמת מעשה העבירה אלא מפני עצם מעשה החבלה שפשע בשמירתו ולא נזהר בחבלת חבירו,¹ בדומה לחיוב גלות ברוצח בשגגה.

footnotes: ¹ ולפי"ז דומה לחיוב נזק ממון שאינו חל משום העבירה אלא משום מעשה המזיק. עיין בשיעור הראשון למסכת. עכ"ז תשלומי חבלה הם בגדר עונש. מאידך חיובי מזיק אינם חלות דיו עונש אלא חלות דין ממון דעלמא. ויש לעיין בענין כופרא כפרה ובמה שנוגע לכאן, ואכמ"ל.

גמ'. מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא. עיין בתוס' ד"ה מאן דמתני כו'. אליבא דהתוס' סברת הפוטר בין ברישא ובין בסיפא היא משום שאינם דומים ליער כי ביער כל א' וא' נכנס לדעתו ואילו ברישא נכנס שלא ברשות ובסיפא נכנס לדעת חברו ולא לדעתו.

אך צריך עיון בפסק הרמב"ם בפ"ו מרוצח (הל' י"א) וז"ל הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לנהרג להכנס לשם אף כל כיוצא בו. לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור מגלות. ואם נכנס ברשות הרי זה גולה עכ"ל. פשטות דבריו מורה שפוטר מגלות את ההורג שנכנס שלא ברשות דוקא משום גזיה"כ דיער. ואם נכנס ברשות חייב. וצ"ע שהרי בפ"א מהל' חובל (הל"ז) פסק ז"ל או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות ובין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו בכל אלו חייב בארבעה דברים עכ"ל. ומאחר שמחייב הרמב"ם הנכנס שלא ברשות בד' דברים ש"מ שחבל בפשיעה כי בשוגג בלי פשיעה אינו משלם ד' דברים.¹ וא"כ קשה למה ביאר הרמב"ם שהנכנס לנגר שלא ברשות פטור מגלות דוקא משום גזיה"כ דיער ולמה איפוא פסק שנכנס לנגר ברשות גולה, והרי לרמב"ם הנ"ל אין גלות אלא בשוגג דעלמא ולא בשוגג הקרוב למזיד, וכ"ש בפשיעה, ובנכנס לנגר נהרג בפשיעה, וצ"ל פטור מגלות בכל אופן, בין ברשות ובין שלא ברשות, וצע"ג.

footnotes: ¹ והוכיח רבינו זצ"ל שככה הדין ממה דאיתא בגמרא למעלה (דף כו:) כי בהיתה אבן מונחת לו בחיקו והוא הכיר בה שכחה עמד ונפלה שלענין ד' דברים פטור כי אין כאן פשיעה. וכ' רש"י ז"ל דאע"ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה עכ"ל. ועוד ממה שהרמב"ם פסק שהנתכון לזרוק שתים וזרק ארבע והרג פטור מגלות משום שקרוב למזיד הוא (פ"ו מהל' רוצח הל"י), ואף פסק שפטור מד' דברים (פ"א מחובל הלט"ו). ומאחר שפטר את המתכוון לזרוק ב' וזרק ד' גם מד' דברים מוכח ששוגג שהוא קרוב למזיד פטור מד' דברים משום שאינו פשיעה ממש, כי דוקא במקום שיש פשיעה ממש משלם ד' דברים ולא בשוגג שקרוב למזיד שבגדר שוגג כעין אבידה הוא המחייב ש"ש דעלמא ולא ש"ח משום שאינו פשיעה.