תוס' ד"ה מתניתין בשוגג. ז"ל פי' בקונטרס כו' ועוד דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה כו' עכ"ל. על שיטת ר' יוחנן שהחובל חייב דוקא בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו, יש להעיר מהמשנה דמס' שבת (דף עג.) המונה ל"ט אבות המלאכות ומתנה שהקורע חייב דוקא בע"מ לתפור והמוחק דוקא בע"מ לכתוב, וקשה למה סתמה המשנה שהשוחט (שהיא אב מלאכת החובל לרוב ראשונים) והמבעיר חייבין ולא פירשה שחייבים דוקא בע"מ לתקן וכפי שהתנה ר' יוחנן שהחובל חייב דוקא בצריך לכלבו והמבעיר דוקא בצריך לאפרו.

ונראה כי ניתן להבחין בין מלאכות הקורע והמוחק לבין מלאכות החובל והמבעיר. הקורע או המוחק סתם (שלא ע"מ לתקן) אינו עושה מעשה מלאכה כלל, כי בעצמן ובגופן הן מלאכות מקלקלין וע"פ דין מלאכת המחשבת אין בהן שום חלות שם מלאכה. רק כשנעשו ע"מ לתקן הויין מלאכות. עקב כך כשהמשנה מונה אותן שתי המלאכות היא מבארת שחייבות דוקא בע"מ לתקן - בקורע ע"מ לתפור ובמוחק ע"מ לכתוב. מאידך החובל והמבעיר אינן מקלקלין בעצמן ובגופן, ואמנם כשעשתן סתם (שלא ע"מ לתקן) עשה מעשה מלאכה, אלא שפטור מקרבן כי חסר תיקון לגברא. לר"י חייבין בצריך לכלבו ולאפרו כדי שיהיה תיקון לגברא העושה אותן. ברם כשעשתן בלי צורך עשה מעשה מלאכה.

אליבא דרש"י דין קלבד"מ חל כשיש מעשה מלאכה המהווה מעשה עבירה, אע"פ שהגברא פטור מקרבן מטעם מלאכת מחשבת. לפיכך בחובל ומבעיר שלא ע"מ לתקן דהויין מעשי מלאכות חל דין קלבד"מ שכן מצוי בהן מעשה עבירה. ואילו בקורע ובמוחק שלא ע"מ לתקן ליכא מעשה מלאכה ועבירה כלל, ולפי' לא חל בהן דין קלבד"מ, ודו"ק היטב.