Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 37a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. איתמר
א. לרב פפא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ולרב זביד הוי מועד לשאינו מינו. ועלינו להסכיר את מחלוקתם.
ונראה שבהעדאת שור מועד מצויים שני דינים: א) בירור שטבע השור להיות נגחן; ב) חלות של שם מועד שחלה בשור. ויש כמה הוכחות לשני הדינים האלו:
א) במס' יבמות (דף סד:) מבואר שהלכה כרבי דבתרי זימני הוי חזקה בנשואין (לענין קטלנית) ובמלקות (לענין כיפה) אך לא בווסתות ובשור תם הצריכים ג' פעמים. ובתוס' שם (דף סה. ד"ה ושור המועד) כתבו שגם רבי עצמו מודה ששור המועד צריך ג' פעמים. ונראה לנמק החילוק שבחזקות מצויים שני דינים: א) בירור; וב) חלות שם. רבי סובר דבתרי זימני הוקבע הבירור, אבל חלות השם אינה חלה אלא בג' פעמים. משום כך בתרי זימני הוי חזקה בקטלנית ובכיפה שכן דינים אלו תלויים בבירור בלבד. מאידך בדיני ווסתות ושור מועד בנוסף לבירור חל שם אשה שיש לה ווסת ובשור חל שם דשור מועד. וכדי שתחול חלות השם של ווסת או של שור מועד צריכים ג' פעמים. (ווסת אינה בירור בעלמא אלא אף חלות שם. הראייה לכך שלשיטת הרמב"ם המנין של ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה שונה כשיש לה ווסת מכשאין לה ווסת, עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' איסורי ביאה) ובפוסקים).
ב) ז"ל הסוגיא בריש פ' חזקת הבתים (ב"ב דף כח.) אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות הפך לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד ה"נ כיון דאכלה תלת שנין נפק ליה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח. אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב ה"נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה. הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה. אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה אלמה תניא וכו' עכ"ל. לפום ריהטא הסוגיא תמוהה כי מהי השייכות בין דין חזקת קרקעות בג' שנים לדין שור המועד דג' נגיחות.
ונראה שמצד דין חזקה בתורת בירור אין לדמות את שני הדברים שכן שני הבירורים שונים לחלוטין. אמנם הולכי אושא השוו את הדינים לענין יצירת חלות שם. כשם שבג' נגיחות חל עפ"י גזה"כ שם מועד בשור, כמו"כ ג' שנים קובעות חלות השם דמוחזק ובעלים דקרקע.
לאור האמור מובנת שתי הקושיות הראשונות בסוגיא. א) אשר לקושיא הראשונה למה לא נצריך שנה רביעית לחזקה בקרקע, הגמ' סברה שאע"פ שבפעם השלישית מתברר שהשור נגחן אך השם דמועד שבשור חל דוקא בפעם הרביעית. הראייה לכך כי בפעם השלישית אינו משלם אלא חצי נזק בלבד, ואילו כבר היה חל השם מועד היה משלם נ"ש. יוצא שהשם מועד חל כשנגח בפעם הרביעית ומחייבו על אותה הנגיחה נ"ש. ולכן טוענת הגמרא שה"ה בחזקת קרקעות מהראוי שיחול השם דמוחזק ובעלים רק בשנה הרביעית. לפי מהלך זה מוסברת גם הקושיא השניה שחזקה תועיל בלי טענה - כלומר מהראוי שהשם דמוחזק ובעלים בקרקע יחול אף בלי טענה. לבירור דרושה טענה, אולם מאחר שלפי הולכי אושא חל השם מוחזק ובעלים בקרקע כמו חלות השם של מועד שחל בשור היה בדין שהשם מוחזק יחול בקרקע בלי טענה ובירור כלל אלא מעצמו בדומה לשם מועד בשור, ועיי"ש בהמשך הסוגיא ואכמ"ל.
ג) לעיל (דף כג: תוס' ד"ה ולא ישמרנו וכו') הביאו התוס' ב' דיעות ברש"י אם שור מועד משלם נ"ש בפעם השלישית או רק בפעם הרביעית. ויתכן שהכל יודו שבפעם השלישית מתברר שהשור נגחן. אלא שחלוקות ב' הדיעות בנוגע לשעת חלות השם מועד - אם הוא חל בפעם השלישית ולכן משלם נ"ש בפעם ג', או חל בפעם הרביעית ואינו משלם נ"ש עד הפעם הרביעית.¹
footnotes: ¹ עיי"ש בשיעורים.
לפי הנ"ל ניתן להסביר את המחלוקת בין רב זביד לרב פפא. לדעת רב זביד השם של מועד למין זה מחייב אף במין אחר כי משנקרא השור בשם מועד הוא מועד לכל. ואע"פ שחסרה הוכחה שיגח שאר המינים מ"מ כשנגחם חייב נ"ש שכן המחייב דנ"ש הוא השם של מועד בלבד. ואילו רב פפא סובר, שכדי לחייב תשלומי נ"ש בשור בנוסף לשם מועד, טעון בירור שהשור מועד ליגח, ובכן מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו שהרי חסר הבירור.
והנה בנגח שור חמור וגמל גם לרב פפא נעשה מועד לכל. אמנם אליבא דהרמב"ם נעשה מועד לג' מינים אלו בלבד ולראב"ד נעשה מועד לכל המינים שבעולם (עי' במ"מ פ"ו מהל' נז"מ הל"ט). ונראה לפרש את מחלוקתם ככה: כשנגח ג' מינים שונים יש בירור שיגח כל המינים שבעולם. אך עכ"ז דרוש שיקבע חלות השם של מועד. הרמב"ם סובר שמאחר שנגח למעשה רק את ג' המינים האלה חלות השם של מועד מוגבלת לג' מינים האלה לבדם. ברם הראב"ד סובר שאפי' לרב פפא חלות השם של מועד כוללת כל המינים שבעולם, אך זקוקים לבירור שיגח את כל המינים, ומאחר שנגח ג' מינים יש בירור לכל המינים, ולפיכך משלם נ"ש בכל המינים.
ב. בהמשך הסוגיא הובא שלפי רב זביד אם היה מועד לאדם ומועד לבהמה וחזר בו מבהמה שחזרת בהמה שמה חזרה ונשאר מועד לאדם ולא לבהמה. ואילו לרב פפא ולסומכוס מאחר שנשאר מועד לאדם החזרה מבהמה לאו חזרה היא. ולכאורה הסברה נותנת להיפך. אליבא דרב זביד שמועד לאדם הוי מועד לבהמה למה תהיה החזרה מבהמה לבדה חזרה. לדעת רב פפא לעומת זאת שמועד לאדם אינו מועד לבהמה למה לא תהיה חזרת בהמה חזרה אפילו לא חזר בו מאדם.
ונראה שיש לחקור בדין מועד לאדם שהוא מועד לבהמה אם המובן הוא שהשם מועד לאדם כולל בו ממילא את הדין של מועד לבהמה, דהיינו שאם השור הוא מועד לאדם יחול בו הדין שישלם כמו מועד לבהמה או שעצם מעשה העדאה לאדם חל אף לבהמה וכאילו הועד השור ממש על הבהמה עצמה. נ"מ לחזרה מבהמה לבדה. אם השם של מועד לאדם כולל בו ממילא את השם ודין של מועד לבהמה לא תועיל חזרה מבהמה כל עוד יישאר מועד לאדם. מאידך אם מועד לאדם הוי מועד לבהמה משום שנחשב ע"פ דין כאילו היתה העדאה ממש לבהמה תועיל החזרה מבהמה.
והנה רב זביד ורב פפא חלוקים במועד למין אחד אם הוי מועד למין אחר. והרי אינו מסתבר שלדעת רב זביד השם של מועד למין א' בעלמא כולל בו ממילא את השם של מועד למין שני, ועלינו איפוא להניח שלרב זביד מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו היינו שמחשיבים את השור ע"פ דין כאילו הועד ממש לשאינו מינו, וחל בו שם מועד לכל מין ומין בפני עצמו. עקב כך אליבא דרב זביד חזרה מבהמה לבדה מועלת אע"פ שעדיין מועד לאדם שכן ההעדאה לבהמה היתה ע"פ דין העדאה בפני עצמה ובכן אפשר לחזר מאותה העדאה בפני עצמה.
אולם לדעת רב פפא שמועד לאדם אינו מועד לבהמה, נראה שאין זה חסרון בחלות השם של מועד כי השם של מועד לאדם לרב פפא כולל בו ממילא את השם של מועד לכל. אלא חסר בבירור. הרי נתבאר למעלה שלחלות חיוב מועד אנו זקוקים הן לחלות שם מועד הן לבירור ששור נגחן הוא. ואם יגח שור אדם ג' פעמים אך לא בהמות למרות שבחלות השם דמועד לאדם נכלל השם של מועד לבהמות, עדיין חסר הבירור ששור נגחן הוא לבהמות וצריך שיגח בהמות בנוסף לאדם. ואם יגח בהמות יתברר שהוא נגחן לכל. אמנם מדין החזרה דרוש שתסולק ממנו חלות השם מועד ולא ביטול הבירור בלבד. בהתאם לכך חזרה מבהמות לאו חזרה היא כי לא די שיבוטל הבירור אלא צריך שתעקר חלות השם דמועד שחל בו. והואיל ולא חזר בו מאדם ולא עקר את חלות השם של מועד לאדם ממילא נשאר מועד לבהמה כי השם של מועד לאדם כולל בו ממילא את חלות השם והדין של מועד לבהמה, ודו"ק היטב.
ג. בכך מוסברת גם הדיעה הראשונה שבתוס' למעלה (דף ב: ד"ה ומלתא כו'). בגמ' שם מבואר שמועד לאדם הוי מועד לבהמה ולא להיפך מחמת גזיה"כ דכי יגח וכי יגף. כפי הנראה התוס' מפרשים שדין מועד לאדם הוי מועד לבהמה אליבא דרב פפא הוא לגבי חלות השם מועד שבשור. חלות השם מועד לאדם כוללת חלות שם מועד לבהמה - אבל לא להיפך. אמנם המועדות לאדם אינה מבררת שהבהמה הפכה להיות נגחן לבהמה, לכן כשנגח ג' בנ"א אינו מועד לבהמה שכן חסר בבירור דהוי נגחן לבהמות. ואילו כשנגח אדם שור וחמור מאחר שנגח ג' מינים יש הוכחה דהוי מועד ליגח הכל.
אף שיטת ר' מנחם בסופן של התוס' מתפרשת עפ"י דרך זו. וז"ל וה"ר מנחם פי' דה"ק מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא עכ"ל. לדעתו כשהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה הופקע הבירור שמועד לנגוח בהמות, בכל זאת הואיל ונשאר ביה חלות שם מועד לאדם עדיין נחשב מועד לבהמה. וטעמו בהתאם להנ"ל שבחלות השם של מועד לאדם כלולה חלות השם מועד לבהמה, אלא שבתחילה זקוקים לשני דינים: א) בירור; ב) חלות שם כדי לקבוע דין מועד, ומשו"ה חייבת ליגח גם בהמות כי המועדות לבהמות מתבררת דוקא עם בהמות. אולם משנעשה מועד לכל, כדי לעקור את דין המועד אפילו לבהמות דרושה חזרה משני הדברים - מבירור דהעדאה ומחלות השם של העדאה. ובחלות שם מועד לאדם נכלל שם מועדות לבהמה, ולפיכך כל זמן שלא חזר בו מאדם יש בו דין מועד לבהמה ומשלם נ"ש אף על בהמות.