גמ'. היינו שור. לרב בור שלא הפקירו היינו שור ואם הפקירו הוא בור. וצע"ק שהרי לפי התוס' לקמן (דף נו: ד"ה המעמיד) סובר רב שהמעמיד בהמה על קמת חבירו חייב מדין שן ורגל, ואע"פ שהבהמה אינה שלו הואיל והעמידה על הקמה נעשה בעל הבהמה לנזקין.¹ כלומר שיש דין עשיית המזיק המחייב בשור כמו שעשיית המזיק מחייבת בבור ואש. ובכן מאחר שלפי רב בור נחשב לשור דהיינו קרן (עיין בתוס' ד"ה משורו) למה כשהפקיר את הבור לא יתחייב מדין שור מטעם עשיית המזיק שהרי הוא שעשהו לבור להיות מזיק ועשיית המזיק מחייבת אפילו בשור.²

footnotes: ¹ עיין ברשב"א שם. ² יש להקשות לתוס' למה לרב הו"ל בור שלא הפקירו קרן שהרי אין כוונתו להזיק. ויתכן כי א"א לכוללו בשן ורגל כי אלו דרכם לילך ולהזיק ואילו הבור אינו הולך. ומאחר שעכ"פ ממונו הוא שהזיק הו"ל קרן. ועוד שמאחר שתחילת עשייתו לנזק הו"ל חפצא דמזיק הדומה לקרן ושכוונתו להזיק משווה ליה חפצא דמזיק. מאידך שן ורגל אינם חפצא של מזיקים כי אין כוונתם להזיק ואין תחילת עשייתן לנזק. ומשום כך פטורים ברה"ר. מאידך קרן ובור אליבא דרב חייבים ברה"ר. ועוד שאין לבור רשות להיות ברה"ר, ודוקא רשות פוטרת שן ורגל ברה"ר לרי"ף, וכדנ"ל בשיעורים, ולכן בור דומה יותר לקרן שגם לקרן אין רשות להיות ברה"ר ולהזיק שם. עיין בש"מ (לקמן דף כח: ד"ה ורב) בשם הראב"ד וז"ל ולשן ורגל ליכא לדמויינהו לפטרן ברה"ר דהנהו ברשות קאזלי התם ומשום דמנח פירי או כלים התם איהו פשע בנפשיה אבל האי לאו ברשות מנח להן ודמי כמי שכוונתו להזיק בקרן מועדת דשכיח היזיקה, עכ"ל.

ויתכן שבעלות בקרן שונה משן ורגל ושאר המזיקים. בשן ורגל ושאר המזיקים גם עשיית המזיק משווה אותו לבעלים. מאידך בקרן התורה קבעה "כי יגח שור איש", דהיינו שדין הוא בחפצא של המזיק שכדי שיקרא מזיק בשם קרן צ"ל "שור איש", כלומר שיהיו לשור בעלים בדיני ממונות. לפיכך דין מעמיד אינו חל לחייב המעמיד משום קרן. ומשו"ה סובר רב שבור שחייב משום שור הוא דוקא כשלא הפקירו שהוא "שור איש" ולא כשהפקירו שאיננו נקרא בשם "שור איש".

ונראה להוסיף הרי מצינו בתורה שהמזיקים של שן רגל כלולים בפרשה אחת ואילו קרן נמצא בפרשה לעצמו. בפרשת שן רגל נמצאים שני מחייבים של בעל המזיק - המחייבים של ממונו ושל עשיית המזיק - וכדכתיב "ושלח" דהיינו עשיית המזיק וכתיב "בעירה" דהיינו ממונו שהזיק. ואילו בפרשת קרן הזכירה התורה רק המחייב של ממונו, וכדכתיב "שור איש". ולפיכך בשן ורגל יש אף המחייב של עשיית המזיק ובקרן יש רק המחייב של ממונו.

ודומה ששייך עשיית מזיק רק בדבר שמזיק כדרכו תמיד והמעמיד עושה אותו למזיק וכגון המעמיד שן ורגל. מאידך קרן תם משונה הוא ואין דרכו להזיק ומשו"ה לא שייך בו עשיית המזיק. אמנם קרן מועד אינו משונה כתם. עכ"ז אין דרכו לילך ולהזיק תמיד כמו המזיקים דשן ורגל. ובכן שן ורגל פטורים ברה"ר וכדביאר הרי"ף בתחילת מסכתין (עיי"ש בשיעורינו) כי הבעלים אינם יכולים לשומרם ברה"ר תמיד. מאידך קרן מועד חייב ברה"ר משום דבר שמירה הוא שאינו מזיק תמיד. ולפיכך המעמיד קרן אינו עושה מזיק ופטור. עשיית המזיק מחייבת - דוקא במזיקים שדרכם להזיק תמיד - כמו אש שן רגל ובור - ולא בקרן שאין דרכו להזיק תמיד.¹

footnotes: ¹ ואע"פ שאסו"מ שהניחן ברה"ר דרכן להזיק תמיד עכ"ז אין לחייבן מדין עשיית המזיק דקרן מאחר שבעיקר אב דקרן אין עשיית המזיק מחייבת כי אין דרכו להזיק תמיד.

תוס' ד"ה משורו וכו'. ז"ל היינו קרן דשן ורגל פטורין ברה"ר ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבעלי חיים עכ"ל. ועיין בתוס' לקמן (דף טז. ד"ה והנחש כו') שהחיות המועדין מתחילתן להזיק בכוונה כגון הנחש וכו' חייבין מדין שן ורגל ופטורים ברה"ר ולא מדין קרן בניגוד לרמב"ם הפוסק שחייבים ברה"ר מדין קרן. ולמעלה בשיעורינו (דף ג. ד"ה מ"ש קרן דכוונתו להזיק) ביארנו שלדעת התוס' הקובע של קרן הוא תמות ומועדות ושמשונה בהיזקו בג' פעמים הראשונות, ולפיכך אלו המזיקים המועדים להזיק מתחילתן אינם קרן אלא שן ורגל. ולכאורה כ"ז שלא כתוס' שלפנינו הסוברים שבור שלא הפקיר דינו קרן ומשלם נ"ש ברה"ר בפעם הראשונה שהזיק אליבא דרב. אולם יתכן שאין סתירה כי התוס' מחלקים בין בעלי חיים למזיק שאין בו רוח חיים. היזק בעלי חיים דינו קרן רק אם הנזק משונה ובמועדים מתחילתם אינם קרן אלא שן ורגל. מאידך בור שאין בו רוח חיים דינו קרן גם בפעם הראשונה שהזיק.¹

footnotes: ¹ עיין למעלה בהערה 36.

בא"ד. אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטרו בהו כלים וכו' עכ"ל. ובתוס' לקמן (כח ב ד"ה ה"מ וכו') כתבו וז"ל דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים עכ"ל. אליבא דתוס' דלקמן אבנו שלא הפקירה אליבא דרב הו"ל תולדת בור ואף תולדת שור ויש לה חומרות שני האבות. מאידך לפי התוס' דידן נלמד משניהם במה הצד ויש לו הקולות של שני האבות ופטור בכלים. ולכאורה חלוקים אם יתכן שמזיק אחד יהיה תולדת שני אבות כל א' וא' לבדו.¹

footnotes: ¹ עיין בחדושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם הלכות נזקי ממון.

תוס' ד"ה וממונך. ז"ל לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב עכ"ל. כבר נתבאר למעלה שיש שני מחייבים דבעל המזיק: א) עשיית המזיק; ב) קנין הממון במזיק. אליבא דשמואל יש שני המחייבים האלה בבור. לדעת רב לכאורה כשהבור ממונו חייב משום שור, ורק כשהפקיר הבור ומשום עשיית המזיק חייב כבעל המזיק של הבור. ברם התוס' לקמן (דף כח: בד"ה ה"מ וכו') כתבו שרב מודה בבור ממש שלא הפקירו שהוא בעל מזיק של בור ורק באבנו סכינו ומשאו כשלא הפקירם הו"ל שור. לפי"ז גם לרב מצויים שני המחייבים של בעלות המזיק בבור: א) עשיית המזיק; ב) ממונו שהזיק. והתוס' כאן ר"ל שממונך לאו דוקא שכן בבור יש אף המחייב של עשיית המזיק נוסף למחייב של ממון.

אף באש חלים שני המחייבים: א) עשיית המזיק; ב) בעלות בדיני ממונות. עיין לקמן (דף כג.) בסוגית אשו משום חציו ואשו משום ממונו, ואכמ"ל.

רש"י ד"ה כחו הוא. ז"ל והיינו אדם גופו וחייב עכ"ל. לרש"י כחו הוא אב כמו גופו. ואילו הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל ומזיק (הל"י) כתב וז"ל אחד המזיק בידו או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו כו' או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם עכ"ל. לרמב"ם הריהם תולדות. ההבדל בין אב לתולדה הוא בצורת מעשה המזיק - כגון בשן שהאב הוא אכילת הפירות והתולדה היא שטינפה פירות להנאתה. ובכן הרמב"ם סובר שגם באדם קיים הבדל בין מעשה מזיק בגופו לבין מעשה מזיק בכחו כי שתי צורות מעשה מזיק הן. ובתוס' ד"ה והתנן כ' שלפי גמרא דידן ער הוי אב וישן תולדה. שיעור הפשיעה אינו מבדיל אב מתולדה אלא החילוק הוא בצורת מעשה המזיק. אדם המזיק כשהוא ישן עושה מעשה ששונה בצורתו מאדם שמזיק כשהוא ער. ברם נראה שלדעת רש"י אין לאדם תולדות ובכל אופן שהזיק חייב מדין אב.

ועלינו להבין אליבא דרש"י למה לא תהיינה תולדות לאדם המזיק, מ"ש כח באדם המזיק דהו"ל אב המזיק מכח ברגל דהו"ל צרורות תולדת רגל. עוד יש להעיר הרי בשור - כוונתו להזיק, יש הנאה להזיקה, ודרכו לילך להזיק - מהווים שלשה אבות נזקין, ולמה בכל אופן שאדם הזיק הוא אותו אב המזיק דאדם.

ונראה לבאר כ"ז לפי מה שקבענו בשיעור הראשון ששונה אדם המזיק משאר אבות נזיקין כי אדם חייב משום מעשה הנזק שעשה אבל בשאר המזיקים הבעלים חייבים משום שפשעו בשמירת המזיק. לכן באדם המזיק אין מבחינים בין הזיק בגופו לבין הזיק בכחו כי כל האופנים מחייבים מחמת מעשה מזיק. ובגלל זה לא חילקו את אדם המזיק לנזיקין שונים כפי שעושים בשור המזיק הנחשב לג' אבות שונים. שור ששמירת המזיק מחייבתו ניתן לחלקו לג' אבות שונים המחייבים בשמירתן. משא"כ אדם, המתחייב מחמת מעשה המזיק שעשה, כל האופנים בכלל אותו מחייב של אב מזיק אחד הנקרא בשם אדם המזיק, ודו"ק.

והנה למעלה מבואר דלא מכליא קרנא (לפי התוס' ד"ה הא דלא מכליא קרנא (ג.)), דהיינו טנפה פירות להנאתה, נחשבת לתולדות שן אליבא דמסקנא. ואילו אזלה ממילא הו"ל אב דרגל כמו שלח שלוחיה, וצ"ע מ"ש זה מזה. אך נראה שהביאור הוא כמו שהסברנו כי בטנפה פירות צורת מעשה המזיק שונה מאכילת פירות ומשום כך הו"ל תולדת שן מאחר שיש הנאה להזיקה. מאידך החילוק בין שלח שלוחי ואזלה ממילא הוא בפשיעת הבעלים (או בדין עשיית המזיק, עיין למעלה בשיעורים) ולא בעצם צורת מעשה הנזק שהשור עשה בהילוכו, ולכן למסקנת הסוגיא שניהם הם האב של רגל.

גמ'. דבעי רבא. בעיית רבא אם חצי נזק צרורות משלם מגופו או מן העלייה ביאורה לכאורה אם מגופו הוא דין בקרן או הוא דין בתשלומי ח"נ. ברם נראה שפירוש זה נסתר ממה שמצינו אליבא דר"ע שתם שחבל באדם משלם נ"ש מגופו (לקמן ה א). ולר"ט תם בחצר הניזק משלם נ"ש מגופו (משנה לקמן דף כד:). ויוצא שתשלומי מגופו הוא דין בקרן תם אף כשמשלם נזק שלם. וצ"ל ששאלת רבא היא אם צרורות נכללת בקרן לשלם מגופו או ברגל וישלם מן העלייה.

אולם לפי"ז צ"ע למה פשיטא ליה לרבא למסקנת הסוגיא שצרורות פטורה ברה"ר ולפיכך נקראת תולדה דרגל, והרי דין מגופו מורה שהיא תולדת קרן.

ויתכן לפרש הענין לפי ביאור הרי"ף המובא למעלה בשיעורים (דף ג. ד"ה מ"ש קרן וכו') ששן ורגל פטורים ברה"ר משום דאורחייהו בהכי ויש להם רשות ללכת שם. לכן הפטור של רשות הליכה ברה"ר חל גם בצרורות כי למרות שיש לה חלות שם קרן שישלם ח"נ מגופו עכ"ז הרי צורת הנזק היא בדרך הילוכה והרשות ניתנה ללכת כדרכה ולהתיז צרורות ברה"ר ולפיכך פטורה.¹

footnotes: ¹ הפירוש הראשון נמצא בשט"מ וז"ל ואומר הר"י שנראה לו דח"נ ומגופו הכל אחד עכ"ל. אך תוס' ד"ה לפוטרו הקשה למה אינו חייב ברה"ר אם משלם מגופו. ומוכח שלמדו שלרבא משלם מגופו משום שהוא קרן והיה צ"ל חייב ברה"ר. והתוס' אזלו לשיטתם שלא כרי"ף. ותוס' תירצו שמגופו אינו סימן שצרורות מהוה קרן כי רגל הוא אלא שחל קולא בתשלומי צרורות לשלם מגופו כמו הקולא דצרורות לשלם ח"נ ואע"פ שהוא רגל.